יצירות של ארגמן

החורף הגיע, ואיתו הסערות. ויכוחים, דיונים ושאר ירקות. בין כל המחלוקות [לשם שמיים, אני מקווה] צריך מאד להקפיד, לשים לב שלא פוגעים במישהו, ולזכור שיש דברים שעדיף לא להגיד. לחשוב פעמיים לפני שמוציאים מילה, ולהתווכח / לדון / לחלוק בצורה תרבותית ומועילה. אל תשכחו, תשתדלו, חורף נעים, ושבוע טוב.

על דמעות הזולגות לשווא, על מציאות קרה וקודרת, על בכי הנישא ללא קול, על בדידות קשה מנשוא.   על חיי סבל וייסורים, על אדישות העוברים ושבים, על כאבי הזועק מתוכי, על צעקותיי שלא נשמעות.   על הטוב שעזב, שבגד, שהפך ללהט חרב מתהפכת, על אורי היחיד שמכאיב, שמכני בעוז יומם וליל.   על תקוות נפשי היחידה, שמייסרת נפשי בדממה, על לילות בלי שינה, והרס גדול ומחסור.   על כל חבר שגילה פרצופו, על שהם לא מי שחשבתי, על השתיקה שעליי נכפתה, על אלה אני בוכייה.

כי מבחוץ נראה, שהכל אצלי בסדר, אך מבפנים, החושך אוכל, ורב הערפל, והקור, פוגע בי ומצמרר אותי, לאט. לאט. לאט. והבדידות, מפילה אותי, וחונקת, והכאב, פוגע בי ומכרסם בי, לאט. לאט. לאט. וכל האור, מסנוור, מעוור, ומה שאהבתי, רק פוגע בי ומפורר אותי, לאט. לאט. לאט.

"כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע" ואם, זה נשאר רק אצלי, ואם, זה לא משפיע כלל, אז למה בכלל?   ואם, איש אינו מבין אותי, על-אף, כל מה שאמרתי, צעקתי, אז אולי פשוט אשתוק?   ואם, אף-אחד לעולם לא יבין אותי, ואם, כך נגזר עליי מן השמיים, אז... שאפסיק לעשות זאת? להפסיק...   ואם, אני לא אחייה בלי זה? ואם, אני לא יכולה עם זה, אבל לא יכולה בלי זה, איך אוכל עוד?

קטן אחד, שיריו, כאין וכאפס, מול בכיו. והוא עומד, מול שירי הגדולים, וכותב. עפרונותיו מולידים עפר, מילים אוויר, שיריו כלום, גם מול פשוטי הפזמונים ועלובי המזמורים. --- הלזה ייקרא ארספואטיקה? אין לי מושג. נכתב בשיעור ספרות [כתבתי בו 4 שירים] בהשפעת שיר של המשוררת הדגולה מכנרת.

חדשה בפרשה -לך לך התשס"ז נכתב בידי היוצרת המוכשרת שני- כלי מעלי. עריכה וקריינות : צחקן. שלום רב מהאולפן בפ"ת וחדר החדשות שבעלי. הנה החדשות, ותחילה עיקרן: * אברם עוזב את חרן אל הלא נודע, ומובל בידי ה' לארץ כנען. אברם יורד למצרים, שם, שרי נחטפת בידי סוכני מכס. אברהם ולוט נפרדים עקב ריב רועים. מלחמת ארבעת המלכים בחמשת המלכים ושביית לוט. ברית בין הבתרים. הגר וישמעאל. אברהם ובני ביתו נימולים. אברם עוזב את חרן אל הלא נודע, ומובל בידי ה' לארץ כנען.בעקבות ציוויו של הקב"ה עוזב אברם את בית אביו בחרן והולך עם שָׂרַי אשתו ועם לוט אחיינו אל יעד לא-ידוע. לבסוף, הוא מגיע לארץ כנען [שלימים תקרא ישראל] ומתיישב בנגב. אברם יורד למצרים, שם, שרי נחטפת בידי סוכני מכס. עקב רעב כבד בארץ, אברם יורד למצרים. הוא מבקש משרי, שהייתה יפת-מראה, שתספר שהיא אחותו. מקורת שונים מוסרים, כי ציווה עליה שתהיה בתוך קופסא, כדי שלא יהרגו אותו בשביל לקחת אותה לאישה למלך פרעה. סוכני המכס מגלים את התרמית, ומעבירים את אחות אברהם לפרעה. פרעה לוקח את שרי ולוקה ב"נגעים גדולים". אברהם ולוט נפרדים עקב ריב רועים. עקב מלחמות בין רועי אברהם לרועי לוט, החליטו אברהם ולוט להיפרד. לוט מתיישב בסדום, עיר החוטאים. אברם בוחר לשבת באלוני-ממרא שבחברון, ומקים שם מזבח לה'. לאחר שלוט נפרד מאברם, הקב"ה מבטיח לו שינחיל ולזרעו את הארץ, וכלשון ה' : שא עינך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה קדמה וימה, כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה, ולזרעך עד עולם... קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, כי לך אתננה. מלחמת ארבעת המלכים בחמשת המלכים ושביית לוט. ארבעה מלכים, [של שנער, אלסר, עילם וגוים] נלחמים בחמשה מלכים אחרים [של סדום, עמורה, אדמה, צביים ובלע]. לוט ורכושו נלקחים בשבי. אברם וכל תלמידיו נלחמים בארבעת המלכים, מנצחים ומשחררים את לוט ורכושו. מלך סדום מציע לאברם תמורה אך אברם מסרב, כי אינו רוצה שמלך סדום יטען שממנו בא עושרו של אברם, ולא מהקב"ה, "משרוך ועד חוט נעל", כלשנו. ברית בין הבתרים אברם מצטער שאין לו בן, אך ה' מבטיח לו שזרעו יהיה ככוכבים בשמיים ואומר גם שזרעו יירש את הארץ. הקב"ה מצווה את אברם לקחת עֶגְלה משולשת, עז משולשת, איל משולש, תור וגוזל. אברם לוקח אותם,מבתר את כולם, מלבד הציפור, ומניח את החלקים אחד מול השני. העיט יורד על הפגרים. אברם הולך לישון. הקב"ה מספר לו שזרעו יהיה גֵר ועבד בארץ זרה ויעונה 400 שנה אבל אח"כ הקב"ה יעניש את העם שיעביד אותם וזרעו של אברהם יצא ברכוש גדול. תנור עשן ולפיד אש עוברים בין הבתרים וזוהי הברית בין אברם לקב"ה. כמו"כ ה' מבטיח לאברם שוב שזרעו יירש את הארץ. הגר וישמעאל שרי לא יולדת ולכן אברם לוקח לאישה את שפחתו המצרית- הגר. הגר הרה ושרה מקנאה, היא פונה לאברם והוא מתיר לה לעשות בהגר כרצונה. שרי מענה אותה והגר בורחת. מלאך ה' מוצא אותה על עין המים ומבטיח לה כי ה' ירבה את זרעה ועליה לחזור אל אברם ושרי ולסבול את ה"עינויים". הוא אומר לה גם שבנה שייוולד יקרא ישמעאל והוא יהיה פרא אדם- "ידו בכל ויד כל בו". הגר חוזרת ויולדת את ישמעאל. אברם היה בן 86 כישמעאל נולד. ברית מילה לאברהם וישמעל ה' מבטיח לאברם שהוא יהיה אב להמון גויים ומשנה את שמו לאברהם. הקב"ה מצווה את אברהם על המילה בתור ברית בין הנימולים לקב"ה. שמה של שרי משונה לשרה. אברהם מל את כל אנשיו. אברהם בן 99 וישמעאל בן 13 בזמן מילתם. עם סיום המהדורה : אברהם מתבשר על לידת יצחק ה' אומר לאברהם כי ייוולד לו בן ואברהם צוחק, כי שרה כבר בת 90. הקב"ה אומר לו כי היא תלד בכ"ז ובנה, יצחק, יהיה לגוי גדול. וזה סוף החדשות מבית ללא תולעים, ערוץ 7.

יום-יום בלי לדעת, בלי לראות, בלי לגעת, ובלי להיות. חיים-לא חיים, למות, לא למות? עוברים-לא עוברים, לא איכות, לא כמות. עם כלות החושים, ואובדן הרגשות, יום היה כשנים. השנים- מבוזבזות. עם עצימת העיניים, מילה אחרונה. לא עשיתי, לא הרגשתי, לא עוד ארגיש- נשימה אחרונה. נשמה מיוסרת, חוזרת, נקייה ותמה. עוד רגע אחד... ודממה.

לב האדם, מולי, רוצה לגעת, בלב נשמתו. מחפשת נשמה אבודה, להעיר את ליבה, לגעת בשורשיה, לרגש, להיות בשבילה, להתחבר, להיות לעד, לקבל, את מה שתמיד הענקתי ממני. אחת, נשמה בעולם, אני מחכה רק לה, מחכה ללב האדם, שייגע בנשמתי.

על סלעים והרים, רצה קופצת, סלעים ואבנים, ביתי. משתופפת, אבן לוקחת, למזכרת מביתי תמיד. קושרת אצלי את האבן, היא תלויה לי על לוח ליבי, ליבי שלה, של האבן, של אבותיה, ההרים המסולעים. האבן, האבן שלי, עליה אומרים: יש אבנים עם לב אדם. להם יש, האבן, הסלעים, להם יש את הלב שלי.

אור גדול, מציף הכל, נעלם. רעש אדיר, פוגע ומעיר, נפסק. צעד החוצה, פסקה הסופה, רטוב מסביב, נשימה עמוקה, ריח חדש, של אחרי הגשם, ריח משכר של סתיו, נושמת.

יחפה, בין הרים, וקוצים, דרדרים, עייפה. שוכבת לנוח, על סלע גדול, על אדמה וחול, מול שמש ורוח. בארץ אבות משוטטת, הוד בכל צעד ושעל, ושמיים צלולים לי ממעל, ארץ יפה שננטשת.

איבה, זעם ומלחמת אחים, רעמי התופים, רעמי התותחים, דם ויזע, יתומים בוכים, וחיים, חיים שנלקחים. להט, זעם ואש מתלקחת, הקרב מתגבר, מן הפח אל הפחת, גופות בוערות, אומה נטבחת, ונפש, נפש שנלקחת. הדם בזעם יבש, אש כבויה בוכה, הקרב תם, נותרה עיר הפוכה, עיי חורבות, עשן מתמר, מהפכה, ונשמת ילד, שלוקחה. אחרית הימים, חורבן והרס. גאולה.

דמעותיי נושרות על העפר, כגשם, בגשם ראשון, ואני כתינוק, ילד קטן, לבד, בוכה ומחפש מחסה. הגשם רוקד מסביבי, בוכה וצוחק כאחד. מחייך בינות לדמעות, גשם ראשון ברחוב. קופץ לשלולית, כבר לא אבוד, מאושר, קופץ וצוחק, רוקד ביורה, דמעות על לחיי, והשמש מפציעה בינות לשלוליות.

כל דמעה חמה שנושרת, כאבן, תחת רגליי, בונֵה אותך, בכאביי. כל טיפה של דם, בדמך מתמוססת, עוד רגע של חיות היא, בשבילך, במקום חיי. לא עוד בדמייך תחיי. אבנה אותך, גם באחרון רגעיי, גם בטיפת דמי האחרונה, בדמעה האלפיים. חיי ייסורים יהיו הם לי, אבל את, רק חיי, רק חיי. כל סכין שננעץ בליבי, קורא לך, קומי, קומי, השמיעי, בקולך הגדול, בדממה רועמת, למען ידעו כי בדמיי תחיי, אל תדאגי לי, רק חיי, למענך ולמעני.

-סיפור ראשון שלי...- לא נעים להגיד, אבל למען האמת, אף-אחד בסניף לא מת על הקומונרית החדשה שלנו, שירה. זאת-אומרת, אני תוהה אם בכלל בדקו אם היא מתאימה לנו לפני שהביאו אותה. היא מתה על חילונים. נראה לנו שהיא איזה מושתלת של צו-פיוס, שהכניסו בכוונה ליישוב שלנו, שלא מחבב [בלשון המעטה] חילונים. ועכשיו היא ארגנה איזה מפגש עם סניף חילוני של איזו תנועת-נוער. פעילות חובה, נו, באמת. והמדריכות עוד משתפות איתה פעולה! המדריכה שלי אפילו אמרה שזה רעיון טוב...! זה הולך להיות איום. *** עמדנו כל הסניף בפתח של האולם שם, בירושלים. הסניף החילוני היה בכלל מאשקלון. נכנסנו אחד-אחד, כמה צפוף. סוף-סוף אני והחברות שלי התחלנו להיכנס. עמדנו בפנים, סתם ככה כי לא היה מקום פנוי יותר לשבת. גם הם עמדו, איזה בלגן. מישהו נגע בכתף שלי, "סליחה, ילדה". הסתובבתי מהר, זה היה נער, אולי בגילי, אולי גדול ממני בשנה, גבוה כזה, עם עיניים כחולות, בהירות, מפחידות כאלה. היה נראה לי שהוא נועץ בי כאלה מבטים חותכים... "אל תיגע בי, בבקשה" אמרתי במעט חוצפה, אולי, "אני שומרת נגיעה!" "רק רציתי להגיד ש...יש שם מקום פנוי, אם אתן רוצות" אמר ביובש והצביע לעברו הרחוק של האולם. התרחקתי ממנו בהפגנתיות, לעבר הכסאות הפנויים, עם הדס, יעל ונעמה. *** "בואו נתחיל" פתחה איזה בחורה גבוהה, בלונדינית, "שמי שלי וקודם-כל, אני רוצה שנשים את כל הקלפים על השולחן, אני רוצה לשמוע מכם, מה אתם חושבים על אלה שיושבים מולכם, מי רוצה להתחיל?" לחבר'ה מהסניף שלי היו כמה דברים חריפים להגיד, וכמה ויכוחים התפתחו, נראה שגם הם לא היו מעריצים גדולים שלנו, רובם דיברו עלינו בגסות איומה, שום "הדברות", כמו שרצתה שירה הקומונרית, לא הייתה שם. הנער ההוא, שהראה לי את המקום נעץ בי מבטים חודרים, מה הוא רוצה ממני?? לפתע הוא הרים את ידו. "כן?" פנתה אליו שלי, רכזת הסניף שלו. "הדתיים האלה פשוט מתנשאים" אמר בלי להסיר את מבטו היוקד ממני "חושבים שהם הכי טובים, שאנחנו תמיד מנסים להרע להם, לרצוח אותם או משהו כזה, הם חושבים שאנחנו מפלצות, מושחתים, מופק-" "זה מספיק, דניאל" קטעה אותו הבחורה "דווקא אתה, אמרת שבאת לדבר, שאולי הם לא כ"כ נוראים..." "משהו שינה את דעתי" אמר וחייך חיוך מאולץ, מתגרה. "מעיין," לחשה לי הדס, שישבה לצידי "למה הוא מסתכל עליך ככה?" "לא יודעת" השבתי " סתם סנוב". *** כל הפעילות הוא נעץ בי מבטים איומים, דניאל הזה. ממש התחלתי לשנוא אותו. הוא ישב בצד, 'מתבודד כנראה', חשבתי, וכתב, ממש מהר. בסוף הפעילות כשיצאנו, נפל לו איזה פתק, אולי בכוונה. הרמתי, הייתי בטוחה שיש דברי-נאצה איומים עליי. זה היה שיר. 'חח' גיחכתי בליבי, 'הוא כותב שירים, איזה פריק'. בדר"כ אני מכבדת את הפרטיות של אנשים אחרים [תשאלו את אח שלי,] אבל הפעם הסקרנות גברה עליי. סיימתי לקרוא ורציתי שהאדמה תבלע אותי. הוא היה נראה לי כזה מפלצת כל הזמן, ועכשיו באמת התחרטתי, זאת אומרת, מה ציפיתי, שיידע? איזה פדיחות. ניסיתי להתנחם בעובדה שאחרי-זה הוא דיבר עליי ממש מגעיל, אבל זה לא היה זה, הרגשתי רע. החברים שלו היו מגעילים, אבל הוא, כמו שאמרה שלי, דווקא בא עם כוונות טובות, כנראה. איך עצבנתי דווקא את האחד והיחיד שנתן לנו סיכוי?! ואני, אני הרי לא באתי בכלל במטרה לדבר. לא הייתי עדינה, התנהגתי בזלזול, אבל... אבל גם הוא עשה את זה אח"כ! לא, די לנסות להתחמק מרגשות-אשם, כמו שאמא שלי תמיד אומרת- אם הוא לא היה בסדר, זה לא מצדיק את ההתנהגות שלך. "נו," ניגשתי אל הקומונרית שלנו "איך היה?" "לא הצלחה גדולה" היא השיבה בצער עמוק "לא נראה לי שנחזור על זה..." ועכשיו מה?? התחרטתי באמת, אבל מה זה עוזר? ועוד חודשיים יו"כ, לא נראה לי שהוא יסלח לי ככה, אם רק היתה לי דרך להתנצל, הייתי עושה את זה, באמת. *** מדהים איך שאפשר להשתנות ברגע, רק בגלל חתיכת נייר. אני כבר לא שונאת את שירה, אני תומכת בה ועוזרת לה. היא די צודקת אחרי-הכל, גם חילונים יכולים להיות בני-אדם, אפילו [או אולי במיוחד] אם הם פריקים שכותבים שירים. * * * * * "לדבר, מה עוד ביקשתי, לנסות, אולי, זה לא מה שדמיינתי. רציתי להפטר, מדעות קדומות מטופשות, טעיתי. הייתה סיבה, סיבה טובה, שבגללה חשבתי כך. וגם אם זו אחת, רק כבשה שחורה אחת, בין כולם, לי זה מספיק. ואני לרגע חשבתי, קיוויתי... הם נראו לי בני-אדם, בטח מבינים. טעיתי. הם בדיוק כמו שחשבנו, חשבתי. ואני, רציתי כ"כ, להקשיב, להסביר. טעיתי, אין עם מי לדבר. טעיתי, הם לא רוצים לדבר. כמעט הצלחנו, אולי הם היו מקשיבים, אבל היא, מבחינתי, חיסלה את הסיכויים של כולם, וחבל". -הבהרה: אין לסיפור אף קשר לסניף שלי- -בקשה: אל תהיו רחמנים עם הביקורת הבונה-

יש מישהו אחד שאני אוהבת יותר מהכל, ההורים שלי לא ממש מתים עליו, אחים שלי ממש לא סובלים אותו, אבל אני בחיים לא אעזוב אותו, אם מישהו יפגע בו, סופו יהיה רע ומר, אני אוהבת אותו יותר מהכל, והכל אני אעשה בשבילו, אני אוהבת אותו, אני ממש אוהבת אותו. הוא תמיד יהיה איתי, תמיד, אני לעולם לא אעזוב אותו, והוא, לעולם לא אותי. חמוד שלי, מתוק שלי, אהוב שלי. *** קוֹקוֹ- אני אוהבת אותך. [קוֹקוֹ ואני, תמונה ישנה ומאד מוקטנת, עדיין עצוב לי שחתכתי לו את הזנב (בתמונה!!)].

יום יבוא, אני יודע זאת, כן, הוא יבוא, הוא כבר כמעט פה. שם באופק, כבר רואה חמור לבן, יום יבוא. צער, מכאוב, לא עוד, כי היום בא, לא תדעו עוד חורבן ואבל, לא עוד. אני מבטיח, כי אל נקמות לא יאכזב, יום יבוא, הוא יבוא, בקרוב.

הוא רואה רק חושך, ובו- נקודה קטנה של אור, אור ארגמן, אור כתום, ליבו בדם מתבוסס, זוכר ובוכה, ולשון של זהורית לו על מצחו. דמו זועק לחולות בגעגועים, וכתום לו בעיניים, ונימי לבבו, על חטאם בוהקים כשָני, ושוב כתום, דמו הכתום, בוכה לחולות ולים. על חטא אהבתו, אהבה ללא מעצורים, אהבת אחים שונאים. עיניו נעצמות, והשָני זוהר עוד בכתום, ודמו עוד בוכה אל שקיעה שם בים, ובין אדום לכתום, לבסוף נגלה הלבן. חוט לבן כשלג, כי נסלח לו, על ידי שאהב אחיו, על כך שאהב אחיו, ובטח במצפונו. חשבתי על זה קצת והגעתי למסקנה שיש טוב ויש רע בדרך של "אהבה ללא מעצורים, אהבת אחים שונאים", כדברי השיר... הכנסתי את הדילמה החדשה בחלק הבעייתי של השיר. יותר ברור עכשיו?

עוד צעד, החושך דוחק, השקט עוטף, מיילל וצוחק. השקט, החושך, אחים הם, אחים. לאן, הו, לאן, אותי הם לוקחים?   השקט, כה רב רגשות וקולות, החושך, כולו מסתורין ותפילות. אותי בחיי תמיד מלווים, לו רק פעם, רק פעם אחת, היו הם עוזבים.   החול לרגליי ושקט של ים. הלילה חשוך, הסהר נעלם. מדוע אינם מניחים לי, מדוע? מה עוד יבוא, אין זה ידוע.   השקט, קולו הענוג מרתק, החושך, אפוף בהילה של חלום ושותק. יחדיו אחריי תמיד הם כרוכים, למקום אשר אלך אף הם הולכים.   מחכה לקרן האור שתזרח, לקולו של חבר שמזמן נשכח, אך לעד אזכור, לא אעזוב, למדתי את החושך והשקט לאהוב.   --------------------------- יש צורך שאסביר או שכולם הבינו למה אני ממשילה את החושך והשקט?

יש סדנת שירה קלאסית נראה-לי... זה עדיין קיים? אז זה נראה-לי שייך לשם. ------------------------------- חלומות עזובים קוראים לך לחזור, אתה רוצה לשכוח, הם מושכים אותך אחור.   תחלום רק עוד פעם! הם מבקשים. אתה מנסה להתעלם, אך הם מתעקשים.   לא רוצה, עזבו! אתה קורא בקול, אך בתוככי לבך- אתה יודע הכל-   כי אתה רוצה כל-כך לחלום שוב את אותו חלום לא חשוב, טיפשי, עזוב ונשכח.

בס"ד עריכה : צחקן | י' אב תשס"ו. הוספת קישור ליצירה מקורית. משהו שבא לי בעקבות קריאת תפילת העני של שובל אור. לפעמים נדמה שאין עוד תקווה, שנשארנו לבד וכל אור כבה. לפעמים נראה ששוב הוא עזב. רק זוג פסיעות אחד בחולות הזהב. לפעמים בייאוש נראה שאכזב, שנטש, שבגד, שאותנו עוזב. אבל אם אז נביט אל ליבנו, פנימה, נגלה שהוא שם, שאותנו שמע.* על כפיו נשַׁאָנו, האזין לתפילות, כשבכינו היה שם ברחמים ומחילות. כי הוא שם מסתתר, עדין אוהב, לעולם, לעולם את בניו לא עוזב. ---------------------------------- *אני צריכה חרוז טוב יותר פה, אשמח לעצות.

אנחנו יושבים פה עכשיו, המון חיילים וכותבים למשפחה, בטח נראים כמו חורשת עצי זית. עם רדת החשיכה נצא לקרב. כולם מעודדים את המשפחה, מבטיחים, שהכל יהיה בסדר והם יחזרו עד שבת. אני לא יודע. יש לי הרגשה משונה שלא אגמור את הלילה הזה. אני לא יכול לחשוב על מחר, קל וחומר שלא על לחזור הביתה, אליך. הם נראים כ"כ לא הגיוניים... כמעט ברור לי שהם לא יכולים לקרות. ולכן, תקבלי את המכתב הזה, רק אם באמת יקרה לי משהו. אם הייתי חוזר, הייתי מסביר הכל, פנים אל פנים. הייתי רוצה להבטיח לך, יקירתי, שהכל יהיה בסדר, אנחנו ננצח וזו תהיה המלחמה האחרונה, השלום יגיע. אבל לא. אני יודע שזה לא יהיה כך. יהיו עוד מלחמות. אולי קשות, אולי קלות, אולי נביס, אולי נובס, אבל יהיו עוד, כן, יקירתי, זו לא תהיה המלחמה האחרונה. אני מסתכל על חבריי וכל אחד מזכיר לי משהו, משהו אחד או שניים שעלינו לשמור ולזכור על מנת שנגיע לבסוף אל השקט והשלום, שנעבור את המלחמות הללו, כמה שיותר מהר. תראי את אלעד- הוא לא הבחור הכי דתי פה. הוא הולך עם כיפה קטנה, הכשרות שהוא שומר עליה- סבירה ולא יותר, שומר שבת ומתפלל שתי תפילות ביום בערך, זהו. אבל יש לו אמונה, אמיתית. הוא בוטח באחד שם למעלה, לגמרי, נותן לו את כולו. הלוואי ויכולתי להאמין כך, כמוהו, בכזו דבקות ואהבה. ויש לו את המסורת, היא השתרשה היטב בליבו וכעת, הוא יעמוד עליה בדיוק כמו הרב הכי גדול. הוא מאמין, והמסורת טבועה בו היטב. יש פה את איתן. בחור נפלא, עליז ואוהב. תמיד מתנדב להחליף מישהו בשמירה, או להשאר במקומו שבת. קורא לכולם "אחי" ולעולם אינו רב. ראי כמה אהבת ישראל! אהבת העם שלנו היא הבסיס לאחדות, האחדות היא הבסיס לניצחון במלחמות, המלחמות שעוד תבאנה. המפקד שלי, הרי סיפרתי לך המון עליו, יקירתי, זוכרת? שמו אלנדב. הוא אינו מן המפקדים שמתעללים בפקודיהם לשווא. הוא הראשון לעבוד, להתאמץ ולהזיע. תמיד דואג לאווירה הנעימה בין החיילים ובבסיס, לניקיון ושמירת ציוד הצבא. הוא אחראי ואכפתי, אך קשוח כשצריך בחור כארז. זו ההנהגה שהמדינה שלנו צריכה. בלי שחיתות, בלי אנוכיות. מתי יבוא היום שיהיה לנו ראש-ממשלה כמו אלנדב, שיצעק "אחריי" ויוביל את המדינה דרך המלחמות אל המנוחה ואל הנחלה? אולי זו נשמעת כמו משימה גדולה, אך בכ"ז אטיל אותה עלייך- את, מיכלי שלי, צריכה, כמו כל אזרח שאכפת לו מהמדינה, לעזור, להגיע אל היום שבו יהיו לכל אדם ולמדינה ככלל הדברים שהזכרתי: אמונה ואהבת המסורת כשל אלעד, אחדות, אהבת ישראל וערבות הדדית כמו של איתן, יושר, טוב-לב, אחריות ואכפתיות כמו של אלנדב, בעיקר להנהגה. לו כל אזרח היה נותן מעט, משתדל קצת יותר היינו יכולים, בקלות. זה תלוי רק בכם, האזרחים הפשוטים. אל תביישו את זכר הנופלים במלחמה הזו, החיילים יוצאים, נלחמים ומקריבים את חייהם למען העורף, פעלו גם אתם, כולכם, למענם. וזכרי זאת, אל תיפלי לשאננות ולאשליות: זו לא תהיה המלחמה האחרונה, אך עלינו לצלוח את הבאות, כי בכוחנו להוביל את העם למקום טוב יותר, בכוחו של כל אזרח פשוט ודל-העם לעשות זאת, גם את יכולה, אם רק תרצו ותשתדלו. אז למענך, למעני, למען כל הנופלים ולמען כל המדינה, עשי כל שביכולתך, השתדלי וצרפי אלייך אחרים, מסיבה אחת, פשוטה וברורה: השלום לא ייפול מן השמיים, לא יבוא מאליו, עלינו להשתדל, מפני שאנו יודעים- זו לא תהיה המלחמה האחרונה. אוהב לנצח, לעד, ואחריהם, גיא.

וכל התהיות, ולא עוזבות, ושוב ושוב. ושאלות. ופתאום הכל קשה, ונראה מיותר, וכואב לי מכל- שאני לבד. ובימים של חושך, והמון ערפל, קרן האור, שתמיד לי היטיבה משספת ליבי כסכין, זה כואב.

כתבתי מזמן. החטא, טבוע בשורשי נשמתי, כחווה, אם כל חי, נכנעה ליצרה הרע, אדם, אבי האנושות, שהפיר את צו אלוקים, שהחטיאה אותו חווה. כקין, הנע ונד בעולם, כי רצח את אחיו, כי קינא. החטא, היצר הרע, התאווה, הקנאה, קיימים מאז שקיים העולם. אך התשובה, התשובה קדמה לעולם.

ותמיהה, וכמיהה, אל שלא ידעתי, אל שלא הכרתי, מתגעגעת, אל שלא היה לי, ואולי לא יהיה.

אש שירתי, פורצת, בוערת, שורפת חיי, לוהטת ליבי.   אש מילותיי, מרחיקה וכואבת, מבודדת, משמידה, שורפת שנים.   אש היצירה, משחררת, פורקת, אך גם שורפת, ואני שוב אינני אני, אלא אפר.   האש שלי, לעד תשאר בתוכי ותישרף, ותשרוף אותי.   ---- הפסיחה בסוף- בהשפעת שירי רחל. נכתב בשיעור ספרות.

מול ערפל דק הנמסך, על ביתי ועל עירי, מול שלג שנכפה, על ביתי וחצרי, מול ברק בעוז מבריק, בשמי חיי, מול רעם המרעים, קולו עליי.   מול החורף הכבד, שחודר לתוך חיי, מול צינה אוכלת, בוערת בעצמותיי.   מול כל אלה עוד אשמור, על השמש בליבי, על טיפת החום, השוכנת בתוכי, על אש כתומה, על שלהבת ססגונית, ולהט בעירה, לעד יהיה מנת-חלקי.   על חום הרוח, חום רוחי שלי, אשמור על טיפת חום, מול החורף הפראי.

כל רגע של תקווה, נדמה שיימשך לנצח, כל חלום מתוק, לא רוצה להתעורר. כל רגע קסום, חלף לבלי-שוב, כהרף עין, בורח כל חלום. כל הרגשה טובה, בליבי תופסת, רוצָה להשאר! אך כמו תמיד: התנצלה והלכה לה. מחכה ליום, של לא עוד אכזבה, של רגע מושלם, מתמשך לעד, לעד ולעולמי עולמים, כמו חלום בלי לקום.

אנשים בודדים מכירים אותי, הם אפילו לא יודעים, אנשים בודדים חשובים לי באמת, הם לא יודעים ולא מנחשים. אנשים בודדים יש בחיי, לא יותר משלושה, למענם אני חיה. הם לא יודעים ולא מעלים על דעתם, האנשים שלי שאותם אני אוהבת, הם אפילו לא שלי, אנשים בודדים, זרים, חברים. ---------- וואו, הפעם באמת השתפכתי...

קסם מבט, חיוך של רגע, ומילה אחת. שמיים ורודים, כמו העתיד באופק, ומעל להרים, החושך זורח. לילה אחד, מול החלון, עם כולם, אני לבד. לילה איתי, ומבט ומילה. היום עולה והאופק מזהיב. קסם מבט, מילה אחת, ועוד חיוך של רגע, בליבי נוגע, עם הזריחה.

קוצים, דרדרים, מדבר וכבשים, הולך ואוסף, כבש אחר כבש. וארא, סנה- בוער ואיננו אוכל, וקול הא-ל אליי קורא, של נעלייך... כעת צא ורעה את העם. הוציאם מעבדות, אל עבודת קודש. ממצרים קחם, לחירות עולם. ואני עונה- כבד פה אנוכי, ואליי לא ישמעו, גם פרעה לא יאזין, ובכלל, מי אני? אחיך יאמר את דברך, ואתה תעשה כדברי, צא וגאל את עמי, והבאתי אתכם אל הארץ ונתתי לכם אותה מורשה. אתם לי הייתם לעם, ואני לכם לאלוקים. רק אמור- כי אהיה שלחך, אני ה' אלוקיכם.

אור נוגה מציף הכל, זוהר לבן, על החול, הסלעים. אור הירח במלואו, נושק להרים וצוקים. יושב על האדמה, מתלכלך-מתחכך בעפר, עם גיטרה, שר, ליל ירח מלא, במדבר.

ליבי עולה על גדותיו, רגשותיי נשפכים מתוכו, נשטפים בים מלוח של דמעות, מתנפצים על חול קריר, כמרצפות צהבהבות. חולפים בדרכם על נמשים, שהותירה שמש מחוייכת, את קמטי הצחוק מוחים ושוטפים, ממליחים את פניי, נשטפים אל חוף סודות וכחשים. נקווים בגומות החן, על לחיים רטובות ומלוחות, מסתירים כל שמחה שחלפה, מוחים זכר נשכחות, ושוב נשטפים לרצפה. עיניים כגלי-ים נשברות, במבט חום, מתייסר, במצח נחרשים תלמי דאגות, שלג נופל אל הלב, מוחה שלכת חמימה וקיץ רפואות. רגשותיי נשטפים, מתנקזים, בים של דמעות, דרך אצבעותיי, עטים ועפרונות, אל חוף מבטחים של פיסות נייר צהבהבות.

אח הוא חבר, הלא זה ידוע, ורק אני בוכה, זועק- מדוע, מדוע, אחי, אינך לי חבר? מדוע אליי אתה מתאכזר? אחי בוגד, מזלזל ומשפיל, הוא מכאיב, רוחי הוא מפיל, אני רק רוצה בינינו שלום, אך נראה כי לעד יוותר זה חלום. הוא שונא אותי, לעולם איננו מקשיב, הוא לועג לי, אך אינני משיב, כי אני לא רוצה בינינו איבה, זה הוא שממני משכיח את כל האהבה. אחי! כך זועק בבכי, האינך רוצה בי, אחי? אני רוצה, כן, רוצה להיות לך חבר ואתה שוב ושוב את ליבי שובר. רוצה להשלים, לוחש בקול מר, אבל איך, הו, איך זאת לו לומר? את אחִי אנוכי, אנוכי מבקש, לא יודע מה להגיד... וחושש. הוא חושב שאינני רוצה להתקרב, אני רק מפחד, שמא יסרב. ---------- כתבתי את זה מזמן, והוא עבר עשרות שיפוצים ותיקונים עד שהיה ראוי להעלאה... אתם בטח תסתכלו על זה כמשהו לאומי, מובן שנקודת-המבט הזו השפיעה על הכתיבה, אבל השיר הוא בעיקר סיפור אישי.

כל אחד מאיתנו, בן-אדם, או לא ממש, מצויד במין מנגנון מיוחד. מנגנון הרס עצמי.   כמו חללית משונה, או מעבדה משוכללת, מנגנון השמדה עצמית, עם כפתור אדום, קטן ורגיש.   לוחצים על הכפתור, בלי לשים לב, מפעילים את המנגנון, שהורס הכל בלי דרך לחזור.   ההשמדה העצמית תחל בעוד: 10, 9, 8, 7... רגע, טעות, היא כבר בעיצומה... ההשמדה העצמית שלנו התחילה, אבל מאוחר לשנות, המנגנון בפעולה.   [ואולי, כמו בסרט פעולה ואקשן טוב במיוחד, מישהו יציל הכל, בשניה האחרונה, בשביל זה רק צריך את גיבור הסרט, הבחור המושלם, ולרצות מאד, ואיזו השתדלות קטנה.]

יום אחר יום אני חי, משעה לשעה, מדקה לדקה, חיי חוזרים על עצמם לבלי הרף, מסתובבים במעגל סגור. עוד קיץ עוד אביב, עוד חורף קריר, עוד אובדן, עוד כאב, עוד שמחה, שום-דבר לא משתנה, המסלול תמיד נשאר, אותו מסלול חד-גוני. ביום מן הימים, משהו ישתנה, יזוז, חיי יכנסו למסלול חדש, הכל ינוע אחרת, כשאעלה על דרך המלך. עד ליום ההוא עוד אסתובב סביב עצמי, ככלב שוטה, בחיי חסרי-התועלת וחסרי הגיוון.

תפילה, יום אחר יום אותה תפילה, מכתיבים לי תפילה, מן הסידור, כל יום. ומה נשתנה, באותה התפילה? לא-כלום. תפילת-לב, להגיד לאבא מה יש לי על הלב, תפילה שבאה מן הלב, כל יום שונה. ולדבר מתוך ליבי, רק בדרכי שלי, במילותיי.

אבא, סלחת? אחרי יום ארוך, של תחינות, כפרות, טהרות וקדוּשות, סליחות ותפילות, לאבא, לאבא שלי, נותרה רק שאלה, עומדת על כנה, ומחכה, מצפה לתשובה, אבא, סלחת?

סלע איתן, על צלע ההר, מול שקיעה נוגה או שמי תכלת. שם הבית שלי, בין עצי הזית, שם ארצי שלי, מכורתי, וציפור-דרור בשמיים, לחופש נולדה, אף אני, לחופש נולדתי, ארצי שלי, לעד בליבי, אך אני רוצה שתשאר תחת רגליי, רגליי החופשיות לרוץ בה. ארץ יהודה, חלום ילדותי, זיכרון עד, לנצח בליבי, זיכרון, בו לחיות, לנצח אותו לאהוב, ולעולם לא לעזוב, נשמתי לעד תשאר שם, בארץ יהודה, אך לו רק ניתן לי עצמי, לעד להשאר, בביתי על ההר, שבארץ יהודה, כי אני לא רוצה, להיות לכודה, רוצה להשאר, בארצי שלי, מכורתי.

סתם, יום של חול, ורקיע, כחול, מחייך מלמעלה. מעולם, לא היה, דבר, מלבד התהיה, מה יש שם למעלה. מה טומן בחובו, אותו הרקיע, ועד אנה, הוא מגיע. לגלות, לא יכול, ורקיע, כחול, מחייך מלמעלה.

שוב מביט בעיניים, חור שחור, גדול, רוצה רק ליסוג, אבל לא יכול. איך נפלתי לזה? איך נכנסתי לכאן? לו רק יכולתי להשיב אחור את הזמן.   לא רוצה להרגיש, מעולם לא רציתי. רק רוצה שוב להיות מה שהייתי. אבל רוצה להביט שוב אל תוך העיניים. אם אומַר- זה יכאב שבעתיים.   שוב מביט בעיניים, כבר רוצה להגיד, רוצה שישתנה רק לטוב ולתמיד. רוצה לדעת- מה זה אומר? מהו הרגש שאותי שובר?   קצת רוצה להרגיש, להודות שטעיתי. רוצה קצת לשכוח את מה שהייתי. שוב רק רוצה להביט בעיניים. אם אשמור בליבי זה יכאב שבעתיים.

בס"ד ט' באב התשס"ו, שנה לגירוש גוש-קטיף. החורבן לא מרפה, החורבן לא עוזב, הנה שוב הוא מכה, שובר לב, לב כואב. אלפיים שנות גלות ועוד חורבן אחד, איה עם הנצח, הישוב אותו עם מאוחד? שנאת אחינו לשווא ללב מחלחלת, ומעל לצווארנו שוב מונפת מאכלת. כיצחק העקוד, כדוד שברח, כאבות במצרים, עם עזוב, עם נשכח. ובמקום להגן, את עצמנו שוברים. איכה הולכו שולל חיילים גיבורים, למה את אחיהם הכו וגירשו, למה כבוד מקדש-מעט חיללו וביישו? ושנאת אחים חינם שוב לדם מחלחלת, ומעל לצווארנו שוב מונפת מאכלת. כיצחק העקוד, כדוד שברח, אל ייאוש, יש תקווה, אלוקים לא שכח.

מים הכאב, ולילות בלי שינה, מחוף ייעזב, ושירי הרינה, מזעקות תחינה, ותפילות עד בלי די, מבכי מַעָנה, ומעיר מחמדיי, מצחוק ילדיי, מן האור, השמחה, משבניתי בידיי, ומאח שדחה, מילדה בוכה, מול פנים אטומות, מדמעות תמימות, כל שנותר ממך, ביתי- אהבה עד מוׁת.

אתה בטח לא זוכר אותי, אבל אני, אני לא אוכל לשכוח אותך. אני אפילו לא יודעת את שמך, רק מבט אחד, מבט מלגלג ופנים... מלאות שנאה. אני חילקתי סרטים כתומים ברחוב, רק רציתי לשמור על הבית שלי... אח, אם רק היית רואה את הבית שלי... מקום כזה לא נותנים בעד שום הון שבעולם, קל וחומר שלא בחינם!! בירכתי אותך בערב טוב, חייכתי. תמיד דגלתי באהבת ישראל, כל יהודי, גם אתה, ששונא אותי. אתה הפטרת לעברי: "אני שונא אותך בדם". הבחורה שהייתה איתך שתקה. התקדמת במעלה הרחוב, ולחברה שלי שעמדה למעלה אמרת משהו בסגנון: "אם יפנו אתכם אני בעצמי אבוא להוציא אותך מהבית". ככה. באותו הרגע, כשענית ככה ל"ערב טוב" ולחיוך שלי רציתי לומר לך, או לצעוק, שאני אוהבת אותך, באמת, מאד, כי אתה אח שלי ואתה יהודי, אבל ההלם והצער שיתקו אותי. אני אוהבת אותך בדם, אחי! בערב ההוא פגשתי הרבה אנשים, שלא כ"כ אהבו אותי, וכאלה שדווקא כן, אבל אתה השפעת עליי יותר מכולם. לא ניסיתי לשכנע אותך לבחור במפלגה מסוימת, לא ניסיתי לתת לך סרט כתום, רק "ערב טוב" אמרתי, בכנות אמיתית, וחייכתי. אני מקווה שבאמת היה לך ערב טוב. ועכשיו, כל יום חמישי, ב"קבלת שבת", באולפנה, כשאנחנו שרות את "המנון" האולפנה: "אהבת ישראל", אהבת ישראל בנשמה, אני חושבת כמה זה עצוב, שאתה כ"כ שונא אותי ואני כ"כ אוהבת אותך. ערב טוב, שני, מתנחלת אלמונית שנגעת לה בלב ואתה בטח לא זוכר.

כל עוד לא תמו ימיי, עוד אמשיך לאהוב. אם לא כלו שנותיי, עוד אנסה, עוד אעזור. ועד רגע אחרון, אתן הכל. עד שאגיע לנקודת הקפאון, עד נקודת השִבָרון, אתקן דרכיי.

לעשות- מה שאני חושב. לחשוב- מה שאני אוהב. לאהוב- מה שאני מרגיש, להרגיש חופשי. לשלוט בחיי, ולא להשלט, לאהוב את עצמי, להיות רק מי שאני. וזה אני- חופשי.

קושר קשר, מהדק, מסובב, מושך עד הקצה... נפרם. מנסה שוב, מהדק, מסתבך. קושר קשר, מסתבך, שוב ושוב, לא מצליח לפתור. לפעמים מסתבך, לפעמים סתם נפרם, אבל תמיד- מוותר, מחפש שרוך אחר. על הרצפה כמה שרוכים, הותירו בי כעס וכאבים, לאט, לאט הם נפתרים, ועוד שרוך, ועוד אחד, לא מצליח לקשור כמו שצריך.

כל פסיעה, פעימת-לב, כל צעד, נשימה. כל צריבה של השמש, עוד רגע, כל משב-רוח חולף, עוד דקה. כל גרגיר חול, טיפה מדמי, כל עלה, שערה מראשי. כל סלע, עץ, טיפה של גשם, אני. כל ימי חיי פה, החיים.

שדה צהוב או ירוק, אני רצה בו, כולו שלי, חלום שחוזר אצלי, כמהה למרחב, לאוויר המתוק. רוצה לנשום, ולו ליום אחד, אוויר צלול של מרחבים, ולרוץ ולרוץ וריחות סתוויים, ושדה גדול, רק שלי, מיוחד. שדות ואוויר ומרחב, ולרוץ וסתיו לעד, וצבעים וריחות ולבד, חלום שחולמת עכשיו.

העולם מסתובב, כדרכו ממהר, מבקש להמשיך ולרוץ. מסביבי אנשים, רק נעים, מתקדמים, תמיד ממהרים. אני עומדת באמצע, ללא ניע, בלתי-נראית, הם חולפים דרכי, ואינם רואים, ממשיכים במירוץ החיים. בשבילם אינני כאן, בלתי-נראית, בלתי-קיימת, ואני רק רציתי, חיבוק, לטיפה, חיוך, בוקר-טוב, לפחות סתם מבט, אך מעולם, לא זכיתי לדבר, למבט קטן, כי אני בלתי-נראית, או אפילו לא קיימת.

אהבה בלי גבולות ומעצורים, אהבה נצחית של אחים, אהבה על-אף שקשה, ונראה מסובך, לא מתאים. אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה מצילת חיים, אהבה שמקריבה את הכל, חזקה מאהבת אחים. נאמנות וידידות עד אין-קץ, מקצוות ארץ געגועים, חזקה אף מאהבת אב, אהבת רעים אמיתיים. אהבה שמחירה זניחה, של חלום אדיר ואיתן, אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבת דוד ויונתן.

נושם את האדמה, הסלעים, הצמחים, נאחז בחוזקה באוויר הצח, בכל כוחי, עד כלות כוחי, לא אעזוב אותךְ. ביתי, מולדתי, ארצי שלי, אהובתי, לעולם אשאר איתך, לא אלך, וגם כי אלך, לעולם אוהַב אותך. לא אעזוב, לא אנטוש מרצוני, ליבי תמיד שייך לך, לא אתן שייקחוני, אך אם ייקחוני, דעי כי לעד אהיה שלך.

לךְ לךָ מבית אביך, לך לבקו"ם, נערי, אתה שייך לארצך עכשיו, אתה שייך למולדתך.   לך בלי לדעת, מה ולאיפה, בלי לדעת כלום, אל המקום אשר יראוך תלך.   לך לבקו"ם, נערי, אתה של המדינה עכשיו, לךְ לךָ.

רסיסי ים מלוח, ניתזים על פניי, נמהלים בדמעותיי. עוד שבוע עם הים, עם השמש, עם החול, עוד יום חלף, נע קדימה, אל הסוף. עוד שיר בין אלפים, על ים וחול, וחבל ארץ יפהפה, שאבד, שהיה לזרים. אבל השיר הזה שונה, כי הוא שלי, הוא בא ממני, זה השיר שלי. חול חם תחת הרגליים, לא מחפש עוד מנוס, דמעותיי הזולגות על החול הן מילים של עוד שיר בין אלפים.

תשובה- לכל אחד בלב, ישנו השרש, הנשמה, הקשר עם אלוקיו, עם אביו, עם אדונו. בכל-אחד נמצאת, השאיפה ההיא, מעלה-מעלה, לשלמות. לשוב- כל אחד יכול, יכול לרצות, יכול לשוב, אל שרש נשמתו, אל אלוקיו, אל אביו, אל אדונו.

בצאתך מבית קודשי-הקודשים, כששופר עוד מהדהד באוזניך, כשליבך עוד הולם בגעגוע- לשנה הבאה בירושלים, ירושלים הבנויה, בצאתך מתפילת נעילה. וחוזר אל החול, לא רוצה לאכול, ולחלל את קדושתי, כמלאך הייתי כל היום, לחזור אל החול?? ולבנות... סוכה, באבק הקרשים הישנים, בבגדים פשוטים, וכבר לא לבנים, אתה שואל- הייתכן?? איך כך, מן הקודש כולו, לעבור לחול, איך אפשר?

געגועים לאין ערוך, איכה אוכל לשאת זאת? העבר מתחיל למשוך, בניכר צועד שוב והלוך.   גופי נמצא כאן, אך ליבי תמיד שם, בקול רועד, בראש מורכן, רק רוצה עם.   האכזבה גואה, עולה, הלב סובל מכות שוט, אך ישנה תקווה, ועוד תפילה, התבוא שוב גאולה?   והמילים, הן שוב עולות, במנגינה ישנה, זועק שגרת תפילות, התהיה מוכנה אותי לקלוט? הנסתיימה העת לגלות?   לארץ אבותיי, לארץ האבות, לעם אבות, לא תמו תקוות.

סתם, יושב, קצת חושב, ולא עושה דבר, למען אף דבר. רוצה לקום, לעשות, ליזום, ולשנות, את העולם. ובמקום זה- סתם, יושב, קצת חושב, לפעמים מתכנן, אך לא עושה דבר, למען אף דבר.

"ואז, מיושנת ללא תקנה וסנטימנטלית ללא רחם, אמרתי- אנשים מוזרים, לו יהי חלקי עמכם". השורות האלו חוזרות ומהדהדות, חודרות ומעודדות. האנשים המוזרים האלו כאן, תמיד. "ארץ-ישראל שייכת לעם-ישראל"- הם חוזרים ואומרים, חוזרים ומזכירים. וכולם לועגים להם. אבל קולם לא נמוג, אלא חוזר כהד ממקום משכנם- ההרים והגבעות: ארץ-ישראל שייכת לעם-ישראל. דרכם קשה ורצופת מכשולים ומבחנים והם תמיד שורדים, כי אומץ וגבורה הם מנת-חלקם. כל מכשול ומבחן מחשל אותם. והנה, האנשים המוזרים ממשיכים הלאה, מחוזקים ע"י האמונה בצדקת דרכם. הנה הם ממשיכים לעבר עוד ניסיון מלא תקווה להחזיר ולהחדיר את הסיסמה הישנה לעם: ארץ-ישראל שייכת לעם-ישראל. העם לא רוצה לשמוע, אך האנשים המוזרים הללו אינם מתייאשים, מנסים לפרוץ את מעטה האדישות והניכור ולגעת בנפש היהודי ההומיה החבויה בתוך כל אחד מאיתנו. כולם מנסים לחבל בדרכיהם, לשבר ולנתץ את חייהם, אך הם בשלהם: ארץ-ישראל שייכת לעם-ישראל. ממשיכים, ויום אחד* יצליחו.     אשמח לקבל הצעות לשיפור. ואגב- ראוי להזכיר שהכל מבוסס על קטע מאת נעמי שמר. ---------------------------------------------------- *בהתחלה נכתב שם "ממשיכים, ויום אחד אולי יצליחו" אבל החלטתי להיות קצת יותר אופטימית ולהבטיח הבטחה שבוודאי תתקיים לכם- האנשים המוזרים.