מכירים את הרגע הזה שאתם מרגישים שנמאס, אבל ממש נמאס לכם מהמצב שאתם תקועים בתוכו? זה לא משנה אם מדובר במצב הבריאותי, הכלכלי, התעסוקתי או הזוגי. העיקר הוא שמחניק לכם, רע לכם ואתם מרגישים ש... בקיצור – נמאס!
ד"ר מרשה לינהאן היא פסיכולוגית וחוקרת אמריקאית שפיתחה טיפול אפקטיבי למי שסובלים מהפרעת אישיות גבולית, אחרי שהתמודדה בעצמה עם ההפרעה. לינהאן תיארה איך בצעירותה ניסתה לשלוח יד בנפשה, נכנסה ויצאה ממחלקות פיסכיאטריות ולא מצאה טעם להמשיך בחייה. רק כשהפסיקה לחיות ברווח המכאיב שנוצר בין מי שהייתה באמת לבין מי שהייתה רוצה להיות, רק כשקיבלה את מי שהיא, חייה השתנו לטובה. לדבריה, "לא נוכל לשנות דבר באמת בחיינו אם לא נקבל אותו תחילה". את סוג המצב הזה מכנה לינהאן "קבלה רדיקלית".
את הדברים הללו מביאה היועצת יהודית כץ בספרה "חושבים טוב" ומוסיפה: "החיים נוטים לחרוג מרשימת התוכניות שלנו. לפעמים נראה שאין לנו מזל, שהתאכזרו אלינו ושזה פשוט לא יכול להיות ככה. אנחנו מניחים שאם לא נקבל את המציאות, היא תחדל מלהתקיים. אבל זאת טעות. לקבל את המציאות לא אומר "להיכנע" לה. נסו להרגיש את ההבדל העדין שבין לכעוס על עצמי שאני לא מרוויחה מספיק כסף (ואולי לנסות להרוויח יותר), לבין השלמה עם הרעיון ש"אני לא מרוויחה הרבה כסף. אני יכולה לחיות עם זה, הייתי רוצה יותר, אני יכולה לנסות אחרת". הטון הוא אחר לגמרי, ובהתאם גם המוטיבציה לפעול". ('חושבים טוב', עמ' 47)
בואו ננסה לבחון מה בעצם נאמר כאן. כאשר אנו נמצאים במצב נתון בו אנו חשים חוסר נוחות בחיינו, יש שלוש אפשרויות בהן אנו יכולים לבחור: א. להתבאס ולהשלים עם המצב באופן פאסיבי: "אין מה לעשות, ככה זה בחיים". בדרך כלל הדבר יהדהד בתוכנו חוסר בטחון ונרגיש תקיעות. ב. לא לקבל את המציאות. להתעצבן ולהגיד: "נמאס לי, חייבים לשנות פה משהו". החוויה שנרגיש בדרך כלל במצב כזה תהיה – חוסר בטחון, חוסר שביעות רצון וננסה לשנות משהו, גם אם זה יהיה הדבר הלא נכון... האפשרות השלישית היא זאת שהועלתה על ידי ד"ר לינהאן והיא תישמע בערך כך: "זה מה שיש כרגע". נהיה נוכחים ואמפתיים כלפי המצב. נקבל את המציאות כפי שהיא ומשם, ננסה לנוע בשום שכל לקראת שינוי.
מי שצוחק אחרון
בשבוע שעבר סיפרתי על תאונת הדרכים שהתרגשה עלינו לפני כשבועיים. הסיטואציה הזאת הציפה בתוכי הרבה תחושות לא נוחות; למה זה קרה לי? איך נסתדר עם ההוצאות על תיקון הרכב? למה לא הייתי מרוכז יותר בנסיעה ועוד ועוד, קולות שכולנו שומעים בראש שלנו מדי יום, בעצימות משתנה. בעקבות הרעיון הרדיקלי של ד"ר לינהאן, ניסיתי להתבונן על כל האירוע הזה באופן שונה. הצלחתי להימנע מעיסוק מיותר בחוסר שביעות הרצון מהמצב. קיבלתי את המציאות כפי שהיא וניסיתי במסגרת המצב הנתון לייצר מצב אופטימלי מבחינתי.
אבל דרך הרעיון הזה, קרה עוד משהו מעניין. התיאוריה הזאת שפכה עבורי אור חדש על דמותו המופלאה של יצחק אבינו. האב המסתורי, שיוצא לשוח בשדה לפנות ערב. האב המתבודד שנפעלותו אומנותו. מי שאפילו את שידוכו יקבל באופן סביל ללא פעילות ישירה שלו. וגם בהמשך, נגלה כיצד הוא כביכול איננו פועל אלא נפעל בעקבות גורמים שונים המקיפים אותו. מיהו אפוא יצחק אבינו? מהו סוד נפעלותו?
נדמה לי שהראשון בעולם שגילה את המשמעות של המינוח בו השתמשה ד"ר לינהאן: 'קבלה רדיקלית', הוא יצחק אבינו. יצחק אבינו איננו נפעל מתוך פאסיביות חסרת אונים; מצד שני הוא גם איננו חווה את המציאות כסוג של כלא מחניק ומעיק שרוצים רק להימלט ממנו. יצחק אבינו חי באקלים רדיקלי. הרדיקליות איננה מתבטאת בלחץ או במועקה וגם לא בהרמת ידיים כנועה. יצחק מקבל את המציאות מתוך השייכות שלו לאקלים שכולו השגחה. לכן למשל הוא איננו יורד מן הארץ גם כאשר יש רעב. ירידה היא פתרון שנובע מצורך קיומי שמגמתו "להסתדר". אך יצחק אבינו איננו מבקש "להסתדר" ויהי מה, הוא קודם כל מקבל את המציאות באופן רדיקלי.
הקבלה הזאת מפגישה אותו עם המציאות העמוקה והפנימית שמאפיינת אותו. מציאות המחברת אותו לארץ ישראל ומאפשרת לו בסופו של דבר לעשות את הבלתי ייאמן: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'" (בראשית כו, יב). גם כ"שהארץ קשה והשנה קשה" (רש"י שם) מצליח יצחק לגלות מה מאפשרת תכונת הקבלה הרדיקלית.
בלשון אחרת, "קבלה רדיקלית" היא קבלה מתוך אמונה. קבלה מתוך דבקות מוחלטת במי שאוהב, משגיח ומבקש להיטיב איתנו באחריתנו. מי שיזכה לאמץ את תנועת הנפש הזאת בחייו, יהיה גם מי שבסופו של דבר יצחק אחרון.