הלביא והאריה מופיעים פעמיים בברכותיו של בלעם הרשע. ובשניהם הם נועדו לתאר את גבורתו של עם ישראל. "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" (במדבר כג, כד) ולאחר מיכן "כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו" (במדבר כד, ט)
על הפסוק הראשון רש"י מביא שני פרושים אחד לפי הדרש ושני לפי הפשט. לפי הדרש, עם ישראל הוא אריה ולביא בקיום מצוות. קם בבוקר לציצית תפילין וקריאת שמע, הולך לישון קורא קריאת שמע. ולכן הקב"ה שומר עליהם ונלחם להם באויביהם.
ולפי הפשט, עם ישראל עצמו קם כלביא ואריה להילחם באויבים, לנצח ניצחון מוחלט, "לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה" את הפסוק השני מפרש רש"י רק לפי הפשט, עם ישראל חזק כאריה בענייני ביטחון. "יתישבו בארצם בכח וגבורה" אך גם כאן, באותה ברכה, לפני גבורת הארי נאמר (בפסוק ה' ) "מה טובו אהלך יעקב משכנותיך ישראל" ומ9רש המדרש ובעקבותיו רש"י – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.
חז"ל לימדו אותנו שמברכותיו של בלעם אתה לומד מה רצה לקלל (סנהדרין קה: ) רבי יוחנן מסביר שרצה לקלל, שלא יהיו להם לא בתי מדרשות לא מלכים ולא גבורת מלחמה. והקב"ה אילץ אותו לברך את ישראל שיהיה להם הכל.
בשיפולי גלימתם של חז"ל אנסה להוסיף שהיה לבלעם רצון לקלל בעוד דבר. העובדה שבברכותיו של בלעם נכללות ביחד גבורת ישראל בקיום מצוות ולימוד תורה, עם גבורת ישראל במלחמה, מלמדת שבדיוק בזה הוא רצה לקלל אותם, שהתורה וגבורת המלחמה יהיו נפרדים. שאנשי התורה לא יעסקו במלחמה, ושאנשי המלחמה יהיו אנשים מנותקים מתורה ומצוות. הפרוד בין הקודש לחול זה ענינו של אותו רשע, שרואה דעת עליון. שמגיע לדרגת נבואה, ובמקביל יכול לתת עצה של זנות ועריות כדי לנצח במלחמה.
לכן אומר מיכה הנביא "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות יהוה" (פרק ו',ה) ראה הקב"ה מה רצה בלעם לקלל, והכריח אותו בעל כורחו לברך בדיוק להיפך, אהלי יעקב ומשכנות ישראל הולכים יחד עם כרע רבץ כארי. עם ישראל יתברך בלוחמים שהם אריות בקיום מצוות ולביאים בגבורת המלחמה. הניסיון להפריד ולומר שמי שיושב באוהלי תורה לא אמור להוביל בשדה הקרב, הוא הפוך מכל מה שכתוב בתורה ובהלכה.
יהושע יוצא להילחם בעמלק, פנחס מוביל את הקרב מול מדין, עתניאל שאול יואב ומעל כולם דוד, הם גיבורי ישראל שהובילו את העם בגבורת מלחמה וגבורת התורה גם יחד. בהלכות מלכים ומלחמותיהם, אומר הרמב"ם כהמשך למשנה בסוטה, שכהן גדול וכהן הדיוט יוצאים אפילו למלחמת רשות, וחוזרים ממנה כמו כל לוחם רק אם אירסו אישה המותרת להם מהתורה. (פרק ז, ח) וכך גם ברור מדבריו בפרק ט (הלכה ד) על כהן שמותר באשת יפת תואר, שמותרת רק במלחמת רשות, וממילא ברור שלמלחמת חובה הוא ודאי יוצא.
אדרבה, ממלחמת רשות לפי רבי יוסי הגלילי, חוזר כל מי שירא מעברות שבידו, ואילו הצדיקים נשארים. חז"ל הפסיקו להאמין ביכולותיו של בר כוכבא לנצח כי ראו שסומך על כוחו ועוצם ידו, ושוכח שהקב"ה נתן לו כח לעשות חיל (סנהדרין צג: ) גדעון פוסל, לפי חלק מהפרשנים, את כל מי שעבד עבודה זרה לצאת להושיע את ישראל, ויוצא לנצח עם שלוש מאות הצדיקים. אכן זכות גדולה יש לכל מי שיוצא להציל את עם ישראל, הרוגי לוד אין אדם יכול לעמוד במחיצתם, וזה לא בגלל שנהרגו, אלא בגלל הרגע שלפני, הרגע בו החליטו למסור את נפשם להצלת אנשי לוד. לכן כל היוצא למלחמות ישראל, יש לו זכות אדירה המכפרת על כל העוונות, אבל ברור שהדרכת התורה היא שצדיקים שגם ביום יום הם לומדי תורה ושומרי מצוות יצאו לקרב ראשונים.
תפיסת עולם שגויה הובילה את מנהיגי המדינה בדור האחרון למחשבה, שמספיק צבא קטן וחכם. לצערנו אצל חלק מהם זה גם היה מתוך חוסר אמון ביכולת הלחימה של אנשי התורה, וחוסר רצון שעולמם הדתי יכנס לתוך הצבא. המציאות למדה אחרת. אנחנו צריכים צבא גדול חזק ומאמין. ימי המלחמה יהיו עוד ארוכים וקשים, ולאורך השנים הבאות נצטרך להיות דרוכים ומוכנים למלחמה. לכן יותר מאי פעם, אנו זקוקים לכל מי שמסוגל לשאת כלי מלחמה, ובמיוחד למי ששם ה' נקרא עליו.
אחינו החרדים, אוהבי ה' ושמורי מצוותיו. חייבים אתכם. אם לא תדעו בעת הזאת להצטרף למאמץ המלחמתי, חרב האויב המוסלמי, תגיע עד בתי המדרש. עם ישראל בסכנת חיים, והוא צריך אתכם כדי לנצח. שרות צבאי קצר שבו לומד התורה מכין את עצמו למלחמה, ויכול לצאת לעזרת ישראל בעת הצורך, הוא הכרחי, ואינו מונע מאותם אנשים להיות גאוני עולם, ראשי סנהדרין, כעתניאל יואב ודוד. אל מול ענינו אנו רואים בדור זה אנשים המשלבים גאונות ושקידה בתורה, יחד עם גבורה במלחמה. רבנים שמתוך בית המדרש חגרו אפוד קרב ויצאו להושיע את ישראל.
בתפילה שנדע להיות כארי ולביא במצוות ובגבורת כיבוש הארץ. וכששם ה' יקרא עלינו, כל עמי הארץ יראו מלגעת בנו. או כפי שפירש זאת הרלב"ג על הפסוק "כרע רבץ כארי.." שכל עם שיושב בשלום נחלש מבחינה צבאית, ואנשיו אינם מיומנים מספיק, וזאת ברכתו של בלעם שגם כשעם ישראל ישב לבטח. יפחדו להתקרב אליו כי הוא יישאר בשיא גבורתו "כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו"