רינה אריאל, אמה של הלל הי"ד שנרצחה לפני תשע שנים במיטתה כאשר מחבל חדר לבית המשפחה בקרית ארבע, מתארחת באולפן ערוץ 7 לשיחה על ההתמודדות עם השכול מתוך פרספקטיבת הזמן שחלף מאז נרצחה בתה.
המחשבה שהיא עצמה תוכל לחיות את החגים הבאים ואת השנים הבאות ללא הלל הייתה נראית בתחילת הדרך בלתי אפשרית, מספרת רינה ומעריכה כי זו החוויה שעוברת משפחות שכולות רבות, וכיום, כמעט עשור אחרי, כאשר חלק מחברותיה של הלל כבר נישאו והן כבר אמהות, "העולם משתנה והחיים משתנים. עבורי היא בת 13 כל הזמן", אומרת רינה ומציינת כי בנותיה הקטנות כבר גדולות יותר מהלל, בתה הבכורה, "אני תמיד נשארת אם לילדה בת 13 וחצי".
"הדבר הזה דורש ציר כפול של חשיבה, מצד אחד אנחנו נעים קדימה עם הזמן כפרטים, כאומה וכאומה, ומצד שני משהו קפוא, והתנועה הזו שמכילה בתוכנו תנועתיות וקיפאון ביחד היא משהו שצריך ללמוד לשאת, גם כחברה, יש אזורים שהם קפואים בתוכנו בנפש וצריך ללמוד לקבל את זה, ויש אזורים שאנחנו צריכים להיפתח ולאפשר את הזרימה שלהם, את הגדילה ואת השמחה, וזה לא תמיד קל. זאת עבודה".
רינה מזכירה כי משפחתה עברה את מה שהיא מגדירה כאירוע דומה לחלוטין לשבעה לאוקטובר. "אנחנו ממש בית צמוד גדר ומחבל חודר הביתה, שוחט את הלל במיטה. אחת הנחמות שלנו היא שהוא לא התעלל בה לפני. זאת הנחמה שאנחנו מחזיקים. המחבל נשאר בבית והיה קרב של כיתת כוננות שהצליחו להרוג אותו. כל המרכיבים של השביעי לעשירי נמצאים אצלנו. הלוואי שמישהו היה מתעורר אז והיינו מבינים ומונעים".
"חשבנו ככה בתחילת המלחמה איך אנחנו מתעלים את זה ולאן אנחנו לוקחים את זה. בעלי, עמיחי, היה חודש וחצי במילואים כחייל בן 67 ואחד הדברים שלקחנו על עצמנו ועכשיו אנחנו עושים את זה, הוא להגיע למשפחות שכולות לא בשבעה אלא אחרי", היא אומרת ומציינת את העמותה שהקים פיני רבינוביץ', עמותת 'היום השמיני' עבור השכול האזרחי כאשר היעד הוא להגיע בימים שאחרי ימי השבעה. כך גם רינה ובעלה עמיחי מגיעים למשפחות השכולות כשהבית מתרוקן ממנחמים ומחבקים את המשפחה.
"אנחנו מביאים להם יין, יין הלל, שנעשה באותם כרמים שבהם היה המחבל. שם יש המשכיות. אנחנו מחבקים ואומרים להם אפשר להמשיך. החיבור הזה בינינו, הוותיקים, לבין המשפחות החדשות, זה החיבור של עם ישראל. זה החיבור שאומר שמצד אחד השכול לא נעלם ואין חלופה לילד, גם אם הייתי יכולה ללדת מאה ילדים, ומצד שני יש משהו שאנחנו יכולים לזוז איתו. את המסר הזה, המאזניים המטורפים האלה אנחנו רוצים להחזיק ביחד עם המשפחות".
מוסיפה רינה ומתארת את תחושתה "כאילו חדרים חדשים צריכים להיפתח בנפש. יש חדרים שהם סוג של צמיחה מתוך השכול ובנוסף לשכול", היא אומרת ומזכירה את המשפחות שבתוך שנות האבל עברו חתונה ושמחות משפחתיות אחרות, לבד מאלמנות המלחמה שנישאו בשנה האחרונה, "יום הזיכרון ויום השואה ויום העצמאות, הכל מתערבב לנו, ומותר לנו לכעוס, הכעס לא נעלם ומותר לבכות ומותר גם להיות עם תקווה, לשאת את ההפכים".
רינה מספרת על מיזם הבת מצווה שהיא מובילה לזכרה של בתה, מיזם המתמקד בקשר אל המקדש והר הבית מתוך דמותה של הלל הי"ד ותשומת הלב המיוחדת לאור ולטוב מתוך הטוהר של בנות המצווה. עוד היא מספרת על קבוצת הנשים שהוקמה בקריית ארבע לאימון בנשק. "זו לא מיומנות שנשארת, והתחלתנו לקיים אימוני נשים בצורה קבועה", היא מספרת. "באופן קבוע אנחנו מתאמנות נשים עם נשים, מה שמאפשר גם את הצניעות הנכונה וגם שיח נשים שגברים לא יבינו, כמו מה קורה אם יש לי שמלה, איפה אני שמה את הנשק, ואיך אני שומרת על צניעות, ואם אני בהריון וסוגיות שקשורות גם באופנה ונשק". זאת כאשר מעל הכול מרחפת ההבנה שעל נשים להיות מאומנות ולא לחשוש מנסיעה בכבישים.
"אנחנו חשופים כולנו, לא רק אנחנו, תושבי קריאת ארבע. אם חס וחלילה יקרה אירוע שבעה לאוקטובר נצטרך לסמוך על הקדוש ברוך הוא ועלינו ולא רק לחכות", היא אומרת ומספרת על השאיפה שהייתה לה להקמת חיל נשים, שאיפה שכעת היא בגדר חלום. במיזם אימון הנשים שותפות נשים בגיל 20 ועד 65, היא מציינת.
"אחד הדברים החשובים בהנצחה הוא שאנחנו יכולים להתמיד בה. יש לפעמים פרויקטים מאוד גדולים שקורים בשנה הראשונה", אומרת רינה המדגישה את חשיבותם של מיזמים שנמשכים לאורך שנים אחרי האבל של השנה הראשונה.
"המלחמה היא חד משמעית על הבית, על איך הבית יראה. אנחנו במלחמת קוממיות על הבית. במלחמת תש"ח עיצבנו גבולות ועכשיו אנחנו בגבולות הרבה יותר עמוקים. מה תהיה הצורה של הבית שלנו? מה התוכן שלו? זה סיפור מורכב מאוד עם הרבה בירור", אומרת רינה וקושרת את הבירור עם המפגשים הרבים שהיא ובעלה מקיימים אצל משפחות שכולות רבות ושונות כל כך לאורכה ולרוחבה של הארץ מכל מגזר ומכל סוג. "אנחנו אומרים למשפחות שגדלנו על פרקי אבות ועכשיו זה התקופה של פרקי בנים. אנחנו מבקשים סטיקר. יש לי אוסף ענק של סטיקרים כי אותו משפט שהבחור התמים בן ה-20 אמר בלי להיות תלמיד חכם זו הגדולה שלנו".