התחלה// נולדה וגדלה במושב מעגלים בדרום הארץ, שאביה היה בין מקימיו. בת הזקונים, לפניה עוד חמישה אחים ואחיות. "האחים גדולים ממני בפער, כך שהייתה לנו ילדות קצת שונה".
אבא// אברהם מימון ז"ל. דמות מרכזית במושב, שאף הקים את מחלקת הספורט במועצה האזורית שדות נגב. נפטר מאירוע מוחי בגיל 47, כשהייתה בת שלוש וחצי.
אמא// שרה מימון (70). במשך שנים רבות עבדה בתור מורה לספרות, כיום גמלאית של משרד החינוך. "דמות מפתח בסיפור שלי. היא זאת שלימדה אותי איך מתאלמנים, מצליחים לגדל משפחה שמחה ובוחרים בחיים".
ספסל הלימודים// כמה שנים לאחר פטירת האב עברה המשפחה להתגורר ברחובות, שם למדה מכיתה ב' עד י"ב. תחילה בבית הספר תחכמוני, משם עברה לבית הספר נועם ולאחר מכן למדה באולפנת צביה רחובות.
כאן בונים// "מאז שאני זוכרת את עצמי, אני בן אדם של חיפוש פנימי והתקדמות רוחנית. התקופה הזאת הייתה מלאה בכתיבה, חיפוש וגיבוש זהות. אני מרגישה שעד היום אני נשענת על השנים האלה. באחד השלבים של ההתחזקות הרוחנית עזבתי את בני עקיבא". בהתאם לכך, את שנת השירות הלאומי בבתי ספר חילוניים בקריית גת שילבה עם לימודים במדרשת נגוהות.
מחול אקדמי// לאחר השירות הלאומי החלה ללמוד לתואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטת בר אילן. "הפסקתי מהר מאוד, כי הכימיה והפיזיקה פחות הסתדרו לי, ועברתי ללימודי תואר ראשון בהוראת מחול במכללת אורות. בזמנו זה היה חדשני ולא מוכר. המקום של התנועה תמיד היה חי בתוכי. הרבה מהזמן שהייתי בחדר הוקדש לריקוד והקשבה לנפש מתוך התנועות של הגוף".
החצי הראשון// בשנה השלישית ללימודים התחתנה עם אלקנה ויזל, שנולד וגדל בנווה דקלים שבגוש קטיף ובמהלך השנים עבר עם משפחתו לאפרת. "היה לי ברור שאתחתן עם בחור חסידי שלומד בישיבת רמת גן. אלקנה היה להטוטן, אז כל העניין של אומנות, תנועה, עולמות הבמה, וגם כמובן המקום החסידי של היותו עובד ה', ממקום מחובר לעולם הזה – היו לא מעט נקודות השקה. החתונה הייתה רק עניין של זמן".
להטוט חסידי// בשלב הראשון קבע הזוג הצעיר את ביתו ליד המכללה, ובהמשך עברה המשפחה להתגורר בקהילת הישיבה ברמת גן. "אלקנה היה דמות משמעותית בישיבה. עוד לפני שהתחתנו, הוא היה רב גן בגנים החילוניים באזור. כולם הכירו אותו בזכות היותו להטוטן. כשעברנו לרמת גן, הוא התחיל ללמד בבית ספר באור יהודה ולאחר מכן בתלמוד תורה שלום ברמת גן. אני עבדתי כמורה למחול בבתי ספר באזור".
שיקום// לפני כ־11 שנה, במהלך מבצע צוק איתן, אלקנה נפצע. "הוא היה כמה ימים בתוך עזה, לא הייתה בינינו תקשורת, עד שהוא נפצע במרפק. הם עמדו לצאת ממבנה, ואז התחילו לירות עליהם פצמ"רים. למרבה הנס החול של גוש קטיף ספג את רוב ההדף והוא קיבל רק רסיס במרפק, במרחק מילימטר מהעצם. הוא עבר תקופה ארוכה של שיקום. בגלל שהוא היה להטוטן, היה קריטי מבחינתו שהיד תוכל לחזור לתנועה מלאה".
מדרימים// בשלב מסוים, בגלל הצפיפות בעיר, עברה המשפחה להתגורר בנגוהות שבדרום הר חברון. עם המעבר החלו שני בני הזוג ללמד בבית הספר ביישוב בני דקלים הסמוך. בתוך זמן קצר התאהבו השניים ביישוב והחליטו לעבור אליו. "אלקנה מונה לתפקיד רב בית הספר והפך לדמות משמעותית בקהילת בני דקלים. יום לפני שנהרג, הוא כתב את ההערכות בתעודות של התלמידים שלו, עם מילים מחזקות".
אין פטור// כשפרצה המלחמה היא הייתה בעיצומם של לימודים לתואר שני בטיפול בתנועה באוניברסיטת חיפה. בעקבות הפציעה אלקנה קיבל פטור, ולכן לא גויס. "במוצאי שמחת תורה הגיעו אלינו אחיו התאום של אלקנה, איתמר, ומשפחתו שפונו מביתם בשדרות. במקביל אלקנה החל לגייס תרומות לחיילים לרכישת ציוד חסר, כמו פנסי ראש ומטענים ניידים. אסי צובל, שהיה איתו בגדוד, סיפר שכדי שאלקנה ירד מהם נתנו לו לגייס כמויות לא הגיוניות של ציוד, ותוך 24 שעות אלקנה גייס הכול ונסע לנירים עם הציוד".
סבב ראשון// כשראתה עד כמה הוא נחוש להיכנס מתחת לאלונקה, החלה לשכנע אותו להתגייס בעצמו. "הוא שאל אותי: את בטוחה? אין חרטות. אמרתי שכן, והוא מאוד שמח בזה. הוא היה צריך להפעיל הרבה פרוטקציות כדי שיגייסו אותו מחדש".
סבב שני// בסבב השני בעזה, אלקנה כבר ביקש בעצמו להתגייס. "אמרתי לו כן, ואני לא מתחרטת על זה. בתקופה של המילואים הוא פרח. רוב הזמן הם שמרו על הגבול ובסך הכול נכנסו פעמיים לעזה. לפני שהוא נכנס בפעם הראשונה, ביקשתי ממנו שיכתוב משהו. לפני הפעם השנייה שאלתי אותו איפה הוא שם את המכתב, והוא ענה שבתוך הפלאפון".
הלב יודע// אלקנה נהרג ביום שני, י"ב בשבט אשתקד. "יום לפני שהוא נפל, דיברנו ושאלתי אותו איך יהיה אפשר ליצור איתו קשר, בגלל שלא הרשו להכניס פלאפונים. הוא ענה שאצור קשר עם חבר מהישיבה שנמצא בחמ"ל. באותו יום נסעתי ללימודים בחיפה. בדרך חזרה, בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים, התחלתי להרגיש תחושות לא טובות. בדיעבד התברר שבאותן דקות אירע הפיצוץ של קריסת המבנים שממנו אלקנה נהרג".
פה חשדתי// בעקבות התחושות ניסתה להשיג את החבר, והוא ענה שהכול בסדר ותכף הכול יתבהר. "בשלב מסוים הוא הפסיק לענות לי. כאן התחלתי לחשוד. כשהגעתי הביתה, שחררתי את אמא שלו ששמרה על הילדים. השכבתי את הילדים והלכתי לישון עם הבגדים. לפני שנרדמתי, שלחתי הודעה לחברה טובה שיש לי תחושה שעוד מעט הולכים לדפוק אצלי בדלת כדי לבשר שאלקנה נהרג. היא אמרה לי 'מה פתאום? הכול בסדר. תכף אברר'. כבר הרגשתי שקרה משהו, אבל לא היה עם מי לדבר".
דפיקות בדלת// היא הספיקה לישון כחצי שעה, עד שהתעוררה מקול הדפיקות של המודיעים. "למרות שכבר ידעתי, עצם הבשורה גרמה לי לרעידות בכל הגוף. לא ידעתי איך לבשר לילדים, ובסוף החלטתי לעשות את זה הכי רך שאפשר, לתת להם לישון ולספר בבוקר. הערתי אותם כרגיל עם חיוך, הלבשתי אותם, הכנתי להם כוס שוקו וביקשתי מהם להתכנס בחדר ההורים. שם סיפרתי להם שאבא זכה למסור את הנפש למען עם ישראל, והבטחתי להם שיהיה בסדר. היה קשה מאוד והרבה בכי, אבל גם תחושה של זכות גדולה. מאותו רגע הרגשנו שהפסקנו להיות משפחה פרטית והפכנו להיות של עם ישראל. היה ברור לנו שאנחנו צומחים מהמשבר הזה".
המכתב// ברגעים ההם היא נזכרה במכתב שכתב אלקנה לפני שנכנס לעזה וניסתה להשיג אותו. "שלחתי את החבר לבסיס, והוא מצא את הטלפון מתחת למזרן של אלקנה בבסיס. זה הגיע אליי עוד לפני הלוויה, וידעתי שיש שם מסרים שעם ישראל חייב לשמוע, כמו 'תשמחו, תבחרו בחיים'. המכתב הִכה גלים בצורה מדהימה והגיע לכל עם ישראל. מיד אחרי האסון, ראש הממשלה פתח וסגר את הנאום שלו במכתב של אלקנה".
מנציחים// עוד במהלך השבעה החלה בקמפיין להקמת 'בית אלקנה', בית לטיפולים רגשיים בדרום הארץ לחיילים ובני משפחותיהם. "גייסנו מיליון וחצי שקלים, ואנחנו בדרך לגייס עוד שישה מיליון. כבר הייתה הנחת אבן הפינה לבית. עוד בשלב הדייטים דיברתי עם אלקנה על הקמת הבית הזה, מקום שייתן כוח לעם ישראל ויחבר חיבורים בתוך העם. אחרי שהוא נהרג הבנתי שיש לי תפקיד, להגשים את החזון שלו. המעבר מעמדת המסכנה והחלשה לעמדת השפעה נותן הרבה כוח לי ולכל המשפחה, בגלל העיסוק בעשייה חיובית. אני מקווה שעם ישראל יצטרף וייקח חלק בפרויקט, שנמצא ברשת תחת השם 'בוחרים בחיים אלקנה ויזל'". נוסף על כך, יחד עם אורי, אחיו המוזיקאי של אלקנה, נוצר המופע המוזיקלי 'מאחורי המכתב', שבו מספרים השניים על אלקנה מתוך החוויה האישית שלהם והצמיחה מתוך השכול. "גם זה נותן הרבה כוח וערך".
החצי השני// לפני כחודש נישאה בשנית לרחמים עמרני, אב לארבעה, מנהל תלמוד תורה מוריה בפתח תקווה. "בתכונות הפנימיות שלו הוא דומה מאוד לאלקנה. תחום החינוך נוכח אצלו, וגם מאור הפנים, הרגישות והשעשוע. לצד בית אלקנה הכללי שאני מקימה למען עם ישראל, יש את הרמה הפרטית של המשפחה שלנו, ההבנה שהבית צריך להיות שלם, שהילדים צריכים אבא ואני צריכה בעל. מראש האמירה הייתה שאנחנו ממשיכים את הדרך של אלקנה ומנכיחים אותו בבית המשותף".
הנחת// ארבעה ילדים: אבינעם אברהם (11 וחצי), יהל דוד (10), אלומה רחל (7 וחצי) וערגה (שנתיים).
במגרש הביתי:
בוקר טוב// סדר היום מתחיל בשש וחצי בבוקר, מתארגנת, מעירה את הילדים, שולחת אותם לבית הספר ומשם לעבודה. "כמה ימים בשבוע אני מתמחה בטיפול בתנועה בבית החולים לבריאות הנפש בבאר שבע. בשאר הימים אני עוסקת בהקמת בית אלקנה ומעבירה את ההרצאה 'מאחורי המכתב'".
פלייליסט// "השיר שמלווה אותנו הכי חזק מאז שאלקנה עלה לשמיים זה 'יש לי סיכוי להינצל' של אביתר בנאי. עקיבא תורג'מן מלווה אותנו לכל אורך התקופה, הוא היה חבר של אלקנה מהלימודים בישיבת רמת גן ואנחנו אוהבים את השירים שלו. גם חנן בן ארי היה חבר שלו מהישיבה, וגם את השירים שלו אנחנו אוהבים".
השבת שלי// "בעיקר זמן איכות עם המשפחה, בלי טלפונים".
דמויות מופת// "הרב אריה לוין – על החסד שבו, אמא שלי – על הגבורה שלה, ואלקנה הי"ד – על הבחירה בחיים".
מפחיד אותי// "מפחיד אותי להיות גלית שהייתי לפני שאלקנה נהרג. המוות שלו גידל אותי מאוד, בזכותו יצאתי לעולם".
משאלה// "שכל יהודי יקרא את המכתב של אלקנה, ושנזכה להקים את בית אלקנה ולהמשיך להיות בתדר של שליחות והשפעה על עם ישראל".
כשאהיה גדולה// "כנראה אהיה מטפלת בתנועה ומנהלת בית אלקנה, ואמשיך להיות דמות ציבורית משפיעה".
לתגובות: yosefpr@gmail.com