באולפן ערוץ 7 מתארחת אודליה ברט, אם לפצוע וחמות לפצוע, המספרת את סיפור ההתמודדות המלווה בני משפחה עם פציעתם של יקיריהם במערכה, ומבקשת שלא לשכוח את הפצועים בטקסים, בתפילות ובכלל, גם בחלוף זמן רב מהפציעה.
אודליה מספרת על בנה נועם, הרביעי בילדיה, לוחם בפלס"ר נח"ל שנפצע שבוע לפני סוף המסלול באופן קשה ברגלו. עיתוי הפציעה היה לו קשה ביותר, היא מספרת גם על השיחה בה ניסתה לברר מדוע הקושי הגדול שלא לסיים מסלול יחד עם חבריו לצוות. נועם דימה לה זאת למי שהכין תבשיל מיוחד לאורך שעות וברגע האחרון, רגע לפני שהוא מוגש לשולחן, הקערה נופלת ולא ניתן לאכול.
על הפציעה בזייתון מספרת אודליה כי בניתוח מהיר באיכילוב נמנעה פגיעה קשה בעורק הראשי וכיום הוא מתמודד עם פגיעה עצבית קשה הכרוכה בכאב וקושי רב, לצד ההיבט הנפשי הכרוך בעזיבת הצוות שממשיך ומתקדם בלעדיו, ועם זאת היא מציינת את האופטימיות שממלאה אותו גם בימים הקשים.
חודש וחצי לאחר המלחמה התחתן נועם עם חירות. הוא עצמו טען בפניה שוב ושוב שלא יוכל להתחתן מבלי שהצוות יהיה איתו בחתונה. כשהשיבה לו שעליו להפריד בין מהות לקליפה, בין עיקר לטפל, ניסה להסביר לה שהצוות הוא מהותו שלו, ואכן אוטובוס מיוחד שנשכר לשם כך אסף את הצוות משטחי הכינוס לטובת החתונה, ולחתונה עצמה הגיעו גם הורי הלוחמים שלא פגשו אותם עד אז, רק כדי לפגוש ולחבק את הבנים. "הייתה אווירה מדהימה, חתונה מרוממת ושמחה. הם זהרו. שבוע אחר כך הוא חזר לצבא וכמה חודשים אחר כך הוא נפצע".
כך מצאה את עצמה חירות, כלתה, שהתחתנה עם גבר בריא, את עצמה סועדת את בעלה. "זה לא פשוט וגם אותנו זה שם במקום שבו צריך לחשוב עד כמה אנחנו בחוץ ועד כמה אנחנו בפנים, עד כמה להשאיר את הביחד שלהם בלי להתערב ולהיות באמצע. זה ריקוד עדין. דיברנו על זה ואמרתי לחירות אני רוצה שתגידי לי בדיוק מה תרצו ממני, איפה נוכל להשתלב", ואכן כך נהגו הזוג וההורים שידעו גם מתי לקחת כמה צעדים לאחור, על אף הקושי של אם המבקשת לסייע לבנה בתקופה הקשה שעוברת עליו.
חתנה של אודליה, אלעד, לוחם מג"ב, נפצע במסגרת תרגיל ביחידתו עוד קודם לכן. בפציעה זו איבד את עינו. את ההודעה קיבלה אודליה כשהיא לבדה, בעלה במילואים בצפון ושני בניה בשירות וכך גם שני חתניה. כשהבינה בשיחת הטלפון עם בתה שהיא לבדה בבית החולים ברזילי מיהרה לבית החולים, שם קיבלה את הודעתה של הרופאה שהתנצלה על כך שלא הצליחה להציל את עינו של אלעד, "זה היה מאוד לא פשוט", היא אומרת ומציינת כי לבד מהחיבוק לבתה ברגעים הללו, מצאה את עצמה כמי שצריכה גם לעדכן את הוריו של חתנה על מצבו.
את דבריה חותמת אודליה בבקשה מעם ישראל כולו שלא לזנוח ולא לשכוח את הפצועים. היא מספרת על התחושה שליוותה את התקופה הראשונה לפציעה, תחושה של חיבוק ועטיפה של הסביבה כולה, אולם ככל שחולף הזמן באופן טבעי כל אדם חוזר לסדר יומו ו"מפריע לי שבטקסים לא מזכירים את הפצועים שנשארים עם זה לכל החיים, ומדובר לא רק בפצועי גוף אלא בפצועי נפש".
"אין מספיק מודעות למה שעובר על פצוע ועל המשפחה שלו ועל האישה שלו בבית. הדבר הזה ממשיך. אנשים אומרים לי 'איזה יופי, הוא השתחרר מבית החולים'. מבחינתם הדבר הזה נגמר אבל הוא ממש לא נגמר. יש בעיות שמתעוררות תוך כדי, כמו התרופות שנועם קיבל וגרמו לו לבעיות בבטן. צריכה להיות יותר מודעות. הפציעה לא נגמרת בעזה או באיכילוב או בתל השומר. זה ממשיך ומלווה לכל החיים", היא אומרת ומבקשת להוסיף 'לרפואת הפצועים' לתפילות להצלחת החיילים ולהשבת החטופים.
