הרבנית טובה אליהו
הרבנית טובה אליהושמחה דר פרלמן
העיר העתיקה של צפת היא מקום קסום. הריח, הקולות, הקדושה. אני נכנסת לביתם של הרבנית טובה אליהו ומיד מורגשת החמימות של הרבנית ומשפחתה לדורותיהם. בין טלפון של שידוך לעזרת תלמידה במצוקה היא מתפנה לתת לנו ללמוד מחוכמת מעשיה.

איך מספיקים את כל מה שאת עושה כשיש רק עשרים וארבע שעות ביממה? 

"הקב"ה נתן לי מתנה - כוח", אומרת הרבנית. "אני מאמינה שזה קשור למבנה האישיות שלי, הרצון לעשייה. אני מאוד שמחה שבחרתי להיות עסוקה. אין ספק שאני לא סבתא קונבנציונלית שנוסעת לילדים עם אוכל מוכן, אבל כשצריך אותי אני נמצאת, כשמישהו עייף אני מגיעה לעזור, לאושש. אחרי לידות כמובן הבנות אצלי, וגם מי מהכלות שרוצה מוזמנת. אני פחות נוסעת אליהם, במקום זה אני מארחת אותם הרבה. זה הפינוק שאני מפנקת את הילדים". 

ילדים שגדלים בבית יותר ציבורי ופתוח - מה הם לוקחים הלאה, לחיי הנישואים?

"קודם כול אני חושבת שלא קל להם, אבל הם לומדים מה זה חיים ציבוריים. הילדים שלי, חוץ משני הצעירים שעוד עסוקים בבניית החיים, נמצאים בתוך עשייה ציבורית משלהם, כרבני קהילות או כראשי גרעינים. אני מקווה שהם לקחו את הכוח הזה מהבית. גם את בנות המדרשה אני מלמדת את השקפת העולם הזו, ההשפעה הפנימית של הבית מוקרנת בסופו של דבר לכלל האומה".

נשים רבות מתלבטות בשאלה על האם להיות פנויה למשפחה או לעסוק בתחומים אחרים. מה דעתך? 
"קודם כל, הכל בחסדי ה'. אני חושבת שהעניין הוא איזון. חשוב להבחין מה מתאים לך באופן אישי. אני לא מחכה לזה שהילדים יצטרכו אותי, יש לי את מעגל החיים שלי. לעתים הוא חופף או נוגע במעגלי החיים של הילדים או של הבעל שלי, כל פעם לפי הצורך. 

מבחינתי אישה צריכה שיהיו לה חיים עצמיים ועצמאיים משלה, גם בקשר לבעלה. אישה לא צריכה להיות בעמדה של המתנה או ציפייה, ואת זה אני משתדלת להעביר לבנות במדרשה עוד לפני שהן נפגשות עם בחורים. קשה לי עם הפוזה הזו שגברים מאוד עסוקים ונשים מתלוננות ושואלות 'מתי הוא יחזור?' אני אומרת: תפתחי את החיים שלך ותהיי עצמאית. שהחיים שלך יהיו מלאי תוכן. תהיי עסוקה בעצמך, בילדים, בעבודה בחוץ. כשהבעל יבוא לא תהיי שק מלא קוצר רוח, כי גם לך יש תוכן ושמחה בחיים שלך".

הרבנית אליהו נולדה כטובה לקס למשפחת סוחרים אשכנזית ירושלמית. היא אחות בכורה לארבעה אחים, ביניהם אח שנפטר ממחלה ממארת. בילדותה למדה בבית הספר החרדי לבנות 'בית יעקב', ובהמשך, בצעד מפתיע, החליטה לעבור וללמוד בתיכון הדתי 'פלך'. 
"הייתי צריכה לבחור משהו שיהיה על התפר שבין 'בית יעקב' ל'חורב'. 'פלך' של אותם זמנים היה אלטרנטיבה לבנות שרצו ללמוד במוסד קצת יותר דתי", היא מספרת.

"מצחיק לדבר על זה היום", היא מחייכת, "זה מאוד שונה. אנחנו מדברות על ההנהלה בזמן הרב רוזנבליט ז"ל, שהקים את בית הספר בשביל הבת שלו, אפרת, היום אפרת בדיחי מקשת. למדנו בהר ציון, בעיר העתיקה. זה היה בית ספר אישי ומתוק, מיוחד ותרבותי. מהר ציון היינו עולות על החומות וממשיכות ברגל לכותל. עד היום אני מחוברת מאוד לרובע היהודי ולעיר העתיקה בירושלים". 

מפגש כמעט בלתי אפשרי
את ההיכרות עם הרב שמואל אליהו היא מגדירה כ"שידוך של ה'". "אף אדם לא היה משדך בינינו. אנחנו באים מרקעים שונים - הוא מבית של דורות רבניים ספרדים ואני אשכנזייה, בת לניצולי שואה. אני מ'פלך' והוא מ'מרכז הרב'. נקודת המפגש הייתה כמעט בלתי אפשרית".

היא מספרת שבכנס ירושלים האחרון השתתף הרב אליהו בפאנל שבו נאמר על ידי אחד הרבנים האחרים כי "אי אפשר להגיד היום על הציבור שלנו שהוא ציבור אחד. אנחנו מאוד מפולגים ושום בחור מהר המור לא יתחתן עם בחורה שלמדה בברוריה". הרב אליהו ענה: "דווקא אשתי למדה בפלך", וכולם צחקו.

לרבנית אליהו חשוב להדגיש את האחדות: "אסור לנו להרגיש את עצמנו מפורדים. כשדברים צריכים לקרות הקב"ה מתערב ועם ישראל צריך לעשות עבודה משותפת. בשביל זה באנו לעולם הזה". 

כמי שהגיעה כאמור מרקע שונה, היא לא הכירה את שמו של הרב מרדכי אליהו עד שהכירה את בנו, אך מיד כשנכנסה למשפחה הרגישה כי מדובר בבית מיוחד במינו. "בעיקר באנושיות וביכולת לקבל כל אדם", היא מסבירה, "גם מצד הרב וגם מצד הרבנית". 

"ההשקעה הרבה שלו בציבור הייתה משהו שלא הכרתי בכלל מסגנון החיים שלי, שהרב נותן כל כך הרבה שעות מעצמו כדי לעזור לאחרים. יומם ולילה הבית היה פתוח לכניסה של אנשים ולטלפונים, והכול בנחת ובשמחה, בלי שום לחץ ומתח. ברור לי שמאחורי הקלעים לפעמים יש מתח אבל הכול היה בנעימות, כל אדם קיבל את ההרגשה שהוא הכי חשוב, וגם אני. היום אני אפילו עוד יותר מעריכה את כל זה".

כזוג צעיר התגוררו הרב והרבנית בשכונת קריית משה בירושלים, ליד ההורים. הרב למד דיינות במכון אריאל והרבנית עבדה כמורה בבית הספר נֹעם. לאחר מכן עברו למשך שלוש שנים ליישוב חיספין שבגולן, וחזרו לירושלים. ואז הגיעה ההצעה ששינתה את המסלול המוכר והבטוח: הרב התבקש לכהן בעיירה הצפונית שלומי.

"חונכנו בתפיסה של ישיבת 'מרכז הרב', להפיץ את התורה בכל מקום, והחלטנו ליישם אותה בחיי המעשה. אז עוד לא הבנו את המשמעות המלאה, מה זה אומר באמת. לעזוב את מה שנקרא 'שמנה וסלתה' מכל הבחינות - מבחינה חינוכית לילדים, מבחינת הקרבה להורים. אני הייתי מסודרת בעבודה והרב בלימודים. לא היה חסר לנו שום דבר".

מה היה ההלם שחוויתם בשלומי?
"הגענו עם רצון ונכונות גדולים להיות חלק מהקהילה ולהשתלב במסגרות החינוך המקומיות. אחרי שעברנו התחלנו להבין שיש פער בין שלומי ובין המקום שממנו הגענו. הבנו כמה קשה ליישם את האידיאל". הרבנית מדגישה כי האנשים בשלומי נפלאים. "למדתי ולקחתי מהמקום הרבה מאוד, וכך גם הרב והילדים". 

רבים מתמודדים עם השאלה האם עדיף לגדל את הילדים בחממה, במוסדות החינוך שההורים בוחרים, או לנסות לצאת החוצה ולהשפיע.

"היום יש יותר אפשרויות. בדרך כלל מגיעים כגרעין תורני, אפשר להסיע לבית ספר קצת יותר מרוחק אבל יותר מתאים. הטוב ביותר זה כיתה תורנית בתוך מסגרת קיימת, והרבה מאוד גרעינים עושים את זה. אנחנו היינו בתחילת הסיפור. גם בירושלים לא הכול מושלם, ומסגרות שלכאורה הייתי שולחת אליהן את הילדים, היום אני מסתכלת עליהן בצורה אחרת לגמרי. היום האינטגרציה חשובה יותר בעיניי".

אז איך התמודדתם עם המצב בשלומי?
"כשהגענו לשלומי קודם כול עמדנו בהתחייבות שלנו כלפי המקום, והכנסנו את הילדים למסגרות הקיימות. הגענו לשם עם ארבעה ילדים, כשהגדול בדיוק נכנס לכיתה א' ולמד שם שלוש שנים. הצד החיובי בעניין היה שהצטרכנו לעשות השלמות לילדים. בדרך כלל ההורים סומכים על המסגרות ולא עובדים הרבה עם הילדים בבית. בשנים שהיינו בשלומי הילדים למדו עם אבא שלהם פעמיים את כל התנ"ך".

בכלל, הרבנית טובה מצפה שהורים ייקחו יותר אחריות בהשקעה בבית, והיא מפרטת: ללמוד עם הילדים, להיות חברים של הילדים, לטייל איתם. כך יהיה יותר קל במשימה שמוטלת לפנינו. 

אך מה נעשה שאנחנו, ההורים, עסוקים?
"תמיד אפשר למצוא את הזמן המתאים. חשוב לפעמים לעשות סטופ, לסגור את הפלאפון, להיות עם המשפחה. לא כל שבת צריך להזמין אורחים. מאוד חשוב שההורים יבינו שיש להם תפקיד משמעותי בחינוך הילדים. גם אם המסגרות לא מאוד מתאימות כפי שאנחנו חושבים או מעוניינים שהן יהיו, לבית יש כוח מאוד גדול בעניין הזה". 

הרבנית מעידה על עצמה שבשלומי היא התחילה לחיות החיים האמיתיים של עם ישראל. "עד אז הייתי בבועה, בתוך ענני כבוד, בתקופה של עובּרות. זוג שיוצא לגור בגרעין צריך לדעת שזה מאוד יפה שהוא בא בפוזה של נתינה, אבל יש הרבה דברים יפים להכיר ולקבל מהמקום. אני למדתי קודם כול לא לשפוט אנשים על פי החזות החיצונית. באתי מעולם מאוד מרובע שמקטלג אנשים על פי המראה, ושם למדתי שזה שונה מאוד". 

כמו מה למשל?
"חלק מהבנות בשלומי התלבשו לא בצניעות. באחד הימים נסענו ברכב ואישה אחת אותתה לנו לעצור ואמרה: 'הרב, יש לי כתם להראות לך, אתה יכול להסתכל אם זה טהור או טמא?'. הייתי פשוט בהלם. ממש בכיתי מהתרגשות. בחורה שלא הייתי מעלה על דעתי שהיא שומרת טהרת המשפחה, לא מתביישת לעצור את הרב ולשאול אותו על כתם? זה עשה לי סוויץ' מאוד גדול בראש. 

"מדהים לראות את עם ישראל הפשוט. את החמימות, איך שמכבדים את השבת, את כיבוד ההורים. כל הסלטים שהיום אני מניחה על השולחן הם בזכות המרוקאים בשלומי שלימדו אותי שעל שולחן שבת צריכים להיות ארבעה עשר סלטים".

חיים וסרט
כחלק מהרצון להעשיר את ילדיהם בתוכן רוחני חברה הרבנית טובה לסימה גץ, חברת גרעין מר"ץ שהגיע לשלומי בעקבות משפחת אליהו ומי שתהפוך לשותפתה לשנים ארוכות. יחד הן החליטו להוציא תקליטורי שמע של סיפורי התנ"ך. 

מאז גדל המפעל והשתכלל, וכיום הן יוצרות ומפיקות סרטים "לכל המשפחה", כהגדרתן, המצולמים לרוב בעיר צפת בהשתתפות שחקנים יראי שמים, בתקציב מוגבל אך "עם המון סייעתא דשמיא שאנחנו רואים", כדברי הרבנית. "זה ממש בבחינת יין שהלך והשתבח כל הזמן, וברוך ה' הרבה ילדים גדלו על היצירה שלנו ולמדו תנ"ך באמצעותה". 

"בתחילת הדרך עבדנו כל החודש על מה שנקרא 'מאסטר', תכנים וכתיבת תסריט. היינו נוסעות לירושלים פעם בחודש עם שני תינוקות, שלי שלה, ומשאירות אותם לבייביסיטר אצל האימהות שלנו. היינו מזמינות אולפן, יושבות בו מהבוקר עד הלילה - משהו כמו יום, יום וחצי של הקלטות - וחוזרות הביתה. זה היה מבצע רציני. באותה שנה הוצאנו שנים עשר תקליטי שמע. זו הייתה השנה היחידה שלא עסקתי בהוראה".

על מה אתן עובדות עכשיו?
"גם היום אני משלבת הוראה וסרטים. כרגע אנחנו עובדות על סרט עלילתי באורך מלא על הרב מרדכי אליהו. ברוך ה' אנחנו נמצאות כבר בסוף כתיבת התסריט".

איך התחושה כשיוצא סרט לאור?
"העבודה על הסרטים דורשת דיוק וזמן. הצילומים מעייפים מאוד, אבל אחר כך יש שמחה גדולה של יצירה. ברוך ה' אנחנו מקבלות פידבקים מהציבור שמחכה לדברים שלנו, זה נותן את הכוח להמשיך". 

עץ החיים
אחרי ארבע שנים של מגורים בשלומי, קיבל הרב הצעה לכהן כרב בצפת ומאז הם שם, כבר יותר מעשרים שנה. 
בשנה האחרונה מנהלת הרבנית את המדרשה בצפת, אשר שמה הוסב מ'צפנת' ל'תכלת', רמז ל"תכלת מרדכי" - על שם הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שתמך רבות במדרשה. "כדי שהצפון (צפנת) יצא החוצה ויהיה ביטוי מעשי, בבחינת משנה שם משנה מזל", מסבירה הרבנית את הסיבה לשינוי.

"'צפנת' הייתה מדרשה מהממת וחשובה, והוציאה דורות של בנות שהשנה הזו שינתה להן את החיים. לצערי, בשנים האחרונות היא הלכה ודעכה, והתבקשתי לקחת על עצמי את הניהול שלה. יש לנו צוות נפלא. יש שינוי במערך התפיסה הארגוני. אני לא רואה את עצמי כמנהלת יחידה אלא אנחנו עובדים כצוות, כשכל אחד נותן את מלוא כוחותיו לעניין ואני מרכזת בסופו של דבר את כל הדברים. הרבנית טובה בזק (המנהלת הקודמת - ר"ב) ממשיכה כמובן ללמד ולתת עצות".

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון 'פנימה' האחרון.

לרכישת מנוי לחצי כאן