תיאטרון אחר

הרב נחשון כהן, ראש הגרעין התורני: "בתחילת הדרך אף אחד לא רצה לשמוע על עכו. על כל עשר משפחות ששקלו לצאת מישיבה, אחת היתה מוכנה לשמוע על הגעה לכאן, וגם היא בסוף לא הגיעה. גם לי אישית היו חששות והתלבטויות. הייתי בעיצומם של לימודי דיינות ומשימות נוספות שנטלתי על עצמי. אבל הרב שמואל אליהו ביקש ואמר שזה יותר חשוב כרגע מהלימוד, אז הלכתי"
המהומות שהוצתו בעכו בערב יוה"כ העלו לכותרות את העיר הצפונית, אבל עד לפני כעשור, אנשים שהיו פוגשים יהודי מעכו היו מפטירים בפליאה: "יש בעכו יהודים? חשבנו שרק ערבים גרים שם" - מידע שהיה לא מדויק, שכן בעכו יש רוב יהודי זה שנים רבות. אבל חיים יהודיים של שבת וצניעות, תפילה במניין ולימוד תורה, היה קשה למצוא כאן.

בעכו, העיר המעורבת באוכלוסייתה, נוצר גם עירוב בין קודש וחול, והתושבים ברובם היו מסורתיים. אל בתי הספר הדתיים בעיר הגיעו תלמידים חילונים שהוריהם רצו שיקבלו חינוך דתי, או דתיים-מסורתיים ממשפחות שדתיותן התבטאה בעיקר בשמירת הבסיס היהודי: שבת, כשרות וטהרת המשפחה. היו אמנם בעכו גם מספר משפחות דתיות ממש, אך אלו התקשו למצוא מסגרות הולמות לילדיהם. מי שרצה יותר, נאלץ לחפש זאת במקום אחר.

בעכו התקיים יישוב יהודי מתקופת התנ"ך ועד ימינו, אך תמיד כמיעוט. בעקבות בריחת הערבים מהעיר במלחמת העצמאות השתנה המאזן הדמוגראפי, והיהודים הפכו לרוב. כיום מתגוררים בעכו 52,000 תושבים, מתוכם קרוב לשליש הם ערבים.

עכו מחולקת לשלשה חלקים: העיר העתיקה, העיר המנדטורית, והעיר החדשה שנבנתה לאחר קום המדינה ומהווה בעיקר את השכונות במזרח ובצפון העיר. בשנים האחרונות החלה האוכלוסייה הערבית, שבעבר התגוררה בעיקר בעיר העתיקה והמנדטורית, להשתלט גם על שכונות בצפון העיר ובמזרחה. בעיר העתיקה, שבה חי בעבר מיעוט יהודי, אין היום אף משפחה יהודית. השכונות בצפון עכו הולכות ומתמלאות ערבים. במובן הזה, כל משפחה יהודית שבאה לעיר תורמת. באחת השכונות במזרח העיר עצר הגרעין התורני של עכו את התפשטות הערבים, והיום יש שם ריכוז רציני של משפחות מהגרעין.

קודם כל בעכו

על נסיבות הקמת הגרעין התורני מספר הרב נחשון כהן, ראש הגרעין התורני בעכו. "אל הראשון-לציון הרב מרדכי אליהו פנו מספר אנשים בעלי ממון, ואמרו לו שהם מעוניינים לעשות דבר משמעותי עבור עם ישראל. הרב אמר להם להקים בתי מדרש בכל עיר ועיר, וקודם כל בעכו. אנשים אלו יסדו את 'קרן מורשת', שהציבה לעצמה מטרה לייסד בכל עיר בית מדרש שסביבו תתפתח קהילה. באותה תקופה, במקביל לקרן שהוקמה, הגיעו רב העיר עכו ועמו פעילים נוספים מהעיר אל הרב שמואל אליהו, ושאלו אותו אם יוכל לסייע בחיזוק העיר. הרב שמואל פנה אליי וביקש שאקח על עצמי את הקמת בית המדרש".

למה היה חשוב להתחיל דווקא בעכו?

אילה דב: "בשנה השנייה לשירות הלאומי בעכו התרכזתי בזה שיש כאן חברה מצוינים עם הרבה כוחות שחיכו שאנשים אחרים יעשו את העבודה וישנו כאן דברים. היתה באווירה שאננות ופאסיביות. הפגשתי אותם עם אנשים מבית שאן שחזרו לעירם והקימו בה מוסדות שונים. היה לי חשוב להראות להם שזה לא רק מתנחלים, אלא גם אנשים מאותה אוכלוסייה כמונו"
"משום שעכו היתה מקום שלא נזרע ולא נחרש. אמנם עוד לפני שהגענו היו כאן בתי מדרש, אך לא היו שיעורי תורה קבועים. המטרה שלי כאן היא קודם כל להקים מקום לתורה. צריך לזכור שהכל בא מתוך תורה, לכן גם הקמנו את הישיבה הגבוהה, שהיא מהווה תורה קבועה. תוכנית הלימודים בישיבה בנויה על הבסיס של זכירת דפי הגמרא הנלמדים. כשאדם מתאמץ וזוכר, אז התורה חיה בתוכו. לכן את הרעיונות המרכזיים של הדפים הבחורים צריכים לזכור. מעבר ללומדים הקבועים בבית המדרש, באים אחר הצהריים עוד עשרות 'בעלי בתים' ללמוד תורה".

הרב נחשון כהן נולד בחצור הגלילית ולמד בצעירותו בישיבה התיכונית 'כפר הרואה'. בהמשך למד בישיבות 'שבי חברון' ו'מרכז הרב', ואת לימודי הרבנות השלים ב'כולל מרץ', שהיה הגוף הראשון ששלח גרעינים תורניים לעיירות פיתוח. משם הלך, בהנחיית הרב שמואל אליהו, לקבל עליו את עול הרבנות בכפר חנניה. אחרי שלוש שנים ביקש ממנו הרב שמואל אליהו לקחת על עצמו את הקמת הגרעין התורני בעכו. לאחר מספר שנים של מגורים בעכו, חזר הרב נחשון לכפר חנניה מתוך אחריות לבני קהילתו שנותרו ללא רב, וכיום הוא משמש בשני התפקידים - ראש הגרעין התורני בעכו ורב היישוב כפר חנניה. אשתו אסתר עובדת כמנחה של המדרשה להעמקת הזהות היהודית בעכו. למשפחת כהן תשעה ילדים.

איך הוקם הגרעין התורני?

"בתחילת הדרך אף אחד לא רצה לשמע על עכו. על כל עשר משפחות ששקלו לצאת מישיבה, אחת היתה מוכנה לשמוע על הגעה לכאן, וגם היא בסוף לא הגיעה. גם לי אישית היו חששות והתלבטויות. הייתי בעיצומם של לימודי דיינות ומשימות נוספות שנטלתי על עצמי. אבל הרב שמואל ביקש ואמר שזה יותר חשוב כרגע מהלימוד, אז הלכתי. בסוף כצל'ה (יעקב כ"ץ, ממנהלי ערוץ שבע וחבר הנהלת 'קרן מורשת'. א"א) פרסם ללא ידיעתי בערוץ שבע שמוקם גרעין תורני בעכו ודרושות משפחות. שתי משפחות הגיעו אלינו דרך ערוץ שבע ועוד שלש מצאתי בחברון".

הגרעין התורני הגיע לעכו לפני כאחת עשרה שנים. חמש משפחות הגיעו אז למקום, ובמשך שלש שנים הן נשארו בודדות. בהמשך נפרץ הסכר, וכיום הגרעין הדתי בעכו מונה כמאה משפחות, חלקן מבני המקום וחלקן משפחות שהגיעו מבחוץ.

מהם הקריטריונים להצטרפות לגרעין?

"כל משפחה שרוצה להצטרף מתקבלת בברכה, הטווח לא מצומצם. אחת ההצלחות הגדולות שלנו כגרעין זה שמתחיל להיטשטש הגבול בין משפחות שהגיעו מבחוץ למשפחות מקומיות".

ומינה אייזיק, מוותיקות הגרעין מוסיפה: "היום להתייחס לזה כאל גרעין תורני יש בזה משום עיוות מסוים. היום נכון יותר לראות אותנו כקהילה דתית-לאומית שמורכבת מגוונים שונים. שכנה שלי סיפרה לי שבעלה מעכו וכל משפחתו עזבה את העיר, אך הם החליטו להישאר ולחזק. זה מאוד ריגש אותי לראות אנשים שאכפת להם, ובלי לנופף בדגלים הם נמצאים פה ותורמים. היו כאן משפחות דתיות לפנינו, אנחנו באנו לחזק".

בכל זאת, יש כאן אנשים שמרגישים מנותקים מהגרעין. מה אתם עושים כדי לשלב את המשפחות הדתיות המקומיות ?
ישי רובין, מנהל הגרעין התורני, מנסה לענות: "באופן כללי הגרעין שלנו נחשב מאוד קהילתי. אני לא מנסה לטשטש את הקשיים, יש קשיים ויהיו גם בעתיד, זה טבעי. אנחנו מבחינתנו משתדלים לקרב את כולם".

מחזית הארץ לחזית העם

ישי רובין גדל והתחנך בחוד החנית של ההתיישבות ביש"ע. הוא גדל באלון מורה ולמד בישיבה הגבוהה בחברון. לאחר שנישא עבר לגור ביישוב מעלה חבר, ליד חברון. כעבור שנתיים, כשבנו הבכור היה בן ארבעה חדשים, עבר עם משפחתו לעכו. אשתו, בתיה, במקור מבני ברק, עובדת כיועצת בבית ספר על- יסודי ממ"ד קנדי. לבני הזוג רובין שבעה ילדים, הבכור בן 11 והקטן בן חצי שנה.

"היה לי חשוב לגור בחברון, אבל הרגשתי שאנחנו לא מחוברים", מסביר ישי את ההחלטה לעבור מחברון לעכו, "המגורים ביישוב הומוגני יוצרים פספוס גדול, הקשר לערים הגדולות ולפריפריה חסר. אחרי רצח רבין היתה תחושה שיש כאן שני קצוות שלא מדברים באותה שפה, לא משדרים על אותו גל".

לחיות בגרעין תורני זו גם סגירות מסוימת.

"לא, מכמה בחינות: הגרעין לא גר בשכונה אחת, יש לו מספר מוקדים מרכזיים, אך באופן כללי הוא מפוזר בכל העיר. כמו כן, קהל היעד שלנו הוא בהחלט גם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. אני פוגש אנשים בבית הכנסת, בשיעורים, בפעילויות שאנחנו מארגנים.

"חברי הגרעין התורני משתדלים לצאת מעבר לתחום המצומצם של הקהילה הדתית, ולהיות מעורבים בנעשה בעיר.

הגרעין הקים מועדוניות רווחה לילדים עם עזרה בשיעורי בית ופעילויות אחר הצהריים, מועדוניות לנוער שמעבירות פעילות חווייתית בשעות אחר הצהריים והערב, מועדוניות לנשים מבוגרות שמקיימות הרצאות מפי נשות הגרעין במגוון נושאים כמו תזונה, רפואה אלטרנטיבית, יצירה ויהדות. מתקיימות פעילויות המכוונות לציבור הכללי: ערב תשעה באב התקיימה הרצאה מפי גרשון בר כוכבא שאליה הגיעו כמאתיים איש. בקרוב יתקיימו סיורים בקברי צדיקים. פרויקט בר מצווה של הגרעין מאפשר לכל נער שהגיע לגיל מצוות ללמוד את הפרשה שלו עם אברך מהכולל. כמו כן מתקיימת חלוקת סלי מזון למשפחות נזקקות".

לעבור מיישוב תורני ליד חברון לעיר פיתוח שאנשיה לא מכירים את השם אלון מורה זה מעבר חד. איך הרגשת עם זה?

"מההתחלה חיבקו אותנו פה בצורה מדהימה. נתנו לנו תחושה שטוב שבאנו, היתה הכנסת אורחים מקיר לקיר. בהרבה מובנים עכו דומה יותר ליישוב מאשר לעיר, כולם כאן מכירים את כולם".

בתיה רובין, אשתו של ישי, נזכרת בחששות לקראת המעבר: "גרנו במעלה חבר והמעבר לעיר מאוד הלחיץ אותי. אני זוכרת שאמרתי לישי: "איך אני אתלה כביסה בחוץ ?יכולים לגנוב לי אותה". גם הסגנון השונה של האנשים כאן מעלה פן משעשע: "בדיוק אחרי הגירוש של גוש קטיף הגיעו אלינו כמה משפחות חדשות, וכל משפחה חדשה שעברה ברחוב ונראתה קצת מתנחלת ישר היו פונים אליה: "אתם בטח מהמגורשים, איזה מסכנים, איך הרסו לכם את הבית".

עם אלו קשיים התמודדת כשהגעתם לכאן?

"חסרו לי מאוד חברות כמוני, נשים צעירות דתיות עם ילד ראשון. היו לי קשרים עם נשים דתיות ושאינן כאלה, אבל היה לי חסר קשר עם אנשים בראש שלי. רק אחרי שהצטרפו לגרעין עוד נשים שיותר בראש שלי הבנתי מה היה חסר לי. חסרה לי ירושלים - המשפחות שלנו, ההוויה החברתית, סתם קניות שהייתי עורכת בה. עד היום חסר לי המגורים קרוב למשפחות שלנו, להיפגש, לקפוץ. היום חברות מהקהילה משלימות את מקום המשפחה".

איך המשפחות שלכם קיבלו את הצעד שעשיתם?

"המשפחה של ישי שמחו, הם חב"דניקים וראו בכך שליחות. המשפחה שלי התייחסה לזה בהתחלה בתור עוד ג'וק מבית היוצר שלי, היום הם שמחים וגאים בנו".

החינוך הדתי מתעורר

משפחות דתיות בעכו היו מאז ומעולם, והן שדחפו לחיזוק החינוך דתי, שיפור המצב הרוחני בעיר והבאת הגרעין התורני לעכו. שרית נולדה במשפחה חילונית בעכו. בהיותה בכיתה ה' חזרה בתשובה ביחד עם אחותה התאומה. בהמשך הפכה לפעילה מאוד בסניף של בני עקיבא כחניכה, כמדריכה ואף כקומונרית כאשר בהיותה בכיתה י"ב לא נמצאה בת שירות לאומי שתיקח עליה את התפקיד הזה.

איך הגעת לשמירת מצוות בגיל כל-כך צעיר?

"למדתי ב'עלייה שנייה', בית ספר ממלכתי יסודי. באו אלינו המדריכים מבני עקיבא לשכנע אותנו לבוא לפעילות".

מדריכים מבני עקיבא באו לבית ספר חילוני?

"היה מקובל שלסניף באים גם חברה מסורתיים וחילוניים. אני ואחותי מאוד הושפענו מאחד המדריכים שהיה בעל אישיות מיוחדת. אז עברנו ללמוד בבי"ס הממ"ד רמב"ם, ובהמשך לאולפנת סגולה שבקריות".

איך קיבלה את זה המשפחה?

"אמא שלי באה ממשפחה דתית, זה היה מוכר לה, אז היא חזרה ביחד איתנו. אבא שלי שמר מצוות עד לנישואיי כדי להקל עלי".

כמי שגדלה בעכו, לא היו לך חששות לגור כאן?

"כנערה היה לי זיכרון חווייתי דתי מאוד חיובי על עכו. היינו קבוצה שהלכה ביחד לאולפנת סגולה, היה לנו ההווי שלנו, שיחות, פעילויות. כשהפכתי לאם הבנתי שאני אכן בבעיה".

היו מחשבות לעזוב?

"היו בהחלט, אבל בעלי שאל את הרב דוד אבוחצירא ואת הרב מרדכי אליהו, והם אמרו לנו להישאר. לפני כמה שנים כבר קנינו בית בקרית אתא, ולאחר שהרב אבוחצירא הורה לנו להישאר מכרנו אותו וקנינו את הבית הזה".

איך מתמודדים עם חיים בעיר מעורבת?

"בעבר גרו רק יהודים בשכונות המזרחיות של העיר. בשנים האחרונות השתלטו ערבים על חלק מהשכונות. הגרעין התורני שהגיע עצר את ההתפשטות".

עם אילו קשיים נוספים אתם מתמודדים כאן?

"חסרה חברה. לא לי ברוך השם, יש כאן בעיר ותמיד היו משפחות דתיות, אז לי וגם לילדים הגדולים יש חברה. אבל הקטנים, שעדיין מוגבלים ביכולת להתנייד, הם קצת מבודדים. חסרים כאן מקומות בילוי - אין כמעט שום בית קפה או מסעדה כשרים. חסרים חוגים מקצועיים לילדים: חוגי נגינה, חוג ציור. את הבנות עוד אפשר בדוחק לשלוח לחוג בחברה הכללית, אבל עם הבנים זה כבר יותר בעייתי. גם החינוך היה ועודנו לא פשוט".

כאמור, חינוך דתי היה קשה בעבר למצוא בעיר, והמשפחות הדתיות המקומיות נאלצו לשלוח את ילדיהן לבתי ספר בערים הסמוכות.

מספרת לאה תורג'מן, מוותיקות המקום: "בית הספר הממ"ד הרצוג היה מורכב ברובו מחילונים. בתי הבכורה היתה נוסעת בהסעה עם ילדי משפחות נוספות לבי"ס נועם בקרית אתא - דרך ארוכה ומייגעת לילדים צעירים. כשבני השני היה צריך להתחיל את אותו מסלול, החלטנו להיאבק על כך שיקום כאן בית ספר תורני".

בעכו היו קיימים שני בתי ספר ממ"ד. לפני כ-11 שנה עמד אחד מהם, בית ספר ממ"ד הרצוג, בפני סכנת סגירה, ואף היה חשש שהמבנה יימסר לידי הערבים. רפי תורג'מן, בעלה של לאה, בשיתוף עם עוד מתושבי המקום, נאבקו לקבלו ולפתוח בו את בית ספר נועם. בתחילת הדרך היה חשש שלא יהיו מספיק תלמידים, וכן היו הורים שהתנגדו מחשש שזה יפגע בבית הספר הממ"ד השני. בשנתו הראשונה הוא מנה כיתה א' אחת, שהתקיימה עדיין כחלק מבית ספר ממ"ד הרצוג.

הגרעין שהגיע חיזק וביסס את בית הספר, וכיום בי"ס נועם עכו מונה 280 תלמידים. חינוך על יסודי תורני עדיין לא קיים, אך גם זה, מאמינים כאן, עוד יגיע.

בכוחות מקומיים

עכו היא עיר שמשלבת ישן עם חדש, שכונות חדשות ויפות נבנות בה לצד שכונות ותיקות ומוזנחות, אך גם את פני האזורים המוזנחים משתדלת העירייה לשנות, וכיום ניתן למצוא בהם מדשאות וגני שעשועים חדשים. עכו היא עיר של ים ושל עתיקות, מוזיאון עולי הגרדום, הגן הבאהי, אולמות האבירים, בית הכנסת העתיק של יוצאי ג'רבה, טיילת ונמל. מעבר ליופי של המקום, יש כאן אנשים חמים שנותנים תחושה של בית למי שבוחר לקבוע בה את ביתו. יש אנשים שמגיעים ומתאהבים, ויש שנולדו בה ולא יכולים לעזוב.

אופיר ואילה דב מתגוררים בעכו רק ארבע שנים, אך שניהם ותיקים פה. אופיר גדל והתחנך בעכו, ואת אילה הכיר בסניף בני עקיבא המקומי. אילה הגיעה לעכו מבית שאן כבת שירות, בעקבות שיחות שכנוע שערכה לה בת דודתה שלומית, שעשתה שירות לאומי במקום שנתיים קודם ואף נישאה לבן המקום. אילה הגיעה למקום כדי לבדוק, התלהבה ונשארה. שנת השירות שעשתה בעכו הפכה לשנתיים, והיום היא גרה כאן בקביעות ואף רואה את עתידה במקום.

הרבה בנות חוששות לעשות שירות לאומי שנתיים באותו מקום. איך עברה עלייך השנה השנייה?

"קודם כל למדתי בשנה השנייה במדרשת אביב, כדי למנוע שחיקה. אבל בעיקרון, בשירות לאומי מרגישים שנותנים ומשפיעים רק באמצע השנה, בשנה השנייה נתתי לדברים שראיתי בעכו יותר עומק".

מה למשל?

"בשנה השנייה התרכזתי בזה שיש כאן חברה מצוינים עם הרבה כוחות שחיכו שאנשים אחרים יעשו את העבודה וישנו כאן דברים. הייתה באווירה שאננות ופאסיביות".

מה עשית עם זה?

"הפגשתי אותם עם אנשים שחלמו והגשימו: עם דניאלה וייס למשל, שהיתה ממקימי אלון מורה ובהמשך עמדה בראש המועצה המקומית קדומים. הפגשתי אותם עם אנשים מבית שאן שחזרו לעירם והקימו בה מוסדות שונים. היה לי חשוב להראות להם שזה לא רק מתנחלים, אלא גם אנשים מאותה אוכלוסייה כמונו. כמו כן בשנת השירות השנייה שלי בנות השירות הלאומי לא הדריכו בסניף, אלא שימשו רק כמלוות את המדריכים. היה לי חשוב שהחבר'ה המקומיים יחזיקו ויפעילו את הסניף".

לאחר שסיימה את השירות הלאומי הלכה אילה ללמוד מנהל חינוכי ותנ"ך באוניברסיטת בר אילן. בסוף השנה הראשונה נפגשה עם אופיר במסגרת 'פרויקט איתן' של בני עקיבא לפיתוח מנהיגות צעירה בשכונות פיתוח, והקשר שנוצר עוד קודם בסניף התחזק והפך לבניין עדי עד. השניים התחתנו ועברו לגור בטכניון במשך שנה, עד לסיום לימודיו של אופיר כמהנדס אווירונאוטיקה במסגרת שירותו הצבאי כעתודאי. במשך שנתיים התגוררו בבני ברק, ולאחר שאילה סיימה את לימודיה בבר אילן חזרו השניים לעכו, ומאז הם כאן. אופיר עובד כמהנדס אווירונאוטיקה, ואיילה עובדת בבית הספר הממלכתי גורדון בפרויקט 'פותחים עתיד', שמטרתו לעזור לילדים בסיכון לממש את הפוטנציאל שלהם.

למה חזרתם לכאן?

"ידענו שזה המקום שלנו. כשגרנו בבני ברק חיפשנו גרעין להצטרף אליו. הלכנו לפגישת היכרות עם אחד הגרעינים, והבנו שזה לא בשבילנו. כיום אופיר, במסגרת שירותו כאיש קבע, נאלץ לנסוע מדי יום לקריה בתל אביב. אנשים שואלים אותנו למה אנחנו לא עוברים, אבל אנחנו לא מתחברים למרכז. שנינו מעיירות פיתוח בצפון, מכירים ואוהבים את המנטאליות של המקום. יש הרבה מה לעשות כאן, ואני חושבת שחשוב שאנשים שגדלו כאן ומכירים את האוכלוסייה יישארו".

באילו תחומים אתם תורמים למקום?

"קודם כל עצם הנוכחות חשובה. אנחנו משתדלים להיות מעורבים במה שהגרעין עושה. אני פעילה בוועדת הקליטה של הגרעין".

אתם מחליטים מי יצטרף?

"אין החלטה מי יבוא ומי לא, מי שרוצה מוזמן בשמחה. אנחנו משתדלים לגרום לאנשים לבוא לגור כאן. אנחנו משתדלים שהמשפחות שמגיעות ירגישו טוב ונעים, אנחנו עוזרים למצוא עבודה - שעם כל האידיאלים צריך אותה, וקצת קשה למצוא עבודה במקום הזה - וכן למצוא דירה לשכור".

יש לך קשר עם השכנים? גם כאלה שאינם בגרעין התורני?

"בוודאי. הילדים משחקים ביחד, מזמינים אותם, מתעניינים אחד בשני. לפעמים אנחנו השכנות יושבות למטה והילדים משחקים. השכנות מעלות נושאים שקשורים ביהדות ובחינוך הדתי, הן רוצות לשמוע. לא באתי לספר, אבל זה יוצא טבעי. לכן אני חושבת שעצם הנוכחות שלנו במקום משפיעה. אנחנו רוצים לתרום כמובן, אבל לא באנו בקטע של להציל אותם".

בעלך בעצם איננו בבית כמעט במשך היום. הוא מצליח להיות מעורב?

"אופיר פעיל בבית מדרש ערב שפועל מזה כשנה. זה בא בעקבות צורך גדול של 'בעלי בתים' בגרעין שלא לומדים כל היום, אך רוצים להתקדם בלימוד התורה וברוחניות. לפני ערבית יש שיעורים של אנשים מהגרעין ויותר מאוחר לומדים בחברותות. אופיר מגיע הביתה בשבע וחצי, הוא מתפלל ערבית, מבלה מעט עם הילדים והולך ללמוד בבית המדרש, לעיתים עד 1-12".

במגמת התפתחות

את פרויקט בית מדרש ערב יזם ומרכז דוד תורג'מן, בן העיר עכו ומחברי הגרעין. לימודי הערב מתקיימים בבית המדרש של הישיבה הגבוהה בין השעות תשע לאחת עשרה וחצי. פעמיים בשבוע מתקיימים שיעורים באמונה ומוסר, וביתר הזמן מתקיימת למידה בחברותא. כרגע, לדברי אופיר, מגיעים בין 10 ל-15 לומדים מדי ערב, אך לאחר החגים צפויה כמות הלומדים לעלות.

בעבר, מספר הרב נחשון, היה קשה להביא אברכים לעכו אפילו לשבת, בשל התדמית השלילית שהיתה לה. היום עכו במגמת התפתחות בכל התחומים: לבית ספר נועם מגיע מיניבוס מנהריה ומיניבוס מכרמיאל. למעלה משלושים משפחות מהקהילה הדתית רכשו דירות בעכו. יש כאן כולל המונה 11 אברכים, ישיבה גבוהה, ישיבת הסדר, בית מדרש ערב ל'בעלי בתים' ותלמוד תורה אחר הצהריים לילדים.

וישי רובין מסכם: "יש כאן קהילה חמה ונפלאה, שיחד איתה הצלחנו לעשות דברים נפלאים. הגלגל הסתובב פה והוא עכשיו חיובי. אמנם יש כאן עוד הרבה אתגרים, אבל הבסיס החיובי נמצא. אני מרגיש זכות להיות שותף בעשייה חשובה."

המסלול היהודי

ישיבת ההסדר בראשות הרב שטרן מאלון מורה, המשתייכת למרכז ישיבות בני עקיבא, הוקמה לפני שבע שנים בשכונת וולפסון - שכונה שבעבר היתה מאוכלסת בדתיים ובימיה הטובים היו בה 120 מתפללים, וכיום מאוכלסת בעיקר בערבים. לפני כשבע שנים המניין קרטע והיה חשש שבית הכנסת יינטש, או גרוע יותר - יהפוך למסגד. אז עלה הרעיון להקים בשכונה ישיבת הסדר.

בשנתה הראשונה היתה ישיבת ההסדר של עכו מסונפת לישיבת ההסדר במעלות, שממנה גם באו התלמידים. בהמשך הפכה לישיבה עצמאית. כיום לומדים בה מאה וחמישים בחורים, כאשר השאיפה היא שיישארו לגור בעיר. כבר היום רואים זוגות מבוגרי הישיבה שנשארים לגור כאן.

בשמחת תורה לפני כשנתיים, כשיצאו בני הישיבה לרקוד עם ספרי תורה, יידו עליהם ערבים אבנים והתפתחה תגרה. בעקבות זאת הוקמה שם נקודת משטרה, ומאז לא היו עוד עימותים.

ישיבת ההסדר פועלת בתחומי חינוך - לימוד זהות יהודית בבתי ספר יסודיים; רווחה - חונכות אישית לילדים המגיעים ממשפחות מצוקה; חסד - התנדבות בארגון המחלק מנות מזון למשפחות נזקקות; משמר אזרחי, מד"א ועוד.

במקביל פתחה הישיבה מדרשה להעמקת זהות יהודית. המדרשה מפעילה את 'המסלול היהודי' בעיר העתיקה. מטרתה של המדרשה היא להחזיר את הצביון היהודי לעיר, ולחזק את האחיזה היהודית בעיר העתיקה. כמו כן פועלת המדרשה בקרב מוסדות חינוך ומעבירה סמינריונים בנושאים שונים ביהדות.

בחזרה לעכו ויפו/ ח"כ אורי אריאל

ערביי ישראל משתלטים על השכונות בערים המעורבות @ הפתרון: לפתח את הערים ולהפוך אותן למוקד משיכה לאוכלוסייה היהודית.

עכו לא לבד. את התמונות הקשות אנו עלולים לראות בקרוב גם בנצרת עילית, נהריה, באר שבע, חיפה, כרמיאל, מעלות, יפו, רמלה ולוד. התבנית היא פשוטה והשיטה דומה להפליא: מספר ערבים רוכשים דירות, ובאלימות פיזית ומילולית גורמים לבריחת האזרחים היהודים משכונות שלמות, ההופכות לחממות פשע, סמים וזנות.

גם המציאות המתפתחת זהה בכל מקום: אלימות פיזית ומילולית, דגלי חמאס בפומבי, פגיעות מתמשכות ברכוש, הטרדת נשים ונערות, סיסמאות נאצה וצלבי קרס, בניה ערבית פיראטית ועסקים הנזקקים לפרוטקשן. השיטתיות וההיקף מלמדים כי המניעים אינם ענייני פלילים או סכסוך שכנים תמים, אלא רצון להשתלט על הארץ.

אי אפשר להתעלם יותר. בעוד שבערי ישראל מתבצע כיבוש ערבי זוחל, גם במרחבי הנגב, באדמות השרון, בעמקי הצפון ובגבעות הגליל, מתרבות בצורה של שיטפון הבנייה הערבית הבלתי חוקית, ההתנכלות לחקלאים ולרועי בקר יהודים וההשתלטות הפיראטית והאלימה על אדמות מדינה. בהרי השומרון ויהודה מפצחות המחצבות הערביות הפיראטיות עוד ועוד הרים, והכפרים גולשים לשטחי C ללא כל הפרעה. פשוט גונבים לנו את הארץ.

ניתן וצריך להתמודד עם סוגיית הערבים במדינת ישראל, וחלק ראשון של המהלך הוא להפנים את עצם קיומה של הבעיה, בטרם נתחיל בביצוע הפתרונות.

הגרעינים התורניים מייצבים את המצב בערים רבות ומונעים בריחת יהודים, אבל ברמה הלאומית יש לעודד הגירה מרצון של הערבים. צריך לדבר על כך ואם נפנים זאת בינינו - נוכל להנחיל זאת גם לאחרים. גם במצע 'האיחוד הלאומי' קיים עיקרון ההגירה מרצון, ויש להדגיש פיתרון זה יותר ויותר.

אך גם בינתיים לא צריך להתייאש. בערים המעורבות יש להעלות את רמת החיים ע"י הקמת פרויקטים כלכליים, מגורים לזוגות צעירים וסטודנטים, קריות חינוך ופארקי מדע ותעשייה שיחזירו לערים אלו אוכלוסיות חזקות וישפרו את תדמיתן. יש לאכוף את חוקי הבנייה, הרכוש והסדר הציבורי ללא עצימת עיניים מצד עבריינות זעירה, המתפתחת לאווירה עבריינית.
במקביל יש לשפר את תדמית הערים האלו ע"י פסטיבלים, תערוכות, אירועי ספורט ומופעים, לשפר את חזותן ולמשוך אליהן מוסדות להשכלה גבוהה. זו צריכה להיות מדיניות ממשלתית מוכוונת וקבועה ולא רק יוזמה פרטית ורגעית. שיטה – ולא רק ניצול הזדמנויות.

בעזרת רבים וטובים, ובשיתוף פעולה עם לא מעט מראשי הערים המעורבות, אנו מקדמים חלק מיוזמות אלו. ההתחלה היא איטית, במספר אפיקים, אבל יש תקווה. נאמין שאפשר לתקן.

תיאטרון אחר

הרבה לפני הפיצוץ האחרון בעכו הבינו בני הציונות הדתית בעיר שיש לחזק את הרוח היהודית בעיר ולתת תשובה להתפשטות הלאומנות הערבית המאיימת על עתיד העיר.