למה יהודי בוכה ככה סתם באמצע החיים, באמצע תפילת "הלל" של סתם יום בחול המועד בפסח. עומד ודומע והדמעות זולגות וזולגות ולא עוצרות. נשפכות מהלב.
בזעקה "אנא השם הושיעה נא", "אנא השם הצליחה נא", ובהודאה על כל הטוב, "מה אשיב להשם", "נדרי להשם אשלם נגדה לכל עמו". תודה פשוטה וזעקה של תפילה, בשירה ובזימרה. אך מעל הכל בתחינה של רגע אחד שאוסף אותך, בהמון המבקש, בחיבור שכמותו כמעט ולא קיים.
השכמנו קום עם שחר וצעדנו לתפילת שחרית של חול המועד עם הרב שמואל אליהו, ותיקין של אשמורת הבוקר בצפת העתיקה. כדי לשפוך את ליבנו בתחינה. אבל זו לא היתה חוויה של השתפכות הנפש לבדה, אלא של שמחה של מצווה. חוויה רוחנית שמרוממת אותך טפח מעל פני הקרקע, מעל פני טרדות היום יום. חוויה של מפגש עם עצם הנשמה.
וכשבעל התפילה סיים את הברכה "לקרא את ההלל", נכנסנו לשער הנו"ן של היכלות הקדושה, למסע רוחני שסוחף אותך ומעביר אותך למה שמעבר לתודעה, למימד אחר, של קדושה וחיבור והתעלות. תודעה פשוטה של "רוממתנו", ברוממות והוד של קדושה.
הציבור לא ממהר. בעל התפילה לא מדלג במילותיו ולא בורח מהשעון הרודף. כל העולם שמחוצה לנו ימתין בסבלנות עד שתושלם החוויה. כעת אנו עטופים, מאות מתפללים, בנהרה של קדושה. בענן קדוש המסכך על כולנו ועוטף אותנו באהבה. ענני מלאכי עליון שמשרים עלינו צל שכינה, של ריקודים ושמחה בלב טהור ואמירת "הלל" בכוונה.
השמש כבר האירה והקור הצפתי שחדר לעצמותינו כשהשחר עוד לא האיר, פינה את מקומו לקרני שמש של בוקר שמאירה את הלבבות. החושך פיזר עצמו לאורו של יום, החיים מחוץ לענן הקדושה התעוררו ליום נוסף של עובדין דחול, אבל כאן מבעד לשער הסוגר היכלות של שמחה, עוד ריקוד ועוד מעגל, עוד זעקה ותחינה, עוד רגע לחטוף חופן רוחניות בתפילה.
והדמעות זולגות. דמעות של שמחה. של לב נח שמתכרבל בניגון של תפילה.