זהו סיפורה האישי של יעל, שם בדוי, בת למשפחה תורנית, שנמשכה בצעירותה לחברתה לחדר, בת מינה, קיימה איתה במשך שנים קשר הדוק ולמרות זאת, ברבות הזמן, בחרה בזוגיות איתנה ובחיי משפחה בריאים. לאחר התייעצות עם סמכות רבנית רחבת כתפיים, החלטנו, למרות הרגישות, לדון בסוגיה הטעונה הזו, ולהציג את דעותיהם של מספר מומחים הקובעים שניתן למצוא פתרון לנטייה הפוכה של בנות. מורות, אימהות ובנות - הכתבה הזו נכתבה עבורכן
הן מהלכות בינינו. חלקן כבר נשואות עם ילדים ומפגינות זוגיות בריאה שלא חושפת את סערת הנפש שעברו. אחת מהן היא יעל (שם בדוי). "נקודת ההנחה שלי היא שכל מה שעושה ה' - הכול לטובה, וגם מה שמקשה עלינו. אולי מתוך רגש של שליחות, כמו אצל כל מי שעוברת חוויה לא פשוטה וחושבת שתוכל לעזור לאנשים במצב דומה, חשבתי להביא את סיפורי", פותחת יעל.
"מאז שהייתי מאוד קטנה הייתי 'טום בוי' - מטפסת על עצים, משחקת כדורגל עם הבנים. תמיד הייתה לי חברה אחת טובה שהייתי קשורה אליה בכל לבי. כשהייתי בשירות הלאומי התחברתי עם אחת מחברותיי לחדר, ובאופן מאוד הדרגתי החברות הזו התפתחה למשהו שמעבר. לא ידעתי מה בדיוק אני עושה או רוצה, שתינו בנות רבנים, היינו תמימות, אבל פשוט היינו מאושרות יחד.
"באיזשהו שלב הגיעו גם רגשי האשמה, ואחרי כל פעם שנפגשנו - נפרדנו בכאב מפחד ומכעס על עצמנו, וחזרנו להיפגש רק כשהגעגועים אכלו בנו, כיומיים לאחר מכן. כך יצא שהיינו ביחד ולחוד שלוש שנים, וחווינו עומק רגשי של צער, כאב ואהבה גדולה".
איך זה הסתדר עם החברה שמסביב?
"כשהיא יצאה עם בחורים נתתי לה מרחב ומיעטנו להיפגש, וכשהיא נפרדה מבחור חזרנו להיות יחד. ההורים והסביבה כמובן לא ידעו דבר מכל זה. כשהיה בחור שהיא יצאה איתו באופן רציני – הרגשתי פחד גדול, געגוע, אבל גם הקלה מוזרה. כשהיא התארסה הבנתי שכל החלומות שלי בנוגע אלינו היו רק אשליות".
יעל פגשה את מי שעתיד היה להיות בעלה, ומיהרה לקשור את עצמה אליו בכל דרך כדי למנוע ממנה לבטל את אירוסיה.
סיפרת לו על מצבך?
"כן, יידעתי אותו על נטיותיי ועל ההיסטוריה שלי עם אותה החברה. פתחתי בפניו את לבי, ולוּ רק כדי שלא תהיה לי אפשרות להתחרט. הוא היה מקסים ותומך. מצד אחד הוא אפשר לי לשוחח איתה בכל ערב, ומצד שני שמר שלא ניסחף ושלא ניקלע למצבים שיכאיבו לכולנו".
בינתיים חברתה של יעל ביטלה את אירוסיה. יעל נשארה עם ארוסה, מודעת לכך שאין לה כל רצון לשוב לחוות את אותן הטלטלות הרגשיות חסרות התוחלת. "ביודעי כי אין עתיד חיובי למה שיש בינינו - החלטתי החלטה מושכלת להינשא לבחור".
"לא אהבתי אותו", היא מציינת, "לא נמשכתי אליו, אבל הוא היה בשבילי האביר שיציל אותי מעצמי".
"שנת הנישואין הראשונה שלנו הייתה נוראית וקשה", ממשיכה יעל לתאר, "היה לי קשה לראות אותה לבד, בלעדיי ובלי חבר. כל אותה שנה ייחלתי למשהו שיציל אותי מהמצב שהכנסתי את עצמי אליו, שיציל אותי מהנישואין.
"כשבסוף אותה שנה היא התחתנה סוף סוף, אבן נגולה מעל לבי. היה לי קשה ללמד את עצמי לאהוב את בעלי, אבל הפנמתי שלא רק שזה מצבי, אני נשואה וזהו זה, אלא שזה המצב שבו הייתי רוצה להיות. זה אורח החיים שאני רוצה לנהל וזה האיש שאיתו הייתי רוצה להקים משפחה. מאותו הרגע למדתי לרצות. משהו בי התיר לי לשחרר את ההתנגדות".
יעל נשואה כבר יותר מעשר שנים. יש לה משפחה נהדרת וילדים מתוקים. היא ובעלה עברו הרבה יחד, והיא מגדירה אותו כחבר הכי טוב שלה. "מדי יום אני מגלה שאני אוהבת אותו יותר", היא מוסיפה, "יש לנו קשר יציב, בריא, מאוד מבין ומאוד מכיל".
את מוצאת את עצמך חושבת על הקשר ההוא?
"לפעמים אני עדיין מוצאת את עצמי מתגעגעת לטלטלות הנפש העזות, לדעת שאני מסוגלת להרגיש בעוצמות גדולות, ולמרות שהיה אז רע לתפארת...".
גם חברתה של יעל הקימה משפחה גדולה. הן שומרות על קשר טלפוני מדי פעם, לעתים די רחוקות, אבל הרגשות שהיו ביניהן בעבר נעלמו ואינם. "אני לא מצליחה לדמיין את עצמי רוצה מישהו שהוא לא האיש שלי. היא חברה טובה, ולוּ בגלל שהיא מכירה ומבינה את הצד ההוא בחיי".
בחירה
לאחרונה גיליתי שכמה מבנות האולפנה שבה למדתי בחרו בחיי משפחה חד-מינית. שיטוט קצר באתרי אינטרנט שמעודדים ילדים להשתתף בפעילויות לנוער מסוג זה ולהישאר בנטייתם גרם לי להתייעץ עם רבנים שונים, ובעידודם אני פונה לעסוק בנושא רגיש זה.
לכאורה, על פי ההלכה יחסים בין נשים אינם נחשבים כביאה, ולכן קיום יחסים לסביים לא נאסר במפורש בתורה. בתלמוד הבבלי יחסים אלו מכונים "נשים המסוללות זו בזו", והם מוגדרים על ידי רב הונא כזנוּת, ועל ידי רבא כ"פריצותא בעלמא" (סתם פריצות), אך למרות זאת גם שם הם לא נאסרים במפורש. בעקבות הספרא פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך שמעשה נשים המסוללות זו בזו הוא איסור שנכלל בפסוק "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו".
הכירו את המושג: טיפולי המרה, טכניקה פסיכותרפית שמטרתה לאפשר לאדם לשלוט בנטייתו המינית ואף לשנות אותה. אני שואלת את יעל האם היא יחידת סגולה או שמא באמת אפשר לשנות את המצב.
"יש איזו מוסכמה בתוך ארגוני הלהט"בים (לסביות, הומואים, טראנס ג'נדרים, בי-סקסואלים – ר"ע) שאם אדם נולד עם נטייה מינית שונה - כך הוא ואין לשנותו", מסבירה יעל, אך כמובן לא מסכימה. "את ארגוני העזרה הם מוקיעים ככאלה ש'עושים ניסויים בחיי אדם', 'מתכחשים לנפש האדם', 'מעוותים' ובכלל אחראים לשלל טראומות בחיי המטופלים.
"ה' נטע בנו רצונות ונטיות שונות, אבל גם את היכולת לעבודת המידות", היא אומרת את דעתה, "יש אנשים שזקוקים ליותר עבודה על המידות בתחומים מסוימים, אבל בזכות זה הם מפתחים יכולות נפשיות חזקות יותר".
"הטענה שנטייה מולדת היא עניין בלתי ניתן לשינוי פותרת את האדם מאחריות למעשיו", היא מסבירה, "מכאן גם האיבה של הארגונים הלהט"בים לארגונים כאלו. הצלחה בטיפולי המרה עלולה להטיל את האחריות של להט"בים לבחירה שבחרו, כי לחיות כלסבית זו בחירה ולא אילוץ".
האם לדעתך זו נטייה שנולדים איתה?
"לא אוכל לעקור מקרבי את הערגה הזו לחיים האחרים שהיו לי. זה טבוע בי. אך כמו כל דבר - גם כאב וגם געגוע הם כוח. אפשר לשלוט בו, אפשר לנתב אותו. אפשר להפוך אותו למניע שיניע אותי לפעול ולשנות, ואולי לעזור למי שעומדת במקום שלי.
"מה שאני חווה היום מול בעלי הוא קשר מאוד שונה ממה שהיה לי פעם. ניסיתי המון פעמים לנתח לעצמי מה היה חזק כל כך בקשר ההוא. האם הייתה זו רק הנטייה המינית ומה שאנשים יגדירו כמשיכה? אולי מה שהגביר את הצורך הנפשי היה סוג הקשר, שכלל המון הסתרה, מים גנובים. אולי הייתה זו העובדה שהכול היה זמני, שבכל מפגש כבר היה טעם של כאב הפרידה, ולכן היה יותר רצון להספיק ולאחוז במה שעוד ישנו. ואולי בכלל הזיכרון שנוטה לטשטש את הכאבים והקשיים הותיר תמיד טעם של עוד, ועד היום העבר מצטייר לי בצבעים נוסטלגיים שקריים.
"היה לי הרצון לעשות אותה מאושרת. להעניק לה, גם מבחינה גופנית, הנאה. אני חושבת שאולי גם בכך טמון הרבה מהעניין, כי בין גבר לאישה האישה יותר מקבלת ופחות נותנת, לפחות בתחומים שבצנעה".
האם כשהבנת שזה מה שקורה לך הייתה לך רתיעה מזה, מבחינה חברתית, הלכתית ואולי גם פיזית?
"תמיד הייתה רתיעה, יותר מתוך פחד שההיסחפות שלי תרחיק אותה ממני. כשרק הכרנו, וגיליתי כמה נחמד לשוחח איתה, כמה היא חכמה וכמה אני נהנית מנוכחותה - השתדלתי להצניע זאת, כי אף אחד לא רוצה להיראות תלותי.
"אבל תביני, לא תכננתי, לא דמיינתי הלאה. הדברים קרו בזמן הווה. כל העמקה ביחסים הפתיעה, ריגשה, ורק בדיעבד יכולתי לעכל מה היה. רק ממרחק השנים והזמן אני יכולה לנתח את אופי הקשר שהיה בינינו, את סוג הצורך. כרגע יש לי אפשרות להבין את הדברים באופן מושכל. לו יכולתי לעשות זאת אז, הייתי יכולה לומר לעצמי כבר אז שהקשר היה מאוד לא בריא.
מבחינה פיזית היה לי טוב, הלב שלי רקד, כל הזמן. מהחֶברה בכלל לא היה לי אכפת. כלומר, הסתרתי מהמשפחה ומההורים, גם כי לא רציתי לצער אותם וגם כי חששתי שיתחיל מסע שכנוע וניסיונות להפריד בינינו. אבל זה בכלל לא היה גורם שהתחשבנו בו כשהיינו יחד, חוץ מכמובן הפחד להיתפס".
האם את חוששת לבנותייך, שאולי יש בזה משהו תורשתי, או שכפי שאמרת זה עניין של בחירה ובע"ה את תלמדי אותן את הטוב ותקווי שיבחרו בו?
"אני חוששת לכל ילדיי, מתוך ידיעה שלא משנה כמה חינוך הוא ערכי ומושקע - הרי שהכול בידי שמים, ובידי הילד ההחלטה. אבל אין לי חשש מיוחד או שונה לגבי בחירתם המינית. אולי ההפך. פה יש עניין שיש לי בו ניסיון, ודווקא אודותיו יש לי מה לומר ויש לי איך להוכיח. זו לא מחלה, והיא אינה תורשתית".
ברגישות ובמומחיות
כבר שתים עשרה שנים נפגש הרב ארל'ה הראל עם מת"מניקים, כפי שהוא מכנה ומיד מפרש: ראשי התיבות של משיכה תוך מגדרית. הוא משתמש בכינוי המקצועי המקובל בארצות הברית, כינוי שמנטרל מעט את הקונוטציה השלילית שיש במושג המקובל בארץ.
כרב פתוח ומסביר פנים, לאט לאט פנו אליו תלמידיו והרגישו בנוח לפתוח לפניו את לבם. "הרגשתי אוזלת יד שאין לי הרבה מה לומר להם", מספר הרב ארל'ה, "לימדו אותי ללמד גמרא בישיבה, אבל לא לימדו אותי לטפל בנושא הזה. התחלתי ללמוד את הסוגיה, נפגשתי עם אנשי מקצוע וכמובן הרבה מאוד למדתי מהשטח. אני לא מטפל אלא מלווה", הוא מדגיש.
קשה לרב הראל לתת מספר מדויק על ממדי התופעה. הדבר מורכב. "יש אומרים שבין אחוז לעשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה הם מת"מניקים. אבל כמובן שזה מאוד תלוי מי ערך את המחקר והיכן הוא ביצע אותו, משום שלא דומה מחקר בלוס אנג'לס למחקר בירושלים, ולא דומה מחקר בירושלים למחקר בתל אביב וכן הלאה.
"אני תמיד אומר שאני האחרון לדעת כמה יש, כי אליי מגיעים כולם. המספרים נעים בין אחוז אחד לעשרה אחוזים, אך גם הם תלויים ברמת המשיכה שמגדירים. ישנו סולם קינסי, אשר בנוי על שלושים שאלות שמשוקללות לשישה ציונים, מאחד עד שש - אחד זה הטרוסקסואל מוחלט ושש זה הומוסקסואל מוחלט. כמו כן, לרוב המטפלים ברור שיש פחות לסביות מאשר הומואים", הוא מעיר דרך אגב.
האם לדעתך התופעה התגברה בשנים האחרונות?
"החשיפה בוודאי התגברה", אומר הרב הראל, "השאלה אם החשיפה נתנה גם ביטוי לכך שהתופעה תתגבר. מכיוון שאין תיעוד בעבר, אי אפשר לדעת".
הרב חושב שהנטייה החד-מינית היא תופעה אמיתית, או שאולי זה התגבר עם השפעות התרבות?
"ישנו אחוז מסוים שנמשך אך ורק לבני מינם. הם חשים דחייה למין השני, ואני מאמין להם. הם לא מתבלבלים בין אהבה למשיכה, הם לא סתם משקרים".
הרבנית ד"ר חנה קטן עוסקת במסגרת עבודתה גם כסקסולוגית. לא מעט בנות צעירות מגיעות אליה, אך גם לה אין נתונים סטטיסטיים. "חשוב מאוד לדעת שחלק ניכר מהבנות האלה מבולבלות, ולאמיתו של דבר נמצאות במקום מסוים על הספקטרום הרחב של נטייה מינית נורמטיבית", אומרת קטן.
"בקרב בנות נוער בדורנו ישנה תופעה טבעית של חיבוקים וצורות של מגע וחיבה שאינן בהכרח מביעות נטייה כלשהי", מסבירה קטן, "אך לעתים זה עלול לעורר הרגשה קצת נעימה בגוף הנערה או בנפשה, ואז היא עלולה להיגרר למחשבות ותהיות סביב נטייתה המינית. אם אין ערוץ תקשורת פתוח, חופשי ומאפשר - תהיה הסלמה בתהליך".
מה הסיבה לכך שזה קורה?
"בדרך כלל הנטייה צומחת על רקע מצוקה נפשית, קשר אמביוולנטי או מורכב כלפי ההורה מאותו המין, ועל זה חשוב לעבוד - לגעת במצוקות ולשחרר אותן".
הפסיכולוגית רחל אינה מעוניינת אף היא להיחשף בשמה, אך היא משתפת אותי בעובדה ששליש מהמטופלות שלה הן לסביות, ויותר ממאה מטופלות כאלה עברו תחת ידיה בעשרים השנים האחרונות.
רחל דווקא חולקת על ד"ר קטן ולא מוצאת דפוס מסוים. "טיפלתי בהרבה בנות ולא ראיתי דפוס מסוים או טיפוס מסוים. זה לא שהבת חלשה מדי או חזקה מדי או סובלת מהטרדה מינית. יש מאלה גם בוודאי, אבל אין בזה משהו במיוחד. יש קצת דפוסים של בנות הזוג. יש אקטיביות יותר שמתחילות עם הבנות ויש בנות שהן ביישניות וזקוקות לחברה טובה והן מוכנות לעשות הכול כדי שתהיה להן חברה.
"לפעמים הבת ש'מתחילה' עם בת הזוג עושה מניפולציות. היא מגיעה מבית מסובך, או שהיא עברה הטרדה מינית, או חוסר חום מהבית ולכן היא מנסה לשלוט בקשר. בדרך כלל היא מחפשת להיות מעל מישהו. אך אין אמת מוחלטת, חשוב לזכור שהרי יש בנות כאלו שנמשכות לבנים באותה דרך, פשוט באותו הרגע הן נמצאות באוכלוסייה של בנות בלבד".
לדעתכם, ניתן לשנות את הנטייה הזאת?
הרב הראל: "זו שאלת מיליון הדולר. יש מאמרים בנושא מהקצה אל הקצה. לפני כמה זמן התפרסם נייר עמדה של הפ"י (הסתדרות פסיכולוגים של ישראל). קיימת בו אמירה ברורה - כל המחקרים שנעשו בנושא הם מוטי אג'נדה, לכאן או לכאן.
"הגישה שאני נוקט היום, לאחר שנים של שיחות ומפגשים, טוענת שכנראה יש שלוש קבוצות: קבוצה אחת אינה ניתנת לשינוי, קבוצה שנייה ניתנת לשינוי, וקבוצה שלישית מורכבת מאנשים שהם רק קצת מבולבלים אבל בעצם הם לא נמשכים לבני מינם".
רחל: "יש שתי קבוצות שמגיעות אלינו לטיפול. רוב הבנות התנסו בזה, אך הן מתבלבלות, כמו שהרבנית ד"ר חנה קטן אמרה. ויש אחוז קטן שהן אכן לסביות ולהן יהיה קשה יותר להשתנות ולצאת מזה בצורה מהירה וקלה. זאת אומרת, יש מחיר לכל דבר, ויש כאלה שיש להם מחיר יותר גבוה. זה אפשרי, ואמנם לא תמיד קל".
הרב הראל מדגיש שהצלחת הטיפול תלויה מאוד ברמת הנטייה, ברמת המיניות שתופסת בחייו של האדם, בהתנסות המינית, בגיל ובמוטיבציה. "כמובן שמי שמגיע בגיל שלושים וחמש וכבר חמש שנים הוא גר עם גבר והרמה הדתית שלו נמוכה, והוא נרתע מנשים - סיכוי ההצלחה שלו נמוך. אך עדיין זה לא בלתי אפשרי".
הכתבה המלאה בגליון תמוז של מגזין "פנימה"
לדפדוף בגליון פנימה לדוגמא לחצו כאן-