רעיה עדני, אלמנתו של רס"ם אלירן יגר ז"ל שנהרג בקרבות עם מחבלי חמאס בעזה, התארחה באולפן ערוץ 7 לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
היא סיפרה כי לא דמיינה מעולם שתהפוך לאלמנה במהלך מלחמה - כולל בתקופת הקרבות עצמם. "אלירן נהרג כשרוב הכוחות כבר יצאו מעזה ולא חשבתי שיקרה דבר כזה. הייתי מאוד מרוכזת בילדים - כי כשיצא למלחמה - הוא השאיר אותי עם שני ילדים שהוא עצמו היה מאוד נוכח בחייהם, ובחיי והיה קשה למלא את החלל שלו. יש לנו תינוקת שהייתה בת חצי שנה כשהוא יצא למלחמה והייתי מאוד עסוקה בתפעול היומיומי".
"גם הוא לא חשב על המוות. היו לו תקריות והוא סיפר לי שזה היה קרוב. למרות זאת כשאמרתי לו 'שמור על עצמך' ודיברנו על המוות הוא ציין ש'המוות הוא אקראי בעזה ואין לדעת'. פעם אחת גם אמרתי לו, בחצי צחוק, 'אומרים שלוקחים את הטובים - אתה לא מספיק טוב - אתה תחיה'. לא דמיינתי את זה בחיים שלי".
לצד רעיה ובתה התינוקת הותיר אחריו אלירן ז"ל גם את איתן בן הארבע וחצי שמתמודד מאז עם הידיעה שלא יראה עוד את אביו לעולם. "זה לא קל לו. הוא מדבר ושואל וגם אני מדברת איתו המון. הוא מאוד עסוק במשמעויות ובהבנת הסיטואציה. יש לו כל מיני מחשבות על המוות שאני לא יודעת אותן עד הסוף - אבל הן יוצאות בכל מיני רגעים. לדוגמה, אחי צבי נמצא כרגע במילואים בצפון, ואיתן אמר לי 'צבי היה לוחם יותר טוב מאבא כי הוא ברח בזמן'. השבוע של יום הזיכרון הוא טעון במיוחד - גם עבורו. אבל בסוף הוא ילד, שאוהב להשתולל ולפגוש את החברים, ויש לו דרך ארוכה לעבור. אני יודעת שהוא יהיה בסדר".
למעשה, אומרת עדני, שילדיה הם אלה שמונעים ממנה לשקוע עמוק באבל. "אני חושבת שילדים הם גם עזרה ענקית וסיבה לקום בבוקר. יש לי רגעים שאני רק רוצה להישאר במיטה ולא לקום - להתמקד באבל ובאובדן ולשקוע בעצב - והם לא נותנים. כבר ב-5:40 בבוקר הם מתעוררים ודוחפים אותי קדימה ומונעים ממני לשקוע בדבר הזה".
"עם כל זה, יש קושי בלהיות אמא לבד. אלירן היה איש של עבודה קשה. הוא היה מושקע מאוד בלהיות אבא. הוא היה לוקח את הילדים לרופא תמיד. הוא לקח אותם לגן בבוקר ובדרך כלל גם אסף אותם אחרי הצהריים. הוא בילה עם איתן המון שעות ומעולם לא השתעמם בלשחק עם הילדים", היא מוסיפה.
עדני מספרת מה התחדש לה לאחר נפילתו של בעלה. "למדתי הרבה עליו, על הצוות, על מערכת היחסים ביניהם. בתקופה האחרונה לחייו הוא היה בעיקר עם חבריו לצוות. סיפרו לי שהוא היה לוחם מאוד טוב ואחת משלושת המפקדים בצוות. המפקד שלו אמר לי שלאלירן היתה יכולת ניתוח של שדה הקרב ויכולת התנהלות בתוך קרב שקשה מאוד להחליף. אלירן תמיד אמר לי שהוא נלחם בשביל החברים שלו והוא לא יצא מהלחימה עד שהחברים שלו לא יצאו".
הצו שאלירן ז"ל הותר אחריו, מבחינתה, קשור לחטופים שבידי חמאס. "אלירן מאוד רצה שהחטופים יחזרו הביתה. המפקד שלו סיפר שבמשימה שהם היו היתה אינדקציה לחטופים. אני באמת חושבת שעד שהחטופים לא יחזרו המשימה שלו לא תושלם. הוא לחם ונפל על הארץ הזאת, שהוא אהב אותה, ורצה שיהיה בה עתיד טוב לילדים שלו. זו המשימה שלו והיא רחבה יותר מאשר רק בשדה הקרב".
גם אחדות נכללת בצו החיים שהשאיר. "הלכידות הפנימית והיכולת שלנו להסכים על טוב משותף וללמוד לחיות אחד עם השני בלי הסכמות - זה חלק מהמשימה. אלירן היה בקפלן כמעט כל מוצאי שבת והמקום הזה היה מאוד חשוב לו. הוא האמין מאוד באיך נכון לדעתו שיהיה כאן טוב - ופגש גם אנשים בחברה הישראלית שחושבים אחרת ממנו והיה מאוד חשוב לו לדבר ולא לטשטש את המחלוקות מתוך הבנה שבסוף כולם שמים את הכתף מתחת לאלונקה".
לקראת יום הזיכרון הראשון אותו תחווה כאלמנה הכאב הולך ומתגבר. "מבחינתי איך שנגמר פסח הלב התחיל להיות מאוד כבד. זו פעם ראשונה שאני חווה את זה. ביום הזיכרון הקודם אמרתי לאלירן שיש לי כאב ביום הזה - אבל אני לא מכירה מישהו שנפל בצורה מאוד קרובה. פתאום זה הפך להיות היום הכי כבד בשנה. זה ממש כמו הימים הנוראים - שמתכוננים אליהם לפני. ביום הזיכרון עצמו נשב ביחד עם אנשים שהכירו ואהבו את אלירן ונדבר עליו, נצחק עליו, נזכיר את הדברים שבהם היה טוב וגם את אלה שבהם לא היה טוב - כי בסוף הוא היה אדם".
לעצמה היתה רוצה לאמץ תכונה אחת של אלירן ז"ל. "היתה באלירן מסירות לכל דבר שהוא עשה והכל נעשה במאה אחוז ואני מקווה לקחת ממנו את הדבר הזה. כתבנו על הקבר שלו שהוא היה איש של אדמה, עבודה וחיים. אני אשתדל שאת החיים שהוא רצה עבור עצמו וילדיו אנחנו נחיה עבור הילדים שלו ונזכור אותו בכל צומת, רגע, טיול ושמחה".