מי ששולט במשטרה החשאית מחזיק בשלטון. משטרה חשאית "עצמאית" משמעה: המשטרה החשאית בשלטון.
מדינות, גם דמוקרטיות נאורות וליברליות, זקוקות למשטרה חשאית. קיומה של משטרה חשאית סותר את אחד מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה: הפעלת הכוח המזוין חייבת להיות שקופה, חשופה לביקורת ציבורית ונתונה לחשדנות מתמדת.
רק בתנאים האלה מי שקיבל רישיון להפעיל את נשקו, ידע לאזן בין זכויות האזרח לבין התכלית שלשמה ניתן לו הכוח. המציאות הכואבת היא שאנשים רעים, לפעמים, מתכסים בזכויות האזרח כדי לעשות דברים רעים. כדי למגר את התופעה הזאת יש צורך בביון, גם כזה המופנה כלפי פנים. אחרת מדינות לא ישרדו.
אז איך מגשרים על הפער? איך מבטיחים שהמשטרה החשאית לא תשתמש בנשק שהופקד בידה, בחסות החשאיות האופפת אותה, כדי להגן על עצמה ואנשיה מפני רצון הציבור?
לא מדובר בתרחיש הוליוודי. במרחק 35 שנה אפשר לומר בידיעה שלמה שבפרשת קו 300, שב"כ עשה שימוש בכוחו ובסמכויותיו כדי להגן על עצמו ואנשיו ולתעדף את עצמו על פני האינטרס הציבורי. מסקנות אישיות הוסקו בפרשה הזאת, אך לא מסקנות מבניות. השב"כ הוא אותו שב"כ.
הדרך שבה מדינות דמוקרטיות מתמודדות עם פרדוקס המשטרה החשאית, היא הביטחון המלא שהמשטרה החשאית כפופה לפיקוח פוליטי. שהאנשים שאנחנו בחרנו ואנחנו יכולים להדיח, בפניהם אין סודות. בעבורם המשטרה החשאית איננה חשאית. זה מה שקובע חוק השב"כ: כפיפות מלאה של השב"כ לממשלה, כפיפות ישירה, ברמת ההנחיות, לא ברמת המדיניות, של ראש השב"כ לראש הממשלה.
העיקרון הזה נשבר ביום שלישי בערב, כשהשופט יצחק עמית, בליווי חבריו ולצערנו בכללם גם נועם סולברג, החליטו לנתק את המשטרה החשאית ממרותה של הממשלה. זה רחוק מלהיות עניין טכני. המשטרה החשאית חייבת כעת את נאמנותה לשופטי העליון. כששב"כ יפרש מהם "סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו", שעליהם הוא אמור להגן מפני "חתרנות", כמצוות חוק השב"כ, הוא יעשה זאת מתוך נאמנות לשופטים, לא לנבחרים.
המהלך הזה הוא נקודת שיא בהפיכה השיפוטית שאותה החל אהרן ברק ב־1995. העיקרון "לבית המשפט אין ארנק ואין חרב" נשבר. יש לבית המשפט חרב (ולמי שיש חרב יש גם ארנק). יצחק עמית הוא כעת ראש הרשות המבצעת של מדינת ישראל.
לאן ממשיכים מכאן? הדרך היחידה שבה תוכל ישראל לחזור להיות מדינה חופשית היא ניצחון מוחלט ובלתי ניתן לערעור על האויב הערבי, כלומר השבת החטופים עד האחרון שבהם בניצחון צבאי, והשמדת איום הגרעין האיראני. ואת זה תצטרך המדינה להשיג, למרבה הצער, מבלי שהשב"כ עומד לרשותה באופן מלא.
ממשלה שתביא ניצחון כזה תהיה מצוידת בלגיטימציה הציבורית הדרושה כדי להפקיע את השלטון מידיהם של יצחק עמית ורונן בר. איך בדיוק זה ייעשה עוד מוקדם לקבוע. אבל כדי שזה ייעשה יש צורך להחליף דיסקט: הקרב הפיזי, החמוש והמזוין מול האויב הערבי הוא גם קרב תודעתי מול הכוחות החתרניים מבית. הניצחון לא יכול להיות "של כולנו", כי השמאל הצליח עד כה להפקיע כל ניצחון "של כולנו" לחזקתו הבלעדית, אל מול השתיקה הממלכתית של ממשלת הימין.
הניצחון הזה חייב להיות ממוסגר כניצחון של ערכי הימין. שחרור החטופים באמצעות לחץ צבאי, אל מול ערכי השמאל של הפקרת חטופים בעסקת כניעה. ניצחון של אנשי הימין, מתנחלים הנלחמים כתף אל כתף עם תושבי השכונות, כשתגי משיח על כתפיהם ואמונה בה' ובתורתו בליבם, אל מול הסרבנות הניהיליסטית של הטייסים. ניצחון מדיניות הימין, רתימה מלאה של הממשל האמריקני ומדינות ערביות בעלות אינטרסים זהים, אל מול הזיות השלום של השמאל.
הניצחון הזה יוכל להפוך לניצחון "של כולנו", ניצחון שיביא בכנפיו את האחדות המיוחלת ויעצור את החתרנות, רק אם הוא ימוסגר בצורה ברורה ולא מגומגמת כהגשמת מדיניותה של הממשלה הנבחרת, לא של האופוזיציה. כמונחה על פי ערכי הימין, לא על פי ערכי השמאל.
תומס ג'פרסון אמר: "בענייני סגנון - שחה עם הזרם. בענייני עיקרון - תעמוד איתן כמו סלע". הציטוט הזה נחזה כמו ההיפוך המוחלט של ההדר הבית"רי, לפחות באופן שבו הוא מיושם על ידי הממשלה הנוכחית. ערב חג החירות, הגיע הזמן להיות איתן כמו סלע, ולשבור את גלי החתרנות המתרגשים עלינו מהשב"כ, היועצת המשפטית והשופטים.