החלטת בג"צ בענין פיטורי ראש השב"כ מאוזנת ומתונה. אבל בלי קשר לתוצאתה, על הממשלה, גם אם תוך חריקת שיניים וביקורת, חייבת להמשיך ולציית לפסיקותיו. האפשרות האחרת היא משבר חוקתי וכאוס שלטוני.
כזה שיתחיל בבג"צ אבל יחלחל לעומק המערכות השלטוניות והאזרחיות ועלול להביא את מדינת ישראל לאנרכיה. הדרך לשנות את המצב הוא רפורמות, מתונות ובהסכמה רחבה, שיתקנו את הדרוש תיקון, אבל לא ירסקו את ישראל.
אם יזדמן לכם לעמוד ליום אחד באולמות אחד מבתי משפט השלום בישראל העוסקים בנושאים אזרחיים, תמצאו בכמעט כל מחלוקת משפטית צד אחד שניצח ואחר שמשוכנע שבית-המשפט טועה. אם יצא לכם לבקר בבית-הכלא הקרוב לביתכם, ולשוחח עם האסירים, תמצאו שרובם הגדול משוכנע שהם נקיי כפיים, שמרצים עונש מאסר בשל רשעותו, או עוורונו של בית-המשפט לצדקת טענותיהם.
במילים אחרות, התפיסה לפיה בית-המשפט טועה רווחת בהקשרים רבים. ולמרות זאת רוב אזרחי ישראל יסכימו, אני מקווה, שאם כל אחד מבאי בתי-המשפט באשר הם, שסבור שבית-המשפט טעה בעניינו, לא יציית להחלטות בית-המשפט, נחיה בכאוס בלתי אפשרי.
ציות לבית-המשפט, מקטון, ערכאות לעניינים מקומיים ודומיהן, ועד גדול, בית-המשפט העליון, הוא על כן אבן יסוד ביכולתן של רשויות השלטון לאכוף את החוק באופן אפקטיבי וצודק; ביכולתם של האזרחים להתקשר בחוזים ולקיים שגרת חיים כלכלית; ביכולתה של החברה הישראלית להמשיך ולתפקד.
המאבק בין בית-המשפט העליון לבין ממשלת ישראל מלווה אותנו כבר שנים ארוכות. אבל בשנתיים האחרונות, מאז פרוץ "הרפורמה המשפטית" לחיינו, וביתר שאת בחודשים והשבועות האחרונים המאבק הזה לובש אופי של מלחמת כל בכל.
מחזות קשים כמו אלו שנראו אתמול בדיון בפיטורי ראש השב"כ רונן בר באולם בית-המשפט, לא נראו כאן מעולם. מלבד הדיון המשפטי הטעון, דבר שהוא לא נדיר בתיקים ציבוריים כאלו, נשמעו בעולם קריאות קשות, והשפל היה התנהלותה של חברת הכנסת גוטליב, שהתעקשה להמחיש באופן פיזי – אלים, את עוצמתו של העימות.
הקוראים לממשלה ולראש הממשלה שלא לציית לצו של בג"צ, ובהם שרים בכירים, מבקשים אולי לשים "קו אדום" שיעצור את מה שהם רואים כחוסר ריסון שיפוטי והתערבות בענייני הממשלה. אבל תוצאתו של אי-ציות אם חלילה יתממש, יאיים על שלמותה של החברה הישראלית ועל יכולתן של מערכות השלטון להמשיך ולתפקד ברמה הבסיסית ביותר. מי שחושב שאי-ציות כזה יישמר להחלטות נדירות ולמקרי קצה משלה את עצמו ומסכן את כולנו.
מרגע שהממשלה תתחיל שלא לציית לבית-המשפט, נמצא במדרון חלקלק ותלול, שבתחתיתו תהום שתבלע את כולנו. היום זה פיטורי ראש-שב"כ אבל מחר זו יכולה להיות כל החלטה אחרת של בית-המשפט העליון שלא תהיה נוחה לממשלה. מי יקבע את אמת המידה להחלטות שמצייתים להם ולכאלו שלא? מרכז הליכוד? הפנליסטים בערוץ 14? שרי הממשלה הקיצוניים? צייצני הימין בטוויטר? כנראה שכולם יחד. ובתוך זמן קצר נגלה שהחלטות בג"צ ופסיקותיו הופכים להיות עבור הממשלה המלצה בלבד. המבקשים להלחם בבג"צ רואים לנגד עיניהם את הממשלה הנוכחית. אבל מה עם הממשלה הבאה? למה שהיא תציית לפסיקות של בית-המשפט שיפגעו בתומכי הממשלה הנוכחית ושלא יהיו נוחות לה?
ואם הממשלה, האמורה להיות הראשונה לציית לחוק ולפרשנותו על ידי בית-המשפט תפסיק לעשות זאת, מה ימנע מאי ציות לבית המשפט לחלחל לרשויות ממשלתיות אחרות ולערכאות אחרות. ואם הממשלה לא תראה את עצמה מחוייבת לציות לבית-המשפט, מדוע שאזרחים מן השורה יחשבו שהם מחוייבים לכך?
"לולא מוראה של מלכות" דרשו רבותינו "איש את רעהו חיים בלעו". אי ציות לצו של בג"צ, גם אם הוא נראה בנקודת הזמן הזו צעד מוצדק מאין כמותו, הוא חציית קו אדום, שתוצאה תהיה קשה. ראש השב"כ אולי לא ימשיך בתפקידו, אבל המחיר שהחברה הישראלית תשלם יהיה גבוה מאוד. זה יקעקע את היסודות השבריריים ממילא עליהם עומדת החברה הישראלית המפוצלת והמסוכסכת, ועלול להיות החור בסכר שיטביע את כולנו באנרכיה. מערכת המשפט אינה מושלמת. אבל הדרך לשינוי עוברת בתיקון משותף, למשל באמצעות "חוקה רזה". כזה שייצור איזונים חדשים במערכת במערכת השלטונית, ובדרך לשם ירפא גם את החברה הישראלית.
ד"ר שוקי פרידמן הוא מנכ"ל המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ומרצה למשפטים במרכז האקדמי "פרס".