1. היו זמנים בשנות התשעים שצעירים התרפקו על שירים של זמר רוק אחד ש'נגע להם בלב', כמו שאומרים. לך תתווכח עם תחושות לאור נרות.
גם היום, משום מה, אנשים עדיין קונים תחושות מוזיקליות, למרות שכבר ברור לכל ילד שעם יכולות הפקה בסיסיות - ניתן לרגש אדם עד דמעות ואפילו למכור לו משהו פיזי מעבר לכרטיס להופעה והפיכתו ל'מעריץ' מקליק ומלייק.
2. עכשיו נראה שהרגש המתעתע הזה יוצא לאוויר העולם ע"י ראפרים מסוימים. הם מקללים, אבל נשמעים מלאי לב ואפופים בכנות. זה לא סוד וצריך להודות; הכנות הזאת אינה שלנו. לא השפה ולא ההתנהגות. גם אם הם 'אנשים טובים' ע"פ בית הגידול שלהם - הם לא ממש צמחו בערוגות שלנו. סולם הערכים שלהם שונה ומה לעשות, אנחנו לא 'אוניברסלים', גם אם ממש נרצה. מה שחשוב לנו - לא חשוב להם וכן להיפך. לאהוב את עם ישראל - זה דבר מדהים. להזריק לוריד מסרים על החיים ורגשות באופן חד סתרי, כמאזין - זה משהו אחר לגמרי. לא מומלץ בעליל.
3. מוזיקה מעבירה את הנשמה וע"פ הפומביות הנחשפת ע"י זמרים כנים - אפשר לקבוע בהחלטיות שעם כל הכבוד לכישרון המהפנט, לא מדובר בבני אדם שהיינו רוצים שילמדו אותנו להגדיר רגשות, כיצד תופסים את החיים ובאיזו שפה מדברים. איני שופט מאזינים מרוגשים שמחבקים שירים ויוצרים מפורסמים בלי לקחת בחשבון את עצמת ההשפעה ההפוכה על הלב, כל שכן כשהוא פתוח, קל וחומר כשמדובר בכלי ענק כמו מוזיקה. ככה גדלנו והתרגלנו לזה.
4. משום מה, הכישרון כובש אותנו בעלטה וכשמישהו מוכשר, מצליח ומפורסם מפציע - נדרש מאיתנו להרכין ראש בענווה. חלק מאיתנו מתרגשים לראות 'סלב' וחלק אחר מתמלאים 'יראת כבוד'. כאלה אנחנו, רחש קל עובר בעוכרינו כשמישהו מפורסם ומוכשר אומר את מילותיו משל היה זה רש"י או רבי שלום שבזי. גם אם איננו מסכימים, אנחנו מקשיבים ל'סלב'. כל כך קשה להיות לבד שעד שמישהו אומר משהו שמצליח להזיז לנו את הלב - אנחנו מרימים שולי גלימתנו ורצים לחבק את יצירתו בלי לשאול האם ההשפעה המוזיקלית הזאת, בעומק העניין, טובה עבורנו? האם אפשר להתמסר אליה ולמי שיצר אותה מתהומות ליבו? האם זה באמת 'הלב שלנו' או שזה פשוט 'תפס אותנו' ואנחנו יותר מוקסמים מאשר מביטים במבט מפוקח לגבי מחירי ההשפעה?
הכותב הוא עורך תוכן ומגיש סרטונים וטקסטים, מוזיקאי, יוצר הסרטים "מדריך למתבונן האמיץ" (זמין כעת לצפיה ללא עלות!), "אבא עם אלוקים" ו"רווק עם אלוקים".