הח'ותים מתימן זכו השבוע מן ההפקר להצלחה כפולה – לא רק שהטיל שלהם הצליח לחדור את שתי שכבות ההגנה, חץ 3 הישראלי ותאהד האמריקני, הוא נפל בשדה התעופה המרכזי של המדינה.
לא קשה לנחש מה היה קורה אם הטיל היה נופל 300 מטרים ממקום הפגיעה, אבל גם כך הפגיעה התדמיתית היתה קשה, וגררה ביטול טיסות של עשרות חברות תעופה.
בימי קדם של התקשורת, כלומר לפני 20 שנה בערך, הצנזורה הצבאית היתה אוסרת כל פירסום של מקום נפילת טילים. בימינו זה בלתי אפשרי: תמונות וסרטונים של פטריית העשן על רקע מגדל הפיקוח של הנתב"ג הציפו את הרשתות החברתיות בתוך דקות ספורות.
נפילת הטיל במרחב הנתב"ג החזירה אותנו לימים הרחוקים של הוויכוח על סכנת המדינה הפלשתינית. המרחק בין הנתב"ג לקו הירוק הוא כעשרה קילומטרים – טווח של רקטה בינונית מתוצרת החמאס. שלא לדבר על רקטות קצת יותר ארוכות.
ישאל הקורא ובצדק: מה זה חשוב אם יורים את הטיל ממרחק עשרה ק"מ או מאה ק"מ כמו מעזה, או 2000 ק"מ כמו מתימן? התשובה היא הדיוק. ככל שאתה קרוב יותר ליעד, הדיוק גבוה יותר. החות'ים יכולים לשגר טיל לנתב"ג. רוב הסיכויים שהטיל ייורט באוויר אי שם בשמי סעודיה, ובמקרים נדירים כמו השבוע הוא יחדור את ההגנה וייפול היכן שהוא בשפלה הפנימית. רק צירוף מקרים נדיר ממש יגרום לכך שהוא ייפול בנתב"ג, כמו שקרה השבוע.
רקטות חמאסיות עשויות להגיע, אם לא ייורטו בידי שרביט קסמים, למרחב העיר לוד. עובדה: עשרות אלפי רקטות שוגרו במלחמה האחרונה לעבר הנתב"ג, אף לא אחת פגעה בשטחו.
לא כן הרקטות קצרות הטווח. לכוון במדויק מרנתיס או מקיביא לעבר שרוול בנתב"ג או לעבר רחבת המטוסים, שלא לדבר על מסלול המראה, זה ממש לא מסובך. כל רגמיסט מתחיל יצליח בכך.
אם ההרים ומורדותיהם שממזרח לנתב"ג לא יהיו בשליטה ישראלית מלאה, לא נצטרך להתלבט איזו חברת תעופה תחדש את טיסותיה לישראל ומתי. פשוט אף חברת תעופה לא תנחת בישראל. בניגוד לטענה ההיסטורית של שמעון פרס כהצדקה להסכם אוסלו, גם בעידן הטילים יש חשיבות לשטח. זה הוכח לא רק בעוטף עזה בשמחת תורה תשפ"ד. גם הטיל החות'י שנפל בנתב"ג לא סותר את האמת הזו.