שורות אלו נכתבות בתום יומה הראשון של מלחמת 'עוז וחרב' – המשכה של מלחמת שמחת תורה, ששמה הרשמי שפלט המחשב, 'חרבות ברזל', הוא שם סתמי שלא לימד ולא מלמד דבר על אופיה של המלחמה.
אני מתקשה להצטרף למתלהבים מחידוש הלחימה בעת הזאת, עם כל התפילות מעומק הלב להצלחת חיילינו-לוחמינו. ברורה לי הטקטיקה של המלחמה – אבל מה עם האסטרטגיה? מהן המטרות ארוכות הטווח של חידוש הלחימה? היעדים הרשמיים, כמו של מלחמת שמחת תורה, הן מיטוט שלטון החמאס ושחרור כל החטופים. שני יעדים שלא הושגו בשנה ומעלה של לחימה בעזה. האם חידוש הלחימה באמת ישכנע את החמאס לשחרר חטופים כדי להפסיק את ההתקפות? הלוואי!
אין ספק שהתנאים הצבאיים כעת טובים לאין ערוך משהיו לפני שנה: החמאס אמנם השתקם אבל לא חידש את ארסנל הטילים שלו. הוא רחוק מאד מעוצמתו לפני שמחת תורה אשתקד. חיזבאללה מפורק והזירה הלבנונית כבר לא דורשת את כוח האדם הצה"לי כמו לפני שנה. החותים בתימן תחת מתקפה אמריקנית. סוריה התפוררה ואיבדה את עוצמתה מלפני שנה – גם כתומכת החזית הלבנונית. ואיראן מנסה עדיין להבין עד כמה טראמפ רציני באיומים שלו לפגוע בנכסים האסטרטגיים שלה. ואם הזכרנו את טראמפ, רק עיוור לא יראה את ההבדל בינו לבין ממשל ביידן.
אבל יש הבדל משמעותי בין 'עוז וחרב' למלחמת שמחת תורה: המלחמה הנוכחית התחדשה בלי הסכמה לאומית רחבה, קונצנזוס בלעז. אם בשלהי תשרי תשפ"ד, תחת ההלם והזעם של טבח שמחת תורה, היתה הסכמה לאומית חוצת דעות מפלגות ומגזרים, שחייבים להכות את החמאס מכה ניצחת, עד כדי השמדת שלטונו – תחושה כזו לא קיימת עכשיו.
הממשלה, מצד אחד, לא הצליחה להתמודד ברצינות מול ההאשמות שתכלית המלחמה לפני שחרור כל החטופים החיים היא שמירת הקואליציה, ומתנגדי הממשלה ניפחו יותר מדי את ההאשמה הזו, שלא הוכחה באמת. נתניהו, בהתנהלותו לכל אורך הקדנציה הנוכחית, כולל בשבוע האחרון, סיפק למתנגדיו לא מעט חימושים לטענות נגדו, שההחלטות שלו אינן ענייניות אלא אישיות.
ואלו מצידם סיפקו לנתניהו חימושים כנגדם, שתמורת המטרה של הפלת הממשלה, הם מוכנים לחצות את כל הקווים האדומים (אתם אמרתם נדב ארגמן). מה יחשבו הלוחמים שיחזרו להילחם ברצועה, ומה יחשבו ההורים שלהם, כשהם שומעים את הטענות הקולניות התקשורתיות שזו בסך הכל 'מלחמת שלום הקואליציה'?
מלחמה ללא קונצנזוס מפחידה אותי. היא מזכירה לי את מבצע שלום הגליל, זה שקיבל לימים את השם 'מלחמת לבנון הראשונה', מלחמה שהיתה מוצדקת ובעלת הישגים – וכשלה בסופו של דבר בגלל התמוססות ההסכמה הלאומית ככל שהתארכה.
אם אכן תביא המלחמה לשחרור חטופים נוספים, תוכל הממשלה לחגוג את הצלחתה. אם לא תביא לכך – היא עלולה להירשם בדברי הימים כטעות נוספת של מדינת ישראל.
(הטור המלא יתפרסם השבת במדור 'חמוש במקלדת' בשבועון הציונות הדתית 'מצב הרוח')