חירבת חיזעה: כשפוגרום היה עלילה

בסוף השבוע שעבר הודיע דובר צה"ל, כי צוות הקרב של חטיבה 5 פשטו על תשתיות הטרור בח׳רבת אח׳זעה – כך נכתב בהודעה - ביניהן מבנה העירייה, האיזור ממנו יצאו המחבלים לפשיטה על קיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר. 

הלוחמים הניפו את דגל הקיבוץ על בניין העיריה. זה היה חלק ממבצע 'עוז וניר', במהלכו כוחות צוות הקרב של חטיבה 5 החלו לפעול במרחב חירבת אח'זעה. בתחילת השבוע ביקר במקום הרמטכ"ל הרצי הלוי, ואמר שם ללוחמים: "ח׳רבת אח׳זעה גם החזיקה כאן טרור הרבה מאוד שנים, והוציאה מכאן את ההתקפה לניר עוז. 

ואנחנו גם הורגים את המחבלים שהשתתפו וגם הורגים את המחבלים שירצו לעשות טרור בהמשך. ואנחנו מארגנים כאן מרחב אבטחה שהחזרה לניר עוז תהיה בטוחה, ותהיה בטוחה להרבה מאוד שנים, וככה צריך לעבוד".

השם 'ח'רבת אח'זעה' כלשונו של דובר צה"ל, או 'חוזעה' כמו ששמעתי השבוע בכמה מכלי התקשורת, הוא בעצם השם חִרְבֶּת חִיזְעָה שהיה בכותרות הראשיות בדיוק לפני 46 שנים. וגם אז הנושא היה פגיעה אזרחים חפים מפשע – אבל בכיוון ההפוך. הרקע היה סרט שהתבסס על ספרו של הסופר ס. יזהר (יזהר סמילנסקי, לימים ח"כ למשך 16 שנה, תחילה מטעם מפא"י ואח"כ ברשימה הממלכתית) בשם 'חירבת חיזעה', שעסק בגירוש לכאורה של תושבי הכפר במלחמת העצמאות, אחד האירועים שהפלשתינים מכנים בשם 'הנאכבה'.

בסיומה של מלחמת העצמאות, הכפר חיזעה היה בידי מדינת ישראל. הוא הועבר למצרים רק בשנת 1950, במסגרת חילופי שטחים כשמצרים העבירה לנו את השטח עליו יושב היום היישוב נתיב העשרה.

ספרו של יזהר, שראה אור בהוצאת ספרית פועלים בשנת 1949, תיאר איך חיילי צה"ל מגרשים את תושבי הכפר ואף יורים בהם. אין פלא שהוא תורגם לערבית בידי תופיק פיאד (ביירות 1981), לגרמנית בידי רות אחלמה (פרנקפורט 1997), ולשפות נוספות. שום קהילה אנטישמית לא החמיצה את ההזדמנות להוכיח את 'פשעי' ישראל בעזרת סופר ישראלי, שהיה גם קצין מלוחמי מלחמת העצמאות. הדיוק ההיסטורי של הספר לא הוכח לגמרי.

אבל הספר לא היה הבעיה. אז נכתב עוד ספר... הבעיה החלה כשהוא עובד לדרמת טלוויזיה על ידי הערוץ הראשון דאז, היום 'כאן', בבימוי של רם לוי, כשאת התסריט כתבה דניאלה כרמי על פי ספרו של יזהר. מנכ"ל רשות השידור, יצחק לבני, נתן את הסכמתו לכך ללא הערות, בנימוק של 'חופש השידור'.

הסרט נועד לשידור ב-6 בפברואר 1978. נציג המפד"ל בוועד המנהל של רשות השידור, מיכה ינון, פנה ליושב ראש הכנסת דאז יצחק שמיר, וזה מצדו פנה ליושב ראש רשות השידור דאז ולטר איתן, בבקשה לדחות את השידור. בעקבות זאת כינס שר החינוך דאז זבולון המר ישיבה של הנהלת רשות השידור, בו שטחו לבני ולוי את נימוקיהם. המר הודיע שהוא דוחה את הקרנת הסרט עד לאחר דיוני ועדת החינוך של הכנסת בנושא. בדיון בוועדת החינוך של הכנסת, בראשות אהרון ידלין, ניסה המר להפעיל את נשק השיכנוע, וזאת מפני שהחוק לא איפשר לו לתת הוראות למנכ"ל. למערכה הוכנס גם הבג"ץ, אך זה סירב להתערב ולחייב את השידור. בתוך כך מחו עובדי רשות השידור על ההתערבות הפוליטית בעצמאותה של הרשות והחשיכו את השידור בחלון הזמן שבו תוכנן במקור לשדר את הסרט (כ-50 דקות).

הסרט 'חרבת חיזעה' הוקרן לבסוף ב-13 בפברואר 1978, כחלק מהתוכנית 'השעה השלישית' בהנחיית ירמיהו יובל. בימים הבאים נשמעו עשרות תגובות, אם לא מאות, רבות מהן זועמות, מכחישות ואף מאיימות.

בגיליון 'מעריב' שלאחר ההקרנה, פורסמה רשימתו יוסף (טומי) לפיד ז"ל, אביו של ראש האופוזיציה דהיום יאיר לפיד, נגד הסרט, תוך השוואה לתעמולה הנאצית. אבל מי שהבין לראשונה איך התקשורת מנפחת סיפורים מטעמים של פוסט-ציונות או אפילו אנטי-ציונות, כדי להשחיר את המפעל הציוני, היה הסאטיריקן השנון, גדול הסאטיריקנים עד היום, אפרים קישון ז"ל, בטורו העוקצני 'חד גדיא' ב'מעריב' ב-10 בפברואר 1978. תחת הכותרת 'הזכוכית המגדלת מזייפת', הוא פירסם טור שיש בו כל כך הרבה מקבילות אקטואליות:

"סיפורו היפה של מר סמילנסקי מבוסס על האמת האישית שלו. המחזתו הטלוויזיונית היא הטעיית הציבור. אין זו שאלה כלל ועיקר, אם היה צורך לשדרו, אלא מדוע היו חייבים להסריט אותו בשעתו?

"מלחמת השחרור היתה מאבק אגדי של קומץ לוחמים מופקרים לגורלם: חסרי נשק וחסרי תקווה, אשר רשמו בדמם את אחד הפרקים המזהירים בתולדות העמים. זו האמת. אין לנו אחרת. ליטול עכשיו זכוכית מגדלת ולחפש דרכה על פני המעשה ההיסטורי הזה את גרגרי הלכלוך, אפילו בסיפור אנושי וכנה, ולהציגו על המסך השולט בחיינו כמידגם לאומי, אפילו בביצוע אמנותי נאה ומלווה בסימפוזיון תרבותי, הוא מעשה הטעיה מדעת או לא מדעת. בתוך כל מלחמת מגן מוצדקת, בקרב כל התקוממות עממית מלהיבה, אפשר למצוא את הצד האפל, את הפרט המסליד. רק צריך לחפש אותו. בין לוחמי יהושע בן-נון היו סאדיסטים, במצדה היו עריקים ובבריגאדה יהודים בוזזים, האם יש ספק בכך?"

גם קישון יצר השוואה לשואה – אבל באופן עוקצני, כדרכו:

"...במחנה ההשמדה, שבו בילה כותב שורות אלה חלק מכובד מנעוריו, היו מצויים יהודים ששיתפו פעולה עם קלגסי ה-ס.ס. במכירת חפצים בשוק השחור העלוב של הגיטו. זוהי האמת, ראינו במו עינינו, אפילו קנינו צנצנת של ריבה מהם. האם רצונה של רשות השידור לשדר את החוויה האישית הזאת ביום השואה הבא? בשם החופש הספרותי? למען האמת העובדתית? מטעמים מצפוניים, כדי שהדורות הבאים יידעו מה קרה בתקופה האפלה? הלא הדבר באמת קרה, יש עדים, אפשר לבדוק אותו.

"כמו בחירבת חיזעה. מטווח של ירי על תושבים ערביים קרה, עובדה, אין עוררין על כך. ובכן? לארצנו הפעוטה והערירית אין אוצרות טבע, אין בו, במחילה, גם חומר אנושי כה מעולה, אין בה למעשה שום דבר, פרט לאוצר בלום אחד ויחיד, שאין לו אח ורע בעולם החופשי: הנכונות להילחם. זו הערובה לקיומנו..."

כמה נכון. כמה אקטואלי.