שירה לוי קמינס, תושבת אלעזר, מספרת בגילוי לב על הפגיעה הלא נראית, הפגיעה הנפשית של בעלה ששב מהקרבות בעזה, פגיעה שמשפיעה על המשפחה כולה.
כבר במהלך יום השבעה לאוקטובר הבינה המשפחה שמאיר, בעלה של שירה, יוקפץ לדרום כלוחם שריון ואכן הוא הוקפץ לאזור נחל עוז, שם שהה הכוח של מאיר במשך כחודש ולאחר מכן נכנסו פנימה לרצועת עזה.
מעט אחרי חנוכה שב מאיר מתקופת השירות ומהר מאוד הבחינה שירה שזה לא אותו מאיר שהכירה, "הוא מרגיש קצת משונה, אני מסתכלת ואני אומרת משהו בו קצת אחר. לא מה שהיה. הוא קצת יותר עצבני, קצת יותר כועס על הילדים, יותר דרוך, יותר מסתכל על הצדדים. אנחנו גרים בגוש עציון, שזה הבית שלו שבו הוא גדל מגיל שנתיים, לא מקום שהוא לא מכיר ופתאום הוא נורא דרוך, אומר לי שיכול להיות שיש פה דברים מסוכנים. אני אומרת לו שהכל טוב, הכל רגיל, וכאילו אנחנו בסדר. אני מרגישה שמשהו שם לא יושב, אבל זה לא היה מאוד דרסטי. אני רואה את השינויים הקטנים ונשארת עם סימני שאלה".
כשהחל השיח על סבב נוסף של מילואים סף החרדה של מאיר החל לעלות. היא מצידה העלתה אפשרות של ויתור על הסבב הנוסף, אבל מאיר הבהיר שהוא נשאר עם הפלוגה שלו ואם הפלוגה שם גם הוא שם. שירה הציעה שישוחח עם פסיכולוג, מאיר קיבל את ההצעה ולאחר המפגשים נאמר להם שמדובר בתופעות נורמאליות וטבעיות לקראת עוד סבב, "הגיוני שתהיה לחוץ. זה בסדר".
מאיר יצא לסבב המילואים הנוסף וממנו הוא חוזר עם כאבי גב קשים מאוד. בדיקה מגלה פריצת דיסק שנבעה ככל הנראה מהשהות הממושכת בתא הנהג של הטנק. המשפחה ניסתה לחזור לשגרה כשהכאבים גוברים ובמקביל גם הסימנים לפגיעה נפשית הולכים ומתרבים. "ביום הזיכרון של השנה שעברה הצפירה הייתה לו מאוד מאוד קשה". תחושתו הייתה תחושת אדם בסכנה שאינו יכול לברוח באמצע הטקס. "לקח לו הרבה זמן מאוד להתאושש מהצפירה".
הסימנים התחברו אצל שירה שהחלה להבין שמדובר באירוע בסדר גודל אחר ולא בגדר הנורמאלי, אך מנגד היא חשה שאין לה למי לפנות ועם מי להיוועץ במקרה שכזה, בעיקר אחרי שנאמר לה ולמאיר שמדובר בתסמינים רוחביים שאותם חשים ועוברים רבים ממשרתי המילואים.
כאבי הגב הובילו את מאיר לניתוח חירום, מה שהעצים את תחושת חוסר השליטה. מהניתוח עברו לתקופת שיקום שבה "הבנתי שזהו, זה כבר לא מאיר שלי, גבר חזק ופעיל, אבא ובן זוג מתפקד. הוא נכנס לשיקום והתקפי חרדה לא נגמרים. קוצר נשימה, קושי לדבר, רעד בידיים, ואומרים לי שאין לזה הסבר רפואי ומדובר במשהו נפשי, ואולי מדובר בתוצאה של הניתוח שתעבור בהמשך".
מאיר משתחרר מתקופת השיקום וחוזר הביתה באוגוסט האחרון, "הילדים בבית, זה אוגוסט, והוא לא מצליח להיות איתנו. הרעש של הילדים, הצעקות, בכי, דלת נטרקת, דלת זזה, רוח, כל דבר מקפיץ אותו, כל דבר מכניס אותו ללחץ, כל דבר מוביל לצעקות ועצבים. הוא מרגיש בסכנה מתמדת. הוא מרגיש כל הזמן שהולכים לתקוף אותו, והילדים לא מבינים ואומרים לי "אמא, למה אבא צועק? מה קרה?". הם לא רגילים לאבא שכל הזמן צועק".
מאיר מסתגר בחדרו, נוטל כדורים כדי להצליח לתפקד ולעבור את היום, ומאחר והוא גם לא מצליח להירדם בלילה הוא לוקח גם כדורי שינה. "הרגשנו שהוא כבר לא מתפקד", שירה אומרת ומספרת על תהליך שיקום נפשי שמאיר החל בו בחוות חוסן בצור הדסה, תהליך עם סוסים ותהליך קבוצתי שעשו לו מאוד טוב. "הבנו שיש לנו כאן פוסט טראומה למרות שעדיין לא הייתה לנו אבחנה של פסיכיאטר כי קשה מאוד לקבוע תורים לפסיכיאטר".
בשלב זה, אומרת שירה, מאיר עדיין לא היה מוכר במשרד הביטחון בשל כך, ועם זאת דרך משרד הביטחון נקבע לו תור אצל פסיכיאטרית שקבעה כי אמנם יש לו את כל התסמינים לפוסט טראומה, אך אין לה אפשרות לאבחן זאת באופן רשמי, אך דרכה התאפשר לקבוע לו תור לחודשיים אחר כך והאבחנה הרשמית אכן התקבלה.
בעקבות האבחנה ותחילת טיפול חדש עם כדורים מותאמים סברה שירה שכעת היא ומאיר נמצאים על המסלול הנכון להבראה, אך דווקא שם, לאחר שלושה שבועות, מאיר קרס לחלוטין. "אנחנו מגיעים לסיטואציה שבה הוא ויותר ויותר בחדר, יותר ויותר מסתגר, לא מסוגל להיות עם הילדים, כל היום עם אוזניות", וגם שירה עצמה מתפרקת ואז "אני אומרת לו שאני לא יכולה, שקשה לי, והוא קורס איתי".
באחד הימים מאיר יצא מהבית, שירה סברה שהוא יצא לבית הלוחם אך אחרי כמה שעות שבהם לא שב התקשרה אליו ושאלה מתי הוא חוזר מבית הלוחם. "הוא אמר לי שהוא לא הלך לבית הלוחם, שהוא במרכז ירושלים. אמרתי לו 'אוקיי, מה אתה עושה שם?', והוא אומר לי 'אני בבר, אני שותה, אבל אין לך מה לדאוג לי. שום דבר בחיים שלי לא שווה. אני רק עול עלייך ועל הילדים, אני רק אני רק מעיק עלייך, אז עדיף לך בלעדיי. אל תדאגי לי'".
שירה מבינה את משמעות דבריו של מאיר, "מבינה לאיפה המוח שלו עובד. אני מקפיצה את חמותי להיות עם הילדים ונוסעת למרכז העיר, מוצאת אותו ומחזירה אותו כשהוא בלי הבעות פנים כבר, כמו מריונטה שמושכים לה בחוטים. אני לוקחת אותו הביתה. לשמחתי, היה לנו תור שנקבע מראש לפסיכיאטר ליום למחרת. הפסיכיאטר אמר שזו הסיטואציה ושואל אותו אם הוא יהיה מסוגל לבקש עזרה במידה וזה יקרה שוב, או ששירה תצטרך לנחש לבד, והוא אומר לו 'לא, אני לא יכול'. אנחנו מבינים ביחד עם הפסיכיאטר שמאיר כרגע צריך השגחה וטיפול משמעותי ועמוק. בחרנו ללכת לבית מאזן. מאיר בחר ללכת לשם ולקבל את הטיפול בשתי ידיים".
מכאן, מספרת שירה, נפתח המסע להבראה בבית המאזן שבהרצליה, שם מאיר נמצא ומטופל מזה שבעה חודשים וחצי. "זה תהליך שלא הבנתי מה הוא. אמרו לנו שזה יהיה שלושה חודשים של איזון כלשהו ומשם ממשיכים, אבל לא אני ולא הוא לא הבנו במה מדובר. המקום מדהים והתהליך שהוא עובר הוא תהליך עומק מאוד משמעותי. גם איזון תרופתי, גם טיפולי עומק שנכנסים עמוק לתוך הטראומה, לתוך התהליך שהוא עבר ולתוך הפחדים והחרדות. זה תהליך מדהים, אבל מצד שני זה נתק מאוד גדול. זו בועה שבה הוא רווק במידה מסוימת, הוא מנותק לחלוטין מהמשפחה. בחודש וחצי הראשונים שהיו בתקופת החגים, הוא לא יצא בכלל ובקושי דיברנו אתו וגם הביקורים היו רק מדי פעם. ואז הוא חוזר אחרי חודש וחצי ל-24 שעות שביקשנו שלא יהיו בשבת כדי שלא יהיה קשה עם הילדים. הילדים ראו אותו שלוש שעות מתוך ה-24 וזה קשה.
"אני אומרת שהוא היה שם חודש וחצי וציפיתי לראות משהו, וזה נורא קשה. הוא חוזר הביתה ובאמת הוא למד שאם קשה לו הוא הולך לחדר ולא מתפרץ על הילדים, וזה תהליך וזה כבר מדהים, כי הילדים לא חווים את הצעקות, את הכעס ואת העצבים, אבל הם חווים סיטואציה שבה באמצע משחק עם אבא הוא קם והולך, וזה אחרי חודש וחצי שהוא לא היה ואחרי שלושה סבבים של מילואים, אחרי האשפוז הפיזי, עכשיו אתה פה אז תהיה פה, אבל הוא לא יכול. הוא רוצה ואני רואה את הרצון והמאמץ, אבל הוא לא יכול".
עם זאת מדגישה שירה את הכוחות שעם כל זאת קיימים במאיר, ואחד מהם הוא הכוח לאפשר לה לספר את הסיפור הכל כך אישי שלהם בשעה בה רבים אחרים שחווים חוויות דומות נשמרים מלחלוק אותן עם אחרים, וזאת כדי שאחרים יידעו. "הוא אומר לי שהוא עצמו לא יכול, אבל שאני אלך ואצא עם זה אם זה עושה לי טוב. אלו עוצמות אדירות שלו".
"כנראה שלא נחזור להיות מה שהיינו, אבל היכולת לשאוף לשם, לראות איזשהו אופק וכל יום לעשות צעד, צעד אחד קטן, לבחור להגיע לטיפול, לבחור להמשיך בבית המאזן למרות הקשיים, הבחירה של הילדים ללכת לבית ספר עם חיוך ולהיות עם החברים וזה לא קל, הבחירה הזו של להמשיך גם צעד הכי הכי קטן בתוך בתוך החושך זה מדהים".