אם יש תחום אחד במיוחד ששופטי בג"צ מצטיינים בו במיוחד כחלק ממורשת אהרן ברק, הוא קביעת דיונים בנושאים שנויים במחלוקת מאד בטיימינג שהציבור בישראל פשוט טרוד בנושאים אחרים.
את האירוע הגדול של המהפכה המשפטית חולל אהרן ברק על ידי שליחיו בכנסת כמו דן מרידור, בימי השבעה על רצח רבין ז"ל.
את פסק הדין השערורייתי שפסל את תיקון עילת הסבירות בחקיקת חוק יסוד של הכנסת, פרסמו שופטי בג"צ חודשיים אחרי תחילת מלחמת חרבות ברזל, כשכל עם ישראל היה מגויס למלחמה והתפלל לשלום חיילי צה"ל ואחינו החטופים. את הדיון בנבצרות ראש הממשלה, ערב פרוץ המלחמה, קבע בג"צ לערב ראש השנה וכעת דן בסמכות החוקית של הממשלה הנבחרת לפטר ראש שב"כ בערב חג הפסח, כשעם ישראל מתרוצץ בין הקניות לנקיונות.
אולי זו הסיבה שאירוע כל כך חמור מבחינה דמוקרטית עובר כאן בשקט כמעט מופתי. למעשה שופטי בג"צ הכפיפו את הממשלה דה-פאקטו למרותם והפכו את עצמם לגוף העליון, שמחליט עבור הממשלה אלה החלטות נבחרי העם רשאים לקבל. לפי התפיסה הבג"צית החדשה, הממשלה המייצגת את העם אינה הסמכות הקובעת בדמוקרטיה, אלא שופטים שאינם מייצגים את העם ונבחרים באופן לא דמוקרטי.
השאלה שנידונה בדיון הסוער בבג"צ אינה רק האם יש לממשלה סמכות לפטר פקיד ששרך וכשל בתפקידו, אלא האם יש תוקף להחלטת העם, המיוצגת בידי נבחרי הציבור; או שהדמוקרטיה המהותית של דוקטרינת אהרן רואה באזרחים שמצביעים בקלפי רק נתינים שיש למנות עליהם מערכת שאוכפת את החלטות העם, שתקבע את גבולות הגזרה, מה בסמכותם להחליט והיכן סמכות זו ניטלת מהם ונלקחת להיררכיה העליונה של שופטי בג"צ. נראה כי כך רואים את תפקידם ככיום שופטי בג"צ, כאדונים האחראים לוודא שהעם אינו בוחר בצורה לא נכונה ולכן יש ליטול ממנו את רשות ההכרעה.
למעשה אנחנו נמצאים כעת בעיצומה של ההפיכה המשפטית השנייה. עד לפסק דין הסבירות בג"צ השתמש בכלי האנטי-דמוקרטי של פסילת חוקים רק בנוגע לחוקים "רגילים".
למשל בג"צ פסל את חוק טל, שפתר כבר לפני 20 שנה את הפלונטר רב השנים של סוגיית הגיוס והביא מתווה פשרה היסטורי. ללא פסילת החוק ההוא היינו היום בתוך תהליך מואץ של גיוס חרדים, אחרי שהמערכת הפוליטית ניצלה הזדמנות נדירה באיוש ההנהגה החרדית-ליטאית באותה תקופה בידי חבר הכנסת אברהם רביץ ז"ל, שהיה אולי אחרון הפרגמטיים בהנהגה הפוליטית החרדית ודחף לחקיקת חוק שניסח את מתווה הפשרה של השופט המנוח צבי טל ז"ל. אבל בג"צ פסל את החוק מסיבות פוליטיות ומאז לא נמצא עוד נוסח הפשרה של חוק אפקטיבי שיגייס את החרדים.
בהמשך פסל בג"צ את חוק ההסדרה שחוקק בזמנו חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', מה שהביא להרס תשעת הבתים בעופרה, חורבן הבתים בגבעת האבות בגוש עציון, החרבת הישובים עמונה ומגרון ובנוסף לפגיעה קשה בהתיישבות הצעירה ביהודה ושומרון.
שוב בג"צ התערב באופן פוליטי בהתאם לאג׳נדה האישית של שופטי בג"צ והפך את השקפת עולמם הפוליטית של שופטי בג"צ לנעלית יותר מזו של הציבור שיצא לקלפיות.
כך קרה גם במתווה להוצאת המסתננים מאריתריאה וסודן. שוב בג"צ בחר ליישם את האג׳נדה האישית של שופטיו, המאמינים במדינת "כל אזרחיה", על פני התפיסה של רוב הציבור הישראלי שבוחר במדינה יהודית.
אלה רק הדוגמאות הבולטות, אבל לגמרי לא היחידות. רק לאחרונה סיפר בראיון לערוץ 7 הרב משה הגר, אלוף משנה וראש המכינה הקדם צבאית ביתיר, כי פסילת "נוהל שכן" בידי בג"צ הביא לנפילת חיילי צה"ל. חיי חיילים הפכו למשניים מול חיי האויב, בגלל תפיסת עולמם הפרוגרסיבית של השופטים.
זה גם מה שקרה לגבי הפרימטר בעזה, אותו אזור חיץ שהיה אמור להגן על קיבוצי עוטף עזה מפני טבח, אבל בגלל עתירות של ארגוני שמאל קיצוני הוא צומצם בהיקף דרמטי, כשהפרקליטות ובג"צ עושים יד אחת בהכנעת הצורך הביטחוני, בטענה כי אם הוא לא יצומצם עד למינימום הוא יפסל בידי שופטי בג"צ.
זו דוגמא מובהקת לכך שפעמים רבות המערכת המשפטית הכניעה את צה"ל עוד לפני פסיקת בג"צ, רק בגלל האיום שבג"צ יפרסם פסיקה קיצונית יותר.
אבל כל אלה היו חוקים "רגילים" כביכול, שבג"צ פסל ברגל גסה, או החלטות ביטחוניות בסוגיות שרוב הציבור הישראלי לא הכיר. האדם הפשוט לא מבין מה זה נוהל "הקש בגג" או צמצום הריסת בתי מחבלים (עד שלפעמים בגלל דרישות בג"צ נהרס רק קיר אחד בבית כך שכל האקט של "הריסת הבית" הופך לקוריוז) ולכן היה קל לשופטי בג"צ לדרוס את החלטות נבחרי הציבור ולנכס לעצמם עוד ועוד סמכויות.
אלא שהפעם ההצגה התרחשה מול כל העם כולו. בג"צ באופן שרירותי ומתנשא להחריד בחר לצפצף על המשחק הדמוקרטי. הוא מגן בניגוד לסמכותו על ראש שב"כ שפעל בפומבי נגד הדרג המדיני הנבחר ובוחר את הצד של הפקידים הבלתי נבחרים, בניגוד לחוק המפורש שקובע כי פקידים בלתי נבחרים כפופים לנבחרי הציבור. החל מאתמול במדינת ישראל כבר אין דיפ-סטייט, זה כבר אינו שלטון צללים, אלא שלטון פקידים גלוי שפועל לאור יום נגד הדרג הנבחר.
לכן לכתחילה היה נכון לא לשלוח כלל נציגות של הממשלה לדיון בבג"צ ולהחרים אותו כליל. הממשלה הייתה צריכה להודיע במכתב קצר לבית המשפט שאינו רשאי לדון בעתירות והפיטורים נעשו בצורה חוקית ולכן אינם משתתפים בקרקס הצבוע הזה. אם רונן בר חפץ להתלונן על פיטוריו עליו לפנות לבית הדין לעבודה.
אבל ממשלת הימין ניסתה להגיע לפשרה. גם בדיון הסוער בבג"צ הסכים נציג הממשלה, עורך דין ציון אמיר, להצעת הפשרה שהסוגיה תועבר לדיון בועדה למינוי בכירים שתכריע בחוקיות הפיטורין, אבל מי שסירב מכל היה נציג היועמ"שית. התוצאה היתה שהממשלה גם השתתפה בהצגה וניסתה להגיע לפשרה נאותה, וגם קיבלה שוב דחיה מהצד שאף פעם לא מסכים לאף פשרה. דה-ז׳ה-וו כואב לכל מי שניסה לקדם פשרה בימי הרפורמה המשפטית.
מה שנותר כעת הוא רק ללכת בנתיב שעליו הכריז השר בצלאל סמוטריץ. לא להזמין את רונן בר לפגישות מדיניות וביטחוניות, לא לשתף איתו פעולה, להתעלם כליל מנוכחותו ולהתעלם כליל מפסיקת בג"צ שאינה חוקית.
האירוע הזה יוביל בסופו של דבר לפיתרון, כמו כל משבר שמגיע לפיתרון רק לאחרי ששני הצדדים הכריזו על קיומו של משבר והבינו שכך לא ניתן להמשיך. בדיוק כמו בעולם העסקי או בחדר הטיפול הזוגי, כשצד אחד דורס ורומס את הצד האחר והצד השני מסכים לכל גחומותיו, לא יימצא פיתרון והצד הדורסני לא יקבל אף פשרה. פשוט כי אין לו אף אינטרס לוותר כל עוד משיג את כל מבוקשו באמצעות רמיסת האחר.
הפיתרון הוא הכרזת משבר. "למשבר את האירוע" כפי שקוראים למצב הזה היועצים העסקיים. רק אחרי המשבר גם הצד השני יבין שהוא לא משחק לבד על כל המגרש ובסופו של דבר יבין יהיה חייב להתפשר. כל עוד זה לא קורה האקטיביזם של בג"צ רק ילך ויגבר והמהיכה המשפטית השניה של אסתר חיות ויצחק עמית תשאיר אבק למהפכת "הכל שפיט" של אהרן ברק.
זו לא שאלה של פוליטיקה, אלא של להיות או לחדול. אם חפצי חיים אנחנו, חייבים לעצור כעת את הדימום הכואב. רק כך נזכה להיות בני חורין במדינתנו ולא אזרחים סוג ב׳ נתינים לאדונים הכל יכולים ממגדל השן.