ימי מלחמה, יותר מימים אחרים, הם ימים שבהם נבחנת האחריות שיש לאדם על סביבתו. פרשת משפטים, אותה נקרא השבת, מלמדת אותנו מה זו אחריות. המילה אחריות היא מלשון 'אחר'; לראות את האחר; להיות אכפת מהאחר.
בפרשה יש ארבעה סוגים ('אבות') של נזקים אפשריים שאדם אמור להיות אחראי עליהם: "שור" – שור בבעלותי שנוגח באחרים הוא ביטוי לנזק ישיר; אדם יודע שיש ברשותו בעל חיים אלים ולכן צריך לשמור עליו. "בור" – נזק עקיף; אדם שכרה בור במקום ציבורי מחויב לקחת אחריות על מי שנפל לבור, למרות שלכאורה הוא לא הזיק לו ישירות. "שן" – בעל החיים שלנו אוכל בשדות אחרים.
כאן לכאורה ניתן להיתמם ולומר שבניגוד לשור, שנוגח באופן לא נורמלי, אכילה זוהי פעולה טבעית; אולם גם כאן דורשת התורה מבן אדם לקחת אחריות על מי שתחת חסותו. "אש" – אדם הבעיר אש בשטחו ויכול לטעון שהוא עשה זאת בהיתר, והאש התפשטה בעקבות רוח לא-צפויה ושרפה שטח של אחרים. גם כאן אין תירוצים. הכלל הוא "אדם מועד לעולם": אדם תמיד אחראי על מעשיו. היית אמור לשער שעלולה לבוא רוח לא-צפויה.
כאשר אדם "מבעיר אש" – מפיץ שמועות לא מבוססות שעפות ברוח – זהו סוג של נזק באחריותו; כאשר אדם "כורה בור" – משדר חולשה ופחדים שגורמים לאחרים ליפול ברוחם – זהו סוג של נזק באחריותו; כאשר אדם "משלח שן" – נותן לחולשות טבעיות כדוגמת רחמים להתגבר על השכל הישר – זהו סוג של נזק באחריותו; ובוודאי כאשר אדם מאפשר לשורו "לנגוח" – מזיק באופן ישיר לחוסן הלאומי – זהו נזק שבאחריותו.
אני מניח שקוראי שורות אלו אינם חלילה מזיקים לאחרים, אולם חלק מהאחריות שלנו הוא גם למנוע מאחרים להזיק לאחרים. כאשר נתקלתם באדם שמפיץ היסטריה וחולשה – אל תתביישו, גלו אחריות, שדרו חוסן, פרופורציה ואופטימיות; ותאמרו לו ברוח הימים הללו: "אם אין לך משהו מחזק לומר, פשוט תסתום את הפה".