בכנסת ה־25 הוגשו לא פחות משבע הצעות חוק שתכליתן להכפיף את היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה לשרים הממונים עליהם, במקום ליועץ המשפטי לממשלה.
נבחרי הימין מנופפים בהצעות הללו כאחד הדגלים של חידוש חקיקת הרפורמה, בעוד נבחרי השמאל משתוללים וזועקים על "קץ הדמוקרטיה", בנוהל הרגיל.
האמת היא שהצעת החוק הזאת מגלמת בתוכה את ההונאה הגדולה של הכנסת הזאת, כלפי בוחרי הימין: לא צריך לחוקק את החוק הזה. זה המצב החוקי גם בלעדיו. סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין קובע כי "במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות". סעיף 22 לאותו החוק קובע כי "אדם שייפה כוחו של עורך דין זכאי להיות מיוצג על ידיו". חברו את שני הסעיפים הללו יחד וקבלו מציאות חוקית חד־משמעית: היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה חייבים בנאמנות לשרים, לא ליועץ המשפטי לממשלה. אותו עיקרון חל גם על היועמ"שית עצמה, היא חייבת להיות נאמנה לממשלה, לא לעיקרון מופשט ובלתי מרוסן של "טובת הציבור".
מדובר בנגע הפושה בגוף החוק הישראלי. ישנו חוק ברור, אבל שופטים ויועמ"שים לא אוהבים אותו, אז הם מפרים אותו. אז הכנסת מחוקקת שוב את מה שהיא רוצה. רק שבניגוד לחוק הקיים, שקובע את הדברים בצורה ברורה, החוק החדש עובר את מסננות מחלקת ייעוץ וחקיקה והלשכה המשפטית בכנסת, ולכן הוא בהכרח יהיה חלש יותר.
מי שאמור לדעת זאת טוב יותר מכל אחד אחר הוא שר המשפטים יריב לוין. בהיותו ח"כ טרי, בשנת 2011, הוא לקח על עצמו את משימת ההתמודדות עם אחד מפשעיו החמורים של אהרון ברק – הלכת אפרופים. בפסק הדין הזה ברק גזל מאזרחי ישראל את חופש החוזים שהחוק העניק להם, והתיימר לקבוע שאם "הנסיבות החיצוניות" מצדיקות "פירוש" של החוזה בניגוד למה שכתוב בו, מותר לשופט לעשות זאת.
חבר הכנסת לוין הסתער על הסעיף הרלוונטי, ונתקל בבעיה: לא הייתה שום דרך לפרש אותו באופן שבו ברק פירש אותו. החוק היה חד־משמעי: אפשר להיעזר בנסיבות החיצוניות רק אם לשון החוזה אינה ברורה. אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז לוין חוקק, ובסופו של יום קיבלנו חוק שמנוסח בצורה הרבה יותר מעורפלת, רב־משמעית ומסובכת להבנה.
וכדי לזרות עוד מלח על הפצעים, לא עברה שנה מהשלמת החקיקה, ובית המשפט העליון פירש את החוק החדש כך שהלכת אפרופים חיה וקיימת. בפסק הדין נכתב שברור כי כוונתם של חברי הכנסת הייתה לבטל את אפרופים, אבל בוועדת החוקה דיברו גם נציגי היועמ"ש והלשכה המשפטית בכנסת. הם התנגדו לביטול אפרופים, ודעתם של אלה נראית יותר לבית המשפט.
דוגמה נוספת לפארסה הזאת היא החוק הראשון שעליו התעקש איתמר בן גביר בתחילת כהונתה של הכנסת הנוכחית: הפריע לו העיקרון שלפיו לשר הממונה על המשטרה אסור לתת הוראות למשטרה. אז הוא נחלץ לתקן את פקודת המשטרה, ולהבהיר שכשהשר קובע את מדיניות המשטרה, הוא אינו חייב להתייעץ עם היועצת המשפטית לממשלה, אלא רק לשמוע את עמדתה.
את החוק הזה הציג בן גביר כהישג, כהחלשת כוחה של היועמ"שית. אולם בפועל הוא השיג את ההפך, והונה את בוחריו ואת עצמו. סעיף 34 לחוק יסוד הממשלה קובע: "שר הממונה על ביצועו של חוק רשאי ליטול לעצמו כל סמכות, למעט סמכות בעלת אופי שיפוטי, הנתונה על פי אותו חוק לעובד המדינה, אם אין כוונה אחרת משתמעת מן החוק".
לפני שבן גביר חוקק את החוק הזה, מותר היה לו לפי החוק לא רק לקבוע מדיניות, אלא ליטול כל סמכות. כלומר להוריד הוראות ביצוע עד רמת השוטר הבודד, והסמכות הזאת לא הגיעה מחוק רגיל אלא מחוק יסוד. וכעת, אחרי שבן גביר חוקק, ישנה "כוונה אחרת משתמעת מן החוק" ומותר לשר להתערב רק במדיניות, ולא בביצוע, וגם זה בכפוף לשמיעת חוות דעת היועמש"ית. כל מה שהיועמ"שית צריכה לעשות כדי לסכל את מדיניות השר זה לשתוק. לא להשמיע את דעתה. העובדה שמדובר באחיזת עיניים לא הפריעה לשמאל להשתולל, לג'ינג'י לעתור ולשופטים לקבוע לפני כשלושה חודשים שהסעיף שמסמיך את השר להתערב בענייני חקירות - בטל.
המחדל החמור ביותר מהסוג הזה הוא ללא ספק התיקון לחוק יסוד השפיטה, שהגביל את סמכות השופטים להתערב בהחלטות הממשלה מטעמי סבירות. נזכיר מושכלות יסוד: מהי סבירות? גופי הממשלה פועלים מכוח הסמכה בחוק, וההסמכה הזאת כוללת בתוכה שיקול דעת. לדוגמה, שר הפנים מוסמך להחליט מי נכנס לישראל ומי לא. הכנסת מוסמכת להחליט מי יכהן כשר. עקרון הסבירות מתבסס על הטענה ש"סמכות לחוד ושיקול דעת לחוד", והעובדה שהחוק מסמיך את הממשלה לקבל החלטה מסוימת אינה אומרת שזו ההחלטה הסבירה. ואם השופטים חושבים שההחלטה אינה סבירה הם מבטלים אותה. אריה דרעי נפסל פעמיים מלכהן כשר כי "לא סביר" למנות שר שיש נגדו כתב אישום, למרות שחוק יסוד הממשלה קובע במפורש שנדרשת הרשעה כדי להדיח שר.
הכנסת לא הייתה צריכה לחוקק את חוק הסבירות. היא לא הייתה צריכה לכלות את משאביה, לא להצית את מרד השמאל, ולא לתת לאסתר חיות את האסקופה שעל גבה היא התיימרה לבטל חוק יסוד בפעם הראשונה. עקרון הסבירות הוא לא חוקי. הוא סותר את החוק שהיה קיים לפני חוק הסבירות, ואם אכן הסעיף "בוטל", אז הוא ממשיך להיות לא חוקי כעת.
בהתרגש עלינו מועד ב' של הרפורמה, חברי הכנסת שלנו נראים כמו מי שמחזיק בידיו פטיש, ומשום כך משוכנע שכל בעיה היא מסמר. לא כל בעיה אפשר לפתור בחקיקה, ויש להכיר את מגבלות החוק. המגבלה הגדולה ביותר של החוק היא שברגע שבית המשפט הציב את עצמו מעל החוק, אין חוק שיכול לו.
רגע לפני ההחלטות הדרמטיות בעניין הדחת היועמ"שית וראש השב"כ, הגיעה השעה שחברי הכנסת יזנחו את כלי החקיקה וידרשו מהממשלה בצורה ברורה: קיימו את החוק. גם אם בג"ץ מצווה אחרת, החוק הוא שקובע.