מתחפשים לסיפורה של שפחה
מתחפשים לסיפורה של שפחהצילום: ISTOCK

סיפורה של שפחה הפך להיות לדיסטופיה (חברת הבלהות העתידית) המוכרת ביותר כיום. הספר החשוב (שפורסם במקור ב-1985) נהייה לסמל תרבותי של המאבק הפמיניסטי "בפטריארכיה", "במיזוגניה" (שנאת-נשים) "ובאפליות כנגד נשים" מכל סוג.

מדובר ברומן המשרטט את דמותה העתידית של ארצות-הברית שעל חורבותיה מקימים קנאי דת פרוטסטנטים ישות פוליטית טוטליטרית חדשה הקרויה "רפובליקת גלעד".

הללו משליטים במדינה זו שלטון-אימים נוצרי פונדמנטליסטי ברוח "הערכים השמרניים" של הברית הישנה, כשהם מחסלים בה כל שריד של "זכויות אדם". במקום דמוקרטיה ליברלית בה נהנים בני-אדם מזכויות משום היותם אינדיבידואלים, מתארגנת חברה היררכית בה מוגדרות חובות נוקשות כל אדם משום שיוכו המעמדי, הדתי והמגדרי.

הספר משרטט חברה עתידית זו מבעד לעיני הגיבורה שלפרד (Offred), המשמשת "שפחה" (כלומר, פילגש למטרות רבייה) בעבור אחד ממפקדי הסדר הפטריארכלי החדש. לפופולריות סיפורה של שפחה תרם גם עיבודו העכשווי למדיום הטלוויזיוני בדמות סדרה אמריקאית עטורת פרסים בת 3 עונות (2017-2019), כשעונה רביעית עתידה לצאת ב-2021.

סיפורה של שפחה בישראל

סיפורה של שפחה נהנה ממעמד קאנוני גם בשיח האקדמי והתרבותי המתייחס למגדר בישראל. הוא מופיע דרך קבע ברשימות קריאה בעבור סטודנטים בחוגים שונים, והוא מאוזכר ומצוטט רבות בהקשרים המזוהים עם מופעים של "פטריארכיה" ושל "דיכוי על בסיס מגדרי". הטקסט הזה משמש רבות כלי פוליטי מגייס ואמצעי חינוכי אינדוקטרינרי בקדמו את "הנחת הפטריארכיה" הדיכוטומית.

הסדרה נתנה גם השראה לפעולות של אקטיביזם חברתי ולמחאות אנטי ממסדיות, במדינות שונות (אנגליה, אירלנד, פולין, ארגנטינה) ובעיקר בארצות הברית. כך, למשל, נשים הלבושות בבגדי האדום-לבן האיקוניים של השפחות הפגינו בשנים האחרונות במוקדים שונים בארצות הברית בסדרת מחאות כנגד הצעות חוק שדרשו להחמיר את ההגבלות על הפלות במדינות שונות, במחאה כנגד אנשי ממשל "שמרניים" ו"דתיים" (כדוגמת סגן הנשיא, פנס), וכנגד מינויים שמרניים (מפגינות המחופשות לשפחות הפגינו לאחרונה בקדמת בית המשפט העליון בוושינגטון במחאה על מינויה של איימי קוני בארט).

הסיפור ככלי פוליטי בשירות הפרוגרסיביזם

גם בישראל גויסו הסדרה ובפרט בגדי השפחות לביטויי מחאה שונים כנגד מה שמזוהה כמדיניות "ימנית" או "דתית". כך, למשל, בשנת 2018 בהפגנה של אימהות חד-הוריות וארגונים "פמיניסטיים" מול ביתה של איילת שקד (שרת המשפטים דאז) כנגד הצעת החוק להורדת גיל חזקת הגיל הרך, עטו חלק מהמפגינות את הבגדים המייצגים את השפחות ב"רפובליקת גלעד".

לאחרונה נעשה גם שימוש בברדסים האיקוניים של השפחות באחד מפרק סדרת הדרמה "תאג"ד" בפרק שמתאר התנגשות בין חיילות לבין חיילים דתיים. בפרק נדרשות החיילות להיכנס למים בבגדים על מנת שלא לפגוע ברגשות דתיים המשרתים באותה יחידה (במסגרת יום כיף צה"לי). החיילות מתמרדות כנגד ההוראה והחיילים הדתיים זועמים. העניינים מסתבכים והמג"ד מעניש לבסוף את החיילות המורדות, המופיעות מולו בהתרסה כשהן חובשות לראשן את הברדסים הלבנים מתוך לא אחר מסיפורה של שפחה.

הנה כי כן, גם סדרה עלילתית ישראלית מגייסת את סיפורה של שפחה ואת הביקורת ביחס לקשרי דת, פוליטיקה ומגדר הנעוצה בבסיסה. כך מתכתבים הסדרה וייצוגיה המקומיים השונים עם סוגיות מגדריות ופוליטיות עכשוויות כדוגמת "הדרת נשים" בצבא, חוק חזקת הגיל הרך, דיני אישות ו"הדתה". בישראל, בדומה לארה"ב, מקדמים חוגים אינטלקטואליים ופוליטיים פרוגרסיביים (המצויים הן בימין והן בשמאל) את התיזה לפיה "שלטון הימין", "הממסד הדתי" וככלל מערכת תרבותית "שמרנית" ו"פטריארכלית" מקדמים את החברה הישראלית לקראת דיסטופיה כדוגמת זו המתוארת בסיפור. ישנם המרחיקים לכת עוד יותר וטוענים כי לא מדובר במשל אלא שאנו כבר כעת חיים בחברת בלהות שכזאת.

סיפורו של עבד

דווקא סיפור זה שהפך להיות לסמל בעבור חסידות וחסידים של הפמיניזם הרדיקלי מכיל אלמנטים רבים שהופכים אותו למורכב יותר מכפי שנוהגים להציגו, עד כדי כך שהוא עשוי לחתור תחת המסרים הפמיניסטיים רדיקליים שרבות מייחסים לו.

כך, למשל, בניגוד לאופן הצגתו כסמל לחברה בה גברים משמשים כשליטים מקרבנים ואילו נשים נמצאות קרבנות, נמצא שבספר ישנם אזכורים גם לגברים קרבנות ולנשים מקרבנות. כלומר, הדינמיקה המגדרית הדיכוטומית והפשטנית מתפרקת בספר עצמו. "זכויות האדם" נשללות לא רק מנשים אלא גם מגברים (שרובם, ממש כמו נשים, מוצאים עצמם נתונים להתעללות או לפיקוח נוקשה של שלטון דיכוי קנאי).

אפילו בסיפור "הגברים" אינם השליטים

מי שיקרא את הספר ללא התיווך האידיאולוגי של הפמיניזם הרדיקלי ייווכח מיד שרפובליקת גלעד הפונדמנטליסטית נוצרית לא מעניקה עמדת עליונות ושליטה לכלל הגברים באשר הם. מדובר במערכת פוליטית טוטליטרית שמעניקה עוצמה לאוליגרכיה שלטת (אוליגרכיה גברית, אמנם). כאן המקום להדגיש, שמהעובדה שקבוצה סגורה ומצומצמת של גברים שולטת ברפובליקת גלעד, אין להסיק כלל וכלל ש"כלל הגברים הם השליטים", "שכל גבר הוא נציג הפטריארכיה" או אפילו "שהאוליגרכיה הפטריארכלית שולטת בעבור האינטרסים של כלל הגברים" (הגם שמרביתם אינם שולטים בפועל).

מהלך פרשני שכזה הנו למעשה בחינת כפייה של אידיאולוגיה פמיניסטית רדיקלית על סיפור המציג דינמיקה מגדרית ופוליטית מורכבת. ואולם, עובדה זו, כאמור, אינה מרתיעה את הסוכנים החברתיים של הפמיניזם הרדיקלי מלהפעיל מנגנונים של סלקציה, ארגון ופרשנות ההופכים את הסיפור "למניפסט פמיניסטי" וולגרי ולשופר של אג'נדה פוליטית שבינה לבינו אין דבר וחצי דבר.

גברים מדוכאים הפכו לשקופים

ההתעלמות מהעובדה שמרבית הגברים אינם "שליטים", לא בטקסט ולא במציאות ימינו, הינה אופיינית לחלקים גדולים בשיח הפמיניסטי העכשווי, שיח שאימץ ולו בלא משים את "הנחת הפטריארכיה" שמקורה בתיאוריות הפמיניזם הרדיקלי של שנות השבעים במאה הקודמת. הנחה זו קובעת כי כל גבר באשר הוא הוא "פטריארך" וכל אישה היא "קרבן של הפטריארכיה" (מדעת או שלא, בין אם תסכים לאפיונה זה בין אם לאו). מובן כי הנחה בעייתית זו אינה מתייחסת כלל למציאות הקיימת בין מרבית הזוגות של גבר ואישה, והיא כופה עצמה כאידאולוגיה שלטת בשיטות שונות.

ההנחה הרדיקלית והגסה הזו חלחלה כל כך לפסיכולוגיה של הציבור הרחב כיום, כך שגם כשמופנית תשומת ליבם של קוראי הספר לעובדה שבספר עצמו יש אזכורים רבים לכך שגם גברים הם מדוכאים ונרדפים על ידי המשטר, וגברים רבים – כמו נשים רבות – מוגלים לקולוניות ונשלחים למוות וודאי כדי כך, הם ממשיכים לאפיין את החברה המשורטטת בספר "כפטריארכלית" בהוראה של "חברה בה הגברים מדכאים והנשים מדוכאות". אפילו ציטוטים גראפיים מן הספר, כאלה המתייחסים למשל לגופות גברים, "פושעי מלחמה" בעיני המשטר, התלויות מעל לחומותיה של עיר, לא מצליחים לחדור בקרב אנשים רבים את החומות הקשיחות יותר, תוצרי החיברות האידיאולוגי, המצמצם עד לאין את החמלה האנושית, ככל שדברים אמורים בקרבנות גברים.

"דיסטופיה פמיניסטית"? – לא לדעת אטווד!

העובדה שהטקסט הפופולרי שנחשב "כפמיניסטי" מפרק בעצמו את "תיאוריית הפטריארכיה" נעלמת אולי מעיניהם של קוראיו הפמיניסטיים הנלהבים, כמו גם מעיניהן של הביקורות התרבותיות והאקדמיות העכשוויות של הטקסט הזה. ואולם, עובדה זו לא נעלמת מעיניה של מרגרט אטווד (Margaret Atwood), כותבת הסיפור, שהינה סופרת ומשוררת מדע בדיוני קנדית עטורת פרסים.

לאורך השנים הקדישה אטווד חלק ניכר מכתיבתה לבחינה של סוגיות מגדריות וחברתיות מנקודת ראות ביקורתית. ועדיין, במאמר לגארדיאן הבריטי (2012) אטווד עצמה קובעת שאפיון סיפורה של שפחה כ"דיסטופיה פמיניסטית" הוא "אפיון לא מדוייק". והיא אף מסבירה מדוע. לטענתה, תיאור יחסי כוחות מגדריים נוסח "גברים מדכאים ונשים מדוכאות" (תיאור שכבר איננו אך נחלת חסידות וחסידי הפמיניזם הרדיקלי) אינו מבטא נאמנה את זרימת ומורכבות הכוחות אותם היא משרטטת בסיפורה. היא מסבירה שפירמידת הכוחות ברפובליקת גלעד ממקמת את מרבית האנשים, גברים ונשים כאחד, בעמדה של מודרות ודיכוי.

אך מעטים מצויים בקודקוד פירמידת השליטה (ובכללם גם נשים, הגם שבמיקום נמוך יותר מזה של ראשי המשטר הגברים). היא אף מבהירה שהבולטות של סוגיות "נשיות" בסיפור אינה נובעת מכך שנשים "מדוכאות יותר" מגברים המצויים בתחתיות המבנה החברתי, אלא מעצם בחירתה לתאר את עלילות החברה הזו מנקודת הראות של גיבורה שהיא אישה. בחירה בגיבור גבר, למשל, הייתה בהכרח מביאה לידי בולטות זוועות אחרות שמאפיינות את משטר הבלהות הזה. אין בבחירה כזו כמובן בכדי לזלזל או להפחית מהטרגדיה שמאפיינת את מצבן של נשים בחברה כזו. בה במידה אין מצבן הטרגי הזה של נשים אמור להביאנו למסקנה שמצבם של גברים היה בהכרח של "עליונות ושליטה" או "טוב יותר" באיזשהו מובן. כל טרגדיה אנושית היא טרגית בדרכה שלה.

מרגרט אטווד נגד ה-#MeToo

למעלה מזה, הסיפור של מרגרט אטווד מעניין לא פחות מזה של גיבורתה השפחה שלפרד ושל רפובליקת גלעד הצנזוריאלית והצדקנית. במאמר פובליציסטי מתוקשר ל-Globe and Mail הקנדי (2018) ביקרה אטווד חריפות את חסידי תנועת ה#MeToo- הפופולרית בטענה שהאידאולוגיה הרדיקלית שלהם עלולה להפוך לדת. בעקבות אופנה של פיטורים מיידיים על רקע גלי האשמות בהטרדות מיניות יצאה אטווד להגנת עקרון "חזקת החפות" בשם האנושיות והמורשת הליברלית המודרנית.

לטענתה, כל מי שלא מאמץ את נקודת המבט של חסידי ה-#MeToo מוקע ככופר או כבוגד (ובכלל זה "יקירי התנועה לשעבר, כדוגמתה). אפילו פמיניסטים ופמיניסטיות מתונים, כאלה החרדים "לזכויות אדם", "לשלטון החוק" ו"לחזקת החפות", מוקעים ומודרים על ידי חסידיה הרדיקליים של התנועה הזו.

"גיבורת האתמול ובוגדת כיום"

אטווד אפילו השוותה (במאמרה מ-2018) בין ההגיון הדכאני של ה-#MeToo הפמיניסטי רדיקלי לבין ציד המכשפות ההיסטורי: האשמת (blaming) מאן דהוא כיום הפכה, לדבריה, להיות מזוהה אוטומטית עם אשמה (Guilt). כאז כן עתה האשמה זכתה להצדקות נוסח "תיקון עולם". כאז כן עתה ההמון התמרק והטהר "בצדקתו". אז, "בחשכת ימי הביניים", שימש "הצדק הפונדמנטליסטי" עילה להעלות אנשים על המוקד.

כיום, "בעידן של מודעות ונאורות" משמש בתפקיד זה "הצדק המהפכני": אנשים עוברים "ביוש" (shaming) ברשתות החברתיות ומוצאים עצמם מפוטרים ממקומות עבודה ובלא חברים כבר משעה שהם מואשמים "בהטרדה מינית" וללא צורך בכתב אישום או הליך משפטי. ההיגיון המשפטי המודרני לפיו אדם יהא בחזקת "חף כל עוד לא הוכחה אשמתו" באמצעות סדר דין פורמאלי התערער, ואלו הדבקים בו, מתוך חרדה למסד המשפטי המודרני ומתוך רגישות אנושית לכבודו ולזכויותיו של כל אדם, נתונים להתקפות אישיות ומואשמים "בשיתוף פעולה עם הפטריארכיה".

התגובה של חסידי וחסידות ה-#MeToo מלמדת אף היא עד כמה לא הגזימה אטווד בביקורתה. התגובה הייתה מיידית וחריפה: אטווד הוקעה ברשתות החברתיות ועברה ביוש בעצמה. היא כונתה "זקנה, לבנה וסיסג'נדרית" (הללו, יש לדעת, משמשים ככינויי גנאי בעבור רבים מהמזדהים עם הזרמים הפמיניסטיים הרדיקליים). נכתב עליה שהיא "בוגדת במהפכה" ו"משתפת פעולה עם הפטריארכיה" ואף הומלץ להחרים את ספריה ולא לקראם. לא עמדו לה לאטווד האדם עשרות השנים שבהם הייתה מזוהה עם חוד החנית של המאבק הפמיניסטי.

"הגנרלית הפמיניסטית" של יום האתמול הועלתה (באופן סמלי) גם היא על "מזבח המהפכה" כמיטב המסורת של האידיאולוגיה המארקסיסטית-בולשביקית. "הצדק המהפכני" מפניו היא מתריעה שנים גובה את מחירו גם ממנהיגות המהפכה הפמיניסטית שאינן מיישרות קו עם הרדיקליזציה שלה.

אטווד וסיפורה של שפחה - "מותגים בשירות המהפכה"

בישראל מרגרט אטווד עדיין מזוהה כסופרת פמיניסטית וכסוכנת חברתית "להעצמת נשים" שלא דבק בה רבב. כיצד לא שמענו על הוקעתה על ידי "חברותיה למאבק" עד לא מכבר? ייתכן והתשובה נעוצה בכך שהציבור הישראלי צורך את הדימוי של "אטווד הפמיניסטית" כמו את סיפורה של שפחה "כנכס צאן ברזל של הפמיניזם" דרך התיווך הרדיקלי שלהן באמצעות האקדמיה והתקשורת הישראליים.

לעניין זה תורמת העובדה שהעיבוד הטלוויזיוני של הספר כבר מבטא פרשנות רדיקלית בתרגמו את הדינמיקה המגדרית המורכבת שבספר לכדי מניפסט גראפי ודיכוטומי. התזמון של עליית הסדרה סיפורה של שפחה ושל פריצת תנועת ה-#MeToo הדדית מעניין. שתי התופעות התרבותיות פרצו לתודעה ב-2017.

השיח הבדיוני והשיח הפוליטי "מציאותי" התערבבו זה בזה, ערבוב המשתלב עם ההשפעות ההדדיות שנודעו לספרות הדיסטופית הפמיניסטית ולכתיבה ולאקטיביזם הפמיניסטי רדיקלי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת. בפרט, תנועת ה-#MeToo עשתה שימוש נרחב במחאותיה בדימויים הלקוחים מתוך סיפורה של שפחה על מנת לקדם את האג'נדה הפוליטית שלה.

לקהל הישראלי, ולחסידי הפמיניזם הרדיקלי המקומיים פעמים רבות אין צורך בעובדות. ולכן אטווד עדיין מזוהה בישראל "כמנהיגה פמיניסטית". הייצוג האיקוני שלה חשוב מהביוגרפיה שלה ומעמדותיה החברתיות והאנושיות האמיתיות. היא מותג בשירות המהפכה. ממש כמו סיפורה של שפחה.

הגבר היהודי – פליט נרדף, ובכל זאת "פטריארך"

ויש גם "זווית יהודית" לסיפור. בשיח המגדרי הישראלי הגברים הישראלים ומצוקותיהם הפכו לשקופים. גברים בישראל כיום מוצגים דרך קבע כנציגיה "האלימים", "המסוכנים" ו"הפריווילגיים" (בעלי זכויות-יתר, כביכול) של "הפטריארכיה". אין תמה על כן שיהודים ככלל (וגברים יהודים בפרט) נמצאים שקופים גם בפרשנות השגורה בישראל של הספר "כדיסטופיה פמיניסטית".

העובדה שהיהודים גורשו והפכו לפליטים (אלו שבחרו שלא להתנצר) אינה משנה גם היא את דרך הצגת הסיפור כמבטא את "שליטתם של (כלל) הגברים בנשים". גבר יהודי מוחזק בכל מקרה "כפריווילג", בין אם הוא פליט בסיפור בדיוני ובין אם הוא גבר עגון או אב גרוש הקורס מחובת המזונות המושתת עליו בסיפור של המציאות.

זהו לא רק סיפורה של שפחה, ולא רק סיפורה האישי של אטווד. זהו גם הסיפור העצוב של הפמיניזם – שהתחיל כאדאולוגיה ליברלית, חומלת, שוויונית ומודרנית של שחרור והתגלגל כיום לכדי תנועה קנאית המאיימת על שלטון החוק, על שוויון מגדרי אמיתי, על האמפטיה האנושית המגיעה לכל בן ובת אדם, ועל זכויות אזרחיות וחירויות אנושיות. ואולם, בניגוד לפונדמנטליזם הדתי של קנאי "רפובליקת גלעד" (דכאני, צנזוריאלי ורודף), הפונדמנטליזם הפמיניסטי-רדיקלי הוא אמיתי ולא מדומיין. הוא פוגע ברבים כבר מגיל הגן דרך בתי-הספר, הצבא, האקדמיה, משרדי הממשלה והרשויות המקומיות.

בשבח "הפמיניזם הגרוע"

"על מנת שתהיינה זכויות אדם וזכויות אזרח לנשים, חובה שתהיינה מובטחות גם זכויות האדם וזכויות האזרח של גברים. נקודה" קבעה אטווד באומץ, כשהיא שואלת באירוניה האם המבט האנושי והאמפטי הזה שלה עושה אותה "לפמיניסטית גרועה"?! מובילות ה-MeToo# הבהירו לה בתשובה שהיא כן! אני מצידי גאה להיות "פמיניסט גרוע", ממש כמותה.