יום העצמאות הוא יום ההולדת של המדינה. לעיתים מתלווה לימי הולדת תחושת החמצה. ישנם אנשים שמביטים במראה ביום ההולדת שלהם ולא אוהבים את מה שהם רואים; קוראים לזה משבר גיל העשרים/ שלושים/ חמישים/ שמונים.
גם ביום ההולדת השבעים ושבע למדינת ישראל ישנם כאלה שמביטים במראה ולא אוהבים איך שהמדינה נראית. יש להם תלונות מכאן ועד הודעה חדשה. בפרשת "תזריע" שנקרא השבת אנו לומדים על קרבן משונה: אישה יולדת, שלכאורה עשתה מעשה מופלא של הבאת חיים לעולם, צריכה להביא קרבן כפרה; מדוע? רבי שמעון בר יוחאי, בעל המבט הפנימי, מסביר: "בשעה שכורעת ללדת קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן" (נידה לא, ב). לעיתים, דווקא בעת בה אדם מביא חיים לעולם מתעוררות בו תחושות חרטה ושנאת החיים.
עמוק בליבו של האדם מצוי חשש כל העת שהחיים הם רעים. דתות כדוגמת הנוצרית הקתולית עוסקות רבות ב"חטא הקדום" – המציאות היא רעה במהותה ולכן עדיף להתנזר ולא להביא ילדים לעולם כה אומלל. לאחר שבכל זאת החיים הופיעו, מתפתחת באופן תת הכרתי שנאה עצמית; "אני רע במהותי ולכן שונאים אותי בצדק". המחלה הזו פוגעת דווקא ב"יולדת" – באנשים ובעמים שמולידים טוב. לדוגמה, ישנם יהודים שרואים בעמם שלהם את המקור לרוע בעולם ומפתחים סוג של אוטו-אנטישמיות; דוגמה נוספת: יהודים מופלאים, שומרי מסורת, לוחמים בצבא ותורמי כליות שההשתוללות של האנרכיסטיים גורמת להם לשאול "מה אנו כציבור צריכים לתקן על מנת שהם לא ישנאו אותנו כל כך?" (שאלה אמיתית שקיבלתי מספר פעמים).
על מחשבות מעין אלו צריך להביא קרבן כפרה. בוודאי שיש מה לתקן בעולם; בוודאי שיש מה לשפר במדינת ישראל ובחיינו האישיים; אבל העמדה הבסיסית היא אמון בתפקידנו בעולם ללא חשש מאלה שמנסים להפריע לנו בכך. מדינת ישראל עומדת כעת באחת משעותיה הקשות; ביום הזיכרון לחללי צה"ל אנו גם נזכרים במחיר הכבד, אולם אין בנו רגע אחד של חרטה או ייאוש על לידתה וקיומה של המדינה – "האני אשביר ולא אוליד אמר ה'?" (ישעיהו סו, ט).
יום זיכרון מעצים. יום עצמאות שמח.