יצירות של ארגמן

מבטים – מבטים – בוערים בתוכי. הם שורפים בי הכל באש זרה, הם לא כבים – מול נהרות בכיי, הם מעלים שאלות ותהייה שחורה. כן – כן – מתעקשים, צועקים. הם טוענים שזה נכון, שזה קורה. אני לא רוצה להאמין שהם צודקים, אבל יודעת- יש משהו שלי קורא. משהו – משהו – שרוצה אותי, אבל אני, אני לא רוצה אותו! מנסה לשכנע שזה לא אמיתי – משקרת לעצמי. מתרחקת ממבטו. מתרחקת – מתרחקת – אבל גם – רוצה קצת לגעת, קצת להתקרב, כל-כך רוצה להאמין שאולי שם – אולי שם סופסוף לא אתאכזב.

מסיכות גבס, צורות שונות-דומות- צבע אחיד, לבן וחיוור מיישר קו. שקיעה ורודה על חורשת מלחמות, פורשת לילך וטיפת ארגמן וזהב. עיניים שחורות וחומות, צל סגול-כחול, יד נישאת אל-על, מבקשת, נמתחת. על קנבס מחוספס בית קטן ותכול- וגג אדום ועצב, געגוע, קנאה ופחד. ויש גם בית על צוק אצל מישהו אחר. כי זו קצת הקלה וגם קצת קללה, לשפוך בצבע ומכחול, לבכות ולצייר, זו תחושה שונה, מסתורית וסגולה.

אני רוצה שתלך, בבקשה- עזוב אותי. קשה לי איתך מדי. אולי גם לך יהיה טוב בלעדיי. רק נסה להבין איך אני מרגישה... אבל אני שייך לך, לתמיד, ואת לנצח נצחים שייכת לי, ביחד יש לנו כוח עצום - ועתיד, עתיד מזהיר... זה מהלך גורלי. אני רוצה לעשות את הצעד הזה. אני רוצה אותך אבל אתה מכביד כבר, אתה מעיק, אתה חוסם כל דבר. יש משהו מאד מוגזם בקשר כזה. אבל זה בלתי-נמנע, הביני. הקשר שלנו כה איתן, כל-כך חזק, אי-אפשר לעזוב. אנא, האמיני- יש סיכוי גם לקשר בלתי-ניתק. אבל זה עצוב, כבר לא אותו-דבר, זה כבר לא בא מתוך הלב שלי. זה די ואפילו יותר בשבילי, די. זהו זה. לך - זה נגמר. לא. לא! אני לא אלך ממך. תראי - באמת שאני מתנצל אבל אני... אני תמיד אהיה לצדך- פשוט - כי ככה זה עם צל.

חלומות שמערבבים הכל, אהבה, חברים ושאיפות, כאב רחוק ודמיוני, משאלות בוילון עטופות. חלום שפה ושם, איתי, שנוגע בפנים בכל הנקודות, חלום מעורבב וגמיש, של עומק רזים וסודות. חלום שמספר מעמקי הלב, שחושף פצעים נסתרים, חלום שיודע יותר ממני, חלומות שעד הבוקר נשארים. -------------- כמו שאולי הבנתם כבר התעוררתי הבוקר עם חלום ממש ממש מוזר...

דמעות קטנות במחרוזת זכוכית, אוסף אנחות בצנצנת כחולה, צלצולים עצובים ושירה תנ"כית, דקויות עדינות ושבירות. קללה. אוסף העצב שלה כבר מזמן עולה על גדותיו ונשפך מעיניה, לא נשמר בתוכה, פשוט לא מובן, לא יוצא אל החוץ מכאביה. ימים ומעיינות, אגמים של כאבים, נהרות של דמעות, שוצפים וכוזבים, שמורים אי-שם, לא בפנים, לא בחוץ, לב מסוחרר, מבולבל, כואב ולחוץ. צלילים עדינים ומילים עשירות, מלאי משמעות וריקים בד בבד, נחל אכזב סוחף, שכול מערות, עלים יבשים וצל של אף-אחד. בריכה בחצר, אוספת רגעים כאלו, רוצה לזכור אבל לשכוח גם, עד שרגעים רעים ויפים שוב יחלו, היא תוכל כבר לשחרר אותם. ימים ומעיינות, אגמים של כאבים, נהרות של דמעות, שוצפים וכוזבים, שומרים אי-שם, לא בפנים, לא בחוץ, לב מסוחרר, מבולבל, כואב ולחוץ.

רוצה לאהוב ושונא. איך אני לאט משתנה. שיר אחר שיר במחרוזת תקווה, גבולות עדינים בין שנאה לאהבה.   זריחות תכולות לבקרים על גבעות והרים שחורים, נגיעה מתחמקת, קול חזק, אהוב ומוזר, יש פה משהו - מוכר אבל גם זר.   זוג עיניים חודר, לאט-לאט אחר. וכל זריחה או מילה או תקווה- הכל כואב, וגם כל בוקר או מגע או מבט נוקב, וכל-כך רוצה אותם לשנוא... אבל אוהב.

האור מעלים, אותי מחליש, במאבק אינסופי כולי מתיש, הוא חזק מכולם ויכול הכל, הוא עגול, שחור, וגדול.   שואב הכל בריק עצמתי, לא מרפה ומושך גם אותי, ולא משנה אם ארצה או לא ארצה- ממנו לא אצא.

Let me do the things my way, Let me say what I've got to say. Go away, leave me alone, I can do this all on my own. When there's music in my ears, I can keep inside the tears. But now that it's gone, the tears come out. And it's over- I wanted to shout. Letting go is harder then I knew. This quietness sticks everything I do. No music, dark, smell of sea, and there's none here with me. I try to turn on the sound of waves, Looking for myself in undersea caves. Here, between the sand and the salty sea, Have you ever been with me?

עשרות זריחות, שלנו, שלי, גם פה עם כולם אני לבדי, מפחדת להתקרב אבל מנסה, שואלת, תוהה מה אני עושה. בכתום, בוורוד, בסגול, בתכול, זריחות צבעוניות משחר כל-יכול, אבל רק רסיסי השחור החדים, חדרו לליבי- הם זורמים בורידים. נמצאים בתוכי, נעוצים בחוזקה, זריחות שחורות של ארץ רחוקה, זוג עיניים אחד, מבויש ומרטיט, זריחה מול חלון, לא יכולה להביט.

שבע איי בי בשנייה פלוס 14 חלקי- ארבע איי כפול איי בי מינוס שתיים. הראש שלי כבר מזמן מסתובב, והתחילה לי גם בחילה בינתיים. חיבור וחיסור שברים אלגבריים, מונה, מכנה, טרינום, יש לי בוחן מחר. "זה שלוש איי, איי בי בשנייה"? אני עייפה ורעבה וכבר מאוחר. ואיכשהו נתקעתי --- שוב... הכל נדפק- שכחתי מינוס קטן. חזקות-פתח סוגריים-סגור-פתח-צמצם, וסופסוף גיליתי מי המציא את האלגברה. השטן.

העיניים עייפות והשחר חודר מבעד לתריסים, השמיים את יופי הזריחה כבר פורשים, החלון סגור ומוגף הוילון, הוא לא רוצה לראות, רק לישון. לישון לתמיד ומוטב כי לא יתעורר לעולם, לו רק הם היו מתרחקים קצת, כולם, שיתנו קצת מרחב לנשום, הוא לא רוצה לקום, גם לא היום. הדפיקות החדות בדלת מכריחות אותו לקום, הוא פותח בדמעה על לחי ובחיוך עגום, אין מאחורי הדלת איש מקטן לגדול, רק זר פרחים שופע ומלבלב, בשלל גווני סגול. הוא ניסה אך מעולם לא גילה ואף לא רמז זעיר, מי זו, למה ואיך ידעה שצריך אותו להעיר, היא העירה מחלום הריקנות השואבת, היא פשוט החזירה אותו לחיים. היא אותו אוהבת. ---------------- מצטערת על הסוף... זה פשוט יצא ככה ויותר מדי אהבתי את זה בשביל לשנות.

אם יום אחד, כבר יימאס, לברוח כל היום, אם יום אחד, כבר אוותר, על האמונה ועל התום. אם אפקח עיניים, רק תגיד, שבינתיים, שעד עכשיו תמיד, הכל היה אמת, הכל היה. שכל העת, לא הייתה שום בעיה. תשאיר לי קרש אחיזה, בעבר המתנדנד, אם יום אחד תתן לי לדעת, רק אל תתן לי לפחד.

"אתה יודע," נאנק תומר אל הרופא הצעיר שכרכר סביבו "כתוב: 'ושוב יום אחד לפני מיתתך'. נראה לי שזה היה אתמול אבל אולי, אולי יש עוד יום... בכל מקרה, אני רוצה לשוב..." אתמול ממילא לא הייתה לתומר שנייה פנויה. הוא התרוצץ בסמטאותיה של עזה האפורה, מנסה להשלים את משימתו מבלי להתקל בטרוריסטים. עם רדת הערב הוא הגיע לשם, בחר גבה קומה וחסון. בקושי מצאו אותו, וקשה היה לזהות שהוא חייל צה"ל בגלל שמדיו לא היו ירוקים, אלא חומים-אדומים. הרופאים עשו ככל יכולתם, אך סיכוייו היו קלושים. גם הוא ידע את זה. "שיקרתי לאמא שלי" חרחר תומר "היא לא ידעה שאני שם. שיקרתי לה ו...אני מצטער. תגידו לה". תומר נאנח עמוקות. "אתה מתאמץ יותר מדי" אמר הרופא בהבעה מוטרדת "תרפה, בחור". "אבל...!" הוא קרא בשקט. הוא אמנם שיקר לאימו אבל בעצם היה משהו שהטריד אותו יותר. "השרירים שלך נורא מכווצים. תפסיק להתאמץ. תרפה". תומר ניסה לעשות כמצוות הרופא אך לא הצליח להשתחרר ולהרפות מהמועקה הכבדה שרבצה על ליבו. "כשהייתי בן 12" המשיך בוידוייו "ילד אחד הציק לי ואני... קראתי לו שמן. זו הייתה נקודה רגישה. הוא בכה במשך שעתיים, שעתיים וחצי". "היית ילד קטן" ניסתה אחת האחיות להרגיע אותו "הוא הציק לך. תעזוב את זה, היית בסדר". "לא" התעקש תומר "הוא ממש נפגע, היית צריכה לראות אותו! אחרי זה הוא לא הגיע לבית-הספר שלושה ימים. גם ילד קטן לא צריך לעשות דבר כזה". "תעזוב את זה עכשיו" אמר הרופא מבלי להביט בו "זה הרי היה לפני המון זמן..." הוא עיין בצרורות הדפים שבידו בעניין "אתה בן... 28, זה נכון?" "כן" ענה תומר ופלט קריאת-כאב כשהאחות החדירה מחט ארוכה אל תוך זרועו. "תמסרו לו" הוא נאנח "תמסרו לו שאני מצטער, שאני כל-כך מצטער. השם שלו זה -" "מספיק" קטע אותו הרופא "אל תדבר. תנשום עמוק". "אבל אני חייב!" התעקש החייל הפצוע "אני לא אוכל להיות רגוע, אני לא אוכל - למות - רגוע". "די תומר, די" הפסיק אותו הרופא. זיעה ניגרה על מצחו והוא התרוצץ סביב, מוטרד ומודאג. "אז כמה זמן אתה כבר בצבא?" פנתה אחת האחיות אל תומר "8 שנים" הוא השיב "התחלתי אחרי המכינה וחתמתי קבע". "תומר היימן" מלמל הרופא הצעיר בעודו מעלעל בדפים "בן 28..." "בתיכון כבר לא למדנו יחד" המשיך תומר בסיפורו "אני לא יודע - אף אחד לא שמע ממנו מאז. אני חייב למצוא אותו... חייב להתנצל". "מספיק!" קרא הרופא שוב "די! אז קראת לילד שמן, אז מה?! כולם עושים את זה! אתה לחוץ מדי, אתה תהרוג את עצמך! תעזוב את זה כבר או שניאלץ להרדים אותך, ואתה עלול לא לקום!!" כל האחיות הביטו בו בהשתוממות. "היית צריך לראות את ההבעה על הפנים שלו" המשיך החייל העקשן "הוא כל-כך נפגע... אני לא מאמין שעשיתי את זה, אני חייב לבקש סליחה, אני חייב -" בשלב הזה הוא כבר היה על סף בכי "אני לא אוכל לעבור בלי להתנצל, אני חייב.." "אתה לא עובר לשום-מקום!" צעק עליו הרופא "מספיק עם זה!" תומר בחן אותו היטב, מנסה למקד בו את המבט המוטרד שלו. דקות ארוכות הוא הביט בו כך. כולם שתקו. המולת בית החולים כאילו פסקה. הרופא הוריד את המסיכה שלו. "אתה לא צריך לבקש סליחה" הוא אמר בכובד ראש "הוא סלח לך מזמן. זה בסדר, תומר. אמנם זה היה איום, זה היה הנושא שהכי העסיק אותי בימים האלה וזה כל-כך הכאיב לי אבל סלחתי לך, לגמרי, באמת, מזמן". "אודי" לחש תומר. פתאום הוא ראה כמה הרופא הצעיר הזה דומה לילד העגלגל והחייכן ההוא. "אודי, אתה... אני, אני כל-כך מצטער!" "אל דאגה" חזר אודי והרגיע אותו "זה בסדר גמור. עכשיו רק תירגע, בבקשה, תן לי לטפל בך". תומר הרפה את גופו הדרוך והמתוח סוף-סוף. הוא סילק את כל ההתרגשות שאחזה בו בכוח. הוא השתחרר והשתחרר והשתחרר... לבסוף הוא רק שכב שם, באיברים רפויים, ללא ניע וחיוך של שלווה ורוגע שפוך על פניו. אודי הביט בו. דממה אמיתית שררה מסביב. דממה שקטה ורכה. הוא ראה איך נשימותיו מתארכות, איך הדופק מאט ונרגע ו...פוסק. אודי הביט בו בחמלה. "שעת המוות" אמר בעיניים דומעות "5:47 לפנות בוקר". --------------------- מצטערת שיש לו שם זהה לדמות [שעוד מעט תתפוס מקום משמעותי יותר] בסיפור שלי. מקווה שזה לא יבלבל.

הסיפור החדש שלי... כתבתי עד חלק 4 לפני שמצאתי שם... תיהנו. --------- "אז ככה, הא?!" רעם קולו של הגבר המעונב והמגולח ומילא את החדר "36 נקודות בדיוק?!" "בדיוק" מלמל נועם בידיעה שזה לא הזמן להתבדח "יופי, אבא..." "40 בתנ"ך! 52 בלשון! 24 במתמטיקה! ועכשיו- 36 באנגלית!!" פירט אביו את רשימת כשלונותיו המביכה "אלו בהחלט פאשלות מפוארות, בחור!" "תודה..." מלמל נועם, מקווה שלא יקרה לו שום-דבר שמשאיר צלקת. העונשים של אביו היו כואבים, מקוריים ומפתיעים. "זהו, נועם! אתה בושה למשפחה! ייעדנו לך עתיד של עו"ד, כמוני וכמו אמא שלך, כמו שאחותך תהיה! נתנו לך כל מה שהיית צריך, שלחנו אותך לבתי-ספר הכי טובים ואתה- כלום! לא רק שלא הצלחת בתור עו"ד לעתיד – לא הצלחת בכלל, בתור תלמיד ממוצע לגמרי! לא הצלחת בכלום! אתה פשוט לא-יוצלח! אבל זהו זה. אני לא אעניש אותך. אני אחסל את זה, לתמיד. הבושות האלה ייגמרו!" נועם ידע שהעובדה שלא יידרש עוד להיות הכי טוב אמורה לעודד אותו "אני אבדוק לגבי זה, נועם" המשיך אביו בזעם וסידר את צווארונו, "וזה ייגמר, הבנת?! עכשיו תוריד את הכובע האידיוטי הזה!" הוא תלש את כובע הבד מראשו של נועם והנחית סטירה מצלצלת על לחייו . נועם תפס אותה, הרים את כובע המצחייה שלו, שנפל מעוצמת המכה ונמלט לחדרו. משם הוא שמע את הדלת נפתחת. אימו חזרה. הוא שמע רשרוש של נייר שנתפס בצורה לא-עדינה במיוחד ולחשושים זועמים. לאביו היה איזה רעיון שקשור למבחן המביש באנגלית ועכשיו גם אימו הייתה בסוד העניינים. משהו הריח לא טוב, מלבד קרטוני הפיצה המלוכלכים והישנים שהיו זרוקים מתחת למיטה. * "אני מאד מקווה שלא התבלבלת" אמרה יעל בחיוך קל לשליח הפיצה ודחפה שטר לכף-ידו הפרושה. היא לקחה ממנו את הקרטונים הגדולים והוא דקלם: "חצי מגש ריק, חצי מגש פטריות, חצי מגש בצל, שלושה משולשים תירס ומשולש טונה". "זו הפיצה שלנו!" עלזה יעל "איפה הקולה?" "איזה קולה?" תהה השליח בחוסר-אונים. הוא לא זכר שהזמינו שום קולה. יעל הייתה רק בת 16 אבל היא לא נראתה כמו לקוח שכדאי להתעסק איתו. "הקולה שמקבלים חינם כשקונים "תודה" חייכה יעל אל השומר. אסור היה להם להזמין אוכל מבחוץ, אבל השומר לא יכל לעמוד בפני חיוכה המקסים ולא הסגיר אותם. היא הניחה את הפיצות על ספסל בחצר ופתחה את המגשים. משולשי הפיצה נעלמו אט-אט. היא לקחה לעצמה משולש פיצה אחד עם פיטריות ופנתה לאסוף את הכסף מחבריה. "50 ש"ח, 16 משולשים, כמה זה יוצא לכל אחד?" היא הפריחה את השאלה לאוויר. "כל אחד 3 חוץ משניים שישלמו 4" מיהרה הַלל לומר. "מצוין" התרצתה יעל "הפעם אלה יהיו אלעד ו...אלקנה. מצטערת, בנים". הם רטנו בשקט אך לא חלקו על דבריה של יעל. היא הייתה המלכה הבלתי-מעורערת שם. הבנות היו מקורביה, והבנים- נתיניה האהובים. כולם היו חבריה הטובים ביותר, אבל כשנאלצה לדפוק מישהו- אלה בכל-זאת תמיד היו הבנים. * הטלפון במזכירות צלצל והמזכירה ענתה. היא לא העלתה על דעתה אפילו איזו הילולה עושים הילדים ממש מתחת לחלונה. הבחורה בטלפון התעניינה בתנאים במקום. היא הייתה ממולחת ומבינת-עניין, ממש אשת עסקים, אפילו שהייתה [לפחות על-פי קולה] צעירה למדי. בסוף התעניינה הגברת בתנאים הלימודיים במקום. "אצלנו – אין הנחות" אמרה המזכירה. זו הייתה אמת – ולא רק בתחום הלימודי. "אמנם יש פה גם תלמידים בעייתיים יותר אבל אפילו מהם אנחנו צלצול צורם נשמע, קורא לילדים לארוחת הערב. באופן מפתיע, האולם היה מלא ברובו בילדי היסודי ובתיכוניסטים בודדים. * "ביי, חמודה, תודה!" קראה נחמה ילון אל תוך שפופרת הטלפון והשיבה אותה אל כנה. נועם רטן. כמובן – תמי, אחותו הגדולה והמושלמת, שלומדת משפטים ועריכת-דין באוניברסיטה וגומרת תואר בקרוב. אותה הם אוהבים. והיא מצאה לו משהו שאבא טוען שהוא "בדיוק מה שחיפשנו". 'אתה חיפשת' חשב נועם במרירות 'מתערב איתך שאני בכלל לא ארצה את זה'. "אז... נועם" פנה אליו אביו בנימה מבשרת רעות "יש לי בשורות חשובות". "טובות או רעות?" התעניין נועם. הוא ידע שאם אביו יגיד "טובות" – הוא יכול להתחיל לדאוג. "אתה תחליט" חייך אביו בזחיחות "אז, בן. לאור אי-הצלחתך המשוועת בלימודים החלטנו – אני ואמך – בסיועה של תמי-" תמיד הוא חייב להיות כ"כ רשמי?! "להעביר אותך לבית-ספר אחר". נועם לא צהל, גם לא התעצב. הוא סתם לא הבין. למה הוריו חושבים שבבית-ספר אחר הוא יצליח

רציתי לצרוח ממרפסות וגגות, רציתי לשבור את כל הכלים, רציתי להרוס כמה חגיגות, רציתי להראות כמה אנחנו סובלים. רציתי להגיד להם בפָּנים הכל, רציתי שידעו גם הם להתאכזב, רציתי לצעוק בקול גדול: 'זו לא רק אני, ולכולנו כואב!' רציתי שיראו, שיקשיבו לסבלנו, רציתי שיבינו כמה זה חשוב, רציתי שישימו לב לבכיינו, אבל שתקתי שוב. ----------- כמובן שאפשר להבין את זה בהמון מובנים. ציבורי [התנתקות], לאומי [שואה], אישי [...] וכו'... ----------- יש!! עשיתי את זה. כתבתי שיר.

"תני לי את זה!!" הוא צרח בזעם אינסופי "תני לי!!" "עזוב אותי!" היא התייפחה וצרחה "די!!" הוא התנפל עליה מאחורה, בכעס מעוור ובסכין שלוף "שמעת אותי, מיכלי?" לחש לתוך אוזנה בשקט, מתענג על נשימותיה הקצובות ופעימות ליבה המואצות "תני – לי – את זה!" "לא, אוהד" היא אמרה בקול רועד "אסור לך! זה לא טוב לך, אתה לא מבין? תפסיק עם זה כבר!" "אני צריך את זה, את לא מבינה? אני צריך את זה!! אני לא יכול בלי זה!!" "אתה יכול, אוהד" היא זעקה בשקט "אתה יכול! אנחנו נגמול אותך מזה, אוהד, אתה לא כזה!" "זה מה שאני!" הוא צרח ולפת את גרונה בזרועה "אני כזה מפלצת, כן! אני לא רוצה להיגמל, כן!! זה טוב לי, מיכלי, תביני את זה!!" "לא... זה לא" היא סיננה מבין שפתיה החשוקות "אתה לא יודע מה טוב לך. תן לי להגיד לך, תן לי- תן לי לעזור לך!" "אני לא צריך עזרה!!!" הוא צרח והצמיד את הסכין לגרונה "אני צריך את זה!! זה שלי, וזה עלה לי הון תועפות, ואת תתני לי את זה- עכשיו!!!" היא בלעה את הרוק בדממה, שאפה את האוויר הדחוס והמעושן ועצמה את עיניה "אז תהרוג אותי" אמרה "תהרוג אותי, אוהד. נראה אותך. אתה חושב שאתה כזה גבר, תהרוג אותי. בלי זה אתה אפס, הרי. א-פ-ס. תהרוג אותי וזהו. תחסוך ממני את הסיוט הזה- לחיות איתך, להיות קשורה אליך. פשוט תעשה את זה. לעזאזל, אוהד- תעשה את זה כבר!!!" "אני לא ארצח אותך מיכלי, לא. את תישארי איתי, תסבלי מצידי, את לא נפטרת ממני. את פשוט תתני לי את זה היא המתינה שישסף את גרונה בכל רגע. שיעשה את זה כבר, שיגאל אותה מהסיוט הזה. היא אהבה אותו ורצתה רק בטובתו, אבל הוא התנגד, הוא העדיף להמשיך בשגרה האיומה והמסוכנת שלו. היא לא יכולה הייתה לסבול את זה יותר. היא רק רצתה לעזור. "מיכלי, תקשיבי לי" הוא אמר, מנסה להשתלט על עצמו אך בקושי מצליח "את אוהבת אותי. את לא רוצה שאני אסבול ככה, נכון? תגידי לי את זה, אני יודע שזה נכון, למה את לא אומרת? את אוהבת אותי, אז פשוט, פשוט תתני לי את זה ותלכי. אני אעזוב אותך לתמיד, טוב, מיכלי? את תיפטרי מהמפלצת הזה שקוראים לו אוהד, לתמיד, אני מבטיח. רק- רק תתני לי את זה, תתני לי את זה, אני צריך את זה, אני מתחרפן בלי זה, אני משתגע, אני יוצא מדעתי, "לא" היא אמרה, קצרת-רוח וחרדה "וזה בדיוק מה שאני מנסה למנוע. זה הורג אותך, אוהד, הזבל הזה. תקשיב לי טוב עכשיו, תקשיב" היא הסתובבה אליו ושמה את ידה על לחיו "אתה יכול להפסיק. אני אעזור לך, אוהד, אני תמיד אהיה איתך, אני לא עוזבת אותך, אני אוהבת אותך, אוהד. ובגלל זה אני עושה את זה. כי זה מה שטוב לך באמת, וכשאוהבים, רוצים שיהיה טוב, באמת. לא הטוב אינסטנט, הזה, הזמני. טוב אמיתי. טוב לתמיד. יהיה לנו טוב, אוהד נשם מהר, נשימות תכופות וקצרות, חוכך את העניין בדעתו "אבל טוב לי ככה, מיכלי, טוב לי ככה". "זה לא טוב" היא אמרה, כמעט מאושרת, "אני אראה לך מה זה טוב". היא הביטה בלהבות המרצדות בעליזות וזרקה את השקית הקטנה ובה האבקה הלבנה אליהן. "זה טוב" אמרה. הניילון העלה עשן מסריח והאבקה בעבעה על רצפת הבטון, מתחת למדורה הבוערת. מיכלי משכה אחריה את אוהד אל מחוץ למבנה הפח הקטן, אל הגשם השוטף, אפילו שהיו לבושים בבגדים קצרים ומרוטים. היא פרשה את ידיה לצדדים והסתובבה כמו בלרינה, צוחקת. אחר-כך שבה אל אוהד בחיוך פרוע ומטורף. "זה טוב" היא אמרה ואחזה בידיו הרטובות, שואפת את ריח הגשם "זה אמיתי, אוהדי, זה אמיתי". "אני – אני לא – אני לא יכול!!" הוא זעק. היא שמטה את ידיו והוא קרס על הבטון המחוספס, מפרכס. "אוהד!" היא צעקה, רוכנת אליו וצועקת אל הלילה חליפות "תעזרו לי! אוהד, אוהד, תענה לי... אני צריכה עזרה, תקראו לאמבולנס! אוהד, אוהד... אני אוהבת אותך, באמת, אוהד, אל תלך... הצילו, תעזרו לי!! אוהד...לא..."

הרימה עיניים דומעות אל האופק, השמש זרחה מתוך אודם הרקיע, החיוך פרץ, לא הסכים עוד להתאפק, התפשט, השתלט עליה במפתיע. השמש הכתומה עלתה והתגברה, האור ניגר אל האדמה היבשה, הולך וגדל, מתפרץ, והיא עברה, אל היום הבא, בתקווה חדשה. הזדקפה ונשאה מבט אל שחר חדש, של ימים נקיים מפרעות וכאב, לא עוד אובדן, מבטיח האופק הנרגש, רק אור צהבהב שיגרש האויב. ---------------- לגמרי במקרה השיר ששמעתי בזמן שכתבתי נקרא 'שיר תקווה'.

אלף פעמונים יצלצלו בראש הר, אל האופק יקראוני, אל המחר, ברגל יחפה, בין קוצים, למרגלותיהם, מהופנטת- הולכת שבי אחריהם.   הדנדון המבטיח, קריצת הענבל, ומנגד- שברי הברכה, תחושת הר-עיבל, ניצוץ אחרון לפני שקיעה, כבר חשיכה, ושוב ציפייה עם עצב-נבו... לזריחה.   זריחה שלה פיללתי, שעל חלומותיי השתלטה, כוכב זעיר, קרן אור שליבי לכדה, קוראת, מבטיחה, צחוקה וקולה- פעמון, האמת היא, או שמא כוזבת, דימיון?   ובשוכבי בעמק, בחיק ההרים, התוסר הקללה, הנשיר בבוקר שירים? היבוא הבוקר, התוותר לי תקווה? הלילה ארוך הוא, והיא- מעטה.   אטה אוזני, הרי אלף פעמונים שמעתי, והאמנתי, ונסחפתי... אולי בעצם חלמתי? הצליל נשמע שוב, ברור, מראש ההר, קרובים הפעמונים, אך הקרוב הוא המחר?   ------------------- כמובן- גם זה שיר שאפשר להבין אותו במובן האישי או במובן הלאומי...

ים הכאב, משחרר, מכזב, מתעתע, אותי משגע.   חושבת, מקווה, סובלת שקרים, כואבת, מכאיבה, אוהבת, מתאכזבת, טועמת מרורים.   שיכורה וצוחקת, בוכה מבפנים, דמעה בוהקת, תרטיב, תזהיב, תלטף הפנים.

פרולוג [ככה קוראים לזה?]: למי שלא ידע, שבות הוא השם של השבט שלי מהיום ואילך. במוצ"ש לפני ההשבעה הסבירה לנו המדריכה שלכל שם יש משמעות וכדאי שנחשוב על זה. אני לקחתי את זה ברצינות, ישבתי וחשבתי וזה מה שיצא- כילד אובד בין המון הצובא על הוריו, מייחלת לשוב, רוצה לחזור שוב אליו, להתקרב ולחוש בעוז את האהבה בוערת, להיות רק שלו, להיקשר בליבי, מסוחררת. להרגיש, להתקרב, לשוב אל ארצי, אל אבי, בקשר בלתי-ניתק, בלתי-מובן, בלתי-אפשרי, לשוב אל אלוקיי, מולדתי ועמי, מאושרת, באמונה תמימה, בשלמות מסחררת. לאהוב עד אובדן-חושים, בלי לבטים, רגשות שלמים, אהבה וגעגועים מתוקים, בלי היסוס לחתום בי באש משחררת, להשתעבד אליו, בת-חורין, בתשוקה מסחררת. לשרוף הפחדים, להבעיר בליבי לפיד, להבה, לפסוע היישר, וללא מורא, אל תוך אש אהבה, לשכוח הטעויות, החטאים, העבירה הממארת, הקורצת, המפתה, הרעה, הכואבת, המסחררת. שבותי, תשובה שלמה תהיה, ושוב לא אפול, אל הארץ, אל האדון, אל אחיי אבל יותר מהכל- שבות- לשוב אליי, אל עצמי, הנערה המתבגרת, שעדיין רחוקה מהכל, טועה, מבולבלת ומסוחררת.

מין רגע כזה של כלום, ואיזה געגוע עדין, ודמעה בורחת לה ככה, רגע רגיש, רגע מביש. רגע של זכרון, של חיוך מתעצב, של הטוב והרע גם יחד. רגע של הכל, של כלום ויותר, רגע שלי, רגע של כולם, רגע של רגש מתפרץ, רגע אחר.

לרוץ, לרוץ, לרוץ, לרוץ, לרוץ!! להתרוקן מהכל, רק דשא או חול או אבנים או אספלט חם או מים רק תנו לי לרוץ! לרקוד, לשיר, לא לשים על אף-אחד, לעשות מה שבראש שלי, רק מה שבראש שלי, להתפרע, להשתגע, לצעוק, לצעוק, לצעוק!! אני רוצה לצאת מדעתי. רוצה שלא יהיה לי אכפת שאני לא יודעת לשיר ולא לרקוד ושלא יהיה לי אכפת שכן אכפת לי, כל-כך אכפת לי...! אני רוצה להשתחרר, להתרוקן מהפחד, העצב, הכאב, הבלבול... רוצה להשתחרר מעצמי, לעזוב את הגוף שלי. רק לרוץ במעגלים הולכים וגדלים. ולנשום עמוק. ולשכב על הדשא או החול או מה שזה לא יהיה. רוצה לעזוב. רוצה שייתנו לי להיות אני, שלא ילחצו תמיד, שלא ישבו לי על הווריד, שייתנו להיות שונה ומוזרה ובלתי-נסבלת וכל מה שאני... בשקט. אני רוצה להשאיר הכל מאחוריי. רוצה להתחיל מחדש. במקום אחר. אני רוצה לדעת. תגידו לי!! מה ולמה ואיך וכמה ומתי ואיפה ומה ולמה!! אני רוצה לבכות לבד, לבכות ולצעוק ולהרגיש בלי להתבייש. אבל אני רוצה לשחרר. רציתי להתרוקן מרגשות, אבל זה בלתי-אפשרי. אני רוצה להיות לבד. אני רוצה שתהיו איתי. אני בעצמי כבר לא יודעת מה אני רוצה. אני רק רוצה לרוץ ולשחרר ולהתרוקן ולהתמלא ולדעת ולהיות ולבכות ולצעוק ולכתוב ולצייר ולהשתגע ולהתפרע לגמרי ואני רוצה לעזוב. ולרוץ, לרוץ, לרוץ, לרוץ, לרוץ!!

רחוק מהעין, קרוב אל הלב, רחוק מהלב, קרוב אל העין, וזה כואב, או שזה לא כואב, כל מה שלא הבנתי עדיין. בוכה בלילות על כרית הפוכה, צוחקת לעצמי בחדר המואר, לבדי פה או שם, לא בטוחה, שמחה ועצובה, לא מבינה דבר. מה שמוכר, מה שאהוב, מה שזר, מה שהגיוני, מה שמציאות- הזיה?! בוקר שקרן שאוהבת, חלום מוזר, והכל מבלבל ורחוק והכל אשליה.

מנסה לכתוב את עצמי על הנייר, אך העפרונות כולם - שבורים, העט פולט עוד שום-דבר ושירים שלא הכל אומרים.   שטף של מילים, מפל, אך הן כולן רק אשליה, כותב המון שורות אבל הן נעלמות כהזיה.   מחרוזת שירים אינסופית בידיי, שקילת הברות, דימויים ומטאפורה אך כל זה לא משקף את פחדיי, ארספואטיקה קצת אפורה.

בהשראת: /Mosaic/Read/3449 רק לא ליפול, לא להתייאש, לא לאבד שיווי משקל, תישאר בפנים, תצא אל החוץ, תחליט איפה, זה לא קל. חלום או אמת? תחזיק מעמד, בין סלע למים קרים, תתעורר, תשתחרר, תעזוב כבר, חלומות נועדו לבקרים. מציאות כתומה וחמה, חלום חשוך, דילוגים מפוחדים לאט, פה או שם, חולם מתוך שינה או מציאות, כבר לא אכפת.

הצלילים החדים והגבוהים בלטו בצורה משונה מעל כל רעש המכונות, האוטובוסים, הצעקות, הצעדים... האוטובוס הזה כבר היה מלא אך זה לא מנע מאיזה מפקד אטום-פנים לדחוף פנימה עוד משפחה עם שבעה ילדים, בהם ארבעה מתחת לגיל 6. "זהו!" קרא הנהג "אנ'לא יכול לנהוג עם כל-כך הרבה מטען!" מטען... חפצים דוממים. כמה ילדים מסתכלים מבעד לחלונות המאובקים על ביתם החשוף, היבש, העצוב. כמה בני נוער רואים מבעד לחלון העגום את השלטים והכתובות על הקירות. המילים משיבות להם מבט באיזו התגרות. "לא הצלחתם". המבוגרים מנסים להרגיע את הילדים המתייפחים, הצועקים. רק את הילדים השקטים, שאוצרים הכל בפנים, איש אינו מרגיע. נערה אחת עצובה מנגבת את הדמעות מלחייה ומישירה מבט דרך החלון אל חייל אטום. משקפי-שמש כהות מסוככות על פניו והיא לא יודעת אם הוא מביט בה או לא. אחיה הקטן מושך בחצאית הג'ינס הארוכה שלה. "תשירי לי" הוא מבקש "אי-אפשר" היא מסרבת "יש פה בנים". "בבקשה!" הוא בוכה "בבקשה!" "טוב, טוב, רק אל תבכה" היא מרגיעה אותו. היא שרה בקול חלוש את השיר שמתנגן במוחה ועל שפתיה כבר שבועות. "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך "איפה נהיה אח"כ?" "לא יודעת" היא ענתה "כנראה בבית-מלון. אח"כ אולי בקראווילה. אולי בעצם יהיה לנו בית. אני לא יודעת". -ולא נחזור לגוש קטיף? -אני לא יודעת. -ואם נגור ביישוב אחר ונאהב אותו? -זה לא משנה. תמיד נאהב את גוש-קטיף יותר. -ואם נשכח את גוש-קטיף ונשכח לחזור? -אנחנו לא. -את בטוחה? היא הנהנה בשקט, אספה אליה את חצאיתה הארוכה והרחבה ונצמדה אל החלון. אחד החיילים הסיר את כובעו ומשקפיו וניגב את זיעתו. היה יום חם. חם ויבש. היא ראתה היטב את החיילים שבכו בצד, מנסים להסתתר מגודל הבושה. "אל תבכו" לחשה בלי קול "אל תבכו, חיילים יקרים, אסור לכם לבכות. אתם גירשתם אותנו! רק אנחנו בוכים!" אחיה ראה את שפתיה נעות בלי קול. "את מתפללת?" שאל. "אתה רוצה להתפלל?" היא השיבה בשאלה מלאת תקווה. היא רצתה. חברתה הצטרפה אליה וישבה לידה, מניחה את ידה על כתפה ובוכה בלי קול, איתה. "קודם היא שרה לי" סיפר הילד הקטן "היא לא מוכנה לשיר בקול". "תשירי" דחקה בה גם חברתה "בשבילי... בבקשה!" היא לא שרה. רק דקלמה לאט ובעומק את אחד השירים האהובים עליה. "על כל אלה, על כל אלה, שמור נא לי אלי הטוב, על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק. אל נא תעקור נטוע, אל תשכח את התקווה. השיבני ואשובה אל הארץ הטובה. שמור אלי על זה הבית, על הגן, על החומה, מיגון, מפחד פתע וממלחמה. שמור על המעט שיש לי, על האור ועל הטף" היא ליטפה את אחיה בעדינות וסיימה בקול רועד "על הפרי שלא הבשיל עוד ושנאסף". "לא", התעקשה חברתה "תשירי. בקול רם. יש לך קול מדהים, כל-כך גבוה, תשירי לנו". "תבטיחי לי שלא נשכח את גוש-קטיף" ביקש גם הילד העצוב. הרעש המטרטר צרם באוזניה. היא רצתה להשתיק אותו. להשתיק את כל ההמולה מבשרת-הרעות, את כל הבלגן המציק של הקיץ החשוך הזה. היא לא חשבה שתוכל להתגבר עליו. היא נשמה עמוק ו... הצליחה. כל הרעש והחיילים – האדישים והבוכים – נעלמו. רק הבית שלה נראה בדמיונה, יפה ופורח. עיניה העצומות לא העבירו שום מראה עצוב או כואב. היא שרה בקול גבוה מתמיד, חזק, רם, חד ונוקב. כולם שמעו ונזדעזעו. האוטובוס החל לנוע אך קולה לא רעד. היא סיימה את הבית וטמנה את ראשה בתוך כפות ידיה. לא היה בה צורך עוד. כל יושבי האוטובוס כבר חזרו על הבית שוב, בקול אחד, גבוה ועצוב. הצלילים החדים והגבוהים בלטו בצורה משונה מעל רעש המכונות, האוטובוסים, הצעקות והצעדים... כל הרעש המתרחק לאט-לאט. "גם כי אוורש ואהלך שחוח, והיה הלב למשואות זרים, האוכל לבגוד בך, האוכל לשכוח, האוכל לשכוח חסד נעורים?"

געגועים ישנים. חמישה חודשים, נראים כמו שנים, כשבסוף נפגשים. אהבה וחיבוקים, זיכרונות מתעוררים, התרגשות עד שחקים, ופשוט מאושרים.   --------------   ביום שישי נסעתי לבית-הספר ופגשתי שם את כל החברות מכיתה ח'... היה פשוט מדהים.

קוקו גבוה וחצאית חדשה, מפזרת חיוכים בלי בושה, איך היא משקרת במצח נחושה, היא לא עצמה. והיא הישנה והטובה, היא הבודדה מאהבה, היא מלאת התקווה, עם מנגינותיה נעלמה. ילדה, תחזרי לעצמך, אהבנו אותך כך, אמרי שאלתך ובקשתך, כי אם תשיבי את היופי שבך, המלכות כולה שלך. פוסעת איתן ברחוב, בשבילים בצעד מדוד של אצילים, שוכחת זיכרונות בלים, שאהבת כל-כך. את מסתירה בקשה שכובלת, לא סתם משקרת וסובלת, הגידי למה את נבהלת, הגידי- מה איתך? ילדה, תחזרי לעצמך, אהבנו אותך כך, אמרי שאלתך ובקשתך, כי אם תשיבי את היופי שבך, המלכות כולה שלך.

שחר אחד, אחר, רחוק ושונה, חודר ולוכד, שחר מערפל, מטשטש, משכר, שחר בודד. זריחות עמומות, מפתות, מקרבות אליהן, מוארות וחשוכות, חצופות ותמימות, פוחדת מהן. הבקרים שלי, רוצה מה שלא-רוצה, משקרים, לא אומרים מה טוב בשבילי, מתי יקיצה? בוקר שקרן, רק את האינטרס שלו- משרת מעל לכל מכשול ומשוכת זמן, לוקח לו. אותי, את מה שהייתי, את חלומי, אותו, איתי. שומר. אחד, אחר.

חלון ווילון עם כיסים גדולים, כמה בובות וכמה כבלים, בחוץ המרפסת- כדי-מים, תנור, ועציץ מסכן שמזמן יבש וגמור. לפעמים במבט מחכים לאחור, בתוך החושך האפל והדורך, רואים אור, יודעים לגמור, וגם אם רע כבר מבינים איך. עוד מילה על המסך, זיכרון כואב, עוד שורה ישנה שצובטת את הלב, היו ימים שונים, היו ימים קשים, ולפעמים צריך גם כאלה ריגושים. לפעמים במבט מחכים לאחור, בתוך החושך האפל והדורך, רואים אור, יודעים לגמור, וגם אם רע כבר מבינים איך. אז הרגשתי אחרת, אז הרגשתי, אז יכולתי, אז רציתי, אז כתבתי, טלפון, שלט, דפים של סיפור, געגוע אל הלא-טוב, משהו לא גמור. לפעמים במבט מחכים לאחור, בתוך החושך האפל והדורך, רואים אור, יודעים לגמור, וגם אם רע כבר מבינים איך. געגוע אל הלא-טוב, משהו לא גמור, רוצה-לא רוצה איזה שיפור.

מסתכלת בעיניים, תמיד רוצה את מה שאין, מנסה להבין מה זה, והאם זה ייתכן.   מתעקשת ושומרת, מה קורה? תסבירו לי! זה משהו שלא שייך, זה פשוט לא בשבילי.

העיניים עדיין חצי עצומות, מתנער מתוך שבעה חלומות, מתעורר שוב אל הפחד, לבד גם הוא סוג של ביחד. קם מתוך מערבולת רגשות, השעה שבע והרי החדשות, עוד פיגוע פה, עוד הרוג שם, תאונות דרכים וסערות בים. שבעים שנות גלות את זוכרת, את לא כל-כך תומכת ולא ממש עוזרת, אבל אין דבר, את פשוט שלי, וכל בוקר בשבע את שם בשבילי. נשבעתי לך, נשבעתי בכל ליבי, ואת, רק קצת, בגדת בי, זה לא משנה, לי לא אכפת, זה פשוט בגלל שאת כל-כך את. אני אוהב, ונותן את הכל, לא יכול עם, ובלי לא יכול, שבע שבועות לך, את מהחדשות, המקוללת והאהובה לכל הנפשות. ------------- ולפני שתתנפלו עליי [בעצם אתם תתנפלו עליי ממילא]- זו מדינת ישראל.

כשנתתי את הכל ומסרתי את הלב, כל מה שקיבלתי היה אכזבה וכאב, כשעזבתי וניסיתי להתרחק, להתעלם, הבנתי שבלי זה לא אוכל להתקדם. ומה שלא עשיתי, שום-דבר לא חזר, ואיך שלא ניסיתי, פגע בי העבר. הגלגל המסתובב שולט בי בקלות, ועוד לא יודע אם זה היה נכון או טעות, וכששוב ניתנת לי עוד הזדמנות שנייה, שוב אני נתקל באותה הבעיה. וכמה שרציתי, הגורל בי משחק, ואפילו שמחיתי, אני הולך להימחק.

"זה לא סתם בית-ספר" אמר יעקב ילון. נועם גמל בליבו החלטה – אם זה סוג של בית-ספר אקדמי עם מגמת קדם-משפטים – הוא מתאבד. "זו פנימייה" זרקה עו"ד נחמה ילון את הפצצה. פניו החתומות של בנה לא הסגירו מאום ממה שחשב. "פנימייה?!" הוא הזדעק בליבו "פנימייה?! אז זה מה שזה?! ניסיון להפטר ממני, הכבשה השחורה של המשפחה?!" הוא ריסן את זעמו. "איזו מין פנימייה?" שאל באדישות. "חיפשנו משהו בעל מסגרת נוקשה, משהו רציני ו..." יעקב ילון התלבט אם להגיד לבנו שחיפש בשבילו פנימייה מרוחקת "מחמיר" הוא אמר לבסוף "ומצאנו אחת שמצאה-חן בעינינו... היא רק, פשוט, אתה מבין... פנימייה של דתיים" הפעם נועם לא הצליח להסתיר את תדהמתו. "של דתיים?!" נועם הלך לחדרו, מרסן את כעסו הבוער שוב. הוא נשך את שפתו הרועדת, מתאפק שלא לצרוח בכל כוחו. שבוע הבא, אה? שבוע הבא הוא מתחיל ללמוד בפנימייה דתית שהשד יודע באיזה חור היא נמצאת? הוא לא סבל את בית-הספר הנוכחי שלו אבל בשכונה היו לו כמה חברים טובים. איך הוא יסבול את החור הזה, איך? * "אוף!" התמרמרה יעל בקול "קשה לי!" "את רוצה עזרה?" הציעה הלל, בדיוק כמו שיעל רצתה. הלל הייתה בכיתה ט' אבל ידעה את החומר של יעל - בשישית - על בוריו. "תודה" חייכה יעל את חיוכה הנודע. הלל התיישבה לידה וסידרה קצת את הדפים. "אז ככה " היא פתחה. "יַלי!" פרץ תומר לחדרן בזעקות שבר "יַלי!" "מה?" הסתובבה אליו יעל - או כפי שכונתה בפי ה"חבר'ה" - יַלי. "בעיה" התנשף תומר בכבדות ונשען על ברכיו הכפופות "הקרטונים – של הם שעטו במורד המדרגות אל החצר ויעל תפסה את קרטוני הפיצה. זה היה מאוחר מדי. אורנה, המפקחת שלהם, כבר התקרבה מהדלת האחורית. "מה זה?" היא שאלה. "של השומר!" מיהרה ילי לקרוא "הוא ביקש שנזרוק לזבל!" אורנה שלחה בה מבט חשדני ויעל השיבה חיוך חנפני "תזרקי את זה" אמרה אורנה לבסוף "ורוצי לחדר, לפני שאתחרט". ילי דחפה את הקרטונים לחיקו של תומר שעמד מאחוריה ורצה משם היישר אל הלובי של הבנים, שם מצאה כמה חבר'ה יושבים חלק 1

בין צללים, ביער החושך, זוחלים, מכוסי עיניים, בלי לדעת לאן ואיך, מטפסים, קשורי רגליים.   יחד, איש את רעהו מעודדים, בגאווה וכאב למען אחר, חיילים קטנים-גדֵלים, בלי מדים, לומדים להכיר, ורוכשים עוד חבר.   גדלנו, יחד גדלנו כולנו, ודרכינו נפרדו, ונפרדות היום, ויותר מתמיד שונים אנחנו, אך יחד הגשמנו ונגשים עוד חלום.   יש לנו כח, כח עצום לעשות, ועוד יאיר השחר עלינו, בוא נכיר ונדע עד עמקי לבבות, בעוז וברצון את חברינו.   ביזע, בדם, קנינו בגרות, בפחד ובשיתוף-פעולה, רכשנו לנו חברות, חברות אמת נאמנה, לעד. יחד, כולנו, לדבר אחד, נשבענו.   ----------- גם כן טיוטה שנשלפה מתוך הרי הבלגן שהיו בתיק שלי [מילאתי אשפתון שלם!]. נכתב אחרי ההשבעה שלנו. קצת יצאתי מפרופורציות [זו רק השבעה, בכ"ז] אבל באמת למדתי ממנה הרבה.

"שלמה!" קראה נעמה מיד עם היכנסו של בעלה דרך פתח הבית הצר, אל החדר הצפוף "השמעת את החדשות מבבל? ישנו שם נביא, הלא בוודאי שמעת עליו, יחזקאל שמו. הוא טוען, כי האל אמר לו שבקרוב תחרב ירושלים, ונגלה אנחנו וכל בני העיר!" "שמעתי, נעמה" השיב לה שלמה בעייפות "אולם סבור אנוכי, כי אין זה נכון. הלא יש לנו נביאים פה, וכי למה נקשיב ל'נביא' הגולֶה בבבל?טועה הוא. הוא, וכל היהודים בגולה, נתרחקו מפני הארץ משום שחטאו. נעמה האזינה לדבריו של בעלה בפנים נפולות "וכי מנין לנו שאין זה נכון?" שאלה "הלא טוען יחזקאל, כי האל דיבר אליו. ונביאינו טוענים כך גם כן. אני אינני בטוחה. חוששת אני מפני המלחמה, ומפני מה שעלול לקרות לנו. הבטוח אתה בדבריך, שלמה?" "בטוח אני, יקירתי, וגם הנביאים בטוחים וסמוכים בדבריהם. הסירי דאגה מלבך. הלא רק אתמול הלכת אל שכנתך, הנביאה ושילמת לה במיטב כספנו. מה אמרה היא?" "היא אמרה שגם אילו תהיה מלחמה, לא תהיה היא בדורנו, ולא ניפגע, היא אמרה שיחזקאל הוא מן הגולים, החוטאים, ואין להקשיב לדבריו". "אישה חכמה היא שכנתנו. הקשיבי לה. לכי אליה גם מחר. קחי את עדי הזהב שהענקתי לך עם תחילת השנה, ותני לה, כתשלום והוקרת-תודה על עבודתה הנאמנה". "הקשב לי, שלמה, יקירי" המשיכה נעמה בשלה "יחזקאל עושה דברים משונים, כך סופר לי. לאחרונה חתר חור בקירו, וערב-ערב הוא יוצא דרכו, נושא עימו כלי גולה. כך הוא אומר, שנצא מבתינו, כשתחרב העיר". "וכי לא הבנת בעצמך? תמהוני הוא יחזקאל זה, ונטרפה עליו דעתו. קולות הוא שומע, וסבור כי קול הא-ל הוא זה שמדבר אליו. חדלי מלהקשיב לדבריו, בהלה ואימה הוא רוצה לזרוע בקרבנו, מלא טינה הוא, על כך שהוא, ככל החוטאים, גלה מן הארץ, ואילו אנו נשאר פה, ונקבר פה, והמלחמה לא תגיע בימינו. שמעי לי, חביבתי, אין דבריו אלא שקר וכזב. האמיני לנביאינו כאן, נביאי האמת. וכי אינך רוצה לדעת שטוב יהיה, המעדיפה את לחיות בפחד מפני * * * "שלומי!" קראה נעמה כשנכנס בעלה הביתה, אל הסלון המרווח והתרוממה מן הספה "שמעת חדשות בדרך? החבר'ה האלה מהאיחוד-לאומי-מפד"ל אומרים שאם נפנה את גוש-קטיף יפלו קסאמים בדרום, זה מתחיל להישמע קצת הגיוני, 'תה יודע?" "שמעתי, נעמה, שמעתי" רטן שלומי וצנח על הספה הרכה "אבל זה נראה לי כמו בלבול מוח אחד גדול. למה בכלל את מקשיבה לשטויות שהם אומרים? תקשיבי למה שאומרים בני-אדם! הם סתם היסטריים. הרי הערבים יחתמו על הסכם. נעמה כיווצה את גבותיה והחמיצה את פניה "מאיפה לך? אז הם אומרים! אז?" קראה "תקשיב לזה, בינינו, זה נשמע אפילו הגיוני. אני לא יודעת, יש לי הרגשה רעה, משהו לא טוב הולך לקרות פה. אתה לגמרי בטוח שלא תהיה מלחמה? אתה יכול להבטיח לי?" "אני בטוח, מאמי, וגם כל העיתונאים הכי גדולים שלנו בטוחים, את רואה חדשות! יש תמורה לאגרה- ואנחנו משלמים הרבה תמורת ה-700 ערוצים שלנו. הרי מה תמיד אומרים בטלוויזיה?" "שקסאמים לא יפלו, הפלסטינאים הם פרטנרים אמיתיים לשלום, הימניים הם סתם נביאי זעם ורוצים להלחיץ אותנו, לפלסטינאים אין ציוד כזה והם ממילא עסוקים במלחמות פנימיות". "את רואה?? אלה דיבורים. אולי נעשה מנוי גם על 'הארץ'. מעריב וידיעות לא מספיק, אם עדיין יש לך ספקות". "תקשיב, שלמה" התעקשה נעמה "הם בטוחים בזה, ואני... לא יודעת, זה לא נשמע לך הגיוני? תחשוב על זה". "את לא מבינה, מותק? הם עושים הכל כדי להשיג את המטרות שלהם, ליישב את הקראוון וחצי בחור הזה שם. הם סתם רוצים להלחיץ את כולם, תמיד יש להם כאלה נבואות, כמה מתוך זה התגשם, תגידי?? נו, ככה את רוצה להיות, פחדנית ולחוצה? את לא רוצה שלום? עכשיו תעזבי את השטויות האלה ותתחילי להקשיב לחדשות אמיתיות. אריק נואם הערב. נו, מה את יושבת כמו סינדרלה מסכנה, למה מה עשית היום? לכי, תביאי גרעינים ושתייה, יש משחק של מכבי --------------- קרדיט על הרעיון, כמובן, לעוזיה. ראיתי את זה אצלו וממש התלהבתי. אח"כ התחלתי לכתוב על ספר יחזקאל, לפי מה שאנחנו לומדות בכיתה והבנתי כמה זה דומה למצב שמתואר בסיפור. לקחתי את הרעיון וזה מה שיצא. זו, כמובן, היצירה של עוזיה: /Mosaic/Read/932 פעם ראשונה שלי בסגנון תנ"כי אז אני מתארת לעצמי שזה יצא מפושל לגמרי. גם השיפוץ הכי קטן שהייתם עושים- בבקשה תגידו!!

לראשונה מעלה ציור... הצילום לא משהו, אז... העין השמאלית היא החלק המפוקשש. מצטערת.

רסיסי זכוכית דקים, מצלצלים, אור הנרות משתקף בם בחמלה, העיניים כבויות, מביטות באגלים, של דמעות מנוס ובהלה.   דמעות כה שבירות, חלשות, עדינות, שדרכו עליהן, בגדו באכזריות, לא מעט, בקריצתו של האור המתגרה מאמינות, אוהבות, אך הוא ממוסס אותן לאט.   נפגעות שוב, מתאכזבות, כתמיד, אך צלצולן מטפטף ומחלחל, האור מביט שוב אל העתיד, ובחרטה כנה, העיניים להדליק מייחל.

על גבי משא שנים, אוצרות געגועים, שמחות וחיוכים. וכעת- אני עוברת בשדות העצב, בשביל ארוך-ארוך, לא רואה את הסוף, והמשא על גבי, רק מכביד, ומקשה את דרכי. הקוצים שבמישור, בי משתלחים, ומתי אגיע, אל ארץ ההרים, השמחה לעולמים? והאם אגיע, אל ארצי, אל נחלת מולדתי? ואיך אגיע, האהיה אני? והדרך ארוכה, וסופה לא נראה, וכל שנותר לי, מעט שהוא הרבה- תקווה קטנה אך חזקה, ונצחית.

בדם חשׂוּך-מרפא, באש ימי מלחמות, למענך תמיד אחיה, למענך עד-מוֹת.   אחריי- אל ארץ אבותינו, על חירות ישראל ניפול, ננחיל במחיר חיינו. דם נפשנו- לגאול.   מול אחים שונאים, וסכנות, כנמר לנו אורבות, בראש הלוחמים- נפל טרף על ארץ אבות.   הוא לא זכה לראות את- הניצחון- האדיר, המזהיר, ואולי נרו נראה כבוי כעת, אך לעולם יאיר.   --------------------- תנחשו על מי מדובר [זה לא כ"כ קשה]- אח"כ אתן לכם נאום עליו. ביקורת בונה- בשמחה!

נקודות של אור, ימים של טוב, מכים בי בעוז, עוזבים במהרה. חודרים, מעודדים, מרגשים, מחזירים, אותי לעצמי, ואת התקווה שלי, אליי, אבל לא לתמיד. ---------- כן... מישהי עשתה לי ממש טוב אתמול. אני די מרוצה עכשיו.

להחזיק חזק, להיאחז, לנסות... חזק יותר. נראה שכמעט מפסיד, מתאמץ... לא ינצחו אותי, לא!! כמעט תמיד מובס, נשלט, נרמס, נלקח ונשבה, בידיו. הוא מחזיק בי, משתלט, משתלט, משתלט... עזוב אותי, עצב, לך!! לא תנצח שוב, הסתלק!! מובס, נשלט, נשבה שוב בידיו.

אוטובוס מטרטר, קופץ ומשגע, מוזיקה רועמת דופקת באוזניים, עם תרמיל קטן. לאן - לא יודע, ומבעד לחלון מאדימים השמיים. שר בשקט לעצמי, דמעות בודדות, הלילה שיורד עליי לא מנחם, לא עוזר... הכביש רצוף במהמורות, עליות ומורדות, ושואל בלי מילה- עוזב או חוזר? עוזב- עונה מבולבל- לא, חוזר! בעצמי לא יודע כמעט שום-דבר. לאן שהאוטובוס ייקח אני אתחבר, אני שייך רק לתופים, לשם ולעבר.

קרעי דפים מתוך ספרי ילדות וברז, מכוסים אבק ושברי בטון, ערימה גבוהה-גבוהה של הריסות ועליהן עומד ניצב, בראש מורם ובחזה מתוח, בגאווה מרוסנת אך מופגנת, בחור גבוה לבוש מדים. תפוח גדול, ירוק ועסיסי בכף-ידו. הוא נועץ מבט בקליפתו המבריקה, משפשף אותו בחולצת-מדיו בצבע הזית ונועץ בו את שיניו. עסיסו של הפרי נוזל על סנטרו והטעם החמצמץ מתפשט בפיו. הוא נכנס לבית. צריך לעזור לארוז. הוא לוקח ספר מן המדף ומכניס אותו לארגז. הילדה תופסת בספר שלה ומוציאה. הוא מכניס. היא מוציאה. מכניס. מוציאה. היא נועצת בו מבט קשה. ילדה קטנה וכל-כך נחושה. נחושה ורגישה. היא רגישה, אבל היא לא בוכה. רק נועצת בו מבטים נוקבים ועצובים. ההורים שלה רוצים שיצא מהבית. עוד כמה חיילים מצטרפים אליו. כשהמשפחה מסרבת לארוז הם מוציאים אותם בכוח, מגבבים כמה חפצים אל תוך כמה ארגזים וזורקים אותם יחד עם הרהיטים הגדולים אל המכולה. הוא פותח את המקרר ושולף תפוח גדול ויפה. שעות ארוכות עוברות. כל-מיני אנשים צועקים עליו, בוכים מולו, מדברים איתו ולא אכפת לו. הוא מאומן היטב. התפוח שלו, שלהם, בתרמיל. קורא לו, קורץ אליו. הוא רעב. הצרחות, הדמעות, ההתעקשויות, זה כל-כך מעצבן אותו. הוא כל-כך רעב. והשעות המשיכו לחלוף, לאט ובדממה. התפוח היה טעים ומשביע. הבולדוזרים הגיעו והיישוב הירוק והיפה הפך לכתם אפרפר בחולות ובדיונות הצהובות. כמו כתמי-מכות חומים על תפוחים. התפוח שלו לא היה מוכה. הוא היה מושלם. החייל עזב, מרוצה אבל עצוב, עם המיץ החמוץ על הסנטר והדמעות המלוחות על הלחי. הספר שלה, ההרוס, נשאר מאחור. המבטים הזועמים שלה נחקקו בליבו והתחלפו בעיניה בדמעות. היא לא מבינה למה. גם הוא לא, אבל הוא אומן היטב, וכבר לא אכפת לו. החייל מזמן הלך, חזר לבית שלו, לשגרה שלו. ועל ערימה של שברי בטון, צינורות וברזים- דפים קרועים ותפוח ירוק אכול שמשחיר כמו שמי הערב היורד. יורד על תל ההריסות- נחוש ורגיש.

כשאדע - מי אני ומה איתי, מה אומרות מילותיי ומה שתיקתי, מה רוצה ומה כבר לא והאם זה בגללי או בגללו.   כשאדע כל זה אשקוט, העיפרון אניח, המחמאות אז יהפכו דבר זניח, לא אצטרך דבר מלבד הידיעה שעוד תבוא, בוא תבוא, עם הזריחה.   כשאדע - אם זו אמת או אשליה, מה פה לא נכון ומה הבעיה, מה לא בסדר בי והאם אני משוגעת, כשאדע - מה בכלל אני יודעת.   כשאדע כל זה אשקוט, העיפרון אניח, המחמאות אז יהפכו דבר זניח, לא אצטרך דבר מלבד הידיעה שעוד תבוא, בוא תבוא, עם הזריחה.

תנו לי לאהוב כמו בחלום, תנו לי מלחמה ותנו לי שלום, תנו ולו רק 24 שעות מאושרות, תנו לי זריחות ובקרים בעשרות.   תני לי שחור ותנו גם אדום, תנו לי לגעת בכוכבים היום, תנו לי אחד למזכרת תמיד, תנו לי דמיון, מדהים ומרעיד.   תנו לי לקחת ותנו לי לתת, תנו לי שקר ותנו לי אמת, תנו לי אור שבליבי ילהט, תנו לי כשף אשליה מהפנט. ------------- בדיעבד זה גם ביקורת על התובעניות שלי אבל מלכתחילה הכוונה הייתה למשהו כמו "תנו לי לקחת".

השירים נכתבו בעקבות הספר "המשחק של אנדר" מאת אורסון סקוט קארד. אני יכולה לתקצר לכם את הספר [זה ממילא לא יספיק] אבל מכיוון שכל שיר עוסק בנושא אחר אני אתקצר פעמיים בנפרד, משתי זוויות שונות. צר לי, אבל אם לא קראתם את הספר תבינו מעט מאד. אני מעלה בגלל שאני יודעת שיעקב קרא [וגם עינב].   [פרולוג ראשון: כל שורה בשיר היא תלת-משמעית. הספר מתנהל בשלושה משחקים (אם תרצו מימדים) שונים. הראשון, והמציאותי ביותר הוא החיים האמיתיים של אנדר. ההישרדות בבידוד של בית-הספר ללוחמה ופיקוד והמלחמות בבאגים. השני: המשחקים בחדר הקרבות, מין משחקים שמדמים קרב אמיתי בתנאי חוסר כוח-משיכה. השלישי: מעין משחק מסלול, משחק מחשב שבו המטרה היא להגיע לארץ הפיות שב"סוף העולם". הבית האחרון הוא סוג של פרולוג לשיר השני   אל סוף העולם / מתים אחרים סוף העולם, מקום אחר, רק אחד את הכיוון מוצא, מאבדים שליטה, מתלכדים נגד, קופאים - טובעים - נהרגים.   הגנה היא דרכו להתקפה, מפלס דרכו למעבר, דרך רצח אכזרי, הכל כשר, יש לו השיטה והיכולת.   בין משחק למציאות כבר לא מבדיל, שניים אבודים, קולם נדם, אך המיליונים המאיימים ישובו, למתים האלה יש קול, בשבילו רק אויבים הם חברים.   [בין לבין: הבית האחרון מדבר על הבאגים, אויבי האנושות, שאחרי שאנדר מחסל אותם הוא יוצא לראות את הכוכב שלהם ומגלה שהכל היה אי-הבנה גדולה בין הגזעים. הוא מוצא גולם של מלכת באגים ומבטיח לה עתיד. הוא מייסד דת חדשה שנקראות "קול למתים". בדרכו לגדולה הוא הורג שני ילדים: סטילסון ובונזו מדריד, אבל אף-פעם לא מצטער על זה. מדובר גם על העניין שהוא יכול לתקשר עם הבאגים רק בגלל שלמד להכיר אותם טוב- בשביל להלחם איתם.]   [פרולוג לשיר השני: במקביל לאימוניו של אנדר, בכדוה"א, אחיו ואחותו הגדולים של אנדר, פיטר וולנטיין, מחוללים מהומות מעל גבי האינטרנט. ולנטיין, הרחומה יותר, מגלמת את לוק (ייתכן שהתבלבלתי בשמות), שמעודד למלחמה בכדוה"א ופיטר האכזרי מגלם את דמוסתנס שדוגל בשלום. לוק מצליח להביא למלחמה בעולם אבל לאחריה דבריו של דמוסתנס מביאים שלום עולמי. ולנטיין מרגישה שהפכה לאכזרית כמו פיטר. אנדר עושה במשחקים שלו כל מיני דברים לא נעימים (למשל במשחק המחשב הוא הורג ענק בדרך אכזרית) ומרגיש שהופך להיות אכזרי כמו פיטר. בחופשה הראשונה והיחידה של אנדר בארץ הוא פוגש את ולנטיין באגם והם מדברים על הנושאים האלה ומגלים שהפירוד ריחק אותם וכבר אין להם הרבה במשותף. ולנטיין פתאום הרבה יותר קרובה לפיטר (היא מבלה איתו את רוב היום) מאשר לאנדר].   מי דעות לא שלך, בין רחמים לאכזריות, גורל העולם על כתפי(י)ך, הורג בלי דעת, מחייה בלי רצון.   לא מבדיל בין אויבים לעוד אנשים, בין מציאות למציאות מדומה, על הצג המגואל בדם ענקים- שולחן העבודה שלך.   באגם חסר כוח-משיכה, לתהות מי אתה, על הגבול הדק בין שתי קיצונויות, שם אתה הופך לאחר, מול מראת נחשים ודעות לא שלך.   בסופו של דבר כתבתי יותר נאומים משיר. אני ממליצה לכם לקרוא את הספר, אפילו כמה פעמים ואז תבינו איזה משמעות אדירה יש לכל שורה בשירים. לא יכולתי להסביר הכל בפרולוגים. המלצה.

זה בנוי על בסיס דמות ישנה ומשהו שהתחלתי פעם אז זה לא רק על עמונה... "זה לא מפריע לי!" צעק אריאל ובעיניו כמעט עלו דמעות "נמאס לי! נמאס לי להיות... שונה מכולם..." "אבל אתה שונה, אריאלי" ניסתה אימו להרגיע אותו "אין מה לעשות וזו לא אשמתך. פשוט תתרגל כבר- יש דברים שאתה לא יכול לעשות. אני לא אתן לך". "אבל אמא, אני יכול" התעקש "זו רק הפגנה קטנה בירושלים, לא ביג-דיל, לא יקרה לי כלום. זה לא כאילו יהיו שם יס"מניקים או משהו כזה..." הזיכרון הכה בו בעוז. הוא יושב לבדו בחדרו. כל חבריו בעמונה ורק הוא- 'אמא שלו לא מרשה לו'. חבריו מתקשרים בהתרגשות. הם כבר התנחלו באחד הבתים, עכשיו הם רק מחכים ליס"מניקים שיבואו לחטוף מכות... והוא לבד. תקוע בבית... חבריו היו בחזית, חטפו מכות רצח ולא היססו גם להחזיר, רק הוא, כתמיד, במצבי הרוח הקיצוניים שלו, שקל להתאבד. ברצינות. הוא לא רצה לחיות ככה. לכולם נותרו מזכרות מאותו יום: לאורן צלקת בראשו, ליד האוזן, מאלה לאלעד צלקת בצורת פרסה על השוק השמאלית לאליאור- חרדה איומה מסוסים לערן- שנאה ותיעוב עזים וקשים מנשוא ללובשי מדים כחולים ולאריאל- רק ייסורי מצפון. "אמא" התחנן "אני לא ילד קטן". "אני יודעת" היא נאנחה והביטה בבנה. אולי זה בגלל שלא ראתה כמה גבוה הוא... בשבילה הוא תמיד יישאר אותו הילד בן ה-12 ששכב במיטת בית-החולים בנחת... "אמא, זה כלום" הוא המשיך "אליאור יהיה שם ויעזור לי, וגם ערן ואלעד ואורן ודוד ויוני ו...- אמא אני אסתדר!" "בירושלים, חמוד?" התלבטה אימו "זה לא קל". "זה קל!" הוא צעק "אני יכול, זה כלום, זה בכלל לא משפיע עליי! אני לא באמת שונה, אני בדיוק כמוהם, אני יכול לעשות כל מה שהם עושים, את לא נותנת לי להיות כמו כולם!" הוא זכר, כ"כ הרבה שהצליח לעשות, כ"כ המון, גם ככה. על הגג בכפר-דרום... החבר'ה מתארגנים, רצים ורק הוא עושה חיקויים של אריק שרון. "די!" אמר לו אליאור, מתגלגל מצחוק. "תפסיק, אריאל אתה מפריע!" "הֵא-הֵא!"השיב לו אריאל בקולו של ראש הממשלה דאז. עם הגיע השוטרים לפנותם, גם אריאל טמן ידו בצלחת וזרק מכל הבא ליד. המגבלה שלו לא מנעה ממנו את זה, אז מהי הפגנה קטנטונת לעומת זאת? "אמא!" התבכיין, שוקל היטב את צעדיו ומחליט שזה הדבר הנכון לעשות, "בכפר-דרום הייתי! לא קרה לי כלום... ולשם אני לא יכול ללכת?!" אימו השפילה מבט. זו הייתה טעות---" "אבל לא קרה לי כלו---" "בנס!! אני לא אסכן את בריאותך בגלל השיגעונות שלך!" "אני עוד שלושה חודשים בן 18!!" צעק "אני יכול להחליט לבד!" לבד...לבד... היא ידע היטב מה הזיכרון הראשון שלו, אך שהוא היה קצת מטושטש. הוא היה בן שנתיים וחצי ורצה להכין סנדוויץ' לבד. "אמא! תני לי!" "לא, חמוד, אני אכין..." "אבל אני יכול! אני גדול! את אמרת לי!" "אתה לא גדול מספיק בשביל להשתמש בסכין, אריאלי..." "אני גדול! אני יכול לבד!!" "אמא... נו, זה שום-דבר... פשוט תני לי! אני לא הולך לבד, את יודעת-" אימו התיישבה בנחת, אחזה בשַלָט והדליקה את הטלוויזיה. "שוב המכשיר הארור הזה" רטן אריאל ופנה לחדרו. הוא הרים את שפופרת הטלפון וחייג אחד מעשרות המספרים שחתומים בזיכרונו במהירות. "לשכת-ראש-הממשלה-שלום-מדברת-יעלי-במה-אפשר-לעזור-?" "שלום" השיב אריאל בקול עבה "רציתי לדעת מה עשיתם היום על-מנת לשחרר את ג'ונתן פולארד". הוא נהג להתקשר מס' פעמים ביום ולדבר בקול לא לו, אבל הפעם טריקת-הטלפון מהצד השני שעממה אותו. הוא הדליק את המחשב אבל לא התחשק לו לעורר מהומה בשום פורום או להתלהם בשום טוקבק. באמת, זו רק הפגנה. זה לא נתן לא מנוחה, הוא חזר לסלון ודרש מאימו שיחה. הוא ידע שיצליח. רק פעם אחת הוא לא הצליח. הוא זכר איך התקשר אליו אליאור בקול רועד וחנוק מדמעות וסיפר לו באימה ובהתרגשות על הזוועות שמתחוללות שם. אליאור הוא לא בחור רגיש, אבל נדמה היה לאריאל שהוא שומע צלילי בכי. אליאור מעולם לא התגבר על זה ואיש לא ידע מה היה הדבר שגרם לאליאור לכזו טראומה. אימו של אריאל ידעה היטב כמה זה חשוב לו. הוא השתדל ללכת לכל הפגנה, במיוחד לאלו של פולארד. הוא גר במרכז ולהפגנות בתל-אביב היה לו פחות קשה ללכת. בירושלים זה היה קצת יותר מסובך... "אני לא אעשה בלגן, אמא" הוא התחנן "באמת, אני נשבע!" "פעם אחת תוותר!" היא קראה "לא יהרוג אותך!" שניהם זכרו איך זה קרה, איך הוא כמעט נהרג, זכרו היטב. הוא היה רק בן 12, בכיתה ה' תמיד היה גדול בכיתה. חצר ביה"ס. נטושה, מלוכלכת וזרועה בגרוטאות. ילד גדול הציק לו. הם רבו, הילד דחף את אריאל, אריאל נפל על מוט ברזל חלוד ונפצע בגבו. בהתחלה זה לא היה מאד רציני אבל הניתוח הסתבך קצת ו... "אריאל, חמוד, בבקשה" התעקשה אימו "זה לא בשבילך. בטח יש דברים שאתה יכול לעשות מהבית". "יש" אישר אריאל והניח לאימו לחייך בשביעות-רצון לפני שהמשיך "אבל אני רוצה לעשות גם את זה. מספיק גרוע שבעמונה לא הייתי. אני רוצה לעשות הכל, מבינה? כל מה שאני יכול!" "אבל אתה לא יכול הכל" היא נאנחה בכבדות "אתה חושב שזה משמח אותי?" הוא התעלם משאלתה. "אני יכול!" קרא "זה לא כזה ביג-דיל! אתם לא יכולים כל-הזמן לשמור אותי לידכם, ילד קטן... ישן במיטה הגדולה. כשיקום יצטרכו לספר לו. אריאל, הילד הבוגר, הפעלתן, הכמעט-היפראקטיבי. הוא לא יוכל לסבול את זה. אחרי שיתאושש מן ההלם של השפעת הבשורה על חייו ושינויים בטח תהיה לו בטן מלאה על כל היבט של העניין. תמיד יש לו מה להגיד ותמיד הוא עומד בדעתו. בויכוחים- הוא תמיד ינצח. "טוב," היא אמרה באיזה עירוב של כובד-ראש והקלה "תביא את הטלפון האלחוטי". "למה?" שאל. "אני צריכה להתקשר לאליאור" היא צחקה "להגיד לו שישמור עליך כמו שצריך". "תודה, אמא!" הוא קרא "תודה-תודה-תודה!" היא התקרבה אליו וחיבקה אותו חיבוק מסורבל, אבל היא לא נישקה אותו. אחרי הכל, הוא באמת כבר לא ילד קטן. אריאל היה כ"כ מאושר. הוא הודה לאל שלא עשה אז את מה שחשב לעשות. העולם הזה נחמד לפעמים. אפילו הורים יכולים להיות בסדר. וגם אם הוא לא היה מת, צלקת בפרק כף-היד זה לא ממש הירואי... הוא סובב את כיסא הגלגלים בסלון המרווח וחזר אל חדרו. חזר לו החשק לעשות את מה שתמיד אפשר, ואמא לא מציקה לגבי זה- לכתוב טוקבקים, בידיעה שלעולם לא יפורסמו. הייתה שם כתבה שממש... איפה המקלדת האלחוטית? רק רגע...

תופסת בגלגל המנותק, נסחפת, מתרחקת, הים אוחז בי חזק-חזק, ואני שוב מתאפקת.   איך אני לא צועקת? איך אני לא בוכה? לא רוצה- אך מתנתקת, רוצה- אך לא שמחה.

זאב בודד, בהר, בכפר, אויבים לו רבים, וחברים? משוטט כה וכה, אך לא מוצא מנוח לנפשו. שקט זה כל מה שהוא ביקש, אבל מסביבו נמרים ונחשים, והוא: רק זאב בודד, בהר או בכפר. ------------- יסלח לי זאב על השימוש בשם שלו...

כשהגעתי לחוף הסערה, בפעם הראשונה, ראיתי אותו על החוף הנורא, מכונס בתוך כנפיו, שומר לעצמו את יפי נוצותיו, וכל הדרו בוהק באור פנינה, וקול הדרו זועק שיר וקינה. הופנטתי מאש עיניו, נשביתי בקסם העתיק, ועוף החול של דקלי הזהב, באש עטף אותי ואל אודם השחר הרחיק, שבְּאופק המחר מחזיק. ניסיתי להתקרב אליו ולגעת, נתקלתי בחומת אש, וידעתי כל מה שלא רציתי לדעת: איך שהוא שורף הכל, כמה הוא מכאיב לכל, איך שהוא מקסים, וכמה מרגש, איך שהוא מדהים, ושולט באש. הופנטתי מאש עיניו, נשביתי בקסם העתיק, ועוף החול של דקלי הזהב, באש עטף אותי ואל אודם השחר הרחיק, שבאופק המחר מחזיק. ידי לשלום הושטתי אליו, ויצאתי בדמעות, הוא הרחיק וקירב יחדיו. החמה הציתה את ארגמנו, שוב הוא עף ממני, חזר לארמונו, משאיר על החוף אפר ונוצות לְאות, משאיר עד הסוף זיכרון ניסים ונפלאות. הופנטתי מאש עיניו, נשביתי בקסם העתיק, ועוף החול של דקלי הזהב, באש שרף אותי ואל אודם השחר הרחיק, שבאופק המחר מחזיק. הוא ביקש אותי איתו, התקרבתי ונכוויתי, ועם השמש שהולידה אותו, הוא נעלם באש, משאיר גוזל תקווה, הוא נשרף ועלה, מצית בי אהבה, נרגעתי ושמחתי, אבל גם עצב הבאתי, התגעגעתי וברחתי, כי ניסיתי, כמו פתי. הופנטתי מאש עיניו, נשביתי בקסם העתיק, אבל עוף החול של דקלי הזהב, לים סחף אותי, מול השחר שבאופק הבהיק, ועוף החול שלי, ממני הרחיק.

צעקתי, בכיתי, שקט ביקשתי, עיניי עצמתי, אור ביקשתי.   רצתי, ברחתי, להישאר ביקשתי, צעקתי, שנאתי, אותך ביקשתי. ---------- וזה דווקא לא שופץ מטיוטה ישנה אלא תוצר ישיר של טיפת מוזה שנחתה עליי היום.

חיוכים ישנים מכים בי, בחיוך ודמעות התרגשות, זכרונות מתוקים מתעוררים, לרגע קצר, יפה ופשוט.   רק דקות ספורות של טוב, וחיוך נשאר לזמן רב על פניי, לא חלף זמן רב, אך התגעגעתי, ולפגישה הבאה נתונים כל מעייניי.   ----------------- זה די ישן, סידרתי את הילקוט אתמול, שלפתי כמה טיוטות ושיפצתי.... כשאין מוזה, ממחזרים. ויש פה מישהי שאמורה להבין על מה אני מדברת... מוקדש לה בהמון המון אהבה.

הוא הניח את צרורו הדל על הספסל וטמן את ראשו בין כפות-ידיו. עכשיו הוא כמו כל אלה. איך הגיע למצב הזה? הוא מעולם לא דמיין את עצמו כחסר-בית... הוא, קבצן מהרחוב... הוא זכר את עצמו כבחור צעיר ונאה, צעיר ומאושר. דבר לא חסר לו. היו לו את כל הנתונים להצליח בחיים. כולם סיפרו לו כמה שהוא חרוץ ונבון ובעל מוסר עבודה גבוה ושיוכל להיות כל מה שרק ירצה. אולי הוא יכול היה להיות כעת מנכ"ל של איזו חברה ענקית, ולגור בוילה בסביון. אבל מה הוא בעצם? סתם הומלס. והחלק הכי גרוע הוא שבעצם- הוא הביא את זה על עצמו. הוא בקושי זכר איך זה קרה, הוא רק זכר את עצמו בגיל 20, יושב בבתי-קפה בבוקר אלא אם-כן גם הספסל שייך להומלס אחר. תמיד היה לו איזה רצון לעזוב, להתרחק. עכשיו זה בא לו בהפוך-על-הפוך. רחוק מכל מה שהיה פעם. נבעט החוצה מחדר שכור אצל חבורת עבריינים, בגלל שלא שילם שכר דירה. מופשט מכמעט כל דבר שעוד היה ברשותו, מגולח מהאגורה האחרונה... הוא הביט בחבורת בחורים צעירים בקצה אחר של הפארק. הוא לא יכֹל להתעלם מהכיפות לראשיהם ומהציציות המשתלשלות מתחת לחגורותיהם. אחד הביט בשעון, אח"כ אל השמיים והחל להמריץ את כולם. הבחור ספר את חבריו במהירות. גם אלי עשה כך. הם היו תשעה. ואז הוא הבין. הם רוצים להתפלל מנחה, חסר להם עשירי למניין. אחד הבחורים קרב אליו בריצה. "שלום" הוא אמר בזהירות "אנחנו רוצים להתפלל מנחה וחסר לנו מישהו שישלים את המניין. אתה רוצה להתפלל?" אלי צדק. הבחור חייך חיוך חלוש ונעץ מבט באלי. איך הוא ידע שאלי יודע להתפלל? ההתלבטות הייתה קשה. במיוחד עכשיו. הוא נזכר בהכל פתאום. איך הוריו רצו שילך לאוניברסיטה. גם הוא רצה. הוא רצה להיות רופא, אבל על כל התכונות שהיוו דרך ישירה למקצוע הזה- גברה תכונה אחת שבגללה הוא זרוק כאן היום. היה בו יצר מרדנות בלתי-נלאה. אט-אט הוא התחיל להתרחק מכל מה שידע, שהכיר. כבר בחופשות מהצבא הוא בילה בדירה די טובה משלו, שיכול היה להרשות לעצמו בזכות החוש העסקי שלו. החוש העסקי הממש מצוין שלו. כבר בכיתה ח' הוא מכר בישיבה מכל הבא ליד. ואחרי שנפצע בצבא קשות וסיים שנה וקצת מוקדם מהרגיל התרחק מהבית. אבל הוא לא הלך לאוניברסיטה. הוא הפך לחילוני. הוא זנח את כל מה שהכיר. הוא הרגיש נבגד, אחרי שהמדינה נטשה אותו לאנחות אחרי הפציעה והחל להיות סרבן יותר ויותר. הוא הרוויח לא רע מעבודות מזדמנות ושמח שנפטר מעול ההורים שלו. הוא אהב את תענוגות החיים ואהב שכולם יראו שאלי הזה מרוויח ממש טוב. אבל כל זה השתלט הוא הפסיק לעבוד. חייו הידרדרו מטה במהירות. והנה הוא היום. והבחור הזה רוצה שהוא ישלים מניין. כל הזיכרונות הציפו אותו. הוא, שליח הציבור הנצחי. הדת פלטה אותו ממנה, כך הוא חשב. הוא הרגיש זר לעניינים האלה, כבר לא שייך. ועכשיו, דווקא בשיא השפל, כשאין לאלי עוד לאן לרדת, כשהוא חושב שהאלוקים הזה כבר שכח ממנו מזמן- או מתעלל בו בכוונה- בא הבחור הזה. לעשות את זה? הוא תהה. בעצם, מה יש לו להפסיד? אולי הוא ימצא משהו בטקס העתיק והמסורתי הזה. זה לא כאילו יש לו משהו יותר טוב לעשות כרגע. "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" סיים אלי למלמל את 'עלינו לשבח'. הוא זכר בקושי את מילות התפילה, אחד הבחורים השאיל לו ספרון קטן של מנחה וערבית. משהו השתנה בו. הוא לא התחבר איכשהו למילים של התפילה. הן עדיין היו די סתמיות בשבילו, אך לא חלולות לגמרי. היה נסוך בהן איזה סם מחזק, מעורר, לא משהו במילים, משהו במנגינה, באווירה. הוא ידע בבירור מה עליו לעשות עכשיו. פתאום הכי היה מובן מאליו. "תודה" פנה אליו הבחור ההוא "אני משה" הוא לחץ את ידו "ממש תודה לך, אנחנו חייבים לך המון. יש משהו שאוכל לעשות בשבילך?" "כן" האירו פניו של אלי "אתה יודע כמה תעלה לי נסיעה לירושלים?" הבחור חישב כמה שניות את מס' האוטובוסים שיצטרך אלי לקחת ואת מחיר כרטיסיהם ולבסוף נקב בסכום כלשהו. "אתה..." אלי היה אדם נחוש אך בעל-כבוד. הוא התבייש לבקש. "אתה תוכל להלוות לי את זה? אני ממש במצב קשה כרגע ו-" "בשמחה, בשמחה!" קרא הבחור ושלף את הכסף מכיסו "שמור את העודף". הוא נתן לו את הכסף והסביר לו איזה קווים לקחת ובאיזה תחנות לרדת. אלי הביט בשטר הירוק, החלק והנקי. כבר די הרבה זמן לא ראה כזה. הכסף המועט שהשתלשל לכיסו היה קטן במיוחד. את המגע הקר והמחוספס של המטבעות השונים הוא הכיר וזכר, אך משהו בו היה שונה, נעים יותר, מיוחד הרבה יותר. "תודה, תודה רבה, בחור, תודה" הוא מלמל והתרחק, פניו לא מסגירות את ההתרגשות שאחזה בו, לא מגיב לבחורים הקוראים אליו "תודה לך!". הוא תפס בצרור הקטן והניף אותו על גבו. הוא הרגיש כבחור צעיר-זקן היוצא לדרך חדשה-ישנה. זה מה שהוא היה. אדם בן 33 החוזר הביתה, אל ההורים. חוזר אל מה שהכיר, חוזר אל מה שידע, חוזר אל מה שהאמין. חוזר אל כל מה שהיה ואל דרך הישר. חוזר לעצמו.

הוא נזכר בכאב בפרסומת ההיא, מהטלוויזיה, של הבחור ששתה "רק 2 בירות". הוא גלגל אותה במוחו, מתענה מכל רגע. כשהגיע לסוף, משהו השתנה. הפרצוף החבול, המיוסר, שסובל לנוכח הקריאות "רוצח" לא היה של השחקן. הוא היה שלו עצמו. 'אתה שתית, נכון?' הדהדו הקולות בראשו 'רק שתי בירות'. והמסדרון ההוא, מסדרון בית-החולים, המואר... כמו כאן. אבל בראשו היה חושך... ושקט. רק הצפצוף מהפרסומת, שהולך ונהיה מהיר עד שהופך לצפצוף אחד, חדגוני, שלו רק פירוש אחד. מוות. רוצח. רוצח. "די!!" הוא צרח לפתע. "אני לא..." המשיך בלחישה "אני לא..." הוא ידע שכן. כולם נעצו בו מבטים משונים. הם תהו מה היה פשר הצרחה אבל הוא הבין מזה רק דבר אחד. 'גם הם חושבים שאני רוצח' חשב 'אני, אני... לא!!' רק לא זה. רוצח. רוצח. הוא שתה אפילו פחות משתי בירות. אבל הוא שתה. למה עשית את זה?? הוא תהה בשנאה. שטף של קללות פרץ מפיו כמעט בלי קול. הוא קילל את עצמו, תיעב את עצמו. רוצח. הרעש לא הגיע אליו, חלף מעליו, החליק ממנו. גם האור. הוא הרגיש רק חושך, ושקט וקור. כמו מוות. 'שתיתי בירה', חשב 'ונהגתי אחר-כך'. הוא רצה להפסיק להשלות את עצמו. זו אשמתו. הוא ידע אבל לא רצה להאמין. הוא, הוא... רוצח.

אפרת בטשה ברגליה בעפר. האינסטינקט הבסיסי של כל טרמפיסט- לקלל נהגים שלא עוצרים / לא נוסעים למקום ה"נכון" הכניע אותה. "יהרוג אותם להעלות טרמפיסטית אומללה לאוטו?! מה כבר ביקשתי?!" רטנה. היא הכתה בכפות-ידיה על צרור הבלונים הקשורים לתיק, ממולאים בהליום ומצפים להגיע לאולפנה מסוימת בבנימין ולשמח מישהי מסוימת. "ותחשבי שהיינו צריכות להיות עכשיו בשיעור אלגברה..." ניסתה ענת, האופטימית תמיד, לעודד אותה. הן המתינו בטרמפיאדה, תכננו לנסוע אל חברתן ולהפתיע אותה במסיבת יום-הולדת באולפנה שלה. אבל הנהגים לא חשבו ככה. "אוף!" רגזה אפרת "בשביל מה הברזנו?! אף-אחד לא מעלה על דעתו אפילו לעצור לנו!" "את מתלוננת?" סנטה בה ענת "לי יש בוחן היום". עוד דקה או שתיים חלפו בדממה. "אפי..." התבכיינה ענת "נו..!!" "מה את רוצה ממני?!" קראה אפרת "אני הייתי עוצרת לך!" מכונית אדומה התקרבה אליהן ועצרה בחריקת-בלמים שנשמעה באוזניהן כפעמוני-הגאולה. את שלט ה"נהג חדש" שעל החלון האחורי הן לא ראו. החלון נפתח אט-אט וחשף בחורה צעירה, ראשה מכוסה במטפחת ירוקה. "לאן?" מיהרה אפרת לשאול. "בית-אל" השיבה הבחורה. "וואו! מצוין!" קראה ענת. שתיהן חייכו חיוך שאין לו סוף ועלו. "לבית-אל?" שאלה הבחורה בפליאה. "בדיוק" חייכה אפי "בית-אל. תודה". "בבקשה" אמרה הבחורה. הן התחילו לנסוע. מנגינה צורמת וחדגונית נשמעה פתאום. הבחורה לחצה בקלילות על כפתור בפלאפון המונח על הדיבורית. "כן, אסף?" ענתה "אני באוטו ויש לי טרמפיסטיות". הם פטפטו מעט. ענת ואפי התבדחו בשקט. הבחורה צחקקה בקול. "שנייה" אמרה "אני אבדוק". היא פשפשה בתיקה שהיה מונח על המושב לידה ביד אחת, מנסה גם לעקוב אחרי הדרך בה היא נוהגת בו בזמן. פולקסווגן גדולה בצבע חרדל נסעה מולן. "רגע, הנה!" קראה הבחורה ושלפה משהו מן התיק. היא הציצה בו לשנייה וכשהחזירה את מבטה לכביש הבחינה שהיא איננה על הנתיב הנכון. המכונית האחרת התקרבה אליהן במהירות הבזק. ענת פלטה צרחת-אימים הנהגת התחילה לסובב את ההגה במין טירוף ו... חבטה אדירה. ושלושה פיצוצים. הבלונים. הכאב שיתק את כל גופה, כאילו תקעו בה מחטים בכל פיסת עור גלויה. היא פקחה את עיניה אט-אט. אנקת כאב נמלטה מגרונה. "היא התעוררה!" נשמעה קריאה. עיניה נעצמו שוב. כשקמה שוב כבר הרגישה טוב יותר, קצת, אבל עדיין התייסרה. אחרי כ-4 שעות ששכבה ערה וסבלה, היא הצליחה לשבת וקצת לשתות. "מה קרה?" שאלה, מנסה להיזכר בדבר האחרון שעשתה. מכונית אדומה, איזה שם... אסף. אדם משופם ועב-בשר מתקרב במהירות... ענת התגלגלה אליה בכסא גלגלים. "את ישנה כבר יומיים" אמרה. אפרת שתקה. "מה קרה לנו?" שאלה לאחר שניות מספר. "תאונת-דרכים" השיבה ענת בהבנה "היינו בדרך לאולפנה של אורטל, רצינו לעשות לה מסיבת הפתעה. הרכב, הטרמפ, התנגש חזיתית באיזה ערבי." "ו...?" הסתקרנה אפרת. "התרסקה לי הרגל" השיבה ענת בקול יבש וסדוק מעט "את, כנראה, עפת על השמשה הקדמית, פתחת את הראש, פרקת את הכתף, שברת את היד ויש לך המון דימומים פנימיים. זה בערך מה שהרופאים אמרו. הם אומרים שמצבך גרוע יותר משלי בגלל שלא חגרת חגורה". "נכון" אמרה אפרת בקול רווי חרטה. היא נזכרה פתאום... בהכל. עיניה הירוקות של ענת התמלאו דמעות, שהחלו לזלוג לאט על חלוק בית-החולים המכוער מלוות בנשימות קצרות ותכופות. "והנהגת?" שאלה אפרת "נהרגה" השיבה ענת בקול מרוסק ובבכי הולך וגובר. "אפי!!" היא צעקה לפתע. "את יכולת למות, כמוה!" "אני לא מבינה" לחשה אפרת. "אני ראיתי הכל!" צעקה ענת, ממררת בבכי, "אני לא התעלפתי! היא מתה על המקום, הבנתי את זה! ואת... עם כל הדם... איבדת את ההכרה, חשבתי שגם את מתה!! חשבתי שאיבדתי אותך, שאת מתה, אפי, את לא מבינה?!!" גם עיני הענבר החומות של אפרת התמלאו דמעות לפתע. "אפילו לא הרגשתי שהרגל שלי נשברת בשלושה מקומות ומתעקמת קדימה" המשיכה ענת בקול שקט אך זועק "אני ראיתי אותך... מלאה דם... מרוחה על השמשה כמו... כמו חרק..." היא נשמה עמוק ולא המשיכה. בכייה של אפרת הכביד על נשימתה. היא השתעלה וזרזיף דק של דם ניתז מגרונה על השמיכה הדקיקה והמחוספסת. "אפרת!" צעקה ענת, מנסה להתעשת "את... את השתעלת ויצא דם!" "אחות!" היא קראה מיד. אישה צעירה נכנסה לחדר. היא הבחינה בדם על השמיכה. "מה קרה?" שאלה. "היא השתעלה ו...יצא דם!" מיהרה ענת לענות "דם!" ארשת פניה של האחות השתנתה במהירות.. ניתן היה לראות את הדאגה העמוקה ניבטת מעיניה. "תוצאות הבדיקות החדשות הגיעו" אמר הרופא בצער. אפרת ישבה עם הוריה וחרדה למשמע החדשות. היה זה יום שישי. התאונה אירעה ביום שני. "יש לה..." אמר הרופא לבסוף, אחרי שתיקה מעיקה "דימום בריאות. זה חמור, אבל אפשר לתקן את זה. אוכל לקבוע לכם תור לניתוח לשני בבוקר. אני חייב להזהיר אתכם" הוא שתק שוב ונאנח "שזה... ניתוח לא פשוט". אמא של אפרת פרצה בבכי. "אני אשאר פה בשבת" קבע אביה של אפרת. "אני אשאיר אתכם לבד" אמר הרופא ויצא. "מחר הניתוח" לחשה אפרת בחרדה. "ומחרתיים" אמרה ענת, בתקווה לעודד "המסיבה, על זה שהניתוח הצליח". חיוך מריר עלה על פניה של אפרת. התאונה הזו, איכשהו, קירבה אותה עוד אל חברתה הטובה ביותר. משהו בהן נתן הרגשה כזו של "שותפות לגורל". הן הרגישו כמעט כמו אחיות. גם אורטל רק התקרבה אליהן עוד. אפשר היה לראות עליה את רגשות האשמה והכרת-התודה. כמה שניות של שתיקה והרהורים חלפו. "היה לה תינוק" אמרה פתאום ענת. "למי?" תהתה אפרת, שוכחת לרגע את צרותיה שלה. "למעיין, הנהגת" ענתה ענת, כאילו זה היה ברור מאליו "הוא כמעט בן שנה". אפרת שתקה לרגע ואז השתעלה שוב אל תוך המטפחת שבידה. המטפחת התאדמה כשני. רסיסים בוהקים של דם נראו עליה. "מחר..." לחשה אפרת בצרידות. ענת שלחה בה מבט ארוך. בעיניה החומות, העצובות- שלא כהרגלה, בנמשים החמודים, בתלתלים הפרושים על הכרית, בדמעה הגולשת על הלחי החלקה והשזופה... איך אפשר בכלל להיפרד ממנה? איך? זה בלתי-אפשרי. גם אפרת הביטה בחברתה. בעיניה הירוקות, מלאות התקווה התמימה, כתמיד, בעורה הצח והחלק, בשערה הכהה, החלק, הגולש על כתפיה, אסוף בזנב סוס... כ"כ הרבה דברים נפלאים יש לה בעולם הזה, היא לא רוצה לעזוב! "את זוכרת, אפי," פתחה ענת "כשהיינו בנות 13, השפרצנו גואש אדום על הרצפה בכיתה וברחנו...?" אפרת חייכה בקושי. "התרגיל הכי עלוב שלנו" אמרה "את זוכרת, בכיתה ח', ששמנו ניילון על האסלה והמים לא ירדו? איך הילדות הקטנות נבהלו..." ענת צחקקה "זה דווקא היה טוב. ושנה שעברה... היינו אחלה חמשושיות. זוכרת שגנבנו לשמינית את הכריות וזרקנו אותן מהגג? ישר על הדשא. את תמיד הנהגת את הדברים האלו... ואיך שהשמיניסטיות כסחו אותך אח"כ..." הן פרצו בצחוק גדול שדי הכאיב לאפרת בגרון. הן ידעו שיש שתי אפשרויות- או שהכל ייגמר או שהחיים פשוט ימשיכו. מה שבטוח- שום-דבר לא יישאר אותו דבר. מחר... היא פקחה את עיניה לאט-לאט. היא תהתה האם זהו המוות... איפה היא? היא הרגישה איך כולה כואבת מבפנים. והגרון, והראש... היא נזכרה במשהו ששמעה פעם. אם כואב לך, זה סימן שאתה חי. אז... כן? "היא התעוררה" לחשה אמה בעיניים דומעות מאושר "הנה היא, הילדה שלי..." הייתה זו הפעם הראשונה שהיא ראתה את אביה בוכה. לאחר כחצי שעה בחדר ההתאוששות היא נלקחה לחדרה. מאחורי הוילונות נאנחו אנשים, או צרחו. היא דַמְמָה. היא נושמת. עיניה הוצפו בדמעות והיא הבחינה לפתע בכתמי צבע בולטים ומטושטשים לידה. בעצם, כל ראייתה היטשטשה, מהדמעות. היא תהתה מה הם שלושת החפצים הצבעוניים הללו. היא עצמה את עיניה. כשפתחה אותן, רעננה ומרגישה כמו חדשה, אבל כואבת, היא הבחינה שוב באלו. שלושה בלונים. אורטל, ענת, שיר ועוד כמה מחברותיה עמדו ליד מיטתה, מחייכות בהתרגשות. "חשבתן להפטר ממני כ"כ מהר?" התבדחה אפרת בקול ניחר. "אפי!" קראה ענת "כמה טוב שאת כאן, איתנו!" הן ישבו שם, 7 בנות, על-יד מיטתה ושתקו. ההרגשה הייתה כ"כ טובה. אט-אט התפזרו כולן ורק אורטל וענת נשארו איתה. "איך את מרגישה?" שאלה אפרת את ענת "איך הרגל?" "טוב יותר" השיבה ענת בקצרה, והוסיפה בחיוך- "אבל אני לא הנושא כאן..." אחת האחיות נכנסה. "מישהו רוצה לבקר אותך" אמרה. "טוב" נענתה אפרת, תוהה מי זה. אף-אחד לא אמר לה שיבוא. בחור צעיר וגבוה נכנס, נושא תינוק זך. "אתן הטרמפיסטיות שהיו עם מעיין?" פנה אל ענת ואפרת. הן הנהנו בצער. הוא נאנח בכובד, פתח את פיו לומר משהו והתחרט. לבסוף הוא הפטיר "רפואה שלמה" והלך. "מסכן" אמרה ענת ברחמים. "לה לא היה מזל כמו לנו" הוסיפה אפרת. "הילד" אמרה אורטל "מסכן... ממש מסכן". ענת ואפרת השפילו את ראשיהן בתוגה. "אבל העיקר" אמרה ענת לאחר שתיקה ארוכה "שאפי בסדר". 'אני בסדר.' חשבה אפרת. 'כן, אני בסדר!' זה הדהים אותה והיא התקשתה לעכל את זה. היא הביטה בהתרגשות גואה ועולה בבלונים הצבעוניים ומחתה דמעה. "בסוף הפסדנו 5 שיעורי אלגברה, בינתיים" אמרה בחיוך. ענת ואורטל צחקו. ------------------------- כתבתי מזמן... והשקעתי המון... התהלבתי על הדמויות אז אולי אני אכתוב עליהן עוד סיפורים. ביקורת בונה- בכיף! אני רוצה אפילו.

ים הדמעות הבוכות. מגלי געגועיו משתקפות צרותיי, רסיסיו המלוחים מספרים עינויי, מצולותיו השותקות יַראו זעקותיי, חולו הזהוב יחמם את הלב, יבטיח שיש תקווה לאוהב, ייקחני אליו, יגע, יקרב. צדף ורדרד יזכיר חיוך נושן, קונכייה ריקה תגלה נבכי הזמן, כוכב הים יזכיר לי אותן- שנות השמש, היפות, הצוחקות, מוקפת חברות, עיניי בורקות, שנות אור ושמחה, נוצצות, מתוקות. שנים שאבדו בין גלי הגעגועים, שנמוגו בין רסיסי ים מלוחים, שטבעו במצולות הזועקות מכאבים, שנמסו בים הדמעות הבוכות,שנים שבורות, שהיו כה יפות.

וכשאשכים קום, אל בוקר חדש, אראה בבבואתי, אותי- אחר, נרגש.   חיוך על פניי, שמחה בעיניים, יקחוני מעלה, אל תכול השמיים- כנפיים.   אמריא עוף, אל הבוקר האחר, ומאז ולעולם, כבר לא אסבול יותר.   לא עצב, לא כאב, רק לחייך ולחייך, חיים מאושרים, ימים פתורים, ברורים, בהירים, בלי למה ואיך.   שמחה, אשר לא חוויתי מעולם, ובלי הלבד, ולא עם כולם, בוקר אחד, מושלם.   ומבעד לדמעות, ולזגוגית החלון, אראה יום בהיר, רק צל קטנטן, של ענן, לבן, ואור המון.   ואוכל להיות מאושר, ליהנות, בלי העצב הנלווה, וכל ה"טוב", הנוצץ, הבל העולם הזה, ביום הזה, עכשיו, לבוקר אחד, הבוקר ההוא, לבוקר אור וכנפיים, לא ישווה.

יורדת מהפסים, סוטה מדרך המלך, כבר כמה שנים, לאט-לאט מתרחקת... מנסה לאחוז, להתקרב, נופלת, לתהום חדשה. עזרו לי, צועקת, אך קולי אבד. נותרתי, מתרחקת, לבד.