"כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. ..הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם...ואח"כ כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר" (הרב קוק, אורות המלחמה א')
השאלות איך מנצחים, איך מחזירים את הביטחון לדרום ולצפון, ואיך משיבים הביתה את אהובינו החטופים, הם שאלות דרמטיות. חשובות ביותר, אך כולם עסוקות ברגע המלחמה. בהחזרת המצב למה שהיה קודם. אפילו אם נצליח ליישב מחדש את גוש קטיף, זו תהיה בשורה עצומה, אך גם היא מחזירה אותנו למקום בו היינו לפני עשרים שנה. הרב קוק מציב חזון גבוה יותר, "כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר"
חייבים לעסוק בכיבוש וניצחון, חייבים לעסוק בהצלת החטופים, חייבים לחזור ולהתיישב בכל חלקי הארץ כולל חבל עזה. אולם מותם של הקדושים ומסירותם של הלוחמים מחייבים אותנו להתמסר גם לרוח חדשה, להתקדמות נוספת עם רגלי המשיח. חובה להתחדש באמונה, בתורה, בקרוב לבבות. וחייבים להתקדם ולהתחדש גם במה שהוא לב המאבק, שעליו הרוצחים המתועבים יצאו להילחם בנו. חידוש הקשר בין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה, בבניין בית המקדש במהרה בימנו.
הדרך ארוכה, ועם הנצח אינו מפחד ממנה, אבל כשאפשר להגדיל את הצעדים, ולהתקדם עוד שלב, זו חובתנו. ואכן זכינו בעשרים שנה האחרונות לצעוד בצעדים הולכים ומתגברים, בקשר של עם ישראל, לשלב הראשון – הר הבית. שותפים רבים למהלך, ואיני עסוק בחלוקת כיבודים. הקו הוא אחד וברור – מעלים בקודש. ממשלה לממשלה, משר משטרה לשר משטרה, מפקד מחוז ומרחב, העלייה להר הולכת ומתגברת. היא מתגברת בזכות ההתעוררות הגדולה של הציבור, היא מתעוררת בזכות רוח התשובה והגאולה הפועלת בנשמות. לכן זכינו שבכל המלחמה הנוראית והארוכה הזו, ההר היה פתוח ובטוח. העולים להר זכו במאור פנים מצד כוחות הביטחון.
יש עוד הרבה מה לשפר, מידי פעם ישנם חיכוכים מיותרים. הגיע הזמן שההר יהיה פתוח כל היום, וגם בכל ימי הרמדאן. אבל התמונה הגדולה היא, שהעלייה להר "ככל שהיא הולכת, היא רבה הולכת" (ירושלמי ברכות) בכמות, בזמן, וביחס של כל העוסקים בכך. במהלך המלחמה היו ימים שכמות העולים בטהרה הייתה רבה יותר מכל האחרים, כולל המוסלמים.
בחוויה האישית שלי זכיתי לעוד התקדשות, בזכות לעלות להר במדי הקודש. בבגדי השרות והשליחות של עם ישראל. כשהייתי חייל עוד לא הגעתי אני להבשלה וההבנה שצריך לעלות להר, גם לאחר שזכיתי לעלות, לא ניתן היה לעלות במדים ולהתפלל בהר, ובעיקר שרות המילואים היה קצר וממוקד בגבולות המדינה בקצה הארץ. במלחמה הזו השרות הארוך מעל שבעה חודשים, אפשר לי לזכות ולעלות כמה פעמים במדים. תמיד התחושה שצריכה ללוות את העולה להר, היא שהוא בא להתפלל ולהיות שליח של כל העם. עליה מתוך שירות בהגנה על המדינה, לבוש בבגדי הציבור, מעצימה את התחושה וההבנה הזו. לזאת הצטרפה המציאות עצמה, יותר ויותר לובשי מדים, העולים להר מקדמים את תחושת האחיזה של עם ישראל בו.
ביום העצמאות הבא עלינו לטובה, ב"ה ההר יהיה פתוח, וההחלטה עד כמה נצעד קדימה ברוח חדשה עם רגלי משיח המתגלים ביותר, תלויה בנו. אלחנן קלמנזון הי"ד, שכני, חברי, פקודי ומפקדי, כתב בצוואתו "האמנתי במעשה הקטן שמחולל הרבה".
העלייה להר היא מעשה אחד, שכל מי שזכה בו רואה כיצד לאורך השנים, הוא מחולל הרבה. היא נכונה לאורך כל השנה ומיוחדת ביותר ביום הזה. אמירת הלל לה' בחצרות בית ה', ביום שבו זכינו לריבונות יהודית על ארץ ישראל, היא התחדשות וצעידה ברגלי משיח.