מדליקים נרות לזכר 45 הנספים באסון במירון
מדליקים נרות לזכר 45 הנספים באסון במירון צילום: David Cohen/Flash90

השבוע, בבוקר יום ראשון, קבלתי את המכתב הבא:

שלום אבינועם. רוצה לשתף אותך בחוויות שעברתי השבת עם הילד שלי: בדרך כלל אנחנו הולכים לתפילה בבית הכנסת של הישוב ביחד. במהלך השבוע לא יוצא לנו להתפלל מנחה וערבית במניין מאחר שלא תמיד אני חוזר מהעבודה בזמן. אבל בשבת אני מאוד משתדל ללכת עם ילדיי לתפילה 

השבת הילד שלי שעוד כמה חודשים יהיה בר מצווה אמר לי: "אבא, השבת לא בא לי להתפלל"

כששאלתי אותו למה, הוא אמר לי: "בשביל מה אנחנו בכלל מתפללים? בשביל אלוהים שלא מסוגל להגן על ילדים קטנים שמגיעים לקבר של ר' שמעון ולא מתערב כשהם חוזרים עטופים בשקיות של זק"א?"

ניסיתי עוד לענות לו ולהגיד לו שאנחנו לא יודעים חשבונות שמיים וזו בדיוק השאלה ששואלים: איפה אלוהים היה בשואה, וזה לא פשוט אבל הרגשתי שהילד שלי כבר לא שם. 

הוא לא הבין איזה אלוהים זה אלוהים שלא מסוגל לשמור על הילדים שלא חטאו ורק חטאם היה שהם באו לשמוח עם ר' שמעון. 

שאלתי אותו אם הוא רוצה לדבר על זה. לפתוח את העניין (אני עובד כרואה חשבון. אני לא איש חינוך והנושאים הללו פחות חזקים אצלי) אבל הוא רק שתק וענה לי שהשבת הוא מוותר על התפילה. אני חושש שגם בשבת הבאה הסיפור יחזור על עצמו והוא לא ירצה לבוא איתי לתפילה. אני יודע שיש לילד שלי בעקבות האסון במירון ספקות באמונה אבל לא יודע מאיפה לגשת בכלל לכל העניין, יש לך הצעה מה ניתן לעשות?

***********

בחרתי להביא את המכתב השבוע, כי הוא משקף בעיניי מגמה הולכת וברורה של בני נוער שנשארו בעקבות האסון עם ספקות ושאלות באמונה ובראשם השאלה: איך אלוהים מאפשר לדבר כזה לקרות? כל כך הרבה הרוגים שבסופו של דבר התכוונו לעשות משהו טוב ובאו לשמוח עם ר' שמעון. 

מעבר לאוורור הרגשי החשוב למול הילדים וליכולת שלנו להזמין אותם לשיחה כנה ופתוחה ולהקשיב לכל מה שיש להם לומר, אציע כאן כיוון מחשבה שיעזר לכם ההורים בעיבוד השאלה ויתנו לכם כלים לגשת אל הילדים שלכם באופן יותר תמציתי וממצה:

האמא והתינוק בבית החולים: יצא לי פעם להיות בבית חולים שניידר וראיתי שם תינוקת קטנה שתפרו לה את הגבה. זה היה מחזה מכמיר לב. התינוקת צרחה בבעתה בכל פעם שהרופא התקרב עם המחט הענקית שלו. באיזה שהוא שלב ביקשו האחיות מהאמא לתפוס את הידיים של בתה בכוח בכדי שלא תפריע לזריקת האלחוש שהתינוקת הייתה צריכה לקבל.

האם הייתה קרועה: היא כל כך רצתה לגונן על התינוקת שלה, לחבק אותה והנה היא צריכה לתפוס אותה בכוח בכדי שהרופא ה'רע' יוכל לתת לה זריקה. אם היינו יכולים להיכנס למוח של אותה תינוקת קטנה, סביר להניח שהיינו מגלים בו בלבול ואימה: אמא, זו באמת את? מה קרה לך? השתגעת? במקום שתגונני עלי מפני המחט המפחידה של הרופא את תופסת לי את היד? והאמא כל כך רצתה להסביר לתינוקת שלה שהיא שם בשבילה והזריקה הזו אמורה להציל לילדה את החיים.

אבל לך תסביר את כל זה לילדה בת שנה. האנלוגיה כאן היא לא אלוהים שתופס את היד אלא חוסר ההבנה במהלכים השמיימיים. בדיוק כמו בן אדם שנכס באמצע סרט ולא מבין מי בכלל הטוב בסרט ומי הרע. כדאי וניתן לפתח את העניין בהבנת המשפט: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם יהוה" (ישיעהו נח ח). מעבר לכך, האם אנחנו מקיימים את המצוות בשביל לקבל תעודת ביטוח על החיים שלנו? האם לא היו מאות אלפי יהודים שומרי מצוות ובהם ילדים תמימים שנספו על קידוש ה'? האם אלוהים הוא בעצם מכונת משקאות שמוציאה לנו פחיות (חיים טובים) אחרי שאנחנו מכניסים לתוכה שקלים (מקיימים מצוות?) 

האם קיום הדת שלנו הוא בעצם על תנאי שבו אנחנו אמורים: במידה ונבין את אלוהים ואורחותיו נמשיך לקיים את המצוות, במידה ולא...נפרוש ונחפש לנו חיים אחרים?

כדאי גם ללמוד את המקורות: 'בהדי כבשי דרחמנא למה לך?' (במסכת ברכות י) וכן 'הנסתרות לה' אלוקינו' (דברים כט).

מאוד חשוב! גם אם הילד שלכם לא שאל כלום ולא הביע מהצד שלו שום ספקות וקושיות על האסון במירון זה לא אומר שבתוכו לא שוצפת וגועשת לבה רותחת של שאלות. זה הזמן לשאול ולברר ולהזמין לשיחה פתוח וכנה שייתן לילד שלכם את התחושה הטובה והבטוחה שהוא יכול לשאול ולברר ולהציף מה שבא לו. אין מה לעשות, בעיות באמונה כמו מוקשים צריך לפרק בזמן אחרת הם פשוט ימשיכו להיות שם ולהמתין עד שמישהו ידרוך עליהם ואז הם יתפוצצו. והכתובת? היא מרוחה כבר על הקיר ורק מחכה לאבא שיזמין את הילד שלו לשיח מחבק ואוהב על אלוהים והחיים.