אחד השקרים השגורים בפי השמאל הוא שבצמרת סדר העדיפויות של נתניהו - נמצא נתניהו עצמו.
בשמה של אובססיה עצמית זו, נתניהו ממשיך את המלחמה על חשבון החטופים, ובשמה מעלילים בקפלן שהוא גם צפוי לבטל את הבחירות.
רוב הציבור לא קונה את השקר הזה, אבל בדמוקרטיה הרבה פעמים רוב הציבור זה לא מה שחשוב. הרבה יותר חשוב לנתח את צפונות ליבה של לשון המאזניים ההפכפכה.
מחנה הרוב מתחלק לשניים: בשוליו הרחבים נמצאים הביביסטים, אנשים שנאמנותם לראש הממשלה אינה תלויה בדבר. בניגוד לסנטימנט השכיח, אין בי זלזול והתנשאות כלפי האנשים האלה. הרעיון של דמוקרטיה ייצוגית הוא שהמוני העם מפקידים את סמכות השלטון בידי נאמניהם הנבחרים. כשאני נעזר באיש מקצוע, יהיה זה שרברב או מנתח מוח, אני מפקיד בידיו את האסלה או את הגולגולת ונמנע במודע מלחוות את דעתי על כל פעולה שהוא מבצע. אין שום פגם בלתת את אותו היחס לראש הממשלה.
ככל שמתקרבים למרכז, פוגשים אנשים שנאמנותם לראש הממשלה תלויה בעמידתו בציפיותיהם. אני יכול להבין שמנקודת המבט של ראש הממשלה, קל לפספס את האנשים האלה. באופן טבעי, האנשים שבאים איתו במגע יומיומי מתאפיינים בנאמנות מוחלטת. אבל להתעלם מהם זו שגיאה טקטית. היא עלולה לעלות לנתניהו בשלטון. חמור מכך, היא עלולה לדרדר את המדינה לסחרור.
ערב פסח תשפ"ג, נתניהו שגה את השגיאה הזאת. אחרי ליל גלנט, מאות אלפי ימנים התכנסו בקריית הממשלה בדרישה להשלים את חקיקת הוועדה לבחירת שופטים ולהמשיך ברפורמה בכל הכוח, למרות מרד השמאל. נתניהו הגיב בשני ציוצים באותו ערב, שבהם הודה למפגינים על התמיכה הלבבית בו. אבל לא על זה הייתה ההפגנה, אלא על המשך הרפורמה. הביביסטים הטהורים התרגשו מהציוצים הללו; הביביסטים המפוכחים, ואני בתוכם, חשו דקירה קרה כקרח.
התחושה הזאת הולכת ונרקמת שוב בימים אלה, אל מול התגובה השגויה של ראש הממשלה להתנהלות בג"ץ בעניין הדחת רונן בר. התשובה הנכונה לעתירה הייתה צריכה להיות מחוץ לבית המשפט, בהכרזה ברורה שהשופטים אינם מוסמכים לדון בעתירה ובטח שאינם מוסמכים להתערב בשיקול הדעת של הממשלה בעניין. יש מי שרואה בתצהיר התשובה של ראש הממשלה "נוק אאוט", שבעקבותיו השופטים לא יעזו להשאיר את ראש השב"כ במקומו. אבל את "לא יעזו" הזה שמענו לפני שהם ביטלו חוק יסוד, לפני שעציץ בית המשפט העליון סידר לעצמו את הג'וב, ועוד. השופטים בהחלט יעזו לבצר את כהונת רונן בר וכך לקנות לעצמם שליטה במשטרה החשאית. ולעומת זאת, את העובדות שחשף נתניהו בתצהירו הוא היה יכול לחשוף באותה מידה בהודעה לתקשורת או בסרטון. הלחץ הציבורי על השופטים היה זהה, אבל הוא לא היה מתבזה בשיתוף פעולה עם "דין של אפיקורסות והשחתת המידות" הזה, כפי שהגדיר ג'ון סטיוארט מיל את משפט סוקרטס.
שאלתי מקורב לראש הממשלה מדוע הוא אינו מאמץ אל חיקו את דוקטרינת אי ציות לבית המשפט, בשעה שדעת הקהל כה כשרה לכך. המקורב שיער באוזניי שאת הנשק הזה נתניהו שומר לבג"ץ הנבצרות. אפשר להבין זאת: היומרה לקבוע מי יהיה ראש הממשלה - להחליט במקום הציבור מי יכהן במשרה הציבורית הרמה ביותר - משקפת תעוזה הרבה יותר ברורה של היועצת המשפטית לממשלה והשופטים. אבל ההתייחסות לסוגיית הנבצרות כאל שעת כושר היא אותה טעות טקטית, אותה שגיאה אופטית, שנובעת מהתעלמות מהלך רוחם של הביביסטים המפוכחים והמתונים.
נתניהו הפקיר, בדרך של צייתנות לשופטים והתעלמות מהבוחרים, את כהונותיהם של ראש השב"כ, נשיא בית המשפט העליון, היועצת המשפטית לממשלה (שהדחתה מתעכבת מאימת בג"ץ), הפצ"רית, ובעצם גם שר הביטחון והרמטכ"ל שהדחתם המוצדקת התעכבה. המדיניות הזאת עלתה לנו בחייהם של חיילינו, בהתארכות שבי חטופינו. היא עלתה לנו בחופש הביטוי וההפגנה הכפוף לגחמותיהם של שופטים ופרקליטים. אם המשרה היחידה שעליה הוא מוכן לשלוף את נשק אי הציות לשופטים היא זו שלו - הוא ייתקל בתשואות מצד מחנהו הקרוב, אך בשתיקה נבוכה מצד האידיאליסטים מנושלי הזכויות שהצביעו לו בבחירות הקודמות.
באקלים הזה, השקר שלפיו נתניהו מתעדף את עצמו לפני הכול עלול למצוא קשב בקרב לשון המאזניים, באופן שיטה את הכף וימיט עלינו שלטון שמאל במחצית השנייה של כהונת טראמפ. צו השעה הוא להפקיע מידי השופטים את הסמכות על השב"כ, באמצעות הכרזה על אי ציות ועמידה על קיום ההחלטה החוקית של הממשלה. כל החלטה אחרת תפקיר את המדינה לידי השמאל.