בשבוע הקרוב נעלה על נס את הגיבורים שמסרו נפשם על קדושת העם והארץ. נספר את סיפורם. נלמד על עוז רוחם ועל מידותיהם המיוחדות.
סיפורי הגבורה הצבאית, העמידה מול הסכנה והיכולת לנצח את הפחד ולמצוא את הדרך שמובילה לניצחון מרגשים ומעוררים אותנו להידמות לגיבורים ולקחת משהו מדמותם המיוחדת.
המדינה יודעת להנציח ולהוקיר מעשי גבורה אלו בדרכים שונות. ישנם סוגים שונים של עיטורים: עיטור הגבורה, עיטור העוז, עיטור המופת וציון לשבח שמחולק ברמות שונות. ויש גם חלוקת תעודות לחיילים מצטיינים. חשוב להמשיך ולעודד את סיפורי הגבורה וההצטיינות ולחנך לאורם את הדורות הבאים.
אולם יש מעשה אחד הדורש גבורה אחרת. גבורה שאין בה אותות. גבורה שדורשת ממך להיות נכון לסבול כאב, השפלה ועונש. גבורה הדורשת ממך לא להילחם למען וביחד עם חבריך ליחידה, אלא לעמוד מולם, להיאבק בהם, לפגוע באמון ביניכם, למען האמת, הצדק וקיומו של העם לאורך שנים. הגבורה לפעול נגד חבריך דורשת כוחות חזקים לא פחות מגבורת המלחמה. ואולם קשה לחנך לאורה. היא דורשת זהירות רבה ביותר, לפעול במידה המדויקת, לא לפגוע יתר על המידה. לנסות תחילה לשנות, להוכיח, לשכנע, ורק כשאין ברירה - לפעול בדרכים אחרות. המשמעות היא שיהיו אנשים ששנים יחושו כלפיך כעס וטינה. היא תובעת ממך לפעול הפוך מכל מה שחינכו אותך. היא דורשת ממך לזכור מה המטרה הסופית ולפעול לאורה, גם אם זה מחייב פגיעה במטרות הקרובות אליך ביותר. אולם אם חברה חפצת חיים אנחנו, עלינו לדעת להוקיר גם אנשים כאלו.
בחינוך הציוני־דתי הדברים קשים עוד יותר. קל יותר לבקר אנשים שמראש אין לך אמון בהם, כאשר מראש מחנכים אותך שהם בעלי אינטרסים ויצרים והמניעים שלהם הם תמיד רצון לשררה וטובות הנאה. אולם אהבתנו הגדולה למדינה ולמי שפעל למענה, מובילה אותנו ובצדק להאיר את המעשים הטובים, את המסירות ואת העוז של כל מי שעוסק בבניין המדינה. ובכלל החינוך העמוק לעין טובה, ללימוד זכות, לאהבה כללית לכל יהודי באשר הוא, מתוך מבטו של הרב קוק זצ"ל לעולם שביסודו פועל ומתקדם לטוב, בקצה שלו יכול להוביל לחוסר יכולת לראות את מה שכן רע ודורש תיקון יסודי. חלילה לנו לנטוש את החינוך הזה. חלילה לנו להפוך לצרי עין הרואים את הכול במשקפיים של אינטרסים צרים. ואולם אני בספק אם בבתי החינוך שלנו הקדשנו שיעור חינוך אחד לחובה במידת הצורך להיות גם חושף שחיתויות. לשאלה מתי מותר וצריך להדליף מעשה שחיתות לעיתונות. מתי חובה לעמוד נגד חבריך גם אם זו פגיעה בהם.
התנ"ך, שיש בו הכול, מזמן לנו אפשרויות להאיר גם הנקודה הזאת. יונתן פועל בגלוי ובסתר נגד אביו, כאשר ברור לו שרצון ה' הוא אחר. נתן בדבר ה' מבקר את דוד על מעשה שנעשה בהסתר. עובדיה סיכן את עצמו ופעל להצלת בני הנביאים תוך חתירה תחת שלטונו של אחאב. ובעיקר דמותו של ירמיה הנביא, שהוקדש לנביא עם אמירה ברורה ישירות מפי הגבורה, שתפקידו לפעול נגד מדיניות המלך, נגד הדעה הרווחת בעם, מתוך ידיעה ברורה שהדבר יוביל אותו לכלא, לסבל ולסכנת חיים.
ואולי צריך לחשוב על עיטור בעקבות מעשים כאלה. אם ישראל אינם נביאים, בני נביאים הם. עדיין לא זכינו לנביאים שידעו בדבר ה' מתי ואיך לחשוף ולהתריע על שחיתות ופשע של המערכת. אולם תואר "בן נביא" אפשר בהחלט לתת למי שבאומץ רב ידע להוציא במינון ובזמן הנכון דברים שנעשו במחשך, אל אור השמש הציבורי.
צריך להיזהר ולשבת שבעה נקיים לפני שנותנים עיטור כזה ולפני שמעודדים מעשים כאלו בפועל. החשש שמא הדלפות יגרמו לחוסר אמון בין אנשים, וכן החשש שמא אנשים יקלו ראש בחשיפת סודות, הוא עצום. עלינו לעודד ביקורת פנימית, שיח נוקב והרבה מאוד עין טובה. אולם יש גם סכנה גדולה מאוד אם חלילה ניצור חברה המפחדת לחשוף ולפעול נגד מעשים מושחתים ואלימים הנעשים מתחת לרדאר.
עשרים שנה עברו מרצח ראש ממשלה בישראל, ועדיין לא קם איש אמיץ אחד מתוך המערכת שיאמר לנו מה עשה שם אבישי רביב, מה ידע ראש השב"כ, מי צעק סרק, ועוד שאלות רבות. שנה וחצי עברו מאז הטבח הנורא בשמחת תורה, ועדיין ברור לנו שמסתירים מהציבור את האמת. עדיין לא קם האיש מתוך המערכת שהחליט להסתכן ולומר לציבור מי בישל את הסרטון משדה תימן. ניצני גבורה התחילו, ישנם כבר אנשים שכן הוציאו דברים וגם התחילו לשלם על כך מחיר כבד מאוד. אם נדע לעודד מעשי גבורה כאלו, לדבר על הכורח של חברה מתוקנת בגבורה גם מהסוג הזה, נזכה למדינה טובה יותר, בטוחה יותר, שבה ראשי מערכות מבינים שאם הם ינסו לקחת את הכוח שבידיים שלהם ולהשתמש בו נגד האמת והעם, יהיה מי שמוכן לשים את נפשו בכפו ולפעול כדי לחשוף את המעשה שלהם.
בתפילה שנזכה לתקן עולם במלכות ה', בעיקר בעין טובה ועשייה משותפת, בבניין העם והארץ, עם היכולת להיות בני נביאים היודעים גם לעמוד בגבורה ולבקר ולחשוף בעת הנכונה לכך.
הכותב הוא ראש הישיבה התיכונית 'אור עתניאל', רב־סרן במילואים