משנים את כללי המשחק

שנים רבות התגוררו זוג השחקנים ערן ואילנית לנסקי במרכז רמת גן, עד שתפנית שעשו בחייהם הביאה אותם להתלבטות קשה.

"היינו בתהליך התחזקות והמרחב כאן לא היה דתי. לא ידענו מה לעשות", משתף ערן. "בהשגחה פרטית, במשך כמה ימים רצופים אילנית ראתה ברחוב דוס מזוקן ואחרי כמה ימים עוד אחד ועוד אחד. התחלנו לחפש את המעוז שלהם".

יום אחד נתקלה אילנית באחד מהדתיים הללו בגן השעשועים השכונתי. באותם ימים היא השתתפה בטלנובלה ישראלית נצפית ביותר. "באתי לגשת אל הדוס המזוקן שחיפשתי כבר כמה ימים, שישב שם עם אשתו, ופתאום שאר הנוכחים בגינה זיהו אותי בתור הדמות המפורסמת מהטלוויזיה והתחילו להמטיר עליי שאלות: 'תגידי, מה עם הזאת? בסוף רוצחים אותה?' אחרי שהצלחתי לנער אותם, סוף סוף תפסתי את הזוג, והם ענו בהתלהבות והזמינו אותנו להצטרף לסעודת שבת ולתפילות בבית הכנסת".

בין שתי המשפחות נוצר קשר חם, ואז התברר לבני הזוג לנסקי שבלי ששמו לב צמחה ליד ביתם קהילה שמתאימה להם כמו כפפה ליד – קהילת 'נהורא' מבית ישיבת רמת גן. "הקדוש ברוך הוא הבין שכנראה לא נזוז מכאן, אז הוא הביא לנו את הקהילה עד הבית", מאבחנת אילנית בחיוך. "היה שלב שחשבנו אולי לגור בפאתי בני ברק, אבל ברוך ה' זכינו בקהילה מדהימה. בזכותם מאוד התחזקנו. כל העניין של צניעות וכיסוי ראש היה לי קשה מאוד. באותה תקופה הייתי דוסית מבפנים אך חילונית כלפי חוץ, והבנתי שזה לא יוכל להישאר כך לאורך זמן. אמרתי לחברות שלי שאני חוזרת בתשובה, אבל אף אחת לא האמינה לי. הן היו נקרעות מצחוק. הבנתי שאני מוכרחה לתת לזה ביטוי כלפי חוץ, והחברות מ'נהורא' עזרו לי לצלוח את הצעד המאתגר".

"צדיקה יכולה להיות שחקנית?"

בשנים ההן כתבה אילנית את המחזה 'המחברת הצהובה של סיון' על אלימות במשפחה. במחזה היא מגלמת חמש דמויות, כולל ילדה שמספרת את הסיפור שלה לאחר שברחה עם אִמהּ למקלט של נשים מוכות, שם היא עוברת תהליך עד שהיא יוצאת לחיים חדשים. במהלך השנים עלתה אילנית עם ההצגה יותר מ־3,000 פעמים, לעיתים כמה פעמים ביום. גם כיום היא שותפה בכתיבה ובמשחק בהצגה זו ובהצגות אחרות, בהן 'מרק זך' ועוד. הצגותיה זכו בפרס קרן רבינוביץ'.

"תהליך התשובה היה קשה מאוד", היא מודה. "במיוחד היה קשה לכסות את השיער. אם לא אהיה שחקנית – מי אהיה? איך בכלל צדיקה יכולה להיות שחקנית? זה לא הסתדר לי, בגלל שחשבתי שאם אהיה דתייה אצטרך לוותר על המשחק. באותה תקופה היו לי שיחות ארוכות עם אורלי בר נתן, אשתו של הרב יובל בר נתן, רב קהילת נהורא ברמת גן, וגם עם הרב אור טאוב, מראשי הקהילה, שאמרו לי בשום פנים לא לוותר על המשחק".

גם אצל ערן המעבר מלהיות דתי בפנימיות לדתי גם בחיצוניות היה מאתגר. "בשלב מסוים הגעתי להכרה פנימית שהגיע הזמן להפסיק ללכת עם כובע ולהתחיל ללכת עם כיפה בגלוי", הוא מתאר. "המאורעות של 7 באוקטובר חידדו אצלי עוד יותר את עניין הזהות, והתחלתי להוציא ציציות ולגדל זקן. יש לי חברותא שנמצא בתהליך התחזקות, יום אחד הוא ראה אותי עם ציציות בחוץ ואמר בהתפעלות: 'וואו, זה כמו תכשיט!'. כך שקיבלתי חיזוק גם מהכיוון הזה".

באותם ימים השתתף בסדרה 'רמזור', בה גילם דמות של אב למשפחה ברוכת ילדים. "להפקה הזאת כבר הגעתי חבוש כיפה. בסיום הצילומים אחד מאנשי ההפקה העיר לי 'אל תשכח להחזיר את הכיפה לסט התלבושות'. אמרתי לו: 'לא, זה שלי מהבית'. הוא היה המום: 'מה? אתה בתשובה?' עניתי בחיוב. הוא רצה לתת לי פרגון מהז'רגון הדתי ואמר 'וואלה, שה' יקום דמך'. שנינו צחקנו".

כמובן שמרגע שהשניים קיבלו על עצמם עול תורה ומצוות, היצע התפקידים שיכלו לבצע הצטמצם משמעותית. "אנחנו אומרים הרבה יותר 'לא' מאשר 'כן'", מעידה אילנית. "ברך ה' שכל אחד נהיה עצמאי בתחומו, כך שאנחנו לא כל כך תלויים בעבודות חיצוניות. פחות משתתפים בהפקות של אחרים, יותר בהפקות עצמאיות", מוסיף ערן. "אבל אנחנו עדיין משתתפים בסרטים שאינם דתיים, במסגרת ההלכה", מדגישה אילנית.

על תקן הדתי או על תקן השוויגער?

"לא מזמן הציעו לי לשחק בסרט. אמרתי למפיקה שאני כבר דוסית עם כיסוי ראש, אך היא ענתה שאין בעיה. 'את הולכת לשחק אחות בבית חולים. יש אחיות דתיות. אין בעיה שגם את תהיה אחות דתייה'. התקשרתי לרב טאוב, והוא אמר שאם הסרט צנוע ואין בו דיבורים שאינם נקיים, אין בעיה לשחק בו. ואכן השתתפתי בו. במהלך ההכנות לצילומים כולם הכירו אותי, וחשבו שכיסוי הראש שלי הוא בגלל שאני בתוך הדמות. באו לחבק אותי ואמרתי 'לא לא, אני שומרת נגיעה'. מאז החליטו להסתלבט עליי ולכנות אותי 'הצדיקה'".

אתם רואים שליחות בכך שאתם ממשיכים לעסוק בתחום, למרות השינוי באורח חייכם?

"ברור", עונה אילנית באופן חד־משמעי. "כל עניין התסריטים שמגיעים לפתחי הופך להיות הרבה יותר רגשי, כי לפעמים יש תחושת השמצה כלפי ציבור דתי, או בעיות צניעות", מוסיף ערן. "רוב העיסוק שלי כיום הוא במיזם שהקמתי של ההצגות המטיילות. רוב הזמן אני זוכה להצחיק אנשים בחוצות ארצנו, לחבר אותם למורשת ולספר להם את הסיפור שלא סופר. למשל, במהלך הסיורים בנווה צדק מתברר למשתתפים שמרוקאים הקימו את השכונה, מה שנעדר מדפי ההיסטוריה המקובלת".

ההצגה השמאלנית כגשר ליהדות

ערן לנסקי גדל ברחובות בבית לא דתי, לאב ניצול שואה ואם צברית. "במשך שנים רבות אבא חקר את עולם הדבורים והקים את תחום חקר הדבורים בפקולטה לחקלאות". בשלב מסוים בבית הספר היסודי התחיל לעשות סצנות מצחיקות לחברים, מה שהוביל לטוויסט בעלילה. "המחנכת בכיתה ו' המליצה לאמא שלי לשלוח אותי לחוג תיאטרון ברחובות, שם התחלתי להתפתח בכיוון הזה. לא הייתי תלמיד מוצלח במיוחד, והיה לי די ברור שאני רוצה להתמקד במשחק". בתיכון התקבל לבית הספר היוקרתי לאומנויות 'תלמה ילין' ועבר ללמוד בו. "במשך ארבע שנים בכל בוקר הייתי נוסע מרחובות לגבעתיים. בתקופה הזאת התחברתי לעולם התיאטרון והמשחק". "הוא למד עם כל המפורסמים", מציינת אילנית.

לאחר סיום לימודי התיכון התגייס ערן לצה"ל. המחשבה הראשונית הייתה להשתבץ בתיאטרון צה"ל, אך העניין לא הסתדר והוא שובץ בגרעין נח"ל. חלק מהזמן שירת כלוחם, וחלק מהזמן השתייך לגרעין שנשלח לעיירת הפיתוח באותם ימים - מצפה רמון. "הרעיון היה ליצור גשר עם אנשי הפריפריה דרך האומנות", הוא מסביר את הרציונל של המיזם שהיה פופולרי בשנות ה־80. "רוב חברי הגרעין התמחו באומנות פלסטית, שמאתגר יותר להפוך אותה למיזם חברתי. בגלל שהייתי בתחום התיאטרון, זכיתי ללמד ולביים הצגות, ודרכן לחוות את האוכלוסייה המקומית. העלינו הצגות ומחזות זמר, זה היה מאוד משמעותי לקהילת מצפה רמון".

לקראת תום השירות הצבאי קיבל ערן החלטה להמשיך להתמקצע בתחום ונרשם ללימודים בבית הספר למשחק 'ניסן נתיב'. "מדובר בבית ספר מאוד נחשב. מתוך 800 נרשמים, מתקבלים רק 15 תלמידים מדי שנה", הוא מסבר את האוזן עם הנתונים. "הסניף המרכזי נמצא בתל אביב, ויש סניף קטן יותר בירושלים. עשיתי חשבון שבסניף הירושלמי יהיה רגוע יותר וגם הסיכויים להתקבל אליו היו גדולים יותר".

אחת מאלו שבחנו אותו הייתה אילנית, סטודנטית שנה שלישית בניסן נתיב באותם ימים. "ברגע שהוא עלה על הבמה, כל צוות המבחן עצר את נשימתו. 'מי זה? וואו, איזה מוכשר'", היא חוזרת למפגש הראשון ביניהם, ואף מחקה בקולה את המבטא המתגלגל של חברות נוספות בצוות הבחינה. ערן התקבל ללימודים וכך נוצרה ההיכרות בין השניים, "עוד לא ברמה של חתונה, אבל בהחלט התיידדנו. היינו מדברים בהפסקות בין השיעורים".

השנתיים הראשונות ללימודי המשחק היו אינטנסיביות ביותר. בשנה השלישית מתנקזים כל תוכני הלימוד להפקת הצגות בפועל. "בסוף השנה תיאטרון הבימה חיפשו שחקן מחליף להצגה, במקום מיכאל וייגל שחזר בתשובה. יחד עם כמה מסיימי שנה ג', ניגשתי למבחנים. תוך כדי האודישן שכחתי את הטקסט, אבל כנראה אלתרתי בצורה מוצלחת וכך נוצר קליק ביני ובין הבמאי וקיבלתי את התפקיד".

'מלחמת אחים' היה שמה של ההצגה, שרצה בסוף שנות ה־90. "היא עלתה בעקבות המתח החברתי סביב רצח רבין. באופן ייחודי השחקנים המקוריים היו שותפים בכתיבת תסריט ההצגה, אבל אני הגעתי בתור מחליף למוצר מוגמר. ההצגה עסקה כביכול במתחים שהיו בסוף ימי בית שני והביאו לחורבן, בהקבלה לימינו. בעצם היא הפנתה אצבע מאשימה כלפי צד מאוד מסוים". "תנחש כלפי מי", מפטירה אילנית באירוניה, "הצגת שמאל על מלא".

ההצגה לקחה את הדמויות ההיסטוריות והציגה אותן באופן מסוים מאוד, את מתתיהו הכהן הגדול הציגה כקנאי־משיחי וכך גם את פינחס בן אלעזר הכהן. "החלופה שההצגה הציעה בתור היהדות הייתה כביכול התפיסה של רבן יוחנן בן זכאי – 'תן לי יבנה וחכמיה'. כביכול התביעה לארץ היא מקור הרע, והנה ההוכחה: רבן יוחנן מוותר על הארץ ומסתפק ביבנה. והנה לנו החוכמה היהודית".

בתור שחקן, היה לערן חשוב להבין טוב יותר את המקורות ההיסטוריים שעליהם מתבססת ההצגה. "התחלתי קצת ללמוד, וזה היה הגשר בשבילי להתחיל להתעניין ביהדות. ישבתי בבית אריאלה והתחלתי לחקור מי היה אספסיאנוס ומי היה טיטוס. כך שבפועל, ההצגה יצרה אצלי עניין סביב היהדות. לפחות חצי מהאנסמבל חזר בתשובה, על אף שהיא הציגה באופן מאוד לא חיובי דמויות חשובות בעולם היהדות".

לשמוע מה הארץ מספרת

תוך כדי העבודה בתיאטרון, הופיע ערן במגוון פרסומות והשתתף בסדרות ישראליות ידועות כמו 'בנות בראון', 'החיים זה לא הכול', 'רמזור' ועוד. לאחר תקופה פורייה במיוחד, בתיאטרון הבימה החליטו להתרענן עם קבוצה חדשה, וערן ראה בכך הזדמנות להתחדשות עצמית. "הקשבתי לקול פנימי שתבע ממני להכיר את הארץ. תמיד אהבתי לטייל והייתה לי תחושה שהארץ מספרת משהו, ואני לא מצליח לשמוע מה היא מספרת. חשבתי שאם אכיר את הסיפורים, החיבור שלי לארץ יהיה חזק יותר".

הוא נרשם לקורס מורי דרך והדרכת טיולים של השלוחה התל־אביבית של אוניברסיטת חיפה. "היה לי ברור שהולך להיות כאן משהו מגניב, עם טוויסט שמשלב את האומנותיות שלי. התקופה ההיא זכורה אצלי עם שמחה גדולה על הכרת אזורים, תקופות ומאפיינים. כל הזמן הזה המשכתי לעבוד בתיאטרון ובטלוויזיה, והיה לי ברור שאני הולך לקראת שילוב העולמות. לא רציתי לוותר על אף אחד מהם".

כשסיים את הלימודים וצלח את המבחנים, החליט לצאת לדרך עם מיזם 'הצגה מטיילת'. כבר יותר מ־20 שנה שערן מטייל עם ההצגה שלו באתרים נבחרים. "חשבתי על דמות שיהיה נחמד לגלם אותה, מישהו שיספר את הסיפור, שמצד אחד יהיה משעשע ומצד שני נוגע ללב. דמות קלילה שכיף ללכת איתה לטיול והיא מתווכת את התוכן באופן חווייתי". איסוף החומרים והתשתית ההיסטורית נעשה על ידי אילנית, וביחד עיבדו השניים את החומר לתסריט. המדריך כביכול עובד בדואר ויש לו עולם פנימי עשיר, שדרכו מתוודעים המטיילים להיסטוריה. "הדמות מטיילת בנווה צדק, שרונה, יפו העתיקה, זיכרון יעקב, נחלאות בירושלים. עם השנים התווספו עוד מסלולי סיור של הדמות, שהמשתתפים פוגשים אותה בכל פעם בשלב אחר בחיים".

במקביל התפתחה גם קריירת המשחק של אילנית. היא בת גילו שגדלה בעפולה לאב נגר ואם אחות, בבית מסורתי אך חילוני. "תמיד הייתי מצחיקה והחברים ניבאו לי עתיד בתור שחקנית, אך ההורים היו אמביוולנטיים כלפי העניין. 'אם תהיי שחקנית – תהיי ענייה, אין לשחקנים מה לאכול'. מצד שני, אבא שלי היה אומר שמי שמצחיק אנשים – יש לו מקום מיוחד בגן עדן. בפועל, התחמקתי מזה. גם בתוכי הייתה האמביוולנטיות הזאת". בהגיעה לגיל 18 התגייסה לחיל האוויר ושובצה בתפקיד ביטחון שדה.

לאחר השחרור, התכנון היה ללכת ללמוד לוליינות בבית הספר המקצועי היחיד בעולם - בבלגיה. "הייתי אמורה לנסוע לפני כן לצרפת כדי לעבוד ולחסוך כסף, ומשם לבלגיה קניתי כרטיס לכיוון אחד ונפרדתי מההורים. אבל כשהגעתי לצרפת, פשוט נכנסתי לדיכאון עמוק. אמרתי לעצמי שעוד מעט זה יעבור, אבל ככל שחלפו הימים הבנתי שאני צריכה לחזור לארץ. זאת הייתה חתיכת פדיחה, כי נפרדתי מכולם לארבע שנים. חזרתי לארץ מתוך הבנה שאין ברירה, אני חייבת ללכת ללמוד משחק. למרות שלא האמנתי שאצליח, התקבלתי ללימודים בניסן נתיב, שם הכרתי את ערן".

הלימודים היו אינטנסיביים ואילנית נאלצה לעבוד במקביל כדי לממן את הלימודים, ובכל זאת היא זוכרת את הימים הללו כאחת התקופות היפות בחייה עד אז. "הייתי מאושרת, הרגשתי שאני במקום שלי". עם סיום הלימודים עברה אילנית לתל אביב והחלה להשתתף בסרטים ובסדרות טלוויזיה. "בין לבין ניקיתי בתים, כי שם נמצא הכסף", היא צוחקת.

בהשגחה פרטית באותם ימים גם אילנית וגם ערן הגיעו לתל אביב בעקבות חיפוש עבודה והקשר ביניהם התחדש. "יום אחד נפגשנו באקראי והתברר שאנחנו גרים זה ליד זה", נזכר ערן. המפגש המחודש הוביל לתובנה שחתונה היא רק עניין של זמן. "באחד הימים אמרתי לאילנית שאולי נשמור את טיולי האופניים של שבת לימים אחרים בשבוע", הוא נזכר. "בחסדי ה' היא הסכימה. השלב הראשון היה להימנע מדברים שאסורים בשבת, חשבנו שבכך אנחנו שומרים שבת. לאט לאט למדנו והעמקנו בשמירת תורה ומצוות".

הזוג הצעיר החליט לקבוע את ביתו במרכז העיר רמת גן. "גם בעולם התשובה, היה ברור לנו שאנחנו נשארים כאן, במרחבי העשייה שלנו, ביצירה, אומנות וקשר עם השכונה", מציין ערן. "עד שהגדרנו את עצמנו בתור דתיים לקח זמן", מדגישה אילנית. כך בעצם השניים המשיכו להיות בשר מבשרה של הסצנה התל־אביבית, לצד שמירת תורה ומצוות בסתר. "היינו בארון הרבה זמן, הילדים שלנו הם אלו שהוציאו אותנו ממנו. כשהיינו צריכים לשלוח אותם למערכת החינוך הדתית, זה חייב גם אותנו ליישר קו".

"גברת, תגיעי עכשיו!"

השניים הורים לארבעה ילדים: נעמה (22), מתגוררת בירושלים ונשואה למלאכי – אברך בישיבת הר המור, אלעד (20) שמשרת בצבא, הלל (17) ותמר (14). אם עשיתם אחד ועוד אחד והשם "הלל בן אילנית" נשמע לכם מוכר, לא טעיתם. לפני שלושה וחצי חודשים הוא נורה ונפצע קשה על ידי שוטר במהלך הפגנה בשומרון, ומאז מאושפז בבית החולים וזקוק לרחמי שמיים. "תתפללו", מבקשת אילנית.

הלל למד בישיבת התיכונית בסוסיא, משם עבר ללמוד בישיבה חקלאית במרחבים, שם נחשף לחוות ששומרות על מרחבי יהודה ושומרון. במהלך החופש הגדול התנדב בחווה ליד פדואל. "בסוף החופש, כשהיה אמור לעלות לכיתה י', הוא התחיל להגיד לנו: 'אני לא רואה את עצמי חוזר ללמוד, ארץ ישראל מחכה לי. אם אנחנו לא נהיה כאן – הם יהיו כאן'".

"ברמת הרעיון, תמיד היינו מחוברים לארץ ישראל, אבל מבחינה פרקטית אנחנו עירוניסטים", מחדדים השניים. "הלל לא היה מוכן לכך שבזמן שהוא ילמד, הערבים ישתלטו על ארץ ישראל. היינו בהלם. אנחנו נורמטיבים, הולכים לפי הספר, אבל אצלו היה פשוט שהוא הולך ליישב את ארץ ישראל. בהתחלה הוא התנדב ובהמשך עבר לחווה אחרת ליד חוות יאיר, בה עבד שנה שלמה כדי לחסוך כסף לבנות חווה משלו. בשלב מסוים הוא מצא נקודה ליד חומש והתחיל להשקיע את הכסף שחסך בעבודה מאומצת כדי לפרוץ לשם שביל גישה. הוא קנה טרקטור וטנדר, תוך שהוא כבר מתכנן לעלות. כמה ימים לפני כן הוא הלך להפגנה שבסיומה נורה על ידי שוטר", נשנקת אילנית. "בשארית כוחותיו, כשמבחינתו אלה רגעיו האחרונים, הוא צעק לחבריו – תעלו לנקודה ליד חומש!"

ברגעים ההם השתתפה אילנית באחת ההצגות של תיאטרון חרדי שבו היא מופיעה, ובאמצע ההצגה קיבלה שיחת טלפון מערן שבישר לה שהלל נפצע קשה. "זה היה ב־12 בלילה, אחרי ההצגה. ערן היה רגוע ועדכן שהוא בדרכו למרכז הרפואי מאיר בכפר סבא. הוא הציע שאחזור הביתה ואגיע מחר. בינתיים תפסו לו את הטלפון ואמרו בטון מצמרר: 'גברת, תגיעי עכשיו. מחר כבר לא בטוח שיהיה רלוונטי'. עליתי על מונית ספיישל לבית החולים".

הלל עבר בגבו ניתוח ארוך שלקח תשע שעות. "עד שפינו אותו מהשטח, במשך 50 דקות, הוא איבד כמות עצומה של דם, נס שהוא נשאר בחיים", היא אומרת בהודיה. "משם הוא עבר לטיפול נמרץ, שם היה מורדם ומונשם, עד שפתחו לו קנה לנשימה. כל הזמן הזה לא ידענו מה מצבו, והאם יוכל לחזור ללכת. יום אחד, אלעד אחיו הגדול בישר לנו: 'אני הולך לקנות לו נעליים'. הוא קנה לו את הנעליים הכי יקרות בהרבה כסף", מתארת אילנית בדמעות. "הוא אמר 'אני יודע, אח שלי ילך'. גם אנחנו בטוחים שזה עוד יקרה. הלל כל הזמן מחייך ושמח". "אנחנו מרגישים שארץ ישראל שולחת לו כוחות, בגלל הנאמנות שלו אליה", מאבחן ערן.

בימים אלה נמצא הלל בשיקום נוירולוגי בתל השומר. "הוא מרגיש את הבטן ואת הרגליים, שזה פלא גדול", מעדכנת אילנית. "בהתחלה הוא היה משותק מהחזה ומטה ועכשיו חזרו לו התחושות. הרבה חברים מקיפים אותו ואנחנו אופטימיים. לצד זאת, אנחנו מקווים שמי שצריך לתת את הדין – ייתן את הדין. אנחנו לא מתעסקים בזה, אלא יותר בריפוי ובהחלמה. אין ספק שהיה כאן אירוע חריג. שוטר שהיה אמור לשמור עליהם יורה בבן שלנו ובעוד אנשים, אחד מהם נפצע אנוש בראשו ועדיין בשיקום".

מי אתם מצפים שיחקור את הפרשה הזאת?

"אנחנו מאמינים שהכול מושגח, אך לצד זאת מצפים שיהיה בירור הוגן ואמיתי", מבקש ערן. "זה היה אירוע חריג שפתח פתח להתרת דמם של המתיישבים", מוסיפה אילנית. "אחיות שלי, שהעולם שלהן רחוק מהעולם שלי, בהלם מהסיפור הזה וממש איתנו. הרבה אנשים בכלל לא שמעו עליו. אנשים לא יודעים ששוטר יהודי ירה בנער בן 17. מי שעשה דבר כזה, לא יכול להמשיך בתפקיד שלו".

ביתה של משפחת לנסקי אינו מונגש, ולכן כשהלל משתחרר לשבתות והוא מרותק לכיסא גלגלים, המשפחה מתלווה אליו בכל פעם למקום מונגש אחר. "אנחנו צוחקים שאין עניין להנגיש את הבית שלנו ברמת גן, אנחנו גרים בו זמנית – עד שנעבור לגור לידו בחווה שלו. אבל אנחנו עירוניסטים בנשמה, בלי הרעש של המכוניות והעשן של האוטובוסים אנחנו לא נרדמים בלילה", מחייכת אילנית. "עד ההחלמה המלאה, בתהליך השיקום יש לנו תפקיד, להאיר פנים, להיות שמחים ולהודות על מה שיש. הלל בטוח שמהאירוע הזה הוא ייצא טוב יותר, זה רק ישביח אותו".