ביום ראשון התכנסו נציגי השמאל בוועדה לבחירת שופטים, והכריזו שהם בעד מינויו של יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון.
נקודה מהותית בדיון היא להכיר בזה שזה מה שקרה כאן, ותו לא. אין לדבר על "מינוי עמית לעליון", כי לא היה מינוי כזה. היה ניסיון למנות אותו. האם הניסיון הזה הצליח או נכשל? זה תלוי ביריב לוין, בבנימין נתניהו, ובאופן מפתיע בבצלאל סמוטריץ'.
הכרזתם של נציגי רוב הציבור בוועדה לבחירת שופטים – לוין, סטרוק וקרויזר – שהם אינם מכירים בתוקף המינוי, היא צעד חיוני. גם הודעת ראש הממשלה שלא יכבד את יצחק עמית ויצחק הרצוג בנוכחותו בטקס ההכתרה היא מתבקשת. בעבר הלא רחוק אפשר היה להגדיר זאת כצעד אמיץ, בהווה זה בקושי המינימום ההכרחי. זה רחוק מאוד מלהיות מספיק. לאי הכרת ממשלת ישראל בכהונתו של יצחק עמית חייבות להיות משמעויות מעשיות.
כשאתם אוחזים בעיתון הזה, שאלו את עצמכם: מה בעצם ההבדל בין המאמר שאתם קוראים ובין פסק דין? התשובה פשוטה: לפסק דין יש תוקף משפטי מחייב. דבר זה נובע מהעובדה שאת פסק הדין כתב שופט, בתפקידו כשופט. תפקידו של שופט נגזר מכך שהוא מונה לכהונתו כדין. אם כן, תוקף הציווי המשפטי תלוי בתוקף מינוי השופט. יצחק עמית לא מונה כדין לנשיא בית המשפט העליון, ומכאן שהוא איננו נשיא בית המשפט העליון.
הצעד הבא אפוא צריך להיות הבהרה של הממשלה כולה שהיא רואה עצמה מחויבת אך ורק לפסקי דין שניתנו על פי דין, כלומר, נכתבו על ידי שופטים שמונו כדין. פסק דין שנחתם לא כדין – איננו פסק דין, והוא אינו מחייב משפטית יותר ממאמר פובליציסטי. כל פסק דין שייחתם במילים "יצחק עמית, נשיא", איננו חתום כדין ואיננו פסק דין.
צעד חשוב נוסף נמצא בידיו של שר האוצר. מאחורי העובדה הטריוויאלית שכל שופט מקבל שכר בהתאם לדרגתו מסתתרים פקידים בהנהלת בתי המשפט, שתפקידם הוא לחתום על טפסים המוגשים לפקידים במשרד האוצר ומנחים אותם אילו סכומים להעביר לאילו חשבונות בנק. אם יצחק עמית היה מתמנה השבוע לנשיא העליון, הוא היה זכאי לתוספת שמנה בשכרו. אם פקיד בהנהלת בתי המשפט ידווח שליצחק עמית מגיע כעת שכר של נשיא העליון, יהיה זה רישום כוזב – פעולה המצדיקה לכל הפחות הליך משמעתי נגד הפקיד הכזבן. כמובן, על האוצר יהיה להשעות את כל התשלומים במחלקה הרלוונטית עד לבירור טענות על דיווחי שכר כוזבים, כפי שמתבקש בכל מחלקה שמחפפת בנושא. במשרד האוצר יש אגף שלם, אולי שניים, שאמונים על הביקורות הללו, ועל שר האוצר להשגיח שעובדיו יעשו את תפקידם.
צעד נוסף הוא זימון נשיא המדינה לשיחת נזיפה אצל ראש הממשלה. מהלכים רבים של נבחרי הציבור טעונים חתימת קיום אצל נשיא המדינה, וכך גם כתבי המינוי לתפקידים הבכירים ביותר נחתמים על ידו. טקס זה הוא שריד למונרכיות החוקתיות שבהשראתן עוצב השלטון בישראל. הנשיא לא אמור להתיימר להכריע במחלוקות, אלא לתת תוקף למוסכמות. אין מחלוקת ש"מינוי" יצחק עמית שנוי במחלוקת, ולכן טקס ההכתרה שהרצוג מתכנן הוא לקיחת צד. זה חמור יותר מהפשרות שהרצוג ניסה לכפות בתקופת מרד השמאל בימי הרפורמה המשפטית. הרצוג רואה את הפגמים המשפטיים בהליך, רואה את סירוב הממשלה הנבחרת להכיר בו ונותן לו תוקף, עם חותם של ממלכתיות מזויפת לחמיסת השלטון. מאחר שלממשלה עדיין נותר מה לעשות כדי להפקיע את השלטון מידי חומסיו, עדיין לא בשלה העת לדבר על הדחתו של הרצוג בגין שותפותו בהפיכה. אבל שיחת נזיפה בהחלט על הפרק.
ואם עיריית ירושלים ומשטרת ישראל יחברו יחדיו בדיוק במועד הטקס לביצוע עבודות תשתית דחופות בשדרות הנשיא בבירה, כאלה שיקשו מאוד את ההגעה לבית הנשיא, גם בכך יהיה איתות לעם ולשופטיו שהציבור עדיין מחזיק בפירורי שלטון.
הצעד האחרון, שעליו אני כותב כאן כבר בפעם השלישית, הוא צעד התקפי: יש לעצור ולחקור את היועצת המשפטית לממשלה, בין השאר בעקבות יחסיה המשוחדים לכאורה עם הפצ"רית. זה לא קשור ישירות לחמיסת כס הנשיאות על ידי יצחק עמית, אבל זה מהלך נחוש שמעביר מסר של הסרת הכפפות. עמית הרשה לעצמו לזלזל בעננת השחיתות המרחפת מעליו, משום שהוא יודע שהדין לא ימוצה עימו. כך לפחות אותתה הממשלה בהתנהגותה עד כה כלפי העבריינים מנהיגי מרד השמאל. תמונותיה של גלי בהרב־מיארה באזיקים יאותתו לו שהגיעה השעה לרדת מהעץ.
לממשלה יש כלים אפקטיביים יותר מהצהרות נבובות, כדי לנצל את מהלך העוועים של השמאל לשם השבת הסדר על כנו. הציבור מחכה שהיא תתחיל להשתמש בהם. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.