ד"ר צבי סדן
ד"ר צבי סדןצילום: עצמי

ישי פרידמן שמשמיע לנו כמעט מדי יום את הקולות מקפלן, השמיע את קולו של האב השכול יעקב גודו במהדורת החדשות בהגשת מגי טביבי מה-22 בדצמבר.

גודו שהקריא דברים שכתב מבעוד מועד באיזו עצרת קפלניסטית שהתקיימה בחיפה, אמר ש"האחריות להפיכת הצבא שלנו לצבא שמבצע פשעי מלחמה ביודעין, האחריות הזאת היא על ראשו של ראש ממשלת ישראל וממשלתו הנפשעת שצובעים את מדינת ישראל כמדינה בעלת גוונים נאציים.

אסור לנו לאבד את המדינה לחבורת הפושעים. חברי ארגון הפשע הפשיסטי שסר למרותו של ראש ממשלה נאשם בפלילים וחייב לעמוד למשפט על בגידה במולדת עם כל המשתמע מכך".

על בסיס העלילה הנבזית חסרת הבסיס הזאת גודו "קורא לכולם להתחיל במרי אזרחי בחג החנוכה הקרוב. אל תדליקו נרות. אל תצפו לניסים. אל תשירו מעוז צור ישועתי. הצר המנבח נמצא בתוכנו וצריך להילחם בו מלחמת חורמה, לנצח בה בלי להתנצל ובלי להתבייש". באותה מהדורת חדשות הייתה גם הכתבה על החטיבה החרדית, חשמונאים קוראים לה, שהמפקד הנוכחי שלה סא"ל עמרם חיון אמר את מה שכל יהודי יודע, אמור לדעת, ש"התורה שמרה עלינו כעם", שזה גם מה שאמר אחד העם: "יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם".

גודו שייך לאליטה המתייוונת של ימינו, שרוצה להצית מלחמת אזרחים, כמעט באותו אופן שבו האליטה המתייוונת בזמן החשמונאים, שקידמה בברכה את גזירות השמד של אנטיוכוס אפיפנס, שכללו גם את הצו "לשכוח את התורה ולהחליף את כל החוקים". המתייוונים ש"בנו שיקוץ משומם על המזבח" גרמו לאותה מלחמה קשה שנמשכה כשבע שנים, שמוכרת לנו בשם מרד החשמונאים – מלחמה שהסתיימה בחג החנוכה.

נזכיר בקצרה שאת חָנְיָה (חוניו) הכהן הגדול "הדואג לבני עמו והמקנא לתורה" החליפו שני כהנים גדולים, מתייוונים קנאים - יָסוֹן אחיו של חניה שחטף את הכהונה הגדולה, קיבל את ברכתו של אנטיוכוס אפיפנס בגלל מחויבותו "להטות את בני עמו למידות ההלניות" ומְנֵלָאוֹס "הבוגד בתורה ובארץ אבות" שרצח את חניה על לא עוול בכפו. כל זה קרה בזמן גזירות השמד של אנטיוכוס, שהפכו את המקדש לבית זונות, להיכל של עבודה זרה. אלה היו ימים קשים לישראל, שבהם "אי אפשר היה לשבות ולא לשמור את חגי האבות ולא להיקרא בשם יהודי בכלל". המלחמה בין היהודים ליוונים ולמתייוונים בני בריתם נגמרה בניצחון של היהודים, שבעקבותיו טוהר בית המקדש: "וביום אשר טומא המקדש בידי נוכרים ביום ההוא היה טיהור המקדש בעשרים וחמישי בחודש ההוא הוא כסליו".

על טיהור בית המקדש כפי שמופיע בספר מקבים נוסף גם נס פך השמן שמופיע בתלמוד: "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום. בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים". הדלקת המנורה, כמעט מיותר לומר, ציינה את התיקון הגדול שאפשר לבית המקדש לשוב ולהיות אורו של עולם – "ואין אור אלא תורה".

תפיסת העולם של יעקב גודו אינה שונה במאומה מזאת של המתייוונים, שראו בתורה מסמך שמנוגד לכל סדר חברתי בר קיימא, לדמוקרטיה כפי שנתפסה בעיני הנאורים של אותה תקופה. הוא והם רצו לכבות את אורו של עולם, את אורה של תורה, בשם ערכים נאורים יותר. התלמוד מביא את הסיפור על מרים בת למשפחת כוהנים ממשמרת בילגה כדי להסביר מה מקור המשיכה ליוון, ומדוע ההתייוונות מעמידה בסכנה את הקיום היהודי. מסופר שכאשר נכנסו "יוונים להיכל (מרים) הייתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח, ואמרה: לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק!"

ההתרסה של מרים כנגד אלוהים, הבעיטה במזבח, מצביעה על סיבת המשיכה שלה לדת יוון. בית המקדש נתפס בעיניה כאקסטרווגנזה דתית בזבזנית להחריד וסרת טעם שגורמת לחוסר צדק חברתי. כל המשאבים שמופנים לכוהנים, לתחזוקת המקדש, לקניית קורבנות שנשרפים סתם על המזבח, כך חשבה הפרוטו-מרקסיסטית הזאת, היו יכולים להיות מופנים לעניים, נזקקים ומוכי הגורל. בעיניה של המתייוונת הנאורה הזאת המזבח נראה כמו זאב (לוקוס) שטורף אינספור בהמות שהיו יכולות להזין עשרות אם לא מאות אלפי בני אדם. על הרקע הזה הבחירה שלה להתייוון ולהינשא דווקא לקצין יווני שנלחם ביהודים מובנת לגמרי – ליהודים שדבקים בתורה אין זכות קיום.

זה פחות או יותר מה שאומר יעקב גודו, המתייוון החדש שרוצה במלחמת אחים, שאם הוא ינצח בה, יהיה אפשר לכבות את האור, להטיל גזירות שמד נוסח אנטיוכוס, שיביאו למצב הזה שבו "אי אפשר היה לשבות ולא לשמור את חגי האבות ולא להיקרא בשם יהודי בכלל".

גודו וחבריו לקפלן שואפים לחדש את תנועת ההתייוונות, הדמוקרטית, ערכית ומוסרית לכאורה, שתלחם כדי להביס את היהודים, שכאז כן היום נתפסים בעיניהם כחשוכים, גזענים, בורים וחסרי תרבות. אם ניתן לו לנצח, אם לא נדליק נרות, לא נצפה לנסים, לא נשיר את מעוז צור ישועתי, אם לא יקום לנו איזה מקבי אחד, יכול להיות שבעתיד הלא רחוק כבר לא יהיה יהודי בכלל, וחושך ותהו ובהו ירדו על העולם.