1. מהות
נתחיל מהמהות ומהמובן מאליו. הציבור החרדי חייב להתגייס. השינוי חייב לקרות. והכוונה לכולם כולל כולם. לא רק "מי שלא לומד", כמו שיש מי שטוענים, תוך שהם מתעלמים ממצוות עשה "לבוא לעזרת ישראל מיד צר". לא במכסות ולא רק "הנושרים".
בדיוק כמו שגם התלמיד חכם הגדול ביותר יודע שאם יגיע גנב לביתו הוא יקום ויתגונן ולא ימשיך לשבת וללמוד, כך גם האומה היהודית כולה מחויבת להגן על ארצה כעת. זה פיקוח נפש, שדוחה את כל התורה כולה.
את העמדה הערכית הזו צריכים להגיד בקול ברור וצלול ובלי גמגום, וודאי אסור לקבל את הנרטיב החרדי כאילו גיוס למען הגנה על עם ישראל בעת מלחמה שייך רק לנערי הברזלים שנשרו מהישיבות. ההצלחה החרדית הגדולה ביותר עד כה היא הטמעת הנרטיב כאילו עמדת התורה היא שמי שלומד תורה פטור מלהשתתף בהגנה על עמו. זו מנוגדת באופן מוחלט לדרך היהודית ולתורה, ומול עמדה זו צריכה להיות אמירה ברורה שזו אינה דרך התורה והיהדות.
2. פוליטיקה
ואחרי שאמרנו את הברור ומובן, השאלה היא על הדרך. כיצד גורמים לחרדים לשנות הרגלים של שלושה או ארבעה דורות, אחרי שבמשך 77 שנים פיתחו נורמות חברתיות ומערכתיות של פטור גורף מגיוס לצה"ל - בסיועה הנדיב של מדינת ישראל. איך גורמים לציבור שהתחנך על אתוס של "תורה מגנא ומצלא" ושהממסד "הציוני" לא צריך את החרדים בצה"ל, אלא רק רוצה לחנכם מחדש (תפיסה שטופחה בנדיבות בידי גורמים רבים בצבא), לשנות נרטיב ולהבין שהפעם זה רציני, הפעם באמת צה"ל זקוק לחרדים כדי לנצח.
מי שחושב שיש חוק בעולם שיכול לגייס את החרדים ולגרום לצעירים חרדים להסתער למותם בקרבות הגבורה בעזה רק מכח החוק, הוא או טיפש או שקרן. אחרת אין אף דרך להסביר את הקמפיין הנאיבי של אנשים שבאמת ובתמים מסבירים שאם רק ישנו את החוק מיד נראה נחילי חרדים זורמים לבקו"ם וכל בעיות הסד"כ בצה"ל יפתרו.
כדי לרוץ לשדה הקרב צריכים מוטיבציה, שיכולה להיווצר רק מתוך חינוך, תודעה עמוקה ובעיקר מתוך ערכים. לא סתם בוגרי מכינת עלי וההתיישבות ביו"ש, יחד עם בוגרי הקיבוצים, נמצאים בראש טבלת ההקרבה במלחמה. כי הדרך היחידה ליצור מוטיבציה לשירות משמעותי היא חינוך וערכים.
משטרה צבאית ומעצרים לא יביאו עוד חיילים לשדה הקרב. מקסימום יגדילו את מאגר המשרתים הג׳ובניקים ביחידות בהן אין בעיית סד"כ, שבמקרה הטוב ביותר יהיו "תומכי לחימה", אבל לא יפתרו את בעיית הסד"כ הלוחם בצה"ל.
צריכים להכיר בכך שבעיית הגיוס לא תיפתר בגלל חקיקה והפיתרון לא יגיע מהפוליטיקה.
3. קמפיין הגיוס
זו אולי מציאות מייאשת, אבל כדי לצעוד לפיתרון צריכים להכיר בעובדות. את ההבנה הזו מבינים גם בשמאל וגם בימין. ההבדל הוא שיש מי שמתדלקים את קמפיין הגיוס, שיושב על כאב אמיתי ועוולה נוראית ובלתי מוסרית, כדי לנגח את ממשלת הימין. אלה בדיוק מי שכשהם עצמם היו בשלטון לא עשו כלום כדי לחוקק חוק ולא גייסו חרדי אחד.
אז למי יש אינטרס לספר לציבור הישראלי שאם רק הממשלה תחוקק חוק גיוס מיד תיפתר בעיית גיוס החרדים?
למרבה הצער סוגיית הגיוס הפכה לקמפיין פוליטי ויש מי שמשתמש בקמפיין הזה במשפחות שכולות ובאנשים טובים ותמימים שבאמת דואגים לשלום החיילים ומשפחותיהם. כואב לראות אב שכול מלא כוונות טובות עומד ומתחנן ליו"ר ועדת חוץ וביטחון שיעביר חוק "עם שיניים" כאילו זה מה שיפתור את בעיית הגיוס.
נכון שברמה העקרונית היה נכון להשית על החרדים סנקציות מרחיקות לכת. אבל האם למען זאת שווה להפיל את ממשלת הימין ולהכתיר ממשלת תבוסה שתעצור את המלחמה ותביא לחזרה לקווי 6.7, וחמור לא פחות מכך לקרוע את החברה הישראלית בזמן מלחמה?
מי שמזינים את הקמפיין הזה הם אנשים שכבר שנים מטיפים נגד הברית הפוליטית של הימין המסורתי, הציונות הדתית והחרדים. חוק הגיוס הוא רק תירוץ. חלקם עיתונאים ששירתו בדובר צה"ל כעורכי מוזיקה בשעות הלילה, או כאלה שלא עשו יום אחד מילואים במלחמה הזו. אבל הם אלה שמקוננים על חוסר חיילים וקריסת המילואימניקים. פרודיה בהתגלמותה.
הקמפיין הזה יושב על נקודה עמוקה של רצון לחיבור עם ישראל "הראשונה", החילונית, האליטסטית והנאורה. חלק גדול מאותם אנשים שפועלים כיום לקרע גלוי עם החרדים בגלל סוגיית הגיוס, הם בדיוק מי שמטיפים לסלוח לסרבני "אחים לנשק" שפירקו את צה"ל וקראו לאי התייצבות למילואים. להם הם מוכנים לסלוח, לחבק אותם ולקרב, להבין ולהסביר את מצוקתם. אבל את מצוקת החרדים, שמרגישים שישראל החילונית תוקפת את אמונתם וכופה על ילדיהם סכנת חילון בניגוד לאמונתם ואמונת אבותם - הם מסרבים לראות ולגלות כלפיה אמפתיה.
יחד עם זאת זה לא אומר שלא מצופה מהנציגים שלנו בכנסת להשמיע עמדה ערכית בסוגיה. זו חובה ערכית - וגם פוליטית. החברה הישראלית יכולה לחיות עם קואליציה שיש בה שתי מפלגות חרדיות שתומכות בהשתמטות החרדים. אבל מדינת ישראל לא יכולה לחיות עם קואליציה של 68 מנדטים שמצדדת באותה השתמטות.
נציגי הימין חייבים להבין שהפעם ישנו שוני מהותי מקמפיין הגיוס הקלאסי, שהתחיל אי שם בסוף שנות ה-90 בידי אהוד ברק וטומי לפיד וממוחזר פעם בכמה שנים לצורך ניגוח הימין. הפעם הכאב אמיתי והצורך ברור ומובהק - וגם התנהלות הנציגים החרדים ביזיונית במיוחד.
לכן יש להבדיל בין פרקטיקה לבין אמירה מוסרית. גם אם אין לפוליטיקאים אף כלי אמיתי לשנות את מצב גיוס החרדים, מצופה שישמיעו עמדה ערכית בסוגיה ולא יתיישרו על מלא על חבריהם החרדים מספסל הקואליציה.
4. מלחמת ההשקפות
כיום הקצוות בשיח הישראלי נעות כמעט באופן טוטאלי בין הבנה והגנה על החרדים, כולל מי שאימצו את טענות החרדים ומסבירים שרק הצבא אשם באי גיוסם וכך מבטלים לגמרי את הדרישה לגיוס החרדים; לבין מי שפועלים לקרע עם החברה החרדית ומלבים את השנאה נגדה.
למרבה הצער גם אלה וגם אלה לא יביאו לגיוס החרדים ורק ירחיקו את החרדים מצה"ל.
בסוגיה כל כך מורכבת ורגישה צריכים לפעול בהתאם למורכבות הקיימת. מצד אחד אסור לקבל את התנהלות ההנהגה החרדית, שנוהגת בניתוק ואטימות, סוגרת את ליבה לכאב החברה הישראלית ופועלת מתוך תחושת פטרונות ועליונות על עם ישראל בעת צרתו.
כשכתבתי בעבר שמדובר על ניתוק מעם ישראל היו מי שהרימו גבה. אבל האמת היא שהתפיסה החרדית הקלאסית גורסת שיהודי חרדי הוא יהודי טוב יותר מ"סתם" יהודי חוטא.
הציבור החרדי מחנך בצורה מובנית לכך שהוא נעלה יותר מעם ישראל ולא רואה שלימות בכלל ישראל, בו כל חלק ומגזר תורם את חלקו בדרכו היחודית. לכן גם אינו רואה קדושה בחיילי צה"ל. כפי שאמר רב חרדי בכיר לפני שנה שהכרת הטוב לחיילי צה"ל שמתו במלחמה (כדי שהוא יוכל לשבת וללמוד תורה) דומה בעיניו להכרת הטוב לעובדי העירייה שמפנים את הזבל. אמירה מזעזעת וחמורה שמעידה על הבנה מעוותת מה הוא עם ישראל ומהי קדושתם של חיילי צה"ל.
זו הסיבה שאסור להגן על החרדים ויש להבהיר ששירות בצה"ל אינו שייך רק ל"נוער הברזלים". את הכאב האמיתי על אי גיוסם של החרדים חייבים לבטא בקול הגדול ביותר ובמילים הנוקבות ביותר. אבל מצד שני יש לפנות אליהם גם במילים האוהבות ביותר, מתוך הבנה כי וודאי שהחרדים אינם פועלים מתוך רוע או רשעות, אלא מתוך אטימות אידיאולוגית, של השקפה מעוותת שהביאה לסגירת ליבם בפני כאבה של החברה הישראלית.
הציבור החרדי הוא ציבור איכותי, אמוני ובעל חסד עצום, ואסור שהניתוק של הנהגתו מעם ישראל בעת צרתו יהפכו לסיבה להפגין נגדו או לנהל נגדו קמפיין שנאה תקשורתי.
5. הפיתרון
הפיתרון לסוגיית הגיוס לא יגיע מהכנסת והפוליטיקה ולא מאף חוק. כדי לגייס את החרדים צריכים להוביל תהליך חברתי, ובעיקר לתמוך בתהליכים שגם כך קורים.
דוגמא מצוינת לכך הוא הפרויקט המצוין והאפקטיבי של שירות שלב ב׳, ששנים ארוכות היה מדשדש ולפני מספר שנים קיבל טוויסט מחודש. אלפי חרדים שירתו במסגרתו שירות מקוצר והצטרפו למערך המילואים. לפי הסטטיסטיקה של צה"ל רוב בוגרי המסלול מהשנים הקודמות שירתו במלחמה הזו מעל 100 ימי מילואים.
מלבד התרומה של עוד אלפי חיילים למערך המילואים, שרבים מהם שולבו גם בגדודים הלוחמים, יש כאן שינוי תודעתי. המשרתים מסתובבים במדי צה"ל בשכונות החרדיות ומעבירים מסר של חיבור לצה"ל ולמעשה הופכים להיות סוכני גיוס. הילדים שלהם כבר ישרתו שירות מלא וגם החברים שלהם כנראה.
כך גם חטיבת "החשמונאים", שמאחורי הקמתה עומדת הממשלה הנוכחית. או ישיבות ההסדר החרדיות, שפורחות והופכות להיות מענה הולם לצעירים חרדים שמבקשים גם לשרת בצה"ל וגם לשקוד על התורה ברוח חרדית.
ומעל הכל זו ההבנה ששינוי אמיתי של מציאות חברתית שקובעה במשך 77 שנים, יקח לפחות דור. אם לפני 25 שנה היינו מתחילים את השינוי ובג"צ לא היה פוסל בדורסנות את חוק טל, היום היינו במקום אחר לגמרי עם שתי חטיבות חרדיות.