אנשים אח(ר)ים אנחנו

החתונה שלנו היתה אמורה להתקיים בגוש קטיף בישוב גני טל, י"ח באב התשס"ה (23 באוגוסט 2005 למניינם).

מורי חותני הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, שעבר באותם ימים מיישוב לישוב – לעודד, לחזק ולהפיח תקווה, הציע לקבוע את מקום החתונה בגוש קטיף ואת מועדה לאחר המועד שנקבע לתחילת הגירוש. במעשה הזה ביקשנו להביע אמונה, תקווה וציפייה שאולי נזכה להפרת העצה הרעה שנגזרה. ידענו שאין לנו הבטחה משמים לכך, אך ניסינו במעשה הקטן הזה, להשתדל לפעול עם אל. לעורר מלמטה, בתקווה לזכות להתעוררות מלמעלה.

אני זוכר את עצמי מנסה לאסוף כוחות עבור ההכנות לחתונה, ולא תמיד מוצא. היו אלה ימים נוראים. ימים נוראים לציבור גדול, אידיאליסטי, מסור ומאמין, ולא פחות מכך – היו אלה ימים נוראים למדינת ישראל שרבים מראשיה, שריה ויועציה שילבו זרועות במעשה שכל כולו, על כל שלביו וחלקיו, איוולת ואטימות לב.

תמיד בתקופה הזאת של השנה צפים ועולים להם המראות, הזיכרונות, הכיסופים; "החול והים, רשרוש של המים... תפילת האדם". החתונה שלנו התקיימה בסופו של דבר, באין ברירה אחרת, ובהזזה של הרגע האחרון, בישיבת "בית אורות" בירושלים. חתונה ששמחה נמהלה בה בכאב ותקווה – בשיברון לב.

הרב מרדכי אליהו זצ"ל כשהגיע לחתונה, בירך אותנו במילים האלה: "חז"ל אמרו: 'כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים'. בגלל שיש בירושלים חורבות רבות", כך אמר, "העיר בנויה בצפיפות, ולכן יש לבנות בה לגובה!" אנשי הגוש הגביהו אותנו באותו הלילה לגבהים מתוך חורבותיה של ירושלים וחורבותיו של גוש קטיף, שניהם ייבנו וייכוננו במהרה בימינו.

מאורעות התקופה האחרונה, מחדדים אצלי את התרומה העצומה של אנשי גוש קטיף למדינת ישראל. תרומה שרק כעת, כך נדמה לי, ניתן להבין את גודלה ואת עומק משמעותה.

הלבבות הגדולים

הרב אלישע היה נוהג לומר ולשיר את המילים הבאות שחיבר בעצמו: "הלבבות הגדולים של גוש קטיף, הם יעוררו את הלבבות של כל ישראל". בשיחה שנאמרה לפני אנשי גוש קטיף שבע שנים לאחר הגירוש, אמר את הדברים הבאים, עליהם חזר פעמים רבות גם בהזדמנויות אחרות: "לכו תשאלו... מי נותן כוח היום ואתמול ומחר... לנהל קרב כמעט חסר סיכוי מול המערכת הזאת, שנקראת משפט ופרקליטות, אם לא אנשי גוש קטיף.

"זה לא מאבק שנגמר, זה מאבק שבמובנים מסוימים הוא הלב שלנו. הוא מאבק שבתוכו היתה נשמה. לא כוחניות. לא כיתתיות. נשמה של תורה, של עם, של ארץ, של מדינה. הנשמה הזאת בחבלי לידה, ולידה קשורה לייסורים. ואם גם בניסיון הזה מול אחים, אנשי גוש קטיף לא עזבו את אדמתם מרצון, לא עזבו את עולם הערכים שלהם מרצון, לא סדקו בחומת האמונה שלהם את אותה רוח גדולה שהביאה אותם לגוש קטיף, סימן שהיא רוח אמיתית. בדבר הזה, אין לי ספק... את התוכן, והנשמה והאמת שספגתי מגוש קטיף, אני לא אשכח לעולם".

ואז סיפר על חופה שערך ובה החתן והכלה ביקשו לשים, כנהוג, בראש החתן אפר, לפני אמירת "אם אשכחך ירושלים" ושבירת הכוס, זכר לחורבן. וכך אמר: "בשבע השנים האחרונות, בשבילי אפר זה כולל חול מגוש קטיף. אני אשים את שניהם. אפר מבית שני, מרחוב שרוף וחול מגוש קטיף. כשנגמרה החופה, פגש אותי חבר ואמר לי: עד כדי כך? אתה משווה את חורבן גוש קטיף לחורבן בית המקדש?!

"אמרתי לו, תקשיב טוב: אם בית המקדש ייבנה במהרה בימינו... זה יהיה אך ורק מכוח גוש קטיף. תמצית של התמצית ברוע שהביא לחורבן בית המקדש, להבדיל, היתה מונחת ברצון להרוס את גוש קטיף. לא אלה הצליחו להחריב את רוחנו לפני אלפיים שנה, ולא, להבדיל אלה, הצליחו להחריב את רוחנו לפני שבע שנים...

"להגיד תודה רבה למעט מאוד אנשים, נשים וטף שלקחו על שכמם בהתנדבות גמורה, להציל את מדינת ישראל. 'זוכרה להם אלוקיי לטובה' אמר נחמיה (ה, יט)... ואת כל אחינו בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה; אלה ששתקו, אלה שנתנו יד, אלה ששיתפו פעולה, אלה שלא באו, כל אלה, רחם עליהם אלוקים, תן להם סיכוי לתקן..."

לא בכל מחיר

בימים הללו, כשזיכרון אותם ימים של אפילה משפטית, תקשורתית ופוליטית צף ועולה, ביחס למתרחש כעת -יש מי שמנסה להסביר שמדובר ב"סיטואציה אחרת" וב"אנשים אחרים", ואני באמת נוטה כיום להסכים עם הפרשנות הזאת, אך מכיוון שונה לגמרי. היו אלה "אנשים אחרים", אנשים שעל אף האטימות, ההתנהלות הבלתי דמוקרטית והבלתי מוסרית שחברו אליה כל מוסדות המדינה והתקשורת, לא בגדו ונותרו נאמנים ואוהבים. ציבור מלא אהבה אמונה, שלא שבר את הכלים ולא פירק את האחווה, על אף שהיו לו כל הסיבות לעשות זאת.

וכך כתבה חוקרת מדע המדינה ד"ר ענת רוט בספרה החשוב "לא בכל מחיר": "ההתנגדות להתנתקות לא חרגה מהגבולות המותרים בדמוקרטיה, ויישום המהלך הושלם בתוך שישה ימים ללא גילויי אלימות חריגים. גם החרדה מפני סרבנות המונית התבררה כמוגזמת... במילים אחרות, מבחן ההתמודדות של הזרם התורני בציונות הדתית עם ההתנתקות הפריך את תיאוריות הפונדמנטליזם כפי שיושמו עליהם לאורך שנות דור" (עמ' 418).

בנוגע לסרבנות יש לדייק ולחדד עוד פרט חשוב: אז דיברו על סרבנות נקודתית של פקודה ש"דגל שחור מתנוסס מעליה", ושניתנה באופן בלתי דמוקרטי ודורסני שלא כאן המקום להאריך בכרוניקה הפוליטית-משפטית המזעזעת שהובילה אליה. כיום לעומת זאת, מדברים על סרבנות מוחלטת, לכל משימה. ולא קרב זה אל זה. ואפשר להמשיך ולמנות עוד הבדלים רבים בין האנשים האחרים של אז של אז לאלה של היום.

בסיכום "האתגרים שהציב תהליך ההתנתקות ופוטנציאל האלימות שיצרו" מנתה ד"ר רוט את הגורמים הבאים: "הפגיעה בשלמותה של הארץ; בגידה בבוחרים; דרך אישורה של ההתנתקות; נסיבות לידתה של ההתנתקות; אופייה החד צדדי של ההתנתקות והשלכותיו; התנהלות המדינה מול המפונים; ההתגייסות המערכתית". כל אלה יצרו פגיעה רב-מערכתית במתיישבים, פגיעה שחוללה תחושות של: "נבגדות; נרדפות; כעס; פחד; עלבון; הדרה; בדידות; תסכול; אי שוויון בפני החוק, סתימת פיות, ועד לפגיעה פיזית" (שם, עמ' 267). וכיצד בחרו אותם "אנשים אחרים" להגיב?

אנשים אחרים

בעצרת ההמונים שהתקיימה בתל אביב ביום חמישי ו' באב התשס"ה (ה-11 באוגוסט 2005) בה השתתפו כרבע מיליון איש, נשא דברים רבה של גוש קטיף, הרב יגאל קמינצקי, וכך אמר: "כשבשבוע שעבר [בכנס תושבי גוש קטיף] ציבור גדול מגוש קטיף אמר שהוא לא מתפתה לפיתויי הכסף ונשאר בביתו, אמרתי: ניצחנו".

ראש מועצת חוף עזה אבנר שמעוני אמר באותה הפגנה דברים ברוח דומה: "הניצחון שלנו הוא ניצחון הצדק על העוול, וניצחון המוסר על הציניות והפוליטיקה הקטנה [...] מאבקנו כולל אמונה תמימה בבורא עולם מול שליט שאין לו אלוהים, היאחזות ציונית בקרקע נוכח בריחה תבוסתנית תחת אש, יושר ואמת אל מול שחיתות כספית וגניבת קולות חסרת תקדים שרוקנה את הדמוקרטיה הישראלית מכל תוכן".

על רקע מכתבי סרבנות המוניים, הייטקיסטים המוציאים את כספם מהארץ ו"לשעברים" למיניהם שמלבים מלחמת אחים ומוציאים דיבת ישראל רעה בעולם, ועוד ועוד פעולות בריוניות המנוגדות לכל היגיון ומוסר בסיסיים, דמות גיבורי גוש קטיף הולכת ומתבררת כעת יותר מאי פעם, בזוהרה הנשגב. לא רק כדמות האם האמיתית ממשפט שלמה, המתנגדת לגזירת "גזורו" כלפי מדינת ישראל, אלא כדמות אלה שמעל הכל, עולם הערכים שלהם והאחווה שלהם לא נשחקו ולא נמחקו גם במצבי הקצה הנוראים ביותר. אז הנה, עוד הזדמנות קטנה, "להגיד תודה רבה למעט מאוד אנשים, נשים וטף שלקחו על שכמם, בהתנדבות גמורה, להציל את מדינת ישראל". סיטואציה אחרת. אנשים אחרים.