למרות שהיו מחלוקות על המשמעות של מדינה יהודית, לא הייתה מחלוקת על כך שישראל היא מדינה יהודית, ולכן גם דמוקרטית.
גבולות המדינה היהודית של ה באייר תש"ח היו גבולות תכנית החלוקה. בתוך הגבולות האלה היה רוב יהודי זניח, כחצי מיליון יהודים לעומת כארבע מאות אלף ערבים. זאת הייתה אולי הסיבה העיקרית לכך שהמילה "דמוקרטיה" לא הוזכרה במגילה. היה ברור למנסחי המגילה שמדינה יהודית שבה רוב יהודי דחוק מאתגרת את צורת המשטר הדמוקרטי המקובל.
הקמתה של המדינה היהודית התאפשרה הודות להכרה הבינלאומית בזכות קיומה של מדינה כזאת, תחילה על ידי חבר העמים, שאימץ את הצהרת בלפור בוועידת סן רמו של 1921, ואחר כך בהחלטה 181 של האו"ם, שהתקבלה בכ"ט בנובמבר 1947. ההחלטות של הגופים הבינלאומיים האלה התקבלו על אף הידיעה שרוב יהודי בכלל לא היה קיים בארץ ישראל בשנת 1921, ולא היה מובטח במדינה היהודית שבה הכיר האו"ם ב-1947.
המחלוקת בין שני מחנות ציוניים, ימין ושמאל, שהייתה בעיקר סביב שאלת הגבולות, עברה טרנספורמציה, שלא רבים שמים לב אליה. במקום כן או לא ל"כיבוש", המחלוקת היום היא על כן או לא למדינה יהודית. הציונות, במיוחד באקדמיה ותקשורת, הפכה שם נרדף לכיבוש, גזענות ואפרטהייד.
הטרנספורמציה הזאת היא הביטוי להפנמה של תאוריות פוסט מודרניות, פרוגרסיביות, שרואות בסכסוך הישראלי פלסטיני, לא מלחמה על קיומה של מדינת ישראל אלא מאבק למען החירות של הפלסטינים, קורבנות הכיבוש של מדינה גזענית, קולוניאליסטית, כובשת, שאין לה זכות קיום כמדינה יהודית. במסגרת הטרנספורמציה שאותה חוללו פרוגרסיבים ממחנה השמאל, גדר ההפרדה שהוקמה לאחר מבצע חומת מגן, שנועדה להגן על אזרחי ישראל היהודים מפיגועי תופת, הפכה בעיני רבים לחומת אפרטהייד שנועדה להפריד את הגזע היהודי העליון מהפרולטריון הפלסטיני הנכבש והמדוכא.
המחלוקת בין ציונות לפרוגרסיביות באה לידי ביטוי במפת הגושים הפוליטיים, שמחלקת בין ימין לבין שמאל+מפלגות ערביות, אנטי ציוניות במוצהר. והחלוקה הזאת, שמקובלת על גוש השמאל, כוללת בגוש הזה גם מפלגות ימין כמו 'ימינה', וגם במפלגות "מרכז" כמו 'כחול לבן', 'תקווה חדשה 'ו'יש עתיד'.
הניסיונות הפרוגרסיבים להשוות את הציונות לגזענות הן לא דבר חדש. זכורה החלטת האו"ם משנת 1975, שקבעה ש"ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". האו"ם אמנם ביטל את ההחלטה הזאת בשנת 1991, אבל לא הצליח, יותר נכון לא רצה, לעקור את המגמה הזאת מהשורש.
ההגדרה המעודכנת לאנטישמיות, שנועדה לחסום את הנחשול הפרוגרסיבי שכופר בזכות קיומה של מדינה יהודית, אפשר למצוא אותה באתר של 'יד ושם', אומרת שאנטישמיות היא גם "הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, על ידי הטענה שקיומה של מדינת ישראל הוא מפעל גזעני". לפי ההגדרה הזאת, ציוני ככל שיהיה, אזרח ישראלי שפועל להפיכתה של ישראל למדינת כל אזרחיה הוא אנטי ציוני, שלא לומר אנטישמי.
וזה מה שחדש בהשוואה בין ציונות לגזענות, שהפכה למקובלת על חלק גדול ממצביעי גוש השמאל, שבשם השוויון הקדוש הגוש הזה מוכן להפוך את רע"ם האנטי ציונית לשותפה לגיטימית של מפלגות ציוניות.
דוגמה מצוינת לשילוב הבלתי אפשרי של ציוני פרוגרסיבי הוא יאיר לפיד, שמרוקן מכל תוכן מלים ומונחים, ויוצק לתוכן תוכן חדש, תואם לגמרי לתיאוריות פרוגרסיביות. כך למשל הוא הפך את הלאומן פלסטיני סעיד אלחרומי לגיבור שנפל בקרב, כנראה למען מדינת כל אזרחיה. בהבל פיו הוא גם הפך את האנטישמיות לגזענות, ובכך למעשה רוקן את האנטישמיות מכל משמעות. ורק לפני כמה ימים הוא הגדיר מחדש את המשמעות של 'עם הספר', שהיא "עם שיודע לספר סיפורים".
אם לפיד היה פותח מילון, הוא היה רואה ש"ספר" זה לא רומן. בעברית מקראית, ספר זה מילים שנכתבו על קלף, חרס, וסופר הוא מי שכותב את המילים. מאוחר יותר, בתקופת המשנה, סופרים היו אלה שהעתיקו את ספר התנ"ך. בגלל ההקפדה גדולה שלהם על דיוק ההעתקה, הם ספרו את האותיות והמלים והפסוקים, ולכן נקראו סופרים.
אבל בעולם שבו לכל אחד יש "זכות" להגדיר דברים כפי ראות עיניו, לפיד יכול לספר סיפורים כלומר, להפוך את התנ"ך ל"נרטיב". נרטיב, נזכיר, זה לא סיפור שמעוגן בהיסטוריה. נרטיב זה מוצר פרוגרסיבי, שרוקח סיפור משוחרר מההיסטוריה. לכן, כמו במקרה של "הנרטיב הפלסטיני", אפשר לומר כל דבר, גם שמצדה היא החלק מההיסטוריה של ה"עם" הפלסטיני. התנ"ך כ"נרטיב" יהודי זאת עמדה פרוגרסיבית.
התנ"ך הוא נרטיב, ציונות היא גזענות, אלה רק חלק ממארג אידאולוגי שלם, שמבקש ליצור מציאות ישראלית חדשה, שבה "מוסר הנביאים" שבמגילת העצמאות יוחלף במוסר חדש, הפוך מהמוסר המקראי.
ככה למשל, המוסר של איסורי עריות שחלו על כלל עם ישראל, הוחלפו במוסר של "אהבה חופשית" שבה הפרט הוא זה שקובע מה מותר ומה אסור. ההפרטה הזאת של המוסר בחיי אישות, כדוגמה, הבשילה לכדי הערך שנקרא "שוויון מגדרי", שמנוגד לערך שנקרא "עם ישראל".
גם "זכויות אדם" הפכו בזכות תאוריות פרוגרסיביות לכאלה ששוללות "זכויות עם", אלא אם כן ה"עם" הוא במקרה ילידי. לכן, כמו במקרה של ישראל, פרוגרסיבים יכולים גם להתנגד לקיומה של מדינה יהודית, וגם לתמוך במאבק של "עם" הפלסטיני, ששואף להקמתה של מדינת לאום חדשה שתהיה ריקה מיהודים.
"ציונות פרוגרסיבית" לפיכך, זה אוקסימורון. אי אפשר להיות גם ציוני וגם פרוגרסיבי. אלה שתי השקפות עולם שמנוגדות תכלית ניגוד זו לזו. לכן זה בכלל לא מקרה ש"המחנה הציוני" הפך ל"מחנה הדמוקרטי", שמתנהל בהתאם לנורמות פרוגרסיביות, שהצליחו להפוך את האנטי ציונות למעלה מוסרית.
למרות הרתיעה של רבים, שעדיין שבויים בתוך קטגוריות אנכרוניסטיות, שבין היתר מחלקות את הציונים לאלה שבעד "כיבוש" ולאלה שנגד "כיבוש", החלוקה בין גוש ימין לגוש שמאל+ערבים אנטי ציונים, משקפת מציאות שבה מחלוקות ישנות בין ציונים הפכו למחלוקת קשה בין ציונים לפרוגרסיבים, שהפער ביניהם בלתי ניתן לגישור.