תשע נערות ונער אחד נספו באסון השיטפון בנחל צפית, ב-26 באפריל השנה.
האסון נורא. חיים צעירים כל כך ויפים כל כך ניטלו באכזריות פתאומית. עשר משפחות שצריכות לחיות עם כאב נורא, לנצח. אין צער גדול מזה.
ניתן לסיים את המאמר הזה כאן. אבל החברה שלנו לא נוטה לקבל אסונות חריגים מסוג זה כגזירות משמיים ותו לא. אנו נוטים לנסות להפיק לקחים, ולו כדי למנוע אסונות דומים. אנו מחפשים את האשמה, בבני אדם וב"קונספציות". המשטרה והפרקליטות נכנסו לתמונה והן העמידו לדין את מארגני המסע. יש כיום גם דרישה להקמת ועדת חקירה לאסון.
הרתיעה מקידום אג'נדה כלשהי, תוך דיון בנושא שהוא כל כך אישי וכואב, ברורה. אבל ברגע שאנחנו מאמינים שנכון להפיק לקחים מאסונות באמצעות דיון ציבורי, אי אפשר להגביל את הדיון הזה רק ללקחים שנראים מראש לפלוני או לאלמוני. כי אז הבירור כולו אינו בירור אמיתי, אלא בזבוז זמן.
ניגש אפוא לנושא עצמו.
בסמוך לאסון אי אפשר היה שלא לשים לב לכך שתשע מתוך עשרת הנספים היו בנות.
השאלה המתבקשת, מדוע תשע מהנספים היו דווקא בנות, היתה "אסורה", כי חונכנו ע"י שליחי "התקינות הפוליטית" שאסור לשאול שאלות כאלה. ולמרות זאת היא עלתה איכשהו בראיון שערך רינו צרור למחרת האסון עם מנהל מחוז דרום במד"א, יהודה שושן, שהיה בין המחלצים.
"החבר'ה הראשונים שהצליחו לחלץ את עצמם זה ארבעת החבר'ה שהיו בקדמת הקבוצה, והם במהירות טיפסו לצדדים, וזה הדבר הכי נכון שצריך לעשות", אמר שושן. "אלה שיש להם כוח פיזי פשוט עלו לצדדים, לכן רובם היו הגברים. והנערות כנראה לא הצליחו. הן היו עם תרמילים כבדים עליהן. כל אחת נשאה תרמיל. כנראה שהן לא הצליחו פיזית לברוח לצדדים".
זו אמירה פשוטה. הבנות נשאו תרמילים כבדים מאוד ולא היה להן כוח פיזי מספיק כדי לחלץ את עצמן.
בימים שלאחר האסון התברר גם שהבחור היחיד שנספה, צור אלפי, נהרג כי נאבק בגבורה להציל אחרים, למרות שיכול היה להסתפק בלהציל את עצמו.
זאת אומרת שלכאורה, מהלך האסון תומך בהשערה שבהינתן מצב בו כוח פיזי קובע אם תמות או תחיה – לבנים יש יתרון על בנות. זו אמירה מאוד פשוטה, ויש לה לכאורה הרבה השלכות, אבל כאמור, אוסרים עלינו לומר אותה בכלל תחת הדיקטטורה המחשבתית הנוכחית. אפילו כעת, איני יודע אם ידו של העורך תתיר את פרסום המאמר הזה.
גרסה מטעה, ושחזור
בחדשות 2 שודרה לפני כשבוע כתבה על מסע של הניצולים ובני משפחותיהם אל נחל צפית, בו שחזרו את האסון. הכתבה חידדה – עבורי, לפחות – את התחושה שבסמוך לאסון, לא קיבלנו תמונה אמיתית ומלאה לגביו. בחלק מהדיווחים באותם ימים, נטען שהבנות נהרגו כי לרוע מזלן, הן היו ממוקמות "במרכז הנחל".
כך נכתב ב"הארץ" ב-27.4: "הקבוצה עצרה לפעילות במרכז הוואדי והתחלקה לשלוש: קבוצה אחת סמוך לגדה הימנית של הוואדי, קבוצה שנייה היתה ליד הגדה השמאלית וקבוצה אחת התיישבה במרכז הערוץ. זרם מים חזק במיוחד הפתיע את המטיילים ופגע בעיקר בקבוצה שישבה במרכז. חלק גדול מאנשי שתי הקבוצות שבצדדים הצליחו להיחלץ".
זו תמונה לחלוטין לא מדויקת, ולא ברור בכלל מנין צצה. כפי שניתן לראות בדיווח המצולם מהשבוע שעבר, הנחל היה צר מאוד בכל הנקודות שבהן הלכו הנערים, לא היה בכלל "מרכז" או "ימין" או "שמאל", ואף אחד לא ישב. המחשבה, שמא מישהו בדה את הגרסה הזו כדי לקדם אג'נדה, היא בלתי נסבלת. הייתי שמח לומר שהיא גם לא סבירה, אבל לצערי אנחנו חיים בעולם שבו המציאות עולה על כל דמיון.
מכתבת השחזור של חדשות 2 עולה תמונה שדומה מאוד לזו שתיאר יהודה שושן. מי שניצלו היו אלה שהצליחו לטפס לצדדים במהירות. נראה שבקבוצות האלו, הרוב היו בנים. נציין כי אין לנו רשימה מלאה של שמות המטיילים, וייתכן בהחלט שהיו יותר בנות מבנים בטיול מלכתחילה. אנו יודעים רק שמדובר בקבוצה שמנתה 25 נערים ונערות, ועוד שני מלווים וחובש. בכתבה ששודרה הוזכרו שמותיהם של שמונה בנים / גברים (צור ז"ל, אחיה, עדיאל, יהב, נעם, רז, יהונתן, שניר), לא כולל החובש. כך שהבנים / גברים היוו לפחות כשליש מהקבוצה.
"שיטפון, כולם לעלות!"
אחד הניצולים, עדיאל חסיד, סיפר: "פתאום התחלנו לשמוע רעש ממש חזק של אבנים. כולם נכנסו כזה להלם, לא זזו. הסתכלנו אחד על השני. ואז אני זוכר את סטיב [החובש] שהוא צעק 'שיטפון, כולם לעלות!'. הבנות התחילו לצרוח, אני קפצתי למדרגה הבאה. כשהייתי כבר במדרגה הבאה אני הסתובבתי, וזה הפעם הראשונה כאילו ראיתי את הגל עם כל הסלעים סוחף את כל הבנות".
המרחק בינו לבין הבנות היה "כלום", אמר חסיד. "מטר או שניים".
סיכום: לפחות חלק מהבנות צרחו באימה – ולא טיפסו לצידי הנחל כפי שהיו צריכות לעשות כדי להציל את עצמן – אם משום שהיו מבועתות וקפאו במקומן ואם בגלל הציוד הכבד שנשאו. ואולי משתי הסיבות יחדיו, או מסיבה אחרת שאיננו יודעים.
ואלה השאלות שאני מבקש לשאול, ואשר לא יישאלו בשום ועדת חקירה.
שאלה ראשונה: האם ניתן להסיק משהו כללי מהאסון לגבי אופן תפקודן של בחורות במצבי קיצון פיזיים של סיכון נפש, לעומת תפקודם של בחורים? האם ההבדלים הפיזיים בין בנים ובנות מקלים על בנים להיחלץ ממצבים כאלה, יחסית לבנות? ייתכן שלא. ייתכן שכן. השאלה צריכה להישאל.
שאלה שניה: האם העובדה שהבנות נשאו משקל כבד מאוד, כדברי יהודה שושן ממד"א, קשורה לאידאולוגיה של המכינה, שלפי הדיווחים בתקשורת, דגלה באדיקות בהכנת בנות לשירות קרבי?
שאלה שלישית: האם ההתעלמות מכוחו הבלתי-ניתן לשינוי של הטבע, בכל הקשור להבדלים בין בנים ובנות – אם אכן היא חלק מהאידאולוגיה של המכינה – קשורה גם למה שנראה כהתגרות בטבע, כפי שהתבטאה בעריכת הטיול ביום שבו היה ידוע לכל שקיימת סכנת שיטפונות? האם מרוב אידאולוגיות, מישהו שם איבד קשר עם המציאות?
אלה שאלות שלטעמי מותר, ואף חשוב, לשאול. כאמור, זה לא כדי להוכיח אג'נדה כלשהי – ולו רק משום שבאמת איני יודע בביטחון את התשובות, ואני פתוח לכל עמדה. אבל לשאול מותר, וצריך. אצטער מאוד אם שאלות אלו יפגעו במישהו מבני משפחות הנספים. עריכת בירור נוקב למען חשיפתה של האמת, והפקת לקחים, לא אמורה לפגוע בקרובי הנספים הצעירים והטהורים שאבדו לנו באותו יום איום. להיפך.
הכותב הוא אב לשניים ויו"ר תנועת המשפחה