באולפן ערוץ 7 מתארחת הדס נתן, העומדת בראש עמותת לשמ"ה העוסקת בסיוע למתמודדי נפש, עמותה אליה הגיעה מתוך סיפורה האישי אותו היא מציגה בפתח הדברים.
נתן מתארת את הקשיים האישיים שליוו את ילדותה כילדה בעלת קשיי דיבור, קשיי התארגנות, עודף משקל וקשיים חברתיים. בתחילה, היא מספרת, מורתה סברה שנתן לא תוכל להשתלב בחינוך הרגיל ואלמלא עקשנותה של אמה הייתה מגיעה למסגרת של חינוך מיוחד. היא המשיכה בחינוך הרגיל עד להשלמת לימודי התיכון עם בגרות מלאה ומשם המשיכה לשירות לאומי בקרית ארבע ודרום הר חברון. בהמשך למדה לתואר ראשון בחינוך מיוחד וסוציולוגיה, נישאה ולאחר שני הריונות שעברו באופן תקין לאחר הריון בסיכון הגיע ההריון השלישי שבו הוצרכה למעקב של עובדת סוציאלית על מנת לוודא שהדברים מתקדמים באופן תקין.
הלידה השלישית נראתה לכאורה כתקינה והס שידרה שאכן הכול בסדר, היא חזרה להתנדב בקהילה, לעסוק בריקוד וכיוצא באלה, אך החלה גם לחוש שהאנרגיות שלה פוחתות, שהטיפול בתינוקת קשה עבורה והתחושה הכללית שלה עם עצמה אינה טובה. היא סיפרה על כך לעובדת הסוציאלית המלווה אותה וזו הציעה לה טיפול אינטנסיבי יותר מזה שהיא יכולה להעניק לה, וכך הגיע הדס לתחנה לבריאות הנפש, שם נאמר לה שהיא צריכה לקבל טיפול רפואי שמחייב אותה להפסיק את ההנקה, מה שהפיל עליה התלבטות אם לטפל בעצמה על חשבון המשך הטיפול בתינוקת.
"ההכרעה הייתה שאם לא אטפל בעצמי גם התינוקת תינזק", היא מספרת. הפסקת ההנקה לא מנעה את ההתדרדרות במצבה הנפשי שהגיע לכדי פגיעות עצמיות שהובילו לאישפוזה בבית החולים. שם נאמר לה שלא תוכל לשהות בבית החולים עם התינוקת, מה שלהערכתה דרדר את מצבה. אביה שב לביתו עם התינוקת והוריה מצאו את עצמם חוזרים לימי הטיפול בתינוקות, מה שנראה היה כתקופה שכבר הסתיימה עבורם.
בדבריה מציינת הדס את המחקרים המוכיחים כי תמיכה משפחתית וקהילתית מסייעת למי שמצוי במצב בו הייתה להחלים באופן מהיר ונכון יותר. בהקשר זה היא מזכירה בדבריה את הקהילה בה חיה בבית שמש שתמכה וסייעה למשפחה בין בהיבט הפיזי ובין בהיבט הנפשי.
הדס מרחיבה ומספרת על האישפוזים הרבים שעברה כאשר מעת לעת היו מבאים לה את התינוקת ולעיתים הייתה משתחררת לתקופה. "תחילת ההחלמה הייתה על ידי רופא שיצא מהקופסא אחרי שתחנת בריאות הנפש כבר התייאשה והתחילו לדבר על כך שאחרי האישפוז אעבור להוסטל. אם זה היה קורה קשה לי לדמיין איפה הייתה היום המשפחה שלי. הרופא ידע שאחד הדברים שאני אוהבת הוא לבשל, הוא קרא לי לשיחה ואמר לי לצאת מבית החולים ולחזור בערב, ביום השלישי כשחזרתי הוא כעס עליי ודרש ממני ללכת הביתה ולחזור עם תבשיל שהכנתי. מאוד נבהלתי כי כבר חמש שנים וחצי עברו מאז שעשיתי משהו כמו לבשל או לעשות קניות. לא תפקדתי. אמרתי שאני לא הולכת".
"ידעתי שאנחנו סביב יום ההולדת של בעלי. כשנמצאים באישפוז קשה לעקוב אחרי תאריכים. ניגשתי לאחיות ושאלתי מה התאריך והתברר שבאותו יום היה יום ההולדת של בעלי. החלטתי שאם יש לי אפשרות להגיע הביתה ביום ההולדת שלו אסע למרות שאני מפחדת. בדרך אמרתי לעצמי שאני רוצה להכין לנו ארוחה זוגית, הכנתי תפריט לארוחה הזו, הכנתי רשימת קניות כשלא ידעתי מה יש בבית כי הרבה זמן לא הייתי שם. נכנסתי לסופר אחרי חמש שנים וחצי שבהן לא הייתי במקום עמוס כזה, מה שמעורר פחדים. נכנסתי לבית, בישלתי מה שמעורר חשש כי אני צריכה להחזיק סכין ולהבין שזה משמש כעת לבישול ולא לדברים אחרים...".
שנים לאחר מכן נולדה להדס בת נוספת. על העמותה שייסדה היא מספרת כי הכול החל כששמעה על עמותה שמפגישה בין מתמודדי נפש לקהלים שונים על מנת שיספרו את סיפורם. היא פנתה לעמותה והוזמנה להצטרף לפעילות. "המנחה של הקבוצה הייתה אז יו"ר עמותת לשמ"ה והיא זו שהזמינה אותי להצטרף לעמותה. הצטרפתי מהר לוועד העמותה והתחלתי את הפעילות שלי לקידום מדיניות, זכויות ופרויקטים שונים".
לצד הפעילות המגשרת בין מטופלים לעולם הרפואה עוסקת העמותה גם בסיוע פיזי למתמודדי נפש המוצאים את עצמם לא פעם לבדם ובתקופת החגים זקוקים למעטפת כלשהי שאותה הם מקבלים מהעמותה. בתקופה זו של מלחמה, אומרת הדס, ניתן רק לשער שממדי תופעת התמודדות הנפש צפויים להתעצם ולגדול ולהיות מורכבים יותר ויותר.