1. כיום, גם מי שקורא פעמים ביום 'קריאת שמע', לא בהכרח חי את המוטיב המרכזי המופיע בה. איננו אשמים, אולי הטקסט העוסק בירידת מטר נשמע לנו רחוק.
הלב שואל בשקט, כביכול, מי צריך מטר שהעולם כבר יודע לייצר מתקני התפלה?
מכאן קצרה הדרך לקריאת שמע טכנית, שמטרתה המרכזית, להזכיר לנו לשים לב ולקיים את המצוות - מפוספסת לאללה.
כך נוצר מצב שגם אם קוראים 'שמע', לא בהכרח מרגישים מחוייבות לקיים בעמל את מה שקראנו...
זה אבסורד שאפשר להבין אותו והמוטיבים 'העתיקים' ב'שמע' מסייעים לסנגר על עצמנו, אלא שצריך להיתמם כדי להתעלם לחלוטין מכך שכל טקסט עמוק,
מכיל בתוכו סאב-טקסט ורעיון גדול לא פחות מהטקסט עצמו.
זה לאו דווקא המטר אלא המסר של קריאת שמע שנותר בעינו גם אם העולם התרחק מאוד מאמונה בענייני שכר ועונש 'משמיים'.
הוא הולך ככה, בקצרה: תהיו טובים - יהיה טוב ואם לא - לא יהיה לכם טוב. 'תהיו טובים' מתייחס למצוות התורה. לא למה שמרגיש לנו נכון או מסתדר לפי מה שמקובל בעולם המשתנה. אולי לא נעים לומר, אך זהו הטקסט הבסיסי והידוע ביותר שאנו מאמינים בו.
2. 'אין ברכה בכסף שהושג במרמה' - הוא משפט שגם מי שאינם מאמינים כלל יודעים לדקלם בפנים נטולות ציניות.
תקראו לזה קארמה, 'יש דין ויש דיין' או 'העולם עגול'. כך או כך, בתוך תוכו, העולם הרחב מאמין בשכר ועונש. בזה שהפשע לא משתלם רגשית, אפילו כלכלית.
למרות שאין הסבר רציונלי מניח את הדעת לגבי 'כסף שהושג בדופי'. לכאורה, הכסף הזה אמור להישאר אצל מי שהשיג אותו כמו כל כסף ולהעניק לו שמחה רבה.
למרות זאת, העולם הרחב מאמין שאיכשהו זה לא משתלם ולא ממש מביא את התוצאה הפנימית שכסף 'כשר' עשוי להביא לאדם.
'משמע ש'יש משהו', גם אם קשה להגדיר אותו או אולי מפחיד לקרוא לו 'אלוקים'. העולם מכיר בזה.
3. כשעולמך היהודי מחייב אותך ל'מצוות' ואתה קורא על החובה הזאת ב'שמע', גם אם 'לא בא לך לעשותן' - כגודל הידיעה גודל האחריות.
בסופו של דבר, אתה מאמין - וזאת עסקת חבילה מפוארת מעבר לפולקלור וקיום מצוות מתוך הרגל.
אפשר להסתכל על אמונה כזכות עצומה ואפשר להביט עליה במבט שטחי ולשאול: 'אבל מה זה נותן לי בפועל בעולם הזה?' ולהפוך, בלי משים, מתחת לכל קריאות שמע לחסיד גדול של 'כוחי ועוצם ידי'.
בסקאלת המצהירים על אמונה, נמצאים אנשים הנאלצים מכורח השפעת מבלי הזמן לפסוח על שני הסעיפים; הם מאמינים, אבל לא עד כדי כך שקריאת שמע הבסיסית תדבר אליהם בפן העמוק ותזיז אותם מעשית. אפשר להבין מדוע; קריאת שמע כדרך חיים - מחייבת להכיר את 'כל מצוותיו' ולעשותן עד כמה שאפשר...
כך נוצר מצב של קריאה בעלמא וממשיכים הלאה. מאמינים אבל 'לא עד כדי כך' ותוך כדי ממלמלים שוב את הטקסט בלי לחשוב עליו ולהפנים את המסר היפה, החד, הפשוט, העמוק, הפלאי, האלוקי. בלופ הקריאה הזה - ההפסד כולו שלנו.
4. בפן האישי או הציבורי, כשמשהו מתרחש - אדם מאמין האמון על 'מינימום קריאת שמע' - מחפש היכן שגה מול אלוקיו.
גם אם אינו מוצא - הוא מספיק ענו כדי לתת לזמן להסביר לו בשל מה בא לו העניין המריר. הוא עובד ביצירתיות בלחפש את דרכיו בלי בלבול ובהלה.
הוא לומד את נושא 'שכר ועונש', 'ייסורים' ומנסה ליישב את דעתו ולהתמודד עם נסיונות האמונה בגבורה. למה? כי הוא רוצה להאמין בכל ליבו. זה חשוב לו.
הפיתוי להפוך למקשן ללא תשובות שיש בהן אמונה - הוא עצום. כל שכן היום כשאי האמונה מרחף מעל כל פני תבל ומבצבץ ממכמני סיפורים ודעות.
לאן שלא תפנה - תפגוש אי אמונה עקיפה.
העיסוק האקטואלי עוסק תדיר באשמים, מחדלים, פתרונות ומה שביניהם. זאת בעיה קשה. כי גם עיסוק בביקורת מוצדקת באופן בלעדי - מעקר את האפשרות הפומבית לחשבון נפש אפילו כשמתרחש אסון כלשהו הדורש זאת.
מילא בצרות אישיות, אי אפשר 'להכריח' בן אדם לעשות חשבון אישי עם עצמו, גם אם ברור שזה יועיל לו ויקדם אותו אמונית, רגשית וכלכלית.
אך מבחינה ציבורית, מה מונע מציבור המאמינים, מכל המגזרים, לשאול בקול רם - ולו לרגע: 'מה עשינו לא בסדר מבחינת המצוות?'.
לא, לא כדי 'להוריד את מצב הרוח', אלא כדי למצוא דרכי תיקון ולהתקדם כמגזר בדרך אמונה טובה יותר.
הרי סיפור ה'אין סתם בעולם' - כתוב ואנו קוראים אותו כל כך הרבה פעמים. באופן מוזר, הוא חומק לנו בין האצבעות באופן אישי וציבורי ושניהם מזינים זה את זה.
כי להאמין ש'הכל מכוון' ולחפש מה וכיצד לתקן - זאת דרך חייו של אדם מאמין. ואם בפרהסיה זה לא מדובר מספיק, גם בחיים האישיים האדם לא ימצא את עצמו מחשבן היכן טעה וכן להיפך.
כך אנו מקבלים, בלי משים, עולם הזועק בענק 'אני מאמין' ובטוח תמיד שאצלו הכל בסדר כי הוא 'מאמין' ואין מה לתקן לעולם ועד בעניין פרטי המצוות.
'אני מאמין!' זאת קריאה יפה מאוד, אך היא צריכה לבוא בד בבד עם חשבון נפש אישי, ציבורי, מגזרי, בכל מקום. אחרת, אנו שומטים את קרקע אמונתנו הטמועה ב'קריאת שמע': קיום מצוות בפועל. אין סתם.
5. לפעמים העניין של 'אין סתם' זועק לשמים. שמעתי שאומרים שצריך לעצום עיניים חזק מאוד כדי להתעלם מהקשר הרוחני בין אירועי חילול כיפור המצמררים - ובין אירועי שמחת תורה הכואבים מאוד מאוד, למרות שיש שלל הסברים ארציים לעניין. קשה להתעלם מהממד הרוחני וה'משחק באש'.
מאידך, האם בכל אירוע כואב (אישי וציבורי), אנו נוהגים לשאול את עצמנו 'איפה טעינו ולמה זה מגיע לנו'?
אמת היא, גם אם נשאל - לא בטוח שנשיג השערות מיידיות. אבל אם נשב על המדוכה ברצינות ולא נבהל מלומר 'תעינו', גם כלפי עצמנו - יכול להיות שנעלה משהו בחכתנו. זה לא אמור להוריד לנו את הביטחון העצמי. להיפך. זה יגרום לנו להיות חזקים, גדולים ונעלים יותר. ראויים לשבח. הן כציבור והן כפרטים.
אף אחד לא יודע חשבונות שמים, אך להתעלם מהם כביכול אינם קיימים ואין בהשפעת מעשינו דבר - זה כמו להאמין שהגנב הגדול בעולם יושב בטח, רואה ברכה בעמלו, מאושר מאוד ורווה נחת רגשית טהורה מחייו עלי אדמות.
הכותב הוא יוצר הסרטים החדשים: "אבא עם אלוקים" ו"מדריך למתבונן האמיץ".