אלישבע פדרמן, תושבת חברון ופעילה במגוון תחומים חברתיים ואחרים מזה שנים, היא גם אם ללוחמים ואם ללוחמים שנפצעו במערכה בדרום. בראיון לערוץ 7 היא מספרת על ההתמודדות ועל ארגוני החיזוק של אמהות הפצועים.
סיפורה האישי-משפחתי של אלישבע נפתח ביום השבעה באוקטובר עצמו, בוקר שמחת תורה, כאשר בתפילה במערת המכפלה כבר היה ברור שמתרחש אירוע לא פשוט בדרום. השמועות דיברו אז על כמאתיים נפגעים או חטופים, מה שנחשב אז למספר בלתי נתפס.
במהלך סעודת החג קיבלה שיחת טלפון מבתה, תושבת השומרון, שסיפרה לה שבעלה, אלקנה, היה קב"ט המסיבה בנובה ואין דרך ליצור אתו קשר. "קיבלנו מידע שהוא נפצע. הטלפון שלו שבק חיים. לא מצאנו אותו, לא ידענו איפה הוא, אם הוא פצוע, אם קיבל טיפול או לא. רק שלא יהיה חטוף או הרוג", היא מספרת.
מאוחר יותר הסתבר שאלקנה "נלחם בחירוף נפש על חייו אחרי שהשיג נשק מחייל שנפל ואחר כך משוטר שנפל ועזר ככל יכולתו להציל אנשים עד שנפגע בעצמו כשנפגע מכדור של קלצ'ניקוב שנכנס ויצא ושיתק אותו. הוא לא יכול היה יותר לתפקד".
ממשיכה אלישבע ומספרת כיצד הצליח אלקנה להסתתר ולעשות לעצמו מעין חוסם עורקים. "לקראת אחר הצהריים חוגגים מהמסיבה סחבו אותו לכביש, שם העלו אותו על טנדר ומשם הוא פונה וקיבל טיפול".
חודשיים לאחר מכן נפצע בנה. רבע שעה לפני הדלקת נרות של ערב שבת הדיעה שיחת טלפון מחבר, מפעיל D9 מהגדוד שסיפר שבנה נפצע מפגיעה ישירה של RPGב-D9 שלו וכעת הוא פצוע עם רסיסים בכל הגוף ובעיניים. "בהתחלה לא היינו בטוחים לגבי הראייה, אבל ברוך השם הוא בסדר, חזר לעצמו".
"שני הבנים האלה התאוששו וחזרו ללחימה. כרגע הם מגויסים. הבן השלישי נפצע בצפון בערב פסח מכטב"מ. היה אירוע רב נפגעים של 18 חיילים שנפצעו בדרגות פציעה שונות והס"מפ שלהם, דור זימל, נהרג באירוע וזכה להציל הרבה חיים בהשתלות איברים. הבן היה מאושפז חצי שנה, אחר כך שיקום ואשפוז ועכשיו הוא כבר ברוך השם אחרי שנה הוא עבר לשיקום יום".
בנסף לאלה שני בנים נוספים של אלישבע לוחמים כעת ובנוסף חתנה שנמצא כעת כבר בסבב רביעי של מילואים, ובעוד הוא בלבנון ילדה רעייתו, בתה של אלישבע בת, "לקח לנו 48 שעות לאתר אותו כדי להודיע לו שנולדה לו בת בניתוח קיסרי בלידה שהסתבכה". בין כל אלה מתמרנת אלישבע בין משימות ואתגרים, ובשעות הצורך המשפחה כולה מתגייסת. עם זאת קיים הצורך בעזרה נוספת לאמהות הלוחמים והפצועים ועל כך היא מספרת:
"בפציעה של הבן השלישי הרגשתי את זה בצורה הכי חזקה. זו גם הייתה פציעה שלישית וגם פציעה קשה מאוד. הוא עצמו למד מהאופן שבו קיבלתי את ההודעות על הבן הראשון והשני ובשארית כוחותיו התעקש לפני שהרדימו אותו להיות זה שיבשר לי על הפציעה. אזכור לו את זה כל החיים לטובה. זה שהוא דיבר איתי זה כבר מרגיע. שמעתי בקול שלו שהוא לא הכי בטוב, אבל הוא חי, הוא איתי, הוא בסדר, וכשישבתי שם בבית חולים בפעם השלישית וגם הבנתי שהפציעה הפעם היא באמת קשה, הבנתי שאנחנו הולכים לקראת דרך ארוכה מאוד".
בשעות ההן עלו בה זכרונות מפציעותיהם של הבנים האחרים ותחושת מחנק עלתה בה. קצינת הנפגעים פנתה אליה ושאלה אותה אם היא בסדר. "אמרתי לה שקשה לי, ומאוד אשמח לעבד את זה עם מישהו. הם לא היו כל כך ערוכים לכך ולא ידעו איך לטפל באמא אזרחית כשהכל שם צבא. הן גם צעירות מאוד, מאוד מתוקות, מלאות כוונות טובות, אבל מה היא יכלה לעשות?".
מתוך התחושות הקשות הבינה אלישבע שעליה לאסוף את עצמה ואת כוחותיה ולחזור לתפעל מידה מסוימת של שגרה גם מול משפחתה וגם מול הוריה המבוגרים, בעיקר כאשר עליה להמשיך במשימות ההכנה לפסח המתקרב. "החיים ממשיכים, שום דבר לא עוצר, אבל זה תפס אותי ממש בגרון".
מספר שבועות לאחר מכן שלח לה בנה קישור לקבוצת 'אמהות ברזל', קבוצה שנועדה לאמהות לפצועים שהוקמה אם לבן פצוע, מיכל ליפשיץ, מתוך הבנת הצורך של האמהות. עבור אלישבע היה מדובר בקרן אור באפלה, כהגדרתה. "פתאום הרגשתי שאני במקום שיכול להבין אותי, שאני יכולה גם לספר וגם אפילו לקבל מידע כמו איפה אפשר לקנות לבן איזשהו סד מיוחד שהוא צריך. עם הזמן גם כשהתחלנו להתכתב ולדבר בתוך קבוצת הוואטסאפ, דיברנו על הצורך למפגש פנים אל פנים אמיתי, לחבק אחת את השנייה, לשבת ביחד ולעבד, ואז מיכל אסבן מבית אל, אם לבן פצוע קשה, הרימה את הכפפה והקימה עמותה ועשתה לנו ימי הפגה אחת לחודש".
אלישבע מספרת על הפעם הראשונה בה הגיעה למפגש שכזה עם אמהות שלא הכירה ולאט לאט חיברה פרצופים לשמות מהקבוצה, שמעה את סיפורי האמהות וסיפורי הגבורה של הבנים "וזה היה כל כך מנחם ומחבק", היא אומרת ומתארת את התחושות המורכבות בסוג כזה של מפגשים, תחושות משתנות מאם לאם וממקרה למקרה ועם זאת "גם כשאני לא הולכת כל חודש, יש ערך לידיעה שיש מפגש חודשי כזה ושאם אצטרך אוכל להגיע ושהקבוצה קיימת כשבה אוכל לשפוך את הלב ויבינו אותי".
"צהל לא גייס אותי, אבל אני מגוייסת. אני מגוייסת לתמוך, אני מגויסת לשלוח אותם לשלוח אותם עם ברכת הדרך. אנחנו מאמינים שאנחנו חייבים לנצח את המלחמה הזאת. אנחנו חייבים להחזיר את החברים החטופים. עם ישראל חייב לנצח את המלחמה הזאת, אין לנו ברירה אחרת. ברור לי שאני צריכה שהם יצאו כשהם יודעים שבעורף יש אם החזקה תומכת ומעודדת, אבל אני גם צריכה את המקום שיכול להכיל אותי, את הקשיים שלי".
בדבריה מציינת אלישבע את התרועות שבהן מתקבלים לוחמים פצועים בשובם מבית החולים, "הכול עם דגלים, חצוצרות ובלונים והכל כל כך יפה, אבל כל מה שעברנו בדרך עד שהגענו לרגע הזה הם לא דברים פשוטים וכדי שנוכל להמשיך להיות חזקות אנחנו זקוקות מאוד לתמיכה הזו". פדרמן קוראת למדינה להכיר בארגונים הללו שקמו על מנת לסייע לאמהות בהתמודדות עם האתגר החדש, כולל גם סיוע לעסקים בניהול האמהות שנאלצו להשבית אותם.
"בקיץ הייתה תקופת רגיעה, שבועיים שבהם אף ילד לא היה לא בעזה ולא בלבנון. לא הרגשתי שמתאים שנצא לחופשה משפחתית כמו בכל שנה, ושאלתי אם ירצו לקיים התכנסות משפחתית כלשהי, ולמרבה ההפתעה שלי, כולם רצו שניפגש. שכרנו מקום ונפגשנו ואמרתי לעצמי שאם אנחנו מצליחים להיפגש כולנו אולי אעשה משהו מעבר. פניתי למשרד הביטחון ולמרכז חוסן שלנו וביקשתי קצת עזרה, אולי שנביא סדנת פלייבק טיפולית, ונתקלתי בתשובות שלא, אבל הילדים אמרו שזה שווקא נורא מעניין אותם. השגנו את המשאבים דרך חברים ומשפחה".
באירוע שכזה הבינה את משמעות המעטפת המשפחתית גרעינית בשיקום ועזרה לפצועים. "לא להחליט להם מה המעטפת, אלא להבין מהשטח, לשאול אותם מה אתם צריכים, במה אפשר לעזור לכם, מה הייתם רוצים, להציע סדנאות או רק את המשאבים והמשפחה תדע למצוא לעצמה את הדברים. פשוט לתת לזה מקום והכרה. זו לא בושה לבקש את הדברים האלה. אנחנו צריכים עוד כוחות להמשך. אנחנו לא יודעים כמה זמן עוד תימשך המלחמה. מבחינתי אני יודעת שאני עדיין מגוייסת, אני יודעת שהבנים שלי עדיין מגוייסים. אני רוצה שהם יצאו עם ברכת הדרך ושכמה שיותר יהיה לנו כוחות להכיל את האירוע הזה".