עוד לא אמר את המילה האחרונה

אֲנִי שָׁר בְּעַל־פֶּה אֶת "אֵשֶׁת חַיִל"

וְגַם אֶת "אֵ־ל אָדוֹן",

וְאֶת "לְכָה דּוֹדִי"

וּ"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרוֹן".

אֲנִי מַכִּיר שָׁלוֹשׁ מַנְגִּינוֹת

לַ"אֲדוֹן עוֹלָם"

וְרַק אַחַת לְ"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ

וְכָל צְבָאָם".

אֲבָל הֲכִי אֲנִי אוֹהֵב

אֶת הַמִּלִּים וְהַמַּנְגִּינָה

שֶׁל הַטִּי־לָה־לַי־לַי שֶׁאַחֲרֵי "יְדִיד נֶפֶשׁ",

לִפְנֵי "לְכוּ נְרַנְּנָה".

(מתוך 'אולי בשבת יזרקו סוכריות', ספריית בית־אל)

לכל מי שהעוקץ המתוק הזה מעלה בו דמעת געגוע לסאטיריקן הדתי הראשון, מיועדת כתבה זו.

עשר שנים לאחר פטירתו, אורי אורבך עדיין ממשיך להדהד מעולמות יצירתו: מכלב שומר מצוות מצויר ועד להנהגה הפוליטית של המגזר הדתי־לאומי; מפרויקטים שנועדו לחבר את בני הגיל השלישי לצעירים ועד ליצירת גל חדש בעולם התקשורת הישראלי.

בכל אחת מתחנות חייו, ולא משנה מה היה תחום העשייה בה, הטביע אורי את חותמו הייחודי: כישרון נדיר של הומור ושנינות, עמידה על האמת, ויחד איתה רצון לכונן מכנה משותף רחב ככל האפשר.

במלאות עשור להסתלקותו, ביקשנו להתחקות אחרי דרכו של מי שאומנם מזוהה ביותר עם הקריאה המהפכנית "הטובים לתקשורת", אבל היה הרבה יותר מכך, ולא רק למגזר המצומצם שלו.

כוכב עולה בקריית שמונה

מאז שהיה ילד קטן, אורי אורבך תמיד אהב לכתוב. מיכל אלמנתו מספרת שביומן שניהל כבר בכיתה ג', אורי כתב: "יש לי ספר שלם בראש, אקרא לו פייר ודומינגו". "הוא לא כתב אותו מעולם, אבל זה מראה על היצירתיות שהוא נולד איתה". גם במהלך הלימודים בישיבת ההסדר בקריית שמונה, אורבך מצא את הדרך להשתלב בעולם העיתונות. הוא החל לכתוב טור קבוע במקומון 'מידע 8' תחת הכותרת 'מידע שמונצעס', ובו קטעים הומוריסטיים מהחיים בקריית שמונה. "כמו למשל מדרגות שהיה צריך ללכת בהן צעד וחצי, או גשר שבנו לכיוון הלא נכון, אבל גם קטע שמוקדש לקשישים בקריית שמונה – עוד הרבה לפני שמונה לשר לענייני אזרחים ותיקים", מספרת מיכל, "מאוד אהבו את מה שכתב".

אחרי שסיים את פרק הלימודים בישיבת ההסדר, שימש אורי במשך שנתיים מחנך כיתה ג' וד' בבית הספר היסודי בקריית שמונה. הוא היה מורה אכפתי ומשקיען. בין השאר, כשנודע לו שרבים מהתלמידים מעולם לא ביקרו בירושלים, הוא ארגן להם שבת מיוחדת בשכונת בית הכרם. "כשהשתתפתי לפני כמה שנים בטקס קריאת גן על שם אורי בעיר לוד", נזכרת מיכל, "ניגשה אליי מישהי שסיפרה שהיא למדה אצל אורי בקריית שמונה. היא אמרה שאת שיטות הלימודים החדשניות של היום – אורי יישם כבר אז. הוא היה מורה מסור. בשידה ליד המיטה הוא שמר מחברת עם שמות התלמידים והערות לקראת אספת ההורים, מי צריך ללמוד יותר ומי צריך דווקא להיות פחות לחוץ".

הרב צפניה דרורי, ראש הישיבה בקריית שמונה, זיהה מיד את הכישרון של אורי וניסה לסייע לו למצות אותו. בין השאר הוא שידך בינו ובין הקריקטוריסט והמאייר שי צ'רקה, היכרות שהניבה שיתופי פעולה רבים לאורך השנים. צ'רקה היה תלמיד שיעור א' כשאורי, בוגר הישיבה שעדיין התגורר בעיר, הגיע לביקור. "הרב צפניה דרורי קרא לי והציע לי לפגוש אותו", הוא משחזר. "הוא סיפר לאורי שאני מצייר. באותה תקופה, יצירות שלי פורסמו בקטנה יחסית. אורי הגיע אליי לחדר, ראה את הציורים ומיד הציע לי לצייר קריקטורות למדור שלו, 'פסיק', בעיתון 'נקודה'".

אז החל שיתוף פעולה פורה ועשיר בין השניים, שהניב לא מעט פרויקטים משותפים. כשאורבך הקים את 'אותיות' והפך לעורך הראשון שלו, נקרא צ'רקה אל הדגל. "ציירתי את הלוגואים של המדורים ואיירתי למדורים השונים. כשהוא נתקע בלי קומיקס הוא פנה אליי, וכך נכנסתי לתחום. משם זה התגלגל לעוד סדרות וספרים שהוציא במשך השנים". השניים אף שיתפו פעולה בערוץ התכלת ז"ל, בתוכנית 'אורבך וסבאג' (של ערן סבאג ואורי אורבך), כשלאורך התוכנית צ'רקה אייר את המרואיינים.

"אורי היה האדם הנכון במקום הנכון", הוא מגדיר. "הוא יצר ענף תרבותי בפני עצמו. הוא לא רק לקח מהחרדים את הדתיות ומהחילונים את הציונות, אלא יצר תמהיל חדש ואורגניזם בפני עצמו מבחינה תרבותית. הוא הפך את הציבור הדתי־לאומי ממקף שמחבר בין השניים למשהו שהרבה יותר עומד בפני עצמו. למקף אין זכות קיום עצמית. אורי הגיע למקף הזה בשלב שבו הוא קיבל את העצמאות שלו, והיה אחד ממאיצי התהליך. הוא נתן ביטוי לתת־תרבות שמתהווה בתוך התרבות הישראלית. רואים את זה באופן הכי בולט בספר 'אסור להפוך תנין בשבת', שכותרת המשנה שלו היא 'שירים שטותיים לילדים דתיים'. הספר הזה הוא יצירה לשמה, אין בו מטרה לחנך. יש בו בעיקר אמירה של ביטחון עצמי: אנחנו מספיק חזקים בשביל לבקר את עצמנו. היסודות מספיק עמוקים ורחבים כדי שנוכל גם לצחוק על עצמנו קצת".

מבחינת צ'רקה, גולת הכותרת של שיתופי הפעולה בין השניים היא 'מוקצה' – ספר קומיקס העוסק בחייו של כלב בשם מוקצה, המתגורר בביתה של משפחה דתית ומתמודד עם שמירת המצוות מנקודת מבטו. "אורי הגיע עם הרבה רעיונות והפכנו אותם לקומיקס. זאת הייתה עבודה הרבה יותר משולבת, עבדנו יחד לכדי יצירה משותפת", מספר צ'רקה ומסכם: "אף אחד כיום לא מצליח לשחזר את דרכו ואת אפקט האישיות שלו, אבל אין ספק שכל מה שקשור בנוכחות של אנשי ימין בעולם התקשורת – זה לגמרי המשך המגמה שהוא יצר".

כתב היד של מאמרו האחרון של אורבך ז"ל, שנכתב בבית החולים ופורסם ב'בשבע'

צילום מסך פייסבוק

-

מלחמה בתעמולה השמאלנית

התחנה הבאה של אורבך הייתה העיתון 'זרעים' של בני עקיבא. חברים מהישיבה שהיו בסניף בני ברק של בני עקיבא עם עורך 'זרעים' דאז ישראל וולמן, הפנו את תשומת ליבו לכותב המוכשר. "יצרתי קשר, ונסעתי אל אורי לישיבה. ישבנו ביחד על המיטה שלו ושם זממנו את אופי המדור שלו. מאז הוא החל לשלוח טקסטים בקביעות, וגם כעס בדרכו העדינה על השכתובים שלי", מספר וולמן. משם לקח אותו ישראל הראל לעיתון 'נקודה' כעוזר לעורך. אורי התחיל אז לכתוב מדור סאטירי שנקרא בהתחלה 'נקודה אחרת' ובהמשך 'פסיק'. בשלב מאוחר יותר, אחרי רצח רבין, אורי ערך שוב ב'נקודה' מדור סאטירה, ששמו היה 'הלחי השנייה'. "במדור הזה גם אני הייתי חברת מערכת רשמית, יחד עם יחיאל ספרא, ג'קי לוי, אבי סגל, עדי גרסיאל ועוד", מציינת מיכל. "אווירת התקופה דרשה התייחסות סאטירית".

אורי ומיכל הכירו כשהוא כבר התגורר בעפרה ועבד בירחון 'נקודה'. במקביל, כתב בעיתון החרדי 'ערב שבת', שהפך בהמשך ל'יום השישי', מדור בשם 'קוצו של חוד'. "מההתחלה חשבנו שטוב שאורי ישתלב בעיתונות הכללית. באותם ימים פורסמו כמה מאמרים שלו דווקא ב'ידיעות אחרונות'. האחד קבל על גביית תשלום בכניסה לשמורות טבע, והשני התייחס לכך שאחרי כל פיגוע מתייגים כל מחבל בתור 'משוגע', ותהה איך יכול להיות שעם כל השיגעון, הם לא אידיוטים ותוקפים דווקא יהודים".

זמן קצר אחרי החתונה, קיבל אורי פנייה משלושה אברכים מישיבת מרכז הרב בבקשה להקים עיתון לילדים דתיים־לאומיים, מוצר שלא היה קיים עד אז. "אני הצעתי את השם 'אותיות', שאכן נבחר", מגלה מיכל. "הצטרפתי לעיתון בתור מגיהה, ועבדתי שם שבע שנים. היה חשוב לאורי שהכול יהיה ברמה גבוהה, ולא רק מתקתק". בהמשך הוא שילב ב'אותיות' שירים שכתב לתוכנית סאטירית ברדיו. מהשרים הללו התגבש לאחר מכן הספר 'אולי בשבת יזרקו סוכריות' ואחריו, אט אט, הספרים הנוספים בסדרה 'ילדים כמונו'. במקביל התחיל לשדר כמגיש אורח בתוכנית של דליה יאירי ברשת ב'.

דרכיהם של איש התקשורת חגי סגל ואורי אורבך נפגשו באמצע שנות השמונים בעיתון נקודה. "היה קל לזהות את הכישרונות שלו", סגל נזכר. "הוא היה שנון באופן יוצא דופן, בנוסף להיותו אדם חביב". בהמשך שיתפו השניים פעולה והוציאו יחד כמה ספרונים, כמו למשל 'היום עוטפים בזה דגים' שיצא לפני הבחירות של שנת 1992. "היה מאמץ נואש להילחם בתעמולה השמאלנית, כאילו השמאל מבין טוב יותר מה המדינה הזאת צריכה ואיך היא צריכה לנהל את סוגיית יהודה ושומרון. בחוברת ריכזנו לא מעט נבואות שמאל שהתבדו, ורצינו לשחוט את הפרה הקדושה שכביכול הימין הוא הזוי ואילו השמאל צופה פני עתיד בהצטיינות. אחרי מלחמת לבנון השנייה פרסמנו גרסה מעודכנת של החוברת".

פרויקט משותף קטן, אך חשוב, היה 'כבשה טרפה זאב'. "זה התחיל במאמר שכתבתי בעקבות ברוך גולדשטיין ומערת המכפלה, איך פתאום כל העולם מסתער על כבשה שבטעות טרפה זאב, והופך את כל הכבשים לתוקפניות האמיתיות. הדימוי כמובן התייחס למתנחלים ולפלשתינים, שהפכו פתאום לקורבנות. אורי הפך את המאמר למעין בלדה. פרסמנו את החוברת בחתימת שנינו. בעקבותיה הוא הוזמן לדבר ברשת ב', שם ראו שהוא שנון מאוד והזמינו אותו שוב ושוב, עד שהוא קיבל תוכנית בגלי צה"ל". במהלך השנים, מספר סגל, נשמר בין השניים קשר הדדי של היוועצות. "הייתה הפריה הדדית, עד שהוא הלך לפוליטיקה".

מי יכול להצחיק אותי במליאה?

בין לבין כתב אורבך מאמר דו־שבועי בעיתון 'חדשות' וכן בעיתונות המקומית בירושלים. בהמשך הגיע ל'מעריב', שם כתב טור שבו היצירתיות שלו באה לידי ביטוי באופן בולט יותר. לאחר תקופה, ישראל וולמן, שבזמנו הביא את אורבך ל'זרעים' וכבר היה סגן עורך המוסף לשבת ב'ידיעות אחרונות', שכנע את המערכת לתת לאורבך טור שבועי בעיתון, והוא כתב שם שנים רבות. מיכל מספרת על שגרת כתיבה קבועה בבית – חיפוש נושאים ושיוף טקסטים מדי יום רביעי לידיעות, ואחרי כמה שנים הצטרף במוצאי שבתות הדד־ליין לטור ב־ynet יהדות בעריכת אלעד טנא.

בשנת 1995 נקרא אורבך אל הדגל להקמת תחנת הרדיו הדתית הראשונה – רדיו קול חי, ונמנה עם חמשת מייסדיה. בתחנה החדשה שידר תוכנית שבועית מדי יום שישי. בתוך זמן קצר, כשהבין שהתחנה הולכת ומתחרדת והחלה לאסור שירת נשים גם בשעות שסוכם עליהן מראש במכרז, עזב בטריקת דלת במהלך השידור יחד עם מנחם מיכלסון, שותפו לשידור ולהקמת הערוץ.

לתחנה הצעירה גויס גם איש התקשורת קובי אריאלי. "תוך רגע הפכנו לחברים", הוא מתאר, "מאז לא זזה ידי מתוך ידו". למרות פרישתו הזריזה של אורבך מ'קול חי', השניים נפגשו בתוך זמן קצר בתחנות הבאות. "הוא הביא אותי ל'מילה האחרונה', אחר כך לעיתון 'מעריב' ולערוץ התכלת. לצערנו הוא עזב את המילה האחרונה וירשתי את מקומו שם. נותרנו חברים גם בתקופת הפוליטיקה, עד שהסתלק מוקדם מדי. זאת שערורייה. למה יהודי כזה צריך למות בגיל צעיר כל כך?" הוא תוהה.

"אורי נכח בחיים שלי באור של חוכמה, עצה ובעיקר הומור", מציין אריאלי. "היו אצלו שני מנועים חזקים מאוד שבדרך כלל לא פועלים יחד: איש מצחיק מלא בהומור, הקומיקאי הכי מצחיק שהכרתי, שהיה גם אידאולוג מנומק ורציני עד אימה. זה היה סוד הקסם שלו. שניהם נכנסו באותו בן אדם. זה גם היה סוד הקסם שלו בפוליטיקה. אין כמעט יום שאני לא חוזר לאורי וחושב מה הוא היה אומר, נזכר בסיפור או מתגעגע. דווקא בסיפור הפוליטי – אין ספק מה הוא היה אומר. אם הוא היה רואה מה הולך כאן, הוא היה מסתובב וחוזר לקבר", הוא מחייך באירוניה.

"כבר עשר שנים שכל הזמן יש לי בראש איזה היגד או בדיחה שאני חייב לספר לו. בשנים הראשונות היד הייתה נשלחת באופן אוטומטי לטלפון, עד שנגמלתי מזה", הוא מספר. "יש דברים שרק הוא היה יכול להבין. זה עוד יותר היה נצרך בשבילו כשהגיע לפוליטיקה – הוא היה יושב משועמם במליאת הכנסת ולפעמים היינו גואלים אותו. לפעמים הוא אפילו היה מבקש שישעשעו אותו בווטסאפ ברגעים כאלה".

"שתי תכונות שליליות של פוליטיקאי מצוי - עודף מוטיבציה ורשעות – לא היו לו", מחדד אריאלי. "במערכת הבחירות הראשונה הוא לקח אותי לעבוד במטה ההסברה. היה לנו על השולחן סלוגן שהוא הציע: 'דתי נורמלי מצביע לבית היהודי'. כל המומחים אמרו שזה יעבוד. אומנם זה קצת יעצבן את הציבור החרד"לי ויעשה קצת רעש, אבל בסוף יביא לתוצאה הרצויה. בבוקר שלמחרת הוא ביקש לרדת מזה, 'אני לא אלך על סלוגן שהופך את האחרים ללא נורמלים', אמר בנחרצות. כשהוא נכנס לפוליטיקה, תהיתי לעצמי האם הכריזמה שלו תנצח. בתוך רגע המערכת הפוליטית עמדה מול הקסם וסגדה לו. היא הבינה שמתברר שאפשר גם אחרת. עובדה שכל מה שהוא עשה זכה להצלחה. הוא היה מאוד מוערך על כולם. הוא נפטר מוקף בהערכה והערצה".

אורבך ז"ל עם משתתפי התוכנית 'המילה האחרונה'

צילום: גדי סיארה

-

"זה המיקרופון שלי!"

גולת הכותרת התקשורתית של אורבך הייתה התוכנית הפופולרית 'המילה האחרונה', ששודרה בגלי צה"ל בזוגיות רדיופונית מופלאה עם עירית לינור ואחרים במשך כעשור, עד שנכנס לפוליטיקה. "התוכנית נתפרה בשביל שנינו", חושפת לינור. "נפגשנו במשדר בחירות שהנחה יאיר לפיד, בבחירות של 1996. אורי הוזמן על תקן המשבצת של איש הימין. המשתתפים האחרים התייחסו אליו מאוד גרוע, זלזלו בו, והכי הרגיז אותם שהוא לא התייחס ברצינות להודעה של חיים יבין שפרס ניצח בבחירות. הם היה זחוחים, היו בטוחים שלא ייתכן אחרת".

אומנם באותם ימים הייתה לינור נטועה עמוק במחנה השמאל, אבל כבר אז מאוד כאבה לה צורת ההתייחסות אליו. "זמן קצר אחר כך, גיל עומר, שהיה סגן מפקד גלי צה"ל, פנה אליי עם רעיון לתוכנית ויכוחים של חילונית־שמאלנית־תל־אביבית מול דוס־ימני־ירושלמי. הוא שאל אותי אם יש לי רעיון ומיד זכרתי את אורי. גיל צחק, הוציא פתק מהכיס והראה לי שכתובים עליו שני שמות: עירית לינור ואורי אורבך. באופן משעשע הוא פנה במקביל לאורי, שהציע גם הוא את השם שלי".

הזוגיות הרדיופונית התבררה כהצלחה מסחררת ושברה שיאי האזנה. הם יצרו אז את הסלוגן המחויך "כולם מדברים על הקרע בעם, אנחנו עושים אותו". "היה כיף גדול", מספרת לינור. "אני מבינה את אלו שמבקשים להקיף את עצמם באנשים שחושבים כמוהם, אבל לי זה פחות מפריע. לאורי ולי היה טמפרמנט דומה וטמפרטורה דומה. הסתדרנו די טוב על ההתחלה, וככה זה נמשך עד שהוא הלך לפוליטיקה. נשארנו חברים גם אחרי שהוא הפך לחבר כנסת ובהמשך גם לשר. עמדנו בקשר עד הרגע האחרון", היא מציינת.

"אורי היה מלא חן והומור, מצחיק, הגון וחבר טוב, אבל חשוב לזכור שרוב הזמן ששידרנו יחד לא הסכמתי עם עמדותיו", היא מדגישה. "לשנינו הייתה סלידה מהמשפט 'לא יעלה על הדעת'. במהלך התוכנית הבנתי שכאשר אני מדברת עם מישהו שמעניין לדבר איתו, אני לא מנסה לשכנע אותו. התפקיד של כל אחד מאיתנו היה 'לדגמן' את הדעות של המחנה שלו, ולתת את הטיעונים הכי טובים".

לינור מספרת כי באחת הפעמים שאורי שוחח עם אחד מבכירי גלי צה"ל על חוסר הייצוג של הציבור הדתי־לאומי, ניסה הלה להצדיק את עצמו ואמר "אפילו נתַנו לך מיקרופון". אורי הזדעק: "מה פתאום נתתם לי? זה המיקרופון שלי!". "כך בהחלט 'המילה האחרונה' שיקפה כיוון שהוביל לשלל תוכניות זוגיות של שני אנשים משני צידי המתרס", משחזרת לינור, "רק שלצערי תוכניות הוויכוחים היום הפכו לקרב גלדיאטורים, מי יכניס יותר מכות לשני".

אחד הדברים שלמדה לינור מאורבך היה שקביעת סדר היום התקשורתי נובעת מאג'נדה פוליטית טהורה. "עם הזמן למדתי לזהות שעולם התקשורת כולו עשוי מקשה אחת. יותם זמרי אמר שבמאמר שלו 'הטובים לתקשורת' אורי טעה, היה צריך את 'הרעים לתקשורת', כי בעקבות קריאתו נכנסו החבר'ה הטובים לתוך מערכות תקשורת ותיקות שהתרגלו לעבוד בפורמט מסוים, נטמעו בתוכן ואימצו את הערכים שלהן. לעומת זאת, אצל אורי – המערכת לא שינתה אותו. הוא היה חד־פעמי, לא היה שכפול של האירוע הזה. אורי היה אורי".

פרלמנטר למען כבוד הכנסת

בשלהי שנת 2008, סמוך לבחירות לכנסת ה־18, הצטרף אורבך למפלגת הבית היהודי, רשימה חדשה שנועדה לאחד את מפלגות האיחוד הלאומי ומפד"ל, במטרה להתמודד מטעמה לכנסת. מי שהוביל את מהלך האיחוד מאחורי הקלעים היה יועץ התקשורת יהושע מור יוסף. באותם ימים עברה שלי יחימוביץ' מעולם התקשורת לתפקיד יושבת ראש מפלגת העבודה, וגם העיתונאי ניצן הורוביץ הצטרף למפלגת מרצ. כך עלה הרעיון לקחת חלק בטרנד ולהציע לאורי אורבך להשתלב ברשימת הבית היהודי.

מור יוסף פנה אל האלוף (במילואים) יעקב עמידרור, יושב ראש המועצה הציבורית של המפלגה, והעלה בפניו את הרעיון לקראת הפריימריז שעמדו על הפרק. "אמרתי לו שאף עיתונאי לא יסכן את המעמד שלו כדי להתמודד בפריימריז, ולכן הצעתי שיבקש מהמועצה מנדט לשריין מקום לבכיר מעולם התקשורת שיחזק את הרשימה", הוא מספר. "המועצה שהתכנסה בשדרות החליטה להיענות לבקשתו ולהעניק לו את המנדט. במקביל נפגשתי עם אורי אצלו בבית וביקשתי ממנו לשמור על חשאיות עד לצליחת המהלך".

בסופו של דבר האיחוד בין שתי המפלגות לא החזיק מעמד והן רצו בנפרד. "ערב לפני הגשת הרשימות התעורר ויכוח לגבי המקום השלישי, אחרי פרופ' דניאל הרשקוביץ וזבולון אורלב. אורי התקשר אליי וסיפר שמבקשים ממנו לזוז למקום הרביעי. אמרתי לו שיתעקש על המקום השלישי ושיאיים בפרישה אם לא יקבל את מבוקשו. זה נמשך כמעט עד חצות ולבסוף הוא קיבל את המקום השלישי. המפלגה קיבלה שלושה מנדטים בלבד, ואורי הפך לחבר כנסת מן המניין והתגלה כפרלמנטר מעולה".

"במשך הרבה שנים הייתה אצלו המחשבה שיום אחד הוא ילך לפוליטיקה, אבל לא חשבנו שזה יקרה כל כך מהר", מודה מיכל. "כשנוצרה הרשימה המשותפת של המפד"ל והאיחוד הלאומי, הוא היה הטאלנט שיבוא וימשוך קולות. בחנוכה נסענו בלעדיו בתחבורה הציבורית למפגש משפחתי בגוש עציון, והוא היה אמור לחזור איתנו, אבל התעכב בהגשת הרשימה לבחירות לכנסת. אני זוכרת שהוא התקשר כשהיינו בצומת הגוש ושאל מה דעתי על השם 'הבית היהודי – מפד"ל החדשה'. ברגע האחרון האיחוד הלאומי פרשו ורצו בנפרד, ומיד אחרי הבחירות אורי פעל לריצה משותפת.

"בתור חבר כנסת הוא עשה הרבה דברים שקשורים לחיבור בין אנשים, למשל עמד בראש השדולה לקשרי דתיים־חילונים והשדולה החברתית. היה לו עניין שלא תהיה אינפלציה של חוקים, כי זה לא העיקר ויש עוד דרכים להשפיע, כמו הנגשת שטרות הכסף לעיוורים. השטרות שאנחנו משתמשים בהם היום הם בגדלים שונים בזכות אורי. בשיתוף פעולה עם כצל'ה הוא יזם את החוק לסימון המזון. המדבקות האדומות על המוצרים לסימון כמות גבוהה של סוכר, נתרן ושומן הן פרי העשייה שלהם".

בנוסף לכך, מספרת מיכל, לאורי היה חשוב לשפר את התדמית של הכנסת ואת הרמה התרבותית שלה. "הוא ייסד את מיזם 'הצעה לספר' שפעל במשך ארבע שנים, שבמסגרתו חברי כנסת ושרים התכנסו עם אנשי תרבות ורוח וקראו קטעי ספרות שאהובים עליהם, מיזם שאומץ גם בחמ"ד ונמשך עד היום. אורי גם יזם את 'קיר התהילה' בכנסת, שמוקיר את חברי הכנסת שזכו בפרס ישראל. הוא גם דאג שכל הספרים שחברי כנסת כתבו יהיו בספרייה של הכנסת".

ממה היה לו יותר סיפוק, מעולם התקשורת או מהכנסת?

"בכנסת אורי הרגיש שהוא משפיע", היא מאבחנת. "הוא אמר שעיתונאי הוא כמו תרנגולת שמטילה ביצה לארוחת הבוקר, אבל פוליטיקאי נותן את בשרו לארוחת הצהריים. אוכלים אותו בלי מלח. באחד מנאומיו אמר 'כעיתונאי נתתי עצות. בתור איש ציבור אתה חייב לעשות דברים'".

המנטור של בנט ושקד

לקראת מערכת הבחירות הבאה, של שנת 2013, היה אורבך מאלו שהביאו את נפתלי בנט ואיילת שקד להשתלב ברשימת הבית היהודי. "אורי ידע לקרוא את הרוח הנושבת בציבור", נזכר מור יוסף, "הוא ראה שמנגנון מפלגתי וועדה מסדרת זה כבר לא תופס. היה לו ברור שהחבורה הקיימת לא תצליח להרים את המפלגה. הוא הבין שצריך להתחדש. בנט בדיוק סיים את תפקידו במועצת יש"ע, ואורי דחק בו להשתלב בפריימריז". ואכן במערכת הבחירות ההיא הרשימה המשותפת של הבית היהודי והאיחוד הלאומי בראשות בנט קטפה תריסר מנדטים. בתור בכיר במפלגה, מונה אורי לתפקיד השר לאזרחים ותיקים.

לפני שהפך לשר לאזרחים ותיקים קיבל אורבך הצעות לכמה תפקידים, אבל היה לו חשוב לקחת תחום שיוכל לחולל בו שינוי. "סיפרו לי שבשנתיים הוא הספיק לעשות מה שאחרים לא עושים בהרבה יותר זמן. הוא פעל לשנות את היחס לאזרחים ותיקים, ולא מעט מיזמים שלו ממשיכים עד היום. אגב, את שם המיזם הפופולרי 'שלישי בשלייקס' נתנה דווקא הבת שלנו, תמר", מחייכת מיכל. "זה הגיע אחרי המיזם 'סבא סרט', בשיתוף האחים אדרי, בעלי סינמה סיטי, שעודד את האזרחים הוותיקים לצאת מהבדידות ולצרוך תרבות. וכמובן 'שבת והדרת' - שבת ההוקרה לאזרחים הוותיקים, שמתקיימת בקהילות רבות בשבת פרשת קדושים ולקראתה, מיזם שאני ממשיכה להוביל עד היום".

הכנסת ה־19 לא שרדה זמן רב ופוזרה כעבור שנתיים. באותם ימים אורי כבר חלה. ממיטת חוליו הוא התמודד בפריימריז של הבית היהודי ואף נבחר למקום הרביעי, כך ששולב במקום השישי של הרשימה המאוחדת. למרבה הצער, עוד לפני שהספיק להיכנס לכנסת ה־20 הוא נלקח לבית עולמו, חודש לפני שמלאו לו 55 שנה.

את חזונו בנוגע לעתיד המפלגה הדתית־לאומית הוא כתב במאמרו האחרון, שפורסם מעל דפי 'בשבע'. "אורי כתב את החזון שלו לעשור הבא, שבדיוק נגמר בימים אלו. במאמר שכותרתו הייתה 'להפוך תהליך למהלך' אורי קרא לציבור הדתי־לאומי על כל גווניו לשתף פעולה, מה שלא בדיוק קורה עד היום", היא נאנחת. "החזון הזה מופיע בסוף הספר 'דתי נורמלי', שבו קיבצנו לבקשתו את מבחר כתביו, לפי רשימות שהכין. הוא אפילו נתן לספר את שמו".

יש משהו שמפריע לך בדרך שבה זוכרים את אורי?

באופן מפתיע, מיכל עונה בחיוב: "לא מעט אנשים שהכירו את אורי טורחים לציין שהוא נהג 'להשתמש בהומור'". את מיכל זה מקומם. "ההומור היה דרך חיים מבחינתו, חלק ממנו, לא כליצנות אלא כזווית המבט שלו על העולם. כך הוא גם שמר על פרופורציות ולא החשיב את עצמו יותר מדי, אלא היה איש ציבור שמשרת את הציבור". מיכל מעירה לגבי נקודה נוספת: "לפעמים מציגים את אורי כאילו רק רצה לפייס ולחבר בין אנשים. אז נכון, הוא עשה את זה מצוין. אבל הוא גם היה סאטיריקן ואיש של אמת, כך שאם הייתה לו ביקורת הוא אמר או כתב אותה בחריפות, אם כי פעמים רבות בחיוך", היא מדגישה.

לקראת שנת העשור לפטירתו, הקימו משפחתו ומוקירי זכרו עמותה ששמה 'בדרכו של אורי אורבך', במטרה להנציח את פועלו. "היו לו רעיונות כל כך טובים, צריך רק להוציא אותם אל הפועל. ממש השבוע הדפסנו ספר ששמו 'איפה באמת מסוכן'. בתנו שירה איירה אותו לפי קטע סאטירי שאורי כתב בסוף שנת 2000, ובו הביע מחאה על אוזלת היד בזמן הירי המתמשך על גילה מכיוון בית ג'אלה. הסכנה שם הולכת ומצטמצמת עד לפינה אחת ליד הפריזר ברחוב האנפה. 'נו, אז זה נקרא מסוכן?'", מצטטת מיכל את ההומור האורבכי החד. הרווחים ממכירת הספר יוקדשו לטובת פעילות העמותה.

"בסופו של דבר, עיקר הנוכחות של אורי בתודעה הישראלית הוא בזכות הדברים שכתב ובזכות התוכנית בגלי צה"ל יחד עם עירית לינור. הם המורשת העיקרית שלו", מסכם חגי סגל. "אומנם הוא עשה גם הרבה דברים טובים בפוליטיקה, אבל הוא תמיד ייזכר בתור סופר יותר מאשר פוליטיקאי. הוא לא היה כזה חנון כמו שלפעמים מנסים לתאר אותו. הוא ידע לעקוץ את בני הפלוגתא שלו ולהשיב מלחמה. הוא ידע להכאיב, אבל באלגנטיות. אני לא יודע איך הוא היה שורד את כל מה שעובר על הציבור הדתי־לאומי מבחינה פוליטית בעשור האחרון. יכול להיות שאם לא היה נפטר בדמי ימיו, יום אחד היו מריצים אותו לתפקיד נשיא המדינה. הוא לא פסל את האפשרות הזאת, אבל לעולם לא נדע".