מאמר

המלך עובר, שתיקה בכל. תורת ה' מאחדת את כולם. לא ברוח ה', לא ברעש ה', לא באש ה'. "אנוכי ה' אלוקיך"! הי! לא באש ה'! לא יהיה לך וגו' לא תשא וגו'. "זכור את יום השבת לקדשו!" כולם "ממלכת כהנים וגוי קדוש"! וואו! מה זה אומר? קדוש? רצון ה'. מה זה רצון ה'. "לא ברוח ה'" "לא ברעש ה'". איפוא נמצא רצון ה'? "זכור את יום השבת לקדשו"! ראית בהמה נאה? זה לשבת. ה - כ - ל לשבת! עכשיו הבנתי רצון ה'.

אין עוד מלבדו א. כשהנשמה שומעת את קול הי ברקע ג. הדרך הפשוטה לעורר ובליבה פנימה, צלילים אמיתיים (תורה, עבודה וגמילות חסדים). אזי רוצה לקיים הדרך שהיא מסילה ישרה. את רצון השם, הדרך הנכונה לא להישאר ורוצה פחות להתגשם. בלי מה. מאחרים לא רוצה להתרשם. הדרך בה בוהק אור אמיתי. ורוצה נקודה טהורה והצליל עולה ישר, למחשבה. בלי עיכוב, בלי קו מר. רוצה שקט, בהירות, בלי סלסול יותר מידי עכשיו. רוצה לנתח במהירות (ביעילות) הדרך הזו מתחילה כאן. ולפתוח שערי רחמים. ד. תפוס את עצמך ב. רוצה לשוב, להתעורר, בכל המצבים. רוצה לרקום יקום זוהר. אל תישאר באתמול. רוצה לבקש מאלוקים אל תיתן לעצמך ליפול. אנא קרבינו לדרך החיים: כל רגע זה עוד עלייה, תורה, עבודה וגמילות חסדים. לנתח את כל המצבים. שמש, ירח וכוכבים לא להישבר, להתעקם, מכפילים את אורם היום. לתת ללב לשבור שתיקה. גם בזמנים הירודים, לתת ללב זמן של מחשבה. השפלים, הנמוכים, זה הלב - תשמע... מבקשים קרבה לא-ל במרום. כשמחברים לב ונשמה. תוספת קטנה ה. והכינור מנגן, הולך ומנגן בינות לשיחים הקטנים, והשיר מתנגן כיין ישן ומלאה הארץ דעה את ה' עורה עורה למה תישן? הטוב הזה מוכר, הטוב - ה' הטוב ! ועסיס הרימונים, וצבע החיים.. כמה מאירים כשמקבלים את אור האלוקים.

בס"ד גיבור פירושו אדם שנאבק על מטרה ולא מוותר גיבור הוא אחד שלמרות הקשיים-אחורה לא חוזר גיבור לא חייב להיות חזק פיזית עם מלא שרירים גיבור לא חייב להיות אחד שיודע משקולות להרים גיבור הוא אחד שעומד על שלו ומעמדתו לא יזוז גיבור הוא אחד שלדברים החשובים נותן כמות רבה של ריכוז. גיבור הוא אדם שיודע מאין בא ולהיכן פניו מועדות גיבור הוא אדם שיודע להגיב בחוכמה גם כאשר הוא סופג אבידות. גיבור הוא אדם שיש לו כוח רצון לעמוד מול פתויים גיבור הוא אדם שממשיך להתמודד גם בתקופות הקשות בחיים גיבור לא חייב להיות אדם שבכל התחומים מוכשר מאוד גיבור יכול להיות גם אדם שעל רגליו לא יכול לעמוד. גיבור לא חייב להיאבק ולהילחם באויב חיצוני גיבור יכול להיות אדם דתי או אחד שקורא לעצמו חילוני גבורה היא לא תכונה ששיכת רק לגברים כי ,כאמור, גבורה היא לא רק במלחמות אלא גם בדברים אחרים ואם ננסה לחפש בימינו את הנשים בעלות הגבורה נצטרך רק לחפש בחורה שלא מתפשרת על חצאית/חולצה קצרה אחת שיודעת שלמרות שזה לא נוח ולפעמים זה גם חם הלבוש הזה הוא על פי הוראת אבא שבשמיים, בורא העולם כל בחורה כזו היא לוחמת אמיצה ביותר והיא מראה במפורש שהיא שייכת לעם שבחיים בוחר ואם טיפ טיפה נסתכל,נתבונן ונפקח את עינינו לראות, נגלה שאנחנו מוקפים בעשרות גיבורים וגיבורות. ואם נרצה קצת יותר להעמיק ונאמין שיש לנו כח להשפיע- צריך שכל אחד את ליבו יפתח ועל הגיבור החבוי בו יצביע.. וברגע שכל אחד יתחיל את גבורתו לגלות- אז מול עינינו ניסים אדירים והרבה נפלאות: נראה איך גופים מבשר ודם מנצחים יצר שעשוי מאש, נראה אנשים שמצליחים להתקדם למרות הנפילות,בלי להתייאש בשבילי כל יהודי שנלחם ביצרו ולהיכנע לא מסכים- הוא גיבור אמיתי שמקרב את המשיח שלבואו אנו כה מצפים כי כמו שאמרתי: גיבור זה אחד שלא מוותר על שאיפותיו, וגם כשקשה לו הוא חוזר ואומר :'אין מצב שאני נופל עכשיו'.

זעקה תחריט 'שמע' בהדפס ידני ונזעק אל ה' הצטלבות רכבות הזיכרון הוא היכולת של בני האדם לאסוף, לאחסן, לאחות ולעבד בתודעתם את האירועים, את פיסות המידע, שברי הקרעים, וחלקי המילים, שנאגרו לסיפור מהודק. אבחנה בין הזיכרון הפרטי, שהוא הסיפור האישי של כל אדם, לבין הזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי של עם - זכרון ציבורי שנצבר המעובד גם למשמעויות רוחניות וערכיות. אותו אירוע יכול לקבל הילה של אירוע מכונן והירואי כך שיהפוך לסיפור גבורה, או יחס מזלזל כאירוע מאכזב וסיפור תבוסתנות. בעבור ילדי ונכדי ניצולי השואה מורשת השואה, שהועברה אליהם מהוריהם ומן הסביבה בה גדלו, היא מרכיב דומיננטי בהבניית זכרונם הפרטי. יצירותיהם האמנותיות מציגות את אופני העיבוד של נושא זכרון השואה על ביטוייו האמנותיים המגוונים. מה אסוציאציה של 'עשן' בזכרון הקולקטיבי? האמנים אומנם עוסקים במגוון רחב של נושאים, אך - נושא השואה נמצא תמיד ברקע. ישנם כמובן אמנים רבים, שאינם בני "הדור השני", המתייחסים לשואה ביצירותיהם. אך זכרון השואה לגבי דור ההמשך של הניצולים כה חזק שלמרות שהחוויה הועברה אליהם מהורה ששרד - היא הותירה בנפשם חותם עמוק עוצמתי ומדמם, עמו הם נאלצים להתמודד. האמנים מושפעים לא רק מחוויות מזעזעות או גילוי אנושיות שחוו הוריהם בתקופת השואה, שהועברו אליהם באופן לכן, זיכרון זה הוא כלי עוצמתי מתפרץ רב רבדים שמתערבבים בו עבר והווה, ישיר ועקיף, מציאות ודמיון. כלזמר במנסרת זכוכית הליצן העצוב כליזמרים בעיירה - עולם שנעלם למרות ש"דור שני" לא חווה בפועל את מוראות השואה, השפעתם חדרה לנשמתו. הם ינקו אווירה קשה של אובדן ומוות. רבים מהם הפנימו את הכאב וחוסר האונים, וברבות הימים היא הפכה למרכיב מרכזי בזהותם, מפעם בהם צורך עצום להביאו לידי ביטוי אמנותי. נכון שנסיבות ההישרדות של ההורים שונות, וכן העובדה שהיו ניצולים שדברו בבית על החוויות הקשות שעברו והיו ניצולים שסתמו את הגולל על עברם הקשה בשתיקה ולא דברו על כך מעולם. אבל המשותף נאוה סמל, בספרה 'כובע זכוכית': "אי-הידיעה אין פרושה כי הידיעה, רווית סוד ככול שתהיה, אינה מונחת ברקמות העור, בתאי הדם, שסירבו להתחבר עת ארוכה." רק בשנות ה70 על רקע התעניינות הולכת וגוברת בנושא השואה, החל להופיע העיסוק של אמני הדור השני בנושא השואה באמנות והחלו להתיחס ליצירות שבהן ביטאו היוצרים את הצורך להתמודד עם המעמסה הנפשית של טראומת השואה, שהועברה אליהם על ידי ההורים. היום אפשר לראות השפעות גם ביצירות של דור שלישי הנכדים ורביעי הנינים וכן ביצירות של כל מי שעבר תהליך סוציאליזציה בכור ההיתוך הישראלי שבו לשואה וספיחיה משקל רב. היצירות הן של דרורית סן - בת של דבורה שטסל ז"ל מטופלת של דר' מנגלה 1944-45 באושוויץ.

בס"ד המולה. עשרות פנים לא מוכרות מסביבי. הלב דופק, העיניים בורקות מהתרגשות. נשיקה של אמא מתרגשת עדיין טרייה על הלחי, וקולה המתפלל עוד מצטלצל באוזן: "ה' יהיה בעזרך, גיבור. תזכור שאנחנו בבית אוהבים אותך ומתפללים להצלחתך." "חברים, שתי דקות הקשבה." משתתקים. עשרות עיניים ננעצות. "תראו, אתם עומדים עכשיו בפני תקופה לא פשוטה. תקופת ארוכה, קשה, סוחטת. יש לכם תפקיד לאומי. גורלי, אפילו. עיני עם ישראל כולו נשואות אליכם. תידרשו לעמוד בשגרה צפופה ועמוסה, בלי לעצור לרגע. אני רוצה שתפעלו במלוא האחריות, בכל הכח, בכל העוצמה. אני רוצה מכם דבקות במטרה. תשקיעו את כל הכוחות, פיזיים ומנטליים, במשימה החשובה שאתם נקראים אליה. תמיד תזכרו בשביל מה באתם לכאן ומה התפקיד שלכם כרגע. אל תוותרו לעצמכם. תדרש משמעת עצמית חזקה. אתם תעברו לילות ללא שינה ותצטרכו להמשיך למחרת בעיניים אדומות, כאילו כלום לא קרה. אני מצפה שכל אחד יתן את המקסימום, בלי לוותר לעצמו על כלום, בלי לחפף, בלי תירוצים. שכל אחד יקדיש את כל זמנו למשימה. מי שרוצה להצליח יצטרך להסתפק במועט, לא להתפנק, להקיא דם מרוב מאמץ. רק אז הוא יהיה מסוגל לעמוד מול חייל בשייטת, במגל"ן, בסיירת מטכ"ל - חיילים כאלה, שקורעים את עצמם מהבוקר על הלילה, שמחרפים את נפשם - לעמוד מולו ולהסתכל לו בעיניים, בלי להשפיל מבט. לעמוד מולו ולדעת שגם אתה מסרת את הנפש, שגם אתה לא התפשרת. אני מאמין בכם וסומך עליכם. בהצלחה." אז התיישבנו, כל אחד ליד החברותא שלו, והתחלנו את הסדר הראשון של שיעור א'. __________ אמר ריש לקיש: מניין שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם? שנא' (במדבר יט, יד): "זאת התורה, אדם כי ימות באוהל". אמרי דבי רבי ינאי: מאי דכתיב (משלי ל, לב): "כי מיץ חלב יוציא חמאה"? במי אתה מוצא חמאה של תורה? במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה. (ברכות סג:)

שְׁחִי לָאֵל יְחִידָה הַחֲכָמָה וְרוּצִי לַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּאֵימָה לְעוֹלָמֵךְ פְּנִי לֵילֵךְ וְיוֹמֵךְ וְלָמָּה תִּרְדְּפִי הֶבֶל וְלָמָּה מְשׁוּלָה אַתְּ בְּחַיּוּתֵךְ לְאֵל חַי אֲשֶׁר נֶעְלָם כְּמוֹ אַתְּ נַעֲלָמָה הֲלֹא אִם יוֹצְרֵךְ טָהוֹר וְנָקִי דְּעִי כִּי כֵן טְהוֹרָה אַתְּ וְתַמָּה חֲסִין יִשָּׂא שְׁחָקִים עַל זְרוֹעוֹ כְּמוֹ תִּשְׂאִי גְוִיָּה נֶאֱלָמָה זְמִירוֹת קַדְּמִי נַפְשִׁי לְצוּרֵךְ אֲשֶׁר לֹא שָׂם דְּמוּתֵךְ בָּאֲדָמָה קְרָבַי בָּרֲכוּ תָמִיד לְצוּרְכֶם אֲשֶׁר לִשְׁמוֹ תְּהַלֵּל כֹּל נְשָׁמָה הפיוט "שחי לאל", על כל שבעת בתיו, מביע וכולו אומר רצון לעבודת ה'. לאורך כל השיר אנו רואים דו שיח עמוק וכנה עם הנשמה, הקורא לה לעבודת ה' בצורה הכי פשוטה שיש. קריאה זו נעשית תוך שבח לה', הסברה הגיונית ועידוד הנשמה לעבודתו מטעמי הכרתה כחלק א-לה, ומטעמי הכרת הטוב. שְׁחִי לָאֵל יְחִידָה הַחֲכָמָה וְרוּצִי לַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּאֵימָה – בית זה הוא ביתו הראשון של השיר, הפותח ברעיונו המרכזי: קריאת הנשמה (יחידה החכמה) להשתחוות ולרוץ לעבודתו יתברך. לְעוֹלָמֵךְ פְּנִי לֵילֵךְ וְיוֹמֵךְ וְלָמָּה תִּרְדְּפִי הֶבֶל וְלָמָּה – שואל המשורר ברוֹך שאלה רטורית, אשר מציגה בפני הנשמה את השטות שברדיפת ה"ההבל ולמה" (למה=הבל), כאשר עולמה האמיתי קורא לה. עולם של קדושה וטוהר, עולם של נצח! מדוע רודפת את אחר דברים לו לך? מדוע רודפת את אחר הבלים, ולא מענגת עצמך ומפנה לילך ויומך לעולמך האמיתי? בת של מלך את, והנה – כל מעדני העולם הזה לא שוים לפניך... מן העליונים בשלושת הבתים הבאים, מציג המשורר נימוקים הגיוניים לנשמה. נימוקים אלו בנויים על השוואה בינה לבין השם יתברך, יוצרה. על ידי כך, מראה המשורר לנשמתו את שייכותה לעולם של נצח, עולם המושג על ידי עבודת ה' בתורה, מצוות ומעשים טובים. המשורר מראה לה כיצד היא דומה להשם יתברך, ומוכיח לה בזה שמן העליונים היא – ועל כן צריכה לעובדו. השוואה זו בנויה על דברי הגמרא (ברכות י, עא) : "חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד לא אמרן אלא כנגד הקב"ה וכנגד נשמה מה הקב"ה מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראית מה הקב"ה זן את כל העולם כלו אף נשמה זנה את כל הגוף מה הקב"ה טהור אף נשמה טהורה מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים אף נשמה יושבת בחדרי חדרים יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו". לבסוף, מביא המשורר נימוק נוסף, הבא מכח הכרת הטוב: זְמִירוֹת קַדְּמִי נַפְשִׁי לְצוּרֵךְ אֲשֶׁר לֹא שָׂם דְּמוּתֵךְ בָּאֲדָמָה. – כמה גדולים חסדי הקדוש ברוך הוא שחצבך מכסא הכבוד והביאך לזה העולם. האדם נברא מן האדמה ("עפר מן האדמה"), ולולא הקדוש ברוך הוא נפח בו נשמת חיים, לא היית קיימת באדם. עוד הללי לשמו, על שאין את עתידה להיות כלה ונפסדת באדמה, כגופו של אדם אשר נברא משם. אלא משום שחצובה את מכסא הכבוד, בסיום השיר, חותם המשורר בארמז משובח מן התהלים, המשובץ בטוב טעם: "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד' וְכָל-קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ". תפארת הסיום במלוא הדרה נותנת חותמת, גושפנקא מרשימה המותירה בלב הקורא את רישומי השיר המקופלים בו לארכו, רישומים אשר מביאים אותו לרצות לרוץ לעבודת ה'. דומה כי המשורר, לבד מקריאתו לנשמתו שלו, קרא לנשמת הקורא גם כן, והצליח להשפיע עליה... *תודה מקרב לב ל"אוהב אמת" על ההדרכה והעזרה בכתיבת המאמר.

תבורכו משמים / תורת אמת ------------------------------------ תבורכו משמים על תרומתכם אנו מחכימים משתפרים בזכותכם תבורכו משמים להארות בונות ולגולשים היקרים שתורמים ומשקיעים ביצירות משופרות מתיחסים לחברים לכל התחביבם לשירה המעשירה לציורים שדמיון מפעילים לכולם הייתה התחלה וכל אחד הגיע לפיסגה בה הוא כעת נמצא בזכות כל גולש ועורך בזכות כל העמלים תבורכו בעליה בבריאות ושמחה הצלחה בכל שאיפה תבורכו מפי עליון דרך צלחה לכולם ממני באהבה/ תורת אמת

הריני מזמנת את פי להודות ולהלל ולשבח את בוראי לשם יחוד קודש אבריך הוא ושכינתה על ידי ההוא טמיר ונעלם... בשם כל ישראל?! עם בוקר, עת תפילת שחרית, לפני פסוקי דזימרא, אומרים אנו: "הריני מזמנ/ת את פי להודות ולהלל ולשבח את בוראי לשם יחוד קודשא בריך הוא... בשם כל ישראל". ואני שואלת, באיזו זכות? איך ייתכן כי אבוא, אני הקטנה, לשבח בוראי באופן הנ"ל בשם כל ישראל? איך אשא באחריות הזו על כתפי הדלה? מי אני שאעיז לאמור: לא חטאתי ואין בידי דבר, והנני ראויה למעמד הזה? ובכן, גם ר' אלימלך (פ' דברים) עוסק בסוגיא מעניינת זו, וז"ל: "הטעם למה שאנו אומרים קודם כל עבודתנו ותפלתנו ״לשם יחוד וכו׳ בשם כל ישראל", הכוונה, היות ש״אין צדיק בארץ וכו״׳, וא״כ האיך יכולים לעשות איזה דבר קדושה באברינו כיון שנעשה בהם איזה עבירה חלילה ונפגם אותו האבר, ואיך תוכל לשרות עלינו קדושת העובדא ההיא, אך (=אלא) שהתיקון לזה הוא במה שכולל עצמו עם כללות ישראל, כי יש עולם הנקרא כל ישראל, והעולם ההוא שלם בלי שום פגם, כי הכללות ישראל הם הצדיקים, כמ״ש "ועמך כולם כלומר, כאשר האדם אומר "בשם כל ישראל", אינו מתכוון אלא באמצעות כל ישראל. כי כללות ישראל תמיד קיימת בקדושתה. אמנם בכל אדם יש חטאים, כי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אך כאשר מתחברים אנו לכללות ישראל, הרי היא נקיה וטהורה. ברה וקדושה. "הנך יפה רעיתי ומום אין בך". כללות ישראל, אין כוונתה לאוסף יחידים מישראל, אלא לחטיבה עצמית אחת. יחידה. כנסת ישראל הנה ישות מסתורית. אישיות בפני עצמה, ואישיות זו – ועל ידי זה יובנו דברי השל"ה הקדוש (סוכה, פרק תורה אור, יג): "סוד עמוד השלום הוא סוד גדול ונורא כי ישראל נקראים כנסת ישראל כי אע"פי שלמטה הם נפרדים זה מזה מ"מ למעלה בסוד נשמתם הם אחדות אחד והם מכונסים כי הם חלק ה' והענפים הרוצים לחזור לשורשם צריכים להיות בדומה לשרשם דהיינו שיהיו מתאחדים גם למטה וכשיש פירוד למטה ביניהם כביכול עושים פירוד וקציצה למעלה" כדי לחדד העניין, נקח לדוגמא את עניין קרבן ציבור ועניין קרבן השותפים (לעיון נרחב ניתן לעיין בספרו של הרב סולובייצ'יק, "על התשובה", עמ' 69-93) : קרבן השותפים, הוא כאשר נאסף מכל ישראל כסף, אשר ממנו מביאים הקרבן. לקרבן זה כמה בעלים. לא כן הוא בקרבן ציבור, אשר הקרבן לא שייך אלא לאחד. הבעלים בקרבן ציבור הוא אחד: כנסת ישראל. אין הקרבן שייך לכך וכך יחידים, אשר מצורפים בצירוף אריתמטי. אלא כנסת ישראל היא אישיות לעניינינו: האדם הפרטי מישראל, מזדהה ומתמזג עם כללות ישראל, ניצוק לתוכה ונעשה אחד עמה. מתוך כך, זוכה הוא לשבח את ה', כאשר היא זוכה וראויה לזו המעלה. עוד ניתן לומר, כי היחיד אינו יכול לזכות למעלה זו, כיוון שאינו יכול לתפוס גודל רעיון הקדושה לבדו, אלא רק על ידי התחברות עם כלל ישראל. וכפי שמיטיב לתאר הרב קוק (עולת ראיה, ח"א עמ' קצג) : "הבעת התפלה, כמטרתם הקדושה של כל המעשים המקודשים, שהם עולים יחד לרום הגובה, של הדרת הקדש, בערך המתעלה מכל גבול וקצב. רק הקדש המבורך ממקור הברכות, השופעות בלא מצרים, הוא מאוחד ברוח אלהים חיים בהופעתה של הקדושה המסמנת גבולים, זמנים ומקומות, מעשים ומחשבות, שאיפות ורצונות מוגבלים, אשר בתוכם מתפלש האור האלהי, הנעלה מכל הגבלה. וההתאחדות הזאת באה ממקור העליון, המתעלה מכל הערכה של שם ובטוי של רעיון ומחשבה, ניתן לשייך את הדברים לסיבת ותכלית המניין. מדוע נזקק אדם להתפלל בתוך הציבור דייקא? מה רע שיתפלל האדם יחידי, ובפרט כאשר לעיתים הוא מתפלל טוב יותר כך? וכן, מדוע על כל דבר שבקדושה להיות בעשרה (ע"פ ברכות כא)? וכאן נביא עניין נוסף, והוא העניין המוסרי, כי: "עיקר תכן מעלת הקדושה הוא, שיתרומם האדם לשום כל מגמתו ומעיניו לא לצרכי עצמו כי אם לכבודו של אדון כל העולמים ית' וקדושתו והשלמת רצונו... על כן עיקר העבודה הרוממה היא להשלים את הכלל ולזכותו ולהיטיב לו, ומי ששם את העבודה הזאת נר לנתיבתו תמיד הוא באמת מתעלה לקדושה, כיון שאין מגמתו לאהבת עצמו. אבל היחיד כשהוא לעצמו אי אפשר שיתעלה לקדושה לולא ההתרוממות למעלת הקדושה שעל ידי הרבים, לטובתם ולזכותם." (עולת ראיה גם כאשר האדם חושב להשלים עצמו, ואפילו שלמות רוחנית, אין זה נחשב קדושה, כיוון שמחשבה זו נמשכת מאהבת-עצמו. אולם, כאשר בא הוא להשלים הכלל, להשלים כנסת ישראל ולהכלל בתוכה, על מנת שיוכל להטיב לה (וממילא גם לעצמו) – זוהי קדושה. הוא אינו רוצה בהשלמתו האגואיסטית, אלא בהשלמת כנסת ישראל כולה, תוך הזדהות, אשר מביאה להתאחדות והתחברות עמה. כמו כן, יסוד התפילה להשלמת בקשת האדם וצרכיו, הוא מפני ההטבה המוסרית של האדם. "ע"כ עיקר התפילה ותכליתה הוא רק מפני הקיבוץ הציבורי, כי להשלמת האדם בשלמות עצמו, להקנות לו מושכלות אמתיות, היתה די' התורה מבלעדי התפילה אבל החיים המוסריים שהם נחוצים לחיי החברה, נפעלים ע"י התפילה. נמצא שתפילת רבים היא התפילה העיקרית, שגם תפילת יחיד תתן פרי' ותועלתה רק בהיותו אח"כ מתחבר עם הציבור. ע"כ עיקר העת רצון וקירוב התכלית של התפילה, וממילא יתרון פעולתה, הוא בשעה שהציבור מתפללים, שאין הקב"ה מואס אבל תפילת רבים, שכ"א חפץ בהטבת הציבור, הרי תועלת החיים המוסריים קרובה מאד, ואין הקב"ה מואס בתפילתן, כי ההכנות המוסריות הם הצעות לדעת ולהוקיר יקרת ערך הרבים, שבכללם ימצאו מקום כל חיי השלמות של האדם המעולה." (עין איה, ברכות א פ"ח) שנזכה.

בס"ד ציפית לישועה? הגמרא במסכת שבת (לא, עא) אומרת כי לעתיד לבוא, ביום הדין, שואלין לו לאדם "נשאת ונתת באמונה, קבעת עיתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, ציפית לישועה..." ומהי ציפייה לישועה? מבאר רש"י (שם, ד"ה ציפית לישועה) : ציפייה לדברי הנביאים והיינו: השתוקקות שישראל יתקבצו מן הגלויות, ישובו אל ה', יבנו בית המקדש ויעלו שלוש פעמים בשנה לראות פני ד' וכן ההשתוקקות שיתקיים בנו "והתהלכתי בתוככם" וכו'. ומן ההגיון עולה, כי אם שואלין "...ובזה תלוי מה שאמרו חכמים ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו: 'ציפית לישועה?', והיכן כתיב מצוה זו? אלא שמע מינה בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים, דכתיב: 'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלוקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב 'ושב וקבצך הדיבר הראשון לא מסתיים ב"אנכי ה' א-לוקיך", אלא ממשיך "אשר הוציאך מארץ מצרים" – ללמדנו כי חובת האמונה איננה רק מהצד ה'ביולוגי' שלה: שהקב"ה יצרנו, הוא בראנו ובזכותו אנו קיימים ופועלים כל הפעולות כולן וכו'. אלא, שורש האמונה הוא גם בהכרה כי הקב"ה הוא זה שגאלנו ממצרים, והוא זה שעתיד לגאול ולהושיע אותנו. כלומר האמונה היא ההכרה בכך שהקב"ה הוא מקור החיים, מעורה, משגיח ומכוון כל רגע ורגע בחיינו. "אשר הוציאך "יש להתבונן היטב כדי לגלות את הסדר הפנימי של כל הביטויים הללו. יש לזכור את יד ה' הנטויה בכל סדרי המאורעות והמעשים החיצוניים, ולראות בעין פקוחה שכל גלגולי ההיסטוריה הם גילוי אלהות" (שיחות רצ"י שמות, סדרה ב סעיף 7) אולם, יש לדעת כי ישנן מדרגות באמונה. יש פעמים שהשכינה שורה בכל מעשי ידינו, ויש פעמים שהשכינה מסתלקת - מציאות של הסתר פנים, "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם", כפי שמיטיב לתאר השל"ה הקדוש (תולדות אדם, שער הגדול כז) : "...כי בהיות כנסת ישראל שלמטה בארץ הטהורה נוהגים כשורה לעשות כמשפט וכתורה, היתה השכינה ברוח הקודש ביניהם נאה והדורה, ועל כל כבוד חופה ועטרה, שנאמר מודעת זאת בכל הארץ, וכתיב ה' מלך תגל הארץ, שהרמז לארץ החיים. ובהיפך זהו כצפור נודדת מן קנה, ויוצאת מביתה וממלונה... וכשעתידים לחזור שכינה היא חוזרת עמהם, שנאמר ושב ה' אלקיך..." כלומר, כאשר עושים ונוהגים אנו בדרך הישרה והרצויה, אזי שכינה היא בינינו. ממילא, כאשר אין אנו עושים כשורה – מסתלקת היא השכינה מאיתנו. וכן אנו לומדים כי כאשר חוזרים אנו למוטב, אלי קדמות נעורינו, שב וחוזר ה' לשכון בתוכנו. מכאן נוכיח מה שאמרנו כי מדרגות ברמת האמונה. האמונה איננה מצב נתון ואחיד, אלא מצב הניתן לשינויים – לעליות ומורדות... דבר זה הכרחי, שאם לא כן, כיצד היה לנו לצפות לישועה? כיצד היינו יכולים אולם יש לידע כי גאולה זו תבוא קמעא קמעא. השיבה לא בבת אחת תהיה. כי כדי שנוכל לחזור, לשוב ולהיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", צריכים אנו מרכיבים גשמיים ורוחניים. גם כאשר יצר ה' את האדם - תחילה "עפר מן האדמה" ורק אח"כ "ויפח באפיו נשמת חיים, או אז "ויהי האדם לנפש חיה". כן נלמד על חיוניות מרכיבים גשמיים באומה: כי כדי להיות לגוי קדוש צריך להיות: א. גוי, ב. קדוש. כדי להיות קדושים משאר הגויים, עלינו להיות קודם "בעת המרעה ועבודת האדמה והנהגת הבית, היה מפני שתכלית כוונתם הייתה בכל המעשים הם להתקרב אל הש"י קרבה גדולה. כי תכלית כוונתם כל ימי חייהם להמציא אומה שתדע את ה' ותעבדהו, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו. הנה התבאר לך כי כל כוונת השתדלותם הייתה לפרסם יחוד ד' בעולם" כי היותנו קדושים מוכרחת להיות ביחס לשאר הגויים, ואם לא נהיה גוי (=עם) כיצד נוכל להיות "גוי קדוש"? ואם כך, הרי שאנו זקוקים ומוכרחים לאמצעים גשמיים, ובין השאר למדינה ככל העמים. אך יש לידע, כי מדינתנו אינה כשל שאר העמים: "אין המדינה האושר העליון של האדם, זה ניתן להאמר במדינה רגילה שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות שהן עטרת החיים של האנושיות מרחפים ממעל לה ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידאלית, שחקוק בהויתה תוכן אידאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד, מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כיסא ה' בעולם, וכדי להגיע לחפץ הזה, חובה עלינו להרים בכח קולנו, לעורר הרוח של עמנו ולהחזיר הקדושה לישראל: "עַל הַר-גָּבֹהַ עֲלִי-לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל-תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלהֵיכֶם" (ישעיה מ, ט) ומפרש הראי"ה: "ציון מסמלת את המלכות בישראל, וירושלים את הקדושה בישראל". וכן מובא ע"י הרב נריה (מועדי ראי"ה תרב) כי מבשרת ציון שואפת היא להחזרת המלכות בישראל. עליה לעלות על הר גבוה, לא להסתפק בבקשת בית לאומי ככל הגויים, שאין כי את האמצעים הגשמיים להיות עם ככל העמים כבר יש לנו. ואם כך, הרי שעתה כל תפקידנו לדאוג שנהיה קדושים. מובדלים משאר העמים. וזאת ע"י שנקדש החומר, ובבחינה זו נהיה נמנים עם המצפים לישועה באמת, כאשר כל תכליתנו להכניס התורה וההלכה בחיי היישוב והחומר של האומה, להגיע להופעתם השלמה במדינתנו. כי זה עיקר האמונה האמיתית, אשר בה יש ציפייה לישועה (כפי שהוכחנו מהסמ"ק), ואשר אותה ציפייה איננה רק במחשבה גרידא, אלא באה כי יש להתבונן בעין נכונה על כל המציאות, ולראות ולהאמין כי כל ההסתוריה כולה מסובבת היא ע"י השי"ת, והוא אשר הניע ומניע אותה, ומכוון הוא את הכל לגאולה השלמה: "כן, אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו. אמנם לא מהיום התחילה הופעה זו, רק מאז התחיל הקץ המגולה (סנהדרין צח ע"א) להגלות, מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל אשר קרבו לבוא, התחילה אתחלתא זו. ועיני כל חודר ברוח דעת היו תמיד נשואות כי יד ה' הנוהגת כל מסיבות (דורים) [דורות] תפליא פלאותיה להביא את ההתחלה הזאת למעלה יותר רוממה. והפלא הזה קם ויתא (ובא) בימינו לעינינו, לא ע"י מעשה אדם וממילא, כאשר נשים ונרשום הדברים הללו על לוח ליבנו - נתמלא באמונה, וע"י זה תגדל מדרגת האמונה של כלל האומה כולה, כי "על ידי הרמת הרוחניות שבנפשו מתרוממת כללות נפשו בהויתה, וההויה הפרטית מתיחשת ביחוש קשר אמיץ מאד אל ההויה הכללית, וממילא בהתרוממות חלק של ההויה, מתעלית היא ההויה כולה. ובזה מתקנים באמת עולמות עד אין חקר בכל דבר טוב" (מדות הראיה, תקון) ומתוך כך נזכה לפעול ולחזות בחזרת השכינה במלוא הדרתה ותפארתה. "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו","ותחזינה עינינו בשובך לציון" אכי"ר.

בס"ד "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" ערב חורבן בית שני, מקבל רבן יוחנן בן זכאי החלטה אמיצה מאין כמוה. הוא "נוטש" את המערכה, יוצא מירושלים, והולך "להשלים עם הרומאים". או, להיכנע בפני הרומאים, תלוי איך מסתכלים על זה. כאשר הוא מגיע אל המצביא העליון של הצבא הרומי - אספסינוס, הוא זוכה, ומשחקת לו השעה בצורה מפתיעה. רבן יוחנן בן זכאי נכנס אל אספסינוס דקות ספורות לפני שהוא (אספסינוס) מקבל את ההודעה שהסנאט מינה אותו לקיסר רומא.ובעצם, ריב"ז הוא כשסוקרים את תולדותיו של ריב"ז, רואים בבירור שמדובר באדם שצפה את המשמעות של מעשיו, והבין לקראת מה הוא הולך. ובכל זאת, לב מי לא יחסיר פעימה, ורגלו של מי לא תרעד ברגע שכזה? כאשר עליו לקבל את אחת ההחלטות הגורליות ביותר בתולדות עם ישראל, - אם לא הגורלית שבהן! [ובמאמר מוסגר אוסיף, שהיום מוכח אפילו יותר, שהחלטה זו אכן הייתה כה גורלית, שכן עד היום אנו עומדים לנוכח תוצאותיה, לטוב ולמוטב]. ורבן יוחנן בן זכאי אכן מקבל החלטה. - "תן לי יבנה וחכמיה". וזהו. במסכת ברכות, מובא סיפור מפתיע ביותר. רבן יוחנן בן זכאי שוכב על ערש דווי, ותלמידיו המובהקים באים לבקרו ע"מ לשמוע את צוואתו, בטרם ילך בדרכו האחרונה. והנה, במקום ללמדם מוסר, או לשמוח בתלמידיו הבאים לבקרו, הרי שברגע שהוא רואה אותם - ריב"ז מתחיל לבכות. אך הפליאה רק מתחילה כאן. שכן למראה השתוממותם של תלמידיו, פוצח ריב"ז - גדול הדור - במונולוג, שהוא כמעט הזוי בהתחשב במי שאומר אותו. הוא מסביר להם בדמעות, שהוא ואולם, בהתחשב בתחילת דברינו, העניין מתבהר יותר. מאז הפגישה הגורלית עם אספסינוס, חי ריב"ז את שארית חייו, בחשש נורא. הוא כל הזמן שאל את עצמו שאלה מתבקשת: "ומה אם טעיתי? האם ההסתפקות ביבנה וחכמיה הייתה במקומה? או שמא הייתי צריך לבקש יותר?" כי אם חלילה טעה ריב"ז, אז נכון שהוא כיוון לשם שמיים, אבל ברור שמי לוקח את האחריות להחליט, צריך לקבל על עצמו את האחריות לשאת בהשלכות. וידוע, שפנינה אמנם כיוונה לשם שמיים לפני שנביא תשובה לתהייה של ריב"ז אודות גורלו, נזכיר את דבריו של גדול הדור שאחריו, הלא הוא רבי עקיבא. כאשר שומע רבי עקיבא על הדין ודברים שהתנהלו בין ריב"ז לאספסינוס, הוא מגיב בצורה שנשמעת קיצונית מעט. "קרא עליו ר"ע את הפסוק - 'משיב חכמים אחור ודעתם יסכל' היה עליו לבקש על ירושלים". לרבי עקיבא אין כל ספק - ריב"ז טעה בהערכת המצב! טעות היסטורית- טעות טראגית! ולראיה נביא את מרד בר כוכבא שממונף באקטיביות ועתה, נשוב לריב"ז השוכב על ערש דווי ונאזין לדבריו. לאחר שבירך את תלמידיו, הוא חש ששעתו הגיעה, ואומר להם לפנות את הכלים מן הבית ע"מ שלא ייטמאו בטומאת מת. ואז, לפתע, הוא רואה משהו שתלמידיו אינם רואים, ואני מניח שאנחת רווחה עצומה בוקעת מפיו כשהוא אומר להם את מילותיו האחרונות: "והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא". לא רק שריב"ז הולך לגן עדן. אלא שחזקיהו מלך יהודה בכבודו ובעצמו בא ללוות אותו בדרכו לשם! אך מעבר לכבוד הגדול שיש בדבר הזה מצד עצמו, יש כאן נקודה יסודית. מי הוא זה שבא ללוות את ריב"ז לגן עדן? דווקא חזקיהו המלך, שמרד במלך אשור! זה שלכאורה היה מחליט הפוך לגמרי מריב"ז, אם הוא היה זה שעומד מול אספסינוס! ומכולם, דווקא חזקיהו בא ללוות את ריב"ז, כאומר, אף אני סומך את ידי על החלטתו של ריב"ז והיא מקובלת גם למעלה! לכאורה, ניתן היה לסיים את הדברים כאן, אולם עדיין נותרה קושיה אחת. סיפור מעמד הסתלקותו המדהים של ריב"ז, בוודאי התפרסם מאד, וסביר להניח שהגיע לאוזניו של רבי עקיבא. לא זו אף זו - ר"ע הוא תלמידם המובהק של שניים מהמשתתפים, ר' אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה. ומהם הוא בוודאי שמע את הסיפור. אז איך ניתן להבין את דבריו החותכים נגד החלטתו של ריב"ז? מדוע הוא לא חוזר בו, לאחר שהוא שומע שיש לרבן יוחנן בן נראה לעניות דעתי, שאולי אפשר לומר, שדווקא משום שחזקיהו המלך הוא המלווה, הוא ולא אחר, דווקא משום כך, הסיק רבי עקיבא שהדברים אינם כל כך פשוטים. כידוע, ביקש ה' לעשות את חזקיהו משיח, אך הדבר לא עלה יפה, מסיבות שלא נאריך בהן כעת. והנה, אם הצעד שנקט בו ריב"ז הוא הצעד שמחיש את דרכו של עם ישראל אל הגאולה, אז למה לא לשלוח מישהו שמזוהה יותר עם הגאולה? לדוג' אליהו הנביא (שכידוע יבשר על בוא המשיח), או אולי דוד שנזכה.

ערב יום ירושלים ה-50 לרגל יום ירושלים ה-50 הקרב ובא, רציתי לשתף ברשמים מתוך מסע מרתק במקורותיו התנ"כיים של השיר 'ירושלים של זהב', לצד אלה שאותם שאבה המשוררת נעמי שמר מאוצר הספרות היהודית. אין לשכוח שהשיר פורסם רק כשלשה שבועות לפני מלחמת ששת הימים, פרק זמן של מתח וחרדה עבור העם היושב בציון. היתה בארץ דאגה גדולה ופחד אמיתי מעבדול נאצר שסגר את מיצרי טיראן ואיים להשמיד את ישראל. עם זאת, כאשר מתבוננים במילות השיר, קשה להשתחרר מהתחושה שהעיר שחוברה לה יחדיו כאילו המתינה לשחרורה הקרוב, העתיד לבוא אך ורק אחרי שהאהבה אל ירושלים קיבלה את ביטויה בשירה של נעמי שמר, שיר, שלעניות דעתי, נכתב בהשראה ירושלים של זהב/ נעמי שמר אויר הרים צלול כיין וריח אורנים נישא ברוח הערביים עם קול פעמונים ובתרדמת אילן ואבן שבויה בחלומה [1] העיר אשר בדד יושבת [2] ובליבה חומה ירושלים של זהב [3] ושל נחושת [4] ושל אור [5] הלא לכל שירייך [6] אני כינור [7] איכה [8] יבשו בורות המים כיכר השוק ריקה ואין פוקד את הר הבית [9] בעיר העתיקה ובמערות אשר בסלע [10] מייללות רוחות ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו ירושלים של זהב... אך בבואי היום לשיר לך ולך לקשור כתרים [11] [12] קטונתי [13] מצעיר בנייך [14] ומאחרון המשוררים [15] כי שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף [16] אם אשכחך ירושלים [17] אשר כולה זהב ירושלים של זהב... חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר שופר קורא בהר הבית [18] בעיר העתיקה. ובמערות אשר בסלע אלפי שמשות זורחות [19] נשוב נרד אל ים המלח בדרך יריחו. ירושלים של זהב... בסוף המאמר תוכלו לראות רשימה של מקורות תנ"כיים המשובצים בשיר. נחשפתי בלימוד לפני 5 שנים, כשהשתתפתי בלימוד אבות ובנים בבית ספרו של בני הצעיר. על הלומדים הוטל לעיין במקורות שצוינו, ולאתר את הרמזים אליהם, החבויים בשיר. זוהי, ללא ספק, היתה חוויה חינוכית מרגשת ומשמעותית. אתם בהחלט מוזמנים לקחת חלק ולנסות זאת בעצמכם - וודאי תמצאו שמדובר בחיבור שייחדש משהו בקשר של כולנו לירושלים. בשיר של נעמי שמר, נושבת רוח וחיבה לארץ ישראל לירושלים. השיר הוא ביטוי לתשוקה לחדש את החיבור בין העם וההיסטוריה שלו, כשירושלים בירתו. רעיון זה בא לידי ביטוי גם בסיפור החסידי נפלא, המספר על חסיד אחד שעלה לארץ ישראל וקבע את דירתו בירושלים, ולא היה יכול להסתגל לתנאי החיים הלא קלים בירושלים (דאז!), ונמלך בדעתו לשוב לפולין. לפני נסיעתו בחזרה, הלך לקבל את ברכת פרידה מהצדיק, ר' שמחה בונים מוורקא, שדר באותם ימים בירושלים, וסיפר לו את סיבת עזיבתו את הארץ (למבט מעניין על אהבתו של אותו צדיק לארץ ישראל, שווה לעיין בקישור.) נאנח הצדיק מעומק ליבו ואמר: "אין לי אלא לרחם עליך. כפי הנראה, לא נשאת חן בעיני ירושלים. שאילו היית נושא חן בעיניה, הייתה נושאת חן בעיניך". נכנסו דבריו של ר' שמחה בונים לליבו של אותו חסיד, חזר בו מהחלטתו לעזוב את הארץ ונשאר בירושלים. דברים דומים כותב ר' יהודה הלוי בסוף ספרו, הכוזרי: "ובהערת בני אדם והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא הקדוש ינחץ העניין המיוחל, שכר גדול וגמול רב, כמו שנאמר: אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, - רוצה לומר כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה". כאשר חוזרים חמישים שנים לאחור, ונזכרים באותם שישה ימים מופלאים, אנו מוצאים עצמנו פעמים רבות נלכדים ברושם העז של סיפורי הגבורה מאותה מלחמה. אולם, אם נשאל את אותם חיילים שנטלו חלק בקרבות, הם יתקשו להסביר את הניצחון מנקודת מבט צבאית, וסביר להניח שיאמרו שהמלחמה הוכרעה עוד בטרם החלה. מסתבר, שבטרם חתמו חיילינו את הניצחון, הוא החל לפעם בליבותיהם של בני העם היהודי. בעזרת לימוד השיר, העיתוי של פרסומו וההשלכות שהיו לכך, אנו בהחלט יכולים לראות כיצד איחודה של ירושלים היה תוצאה ישירה של האהבה הדו-כיוונית המתוארת. יום ירושלים שמח! רשימה של מקורות תנ"כיים ועוד (לפי סדר הופעתם בשיר, כמצוין בגוף השיר): תהילים קכו: א – שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים איכה א: א – איכה ישבה בדד העיר ... תלמוד בבלי, נדרים נ', עמוד א – המדרש של רבי עקיבא ורחל, היה נותן לה "ירושלים של זהב" ישעיה ס: יז – ... תחת הנחשת ישעיה ס: א – קומי אורי כי בא עורך יחזקאל כו: יג – והשבתי המון שיריך וקול כינוריך לא ישמע עוד ציטוט מתוך פיוטו של ריה"ל 'ציון הלא תשאלי': "ועת אחלום שיבת שבותך, אני כינור לשירייך" איכה א: א – איכה ישבה בדד העיר ירמיהו כו: יח – .. ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער. שיר השירים ב: יד – יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה .. תלמוד בבלי, שבת פח א – דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. תלמוד בבלי מנחות כט עמוד ב' – בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות ... אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו .. בראשית לב: יא – קטנתי מכל החסדים ומכל האמת בראשית כה: כג – שני גויים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאום מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר דברי הימים א" טו: יט – כה – המשוררים ... ישעיהו ו: ו-ז – ויעף אלי, אחד מן השרפים ובידו, רצפה במלקחיים לקח מעל המזבח. ויאמר הנה נגע זה על שפתיך. תהלים קלז: ו – אם אשכך ירושלים, תשכח ימיני. נחמיה ד: יד – מקום אשר תשמעו את קול השופר שמה תקבצו אלינו אלוקינו ילחם לנו. ישעיה נד: יב – שמתי כדכד שמשתיך, ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ. הכותב משמש כיזם חברתי, מיוזמי הבוידעם - רשת חנויות חברתית בירושלים

שמחה זה דבר מרומם הוא דבר שגם את הלב מחמם אושר זה דבר נצחי דבר המהוה חיוך תמידי הרי פשוט וברור שכשגם שהלב שבור גם במצב כזה השמחה בלבנו מקננת וכנראה היא השמחה המדוברת שכנראה את הדרך מכוונת הרי זה ברור שכשאדם שמח יש טעם בחיים וחי הוא את ההווה ולא שם לב הוא להמשך החיים אדם זה דבר שמח גם לאחר המוות כי יש לו לעולם את השמחה המתמדת

הקדמה: השיח האמנותי הישראלי עדיין מציב גבול ברור בינו לבין עולם הדת אמנים ישראלים המשלבים ביצירותיהם חומרים ומוטיבים מעולם היהדות מותירים בשדה והשיח חיץ ברור בין העולם המסורתי שממנו נלקחו החומרים לבין יצירת האמנות שבה הם משובצים ... וכך מתירים את השדה האמנותי נקי מכל שמץ של מסורתיות. עצם השימוש של אמנים בישראל בחומרים מעולם היהודי נתפש עד כה ב'שיח השליט' כבעייתי. אך, חוקר האמנות דוד שפרבר מציין שיצירות חושפת רבדי שפה וזהות יהודיים עמוקים. ומעניקות משמעויות אמנותיות וטקסטואליות לחומרים היהודיים עוברים מהמישורים הסמויים אל עבר הקונסנזוס הגלוי של העבודות, ויש בכוחן לשנות ולהפוך את סדר-היום של האמנות הישראלית. דברי הרב קוק "הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים", פורסמו בעילום שם בכתב-העת "המזרח" ב-1903. הרב צבי יהודה קוק, בנו של הרב וראש ישיבת מרכז-הרב, ערך את דבריו ופרסמם בפירוש "עולת ראיה" על סידור התפילה, והשמיט מן הפסקה את ההתייחסות לעולם האמנות החזותית. מהלך זה ודומיו מלמדים על תהליך ההדרה העצמית של העולם הדתי מתחום האמנות החזותית בעקבות מגמת התחרד"לות ואימוץ גישה חרדית הדוחה ומרחיקה. הרב קוק הקדים את זמנו כהוגה יהודי יחיד במינו שתפש את מעשה אמנות כחובה דתית. משימתו\ו של האמן שיוצר בזיקה יהודית עמוקה - כפולה : מצד אחד הוא צריך לשכב על גדר החשדנות והדחייה מצד עולם האמנות שמתייחס עדיין בהסתייגות לאמנות אמונית והיה מעדיף להכניס אותה לתוך מגירה נפרדת מחוץ לשיח האמנותי הישראלי המרכזי ומצד שני להתגבר ללא הרף על משוכות של חשדנות והסתייגות שקיימת בחברה הדתית המושפעת מזו החרדית. לקראת יום כיפור נציג יצירה שלא רק ציבור מהעולם הדתי מתחבר אליה. אולי כי חברו על יונה הנביא ושליחותו שירים ופזמונים. הלך לו יונה עם תרמיל על השכם, הלך לו יונה עם כד מים ולחם, הלך לו עליז כדרכו במשעול, לפתע שמע מעליו את הקול: קום לך אל נינוה, אל נינוה העיר הגדולה, קום לך אל נינוה, יונה! קום לך אל נינוה, אל נינוה העיר הגדולה, קום והנבא, יונה! ברח אז יונה, את הצעד החיש הוא, ירד בספינה ההולכת תרשישה, אך פתע נגעש גם הים הכחול ומן הסופה אז הבקיע הקול: קום לך אל נינוה... שלושה ספנים אדירי כתפיים כמו אבן זרקו את יונה אל המים, ושמה בלעהו הדג הגדול, אך גם בקרבו עוד שמע את הקול: קום לך אל נינוה... היתה סערה איזה יום או יומיים לפתע הדג חש בבני המעיים, ואז הוא הקיא את יונה על החול ושוב מעליו הוא שמע את הקול: קום לך אל נינוה.... הלך אז יונה אל נינוה והודיע: העיר תחרב! אבל זה לא השפיע ואז הוא אמר: די, אינני נביא, זה לא בשבילי, לא, זה לא בשבילי! קום לך אל נינוה... לכאורה זהו סיפור די מוזר על הנביא שמנסה לברוח משליחות ה'. אולי אין לו רצון להתעמת עם אנשי נינווה החוטאים כשהוא יודע מראש שהם מסרבים לחזור בתשובה. אבל הוא איננו יודע שיד ה' תשיג אותו לא משנה לאן יברח??? ואכן אפילו בלב ים יד ה' מעוררת מהומות ומחוללת סערה העומדת להטביע את הספינה ביחד עם כל נוסעי הספינה. יונה מבקש ממלחי-הספינה לזרוק אותו למים הסוערים שורצי כרישים... דג ענק בולע את יונה ומאפשר לו להתפלל לה' מתוך חלל הבטן. לאחר השלמת תהליך החרטה הדג מקיא אותו לחוף... האם היצירה הצבעונית במעין רצף מעגלי של תמונות מאפשרת להבין מדוע קוראים את הסיפור העלילתי הדרמטי של יונה הנביא ביום כיפור? אפילו קיקיון שפריו רעיל יכול להביא תועלת - להצל במקום מוכה שמש וחום כבד. יונה בן אמיתי, הנביא המפורסם ביום אחד בהיר התגייס לחיל הים. עבר קורס ימאים, קיבל דרגת שליש, עלה על משחתה אוניית אח"י תרשיש. זה הסיפור על יונה הנביא, יונה הנביא שהלך להביא. פתאום גלים גבוהים והים החל סוער כל המשחתה חישבה להשבר. יונה בן אמיתי בפינה שכב נרדם, הגיע גל גדול ושטף אותו לים. זה הסיפור על יונה הנביא, יונה הנביא שהלך להביא. בקושי הוא ניצל, כי לשחות הוא לא ידע. ביקש "העברה" ועלה לטרפדה. רבים הטלטולים על המים כל השמן החליט יונה: אם כך- אתנדב כצוללן. זה הסיפור על יונה הנביא, יונה הנביא שהלך להביא. צוללת לא היתה אז, לא רהב לא תנין. לאנגליה נסעו לעשות שם אימונים. לאנגליה נסעו וקנו שם דג ענק, וכך נכנס יונה למעיים של הדג. זה הסיפור על יונה הנביא, יונה הנביא שהלך להביא. בפנים היה צפוף, כמו בכל הצוללות. יונה מתח ערסל בין הטחול והכליות, שימן את הכבד וניקה את המרה. משך במעי הגס - וטורפדו חיש ירה. זה הסיפור על יונה הנביא, יונה הנביא שהלך להביא. לדרך אז יצאה הצוללת החיה. המעי היה עיור ולראות קשה היה. הציץ בפריסקופ, בצינור של הגרון ולנמל נינוה הוא ניווט בביטחון. זה הסיפור על יונה הנביא, יונה הנביא שהלך להביא. וכך שנים רבות במעי הדג הוא שט, וגם קיבל צל"ש - צוללן מספר אחת. וכשהוא השתחרר הוא עבר לטכניון, ושם עשה מחקר על צמחי הקיקיון. זה הסיפור על יונה הנביא, יונה הנביא שהלך להביא.

התמיהה הגדולה כידוע נאמר במדרש "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" וכו' אם כך כיצד זה שבמצווה הראשונה וחשובה שציוונו,ישוב העולם(פרו ורבו) אין הצלחה בקיומה לרבים כל כך (אע"פ שיש רצון והשתדלות),הרי הבא להטהר מסייעין בעדו וגם אם נתרץ ונאמר שכנראה זהו נסיון שהקב"ה מנסה אותנו אז הרי רוב נסיונות זה בתחום של ממון בריאות ויחס של בו אדם לחברו( כעס, קנאה ,דרך ארץ וכו').אבל בשום פנים ואופן לא בתחום הזה,בוודאי זיג--וזאג, וזאג--וזיג, וזיג זז לימין וזאג נמזג לשמאל חג ונמזג וחוזר חלילה. והרוקדים רקוד ירקדון לתקן עולם במלכות הקצב להעביר ממשלת שיעמום מן הארץ. טאנטרראם טאם טאנטרראם טאם, הופ הופ הופ הופ להניף רגליים ולסובב,להניף ידיים ולסבסב,לנענע לנדנד,שמאל דוחה וימין מקרבת,חיש מניפה ומיד מערסלת,ועוד סיבוב פיתול קפיצה הו מה רבה היא השמחה,שוש תשיש ותגל נערה, קול מצהלות בחורים מתפעלים ונערות ממשתה נגינתם, הו מה

בחסדי השם יתברך!

אמרו רז"ל: חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. וצריך להבין טעם העניין, מדוע ולמה שמחת הפורים גדולה כ"כ משמחות במועדים אחרים וימים טובים אשר נעשו בהם ניסים גדולים. כמו בפסח- קריעת ים סוף, ושבועות- מתן תורה. ולבד מזאת, נראה לכאורה כי מועדים אלו קדושים יותר, שאסורים במלאכה? כדי להבין עניין זה, יש להקדים, כי עניין "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות" פירושו שהחלו לעשות מה שניתן בהר סיני, בשעת מתן תורה, וכן דרשו רז"ל: "קיימו וקבלו היהודים"- שקיימו מה שקבלו כבר. שבשעת מתן תורה- קבלוה באונס, שכפה עליהם ה' הר כגיגית, ומעתה קבלו עליהם בנ"י בימי אחשורוש ברצון. לכן נחשבו ימי הפורים כגמר קבלת התורה. ויש להבין משמעותו, מעלתו ועניינו של מתן תורה בין ימי אחשורוש למעמד מתן תורה בעצמו, וזאת נבין ע"י שני עניינים. כי בעניין לימוד התורה נאמר "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו"- והיינו, שלא מספיק הלימוד בעוה"ז, אלא צריך האדם לבוא ולהכנס בגן עדן כאשר תלמודו דווקא בידו- ולכאורה מה שייך תלמודו בידו? מדוע צריך האדם להביא תלמודו לגן עדן בשביל לזכות וליהנות מזיו השכינה? ודווקא שם, בשיא הרוחניות שבמקום זה, צריך לבוא והנה, התורה נקראת "משל הקדמוני", כי היא כמשל להקב"ה שהוא קדמונו של עולם. וכפי שמשיגים הבנת הנמשל ע"י המשל, כך נוכל "להשיג" את מהותו ועצמותו ית' ממש, ע"י לימוד ועיסוק בתורה. ומכאן יובן "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו". כי בלי קבלת המשל על כל פרטיו, איך נוכל להשיג את הנמשל? ולעניינינו- המשל הוא השגת התורה, והנמשל הוא התענוג מזיו השכינה בגן עדן. ומכאן תובן גם הקושיה השניה- כי מי שיש באפשרותו לעמוד עוד ואחר שביררנו מעלת התורה, עוד נותרה שאלתנו בעינה- מה מיוחד כ"כ בחג הפורים בו צריך לשמוח יותר מבימים טובים אחרים, אשר באי עשיית המלאכה בם, נראים לכאורה קדושים יותר. כמו כן הניסים הגלויים שנעשו בהם יכולים להצביע אולי על מעלתם הגבוהה יותר? ואמנם, כפי שבארנו, פורים הוא גמר קבלת התורה. אך בשונה מתחילת הקבלה אשר הייתה במעמד הר סיני, שם עברו בנ"י תהליך של ביטול לפני כן, על ידו יכלו לזכות למעמד מתן התורה. שאין השכינה שורה אלא במקום בו יש ביטול וענווה. כי כל הניסים והמופתים והייסורים שעברו במצרים, לא היו אלא להביאם לאהבת השי"ת על חסדיו, ומתוך כך להביאם לידי ביטול, עד כדי שהקדימו נעשה לנשמע. וזה לא מצד עצמם היה, אלא מחמת הגילוי של מעלה. מה וכן נקרא מרדכי "איש יהודי", וכן בנ"י נקראו "יהודים" לאורך כל המגילה, כי יהודי הוא לשון הודאה, המורה על עניין ביטול. כי כשאדם מודה לאחרים, הוא מבטל עצמו תחילה. וכשבא המן, רצה להשמיד להרוג ולאבד את היהודים, והם (בנ"י) מסרו נפשם שלא לכפור בה', וזה עניין הביטול שבא להם מצד עצמם בימי אחשורוש. ועניין מסירות הנפש הוא עניין גדול, אשר מוכן אדם להקריב עצמו למען משהו. ומסירות הנפש הזו הייתה היא מיוסדת קשרם של ועתה, תובן שמחה היתרה בפורים, עד אשר נאמר כי "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", והיא שמחה גדולה יותר מבכל יו"ט. כי שמחת יו"ט היא שמחה בשם הוי', "רננו צדיקים בהוי'", שבד' אותיותיו הוא כנגד עשר ספירות, שהוא אור ה' המתגלה ב"סדר ההשתלשלות" (פרטי מדרגות העולמות, ומלשון שלשלת הוא. כמו שהדיבור הגשמי, הוא השתלשלות ממחשבה רוחנית וכו') וביו"ט יש תוספת אור הגורמת לשמחה, אך היא גם כן במידה וגבול. מה שאין כן ובעניין עשיית המלאכה, אמנם בפורים מותרת, אך אינה מעידה על קדושה פחותה משל שאר ימים טובים. שכן ע"י שביתה מגיעים לעלייה לדרגה גבוהה יותר, עליונה יותר. וזאת ע"י תוספת אור א-לוקי, שכדי לקבל אור זה צריך העולם להתעלות מגשמיותו. ואיך יתעלה מגשמיותו אם ללא עשיה גשמית בו? אולם כלל זה שייך לאור הא-לוקי שבסדר ההשתלשלות, בו מחולקות המדרגות. מה שאין כן בעצמות מהותו ית', אשר מעלה ומטה שווים ממש, ועל כן יכול הוא [סיכום קצר למשהו קטן שלמדתי ממאמרי האדמו"ר הזקן, מתוך ספרי תורה אור ולקוטי תורה- עם פירוש חסידות מבוארת, הוצאת מכון אליעזר יצחק]

בס"ד לקראת חודש אדר הבעל"ט גולית היהודי כמתואר מגילת רות, רות בת עגלון מלך מואב[1] התגיירה, התחתנה עם בועז, ולאחר כמה דורות יצא דוד מלך ישראל ע"ה. נשאלת השאלה, איך רות התגיירה. במגילה עצמה לא מסופר לנו על תהליך מקובל שעברה (כגון טבילה והכרעת בית דין), והרי לא מספיקה ההצהרה שלה של "עמך-עמי ואלוקיך-אלוקי" (רות א, טז) כדי לעשותה יהודיה.[2] אעפ"כ יש דעה שמובאת בזוהר[3], שערפה ורות התגיירו עוד קודם לכן, כשמחלון וכליון רצו לשאת אותן לנשים.[4] וכן מפורש באבן עזרא על פסוק ב'. זה גם מסתבר, שהרי אבימלך ובניו היו מגדולי הדור (בבא בתרא צא.), ודבר אחד לברוח לחו"ל (עם כל הבקורת של חז"ל) ודבר אחר לשאת נשים נוכריות- ולא עוד אלא מבנות מואב שעליהם נכתב בתורה "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה'. על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם אם כן, מסתבר שערפה היתה יהודיה, ולמרות שמסופר עליה שלאחר ששבה מנעמי חזרה לעבוד ע"ז (ונבעלה ע"י שישים איש וכלב, ע"פ המדרש)- "ישראל שחטא ישראל הוא", והיא נשארה מוגדרת כיהודייה, גם אם לא איידישע מאמע.. בשמואל א פרק יז' מתוארת המערכה של ישראל מול פלשתים. גלית הפלשתי, בנה של ערפה על פי חז"ל, שאמרו ש"בשכר ארבע דמעות שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבע גבורים. מי הם? סף, ומדון, וגלית, וישבי בנוב"[7], בא לקראת מחנה ישראל ובמשך ארבעים יום[8], ניגש "לחרף את מערכות ישראל" כעדות העם, והיות וכאמור לפי מקורות ידועים ומהימנים הוא יהודי (והוא ודאי נולד לאחר שערפה התגיירה, שהרי סיפור מגילת רות התרחש דורות לכן מסרב דוד להורגו בחרב שמציע לו שאול[9] ובוחר לסקלו דווקא באבנים, כמובן רק לאחר שכדרוש, מתריע לפניו שימות על רשעתו בנוכחות כל הלוחמים-עדים "ויאמר דוד אל הפלשתי אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנכי בא אליך בשם ה' צבקות אלוקי מערכות ישראל אשר חרפת. היום הזה יסגרך ה' בידי והכתיך והסרותי את ראשך מעליך ונתתי פגר מחנה פלישתים היום הזה לעוף השמים ולחית הארץ, וידעו כל הארץ אשר יש אלוקים לישראל". גם קודם אם כך, למה סוקלו רק באבן אחת גדולה (כמשוי שני בני אדם- מקור), ולא מקומה שנייה והוא לא נתלה אח"כ[11] ושאר דיני סקילה המפורטים בפרק רביעי בסנהדרין), וגם ב"ד מסודר לא היה שמה! יתכן שדיני סקילה ועריכת הדין המתוארים בפרטות בגמרא (פרקים ראשון רביעי ושביעי במסכת סנהדרין), לא נקבעו סופית עדיין, וייתכן שבעת מלחמה, שוודאי נחשבת כשעת הדחק, כללי המשחק שונים. "סקול אותו באבנים כל העדה"[12] וכן "סָקול יסקל או ירֹה לאחר טביעת האבן במצח גוליית, דוד טורח למוטטו אף בחרב, והקב"ה ע"פ חז"ל (עיין במדרשים במקום) עושה לו נס מיוחד עבור זה. שמא נאמר שאף הוא התלבט בשאלה האם גוליית יהודי או לא? (או אפשר לפי הפשט, שרצה שהפלישטים יראו שהוא נהרג סופית, או שעשה ווידוי הריגה) יתרה מכך- יכול בהחלט להיות שדוד הצדיק התחשב בכך שהוא תינוק שנשבה! בכל אופן, זה לא עזר לגלית והוא נהרג, וכמו שמציינים חז"ל במסכת סוטה דף מב: ""ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה" (רות א, יד)- יבואו בני הנשוקה ויפלו לפני בני הדבוקה" אלעד פרץ _________ [1] רות וערפה בנותיו של עגלון מלך מואב היו (רות רבה ב, ט) [2] מה שהנחה את המפרשים לכתוב שמחלון וכליון נשאו נשים נוכריות, עיין למשל בפירוש גזע ישי על פסוק ד, ובתרגום על פסוק טז, וכן משמע מהרמב"ם משנה תורה הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה יד ומפשטי הפסוקים בפרק ב (יא-יב), וכן מפורש במדרש תנחומא פרשת בהר ג, רות רבה ב, ט, ועוד שתי סברות מעניינות המובאות בפירוש יפה ענף על רות רבה ב, ט [3] חס ושלום שנשאה והיא גויה, אלא כשנשאה נתגיירה, ובחזקת אימת בעלה עמדה (תרגום של זהר חדש רות עט:) [4] לעומת דעה בתוד"ה והא בועז בכתובות ז: ובהגהת היעב"ץ שם [5] דברים כג פסוקים ד-ה, ז [6] מסכת יבמות עו:, ומסבירה שם הטעם, שכן דרכו של איש לקדם פני האורחים ואין דרכה של אשה בכך [7] סוטה מב:, ועיין שם באריכות [8] רות רבה ב, כ [9] אולי שאול חשב שלא רק שגוליית גוי אלא אף דוד עצמו גוי, ולאומות העולם אין מיתה אלא בחרב- סנהדרין נז. וברש"י שם ד"ה על שלוש מצוות בן נח נהרג, ולא הכיר את הדרשה של "עמוני-ולא עמונית, מואבי- ולא מואבית"?) (רש"י ומפרשים שם) או שחשב כמו אחי דוד שאביהם ישי בא על משפחה נוכרית וממנה יצא דוד, כמו שמעיד על עצמו ואומר "מוזר היית לאחי" (מקור בתהילים ובמפרשים) ולכן התיר לדוד להורגו בחרב? (ועיין בספר תנופת חיים [10] ואולי יש לכך רמז ממאמר חז"ל "היה דוד מסתכל בגלית הפלישתי וראה אותו גיבור מזויין בכל מיני כלי זין. אמר, מי יוכל לזה? כיוון שראה אותו שהוא מחרף ומגדף, אמר עכשיו אני יכול לו, שאינו מפחד מהקב"ה" (מדרש שוחר טוב לו, ב) [11] ושמא מאותו הטעם, שרק מי שהכיר את דרשת "עמוני- ולא עמונית וכו'" ידע שגלית יהודי [12] במדבר טו, לה [13] שמות יט, יג

להתיישב בעזה לא בגלל המצב הביטחוני. / משה אטלובשבוע האחרון, לאחר מתקפת צה'ל בעזה, עלה לסדר היום הציבורי הדיון על עזה. עכשיו, כשהדיון הציבורי לוהט על ניהול המלחמה בעזה, כשכולם רואים את התוצאות ההרסניות של פשע הגירוש, עכשיו כשכולם מבינים למה נופלים גראדים בשדרות, קרית גת ובאר שבע,עכשיו- כשכולם מבינים שעובדים עליהם בעיניים והלחימה בעזה היא בשביל הרש'פ, עכשיו כשנשמעים קולות על השיבה לחבל קטיף, דווקא עכשיו-הזמן המתאים להרחיב את ההתיישבות בחבלי ארץ ישראל השלימה. התנופה הציבורית להתיישבות בעזה, אינה צריכה לבוא כדי לפתור את בעיות הבטחון, היא אינה צריכה לבוא כדי למצוא כיוונים חיוביים ללחימה בעזה, הדיון על השיבה לחבלי ארץ אינו בשביל לתקן את פשעי ההתנקות, ההרס ומגמת ההתכנסות ביש'ע, התזוזה לכיוון חבל עזה אינה צריכה לבוא בשביל להוציא את תושבי שדרות וב'ש מהמקלטים, וקל וחומר לא בשביל לייעל את אחיזת צה'ל באיזור הדרום. דווקא עכשיו, כאשר כולם דנים על השיבה לעזה, חשוב להדגיש, שהיציאה למרחבי ארץ ישראל הקדושה, הקמת גרעיני התיישבות, טיולים במרחבי יו'ש, התנגדות לפינויים ושאר פעילויות חיוביות מהסוג הזה- באות מתוך ציווי לכבוש ולהתרחב, מתוך דעת תורה שחז'ל לימדו ומלמדים אותנו שנים ארוכות. כך גם צריך להיות בנושא ההתיישבות בעזה, חובה עלינו דווקא כעת לצאת ולזעוק 'ארץ ישראל- ממשיכים ובגאון!', עלינו דווקא עכשיו להדגיש את החשיבות המרובה שיש בהתיישבות בחבלי יש'ע וביציאה למרחבים , דווקא עכשיו, כשרבים נוטים לחשוב שההתיישבות בגוש קטיף, באה כדי לתקן את טעויות ההתנתקות, או כדי לשפר את המצב הביטחוני באזור עוטף עזה, דווקא עכשיו עלינו להדגיש- הדרישה לחזור לגוש קטיף באה להעצים את תנופת ההרחבה בארץ ישראל ולא משום סיבה אחרת! כמובן שיש צורך לנצל כעת את החום והדופק הלאומי שנוצר סביב הנושא הזה, למנף את האנרגיות שמושקעות בנושא, בבחינת ' מתוך שלא לשמה בא לשמה'. יש לקחת את כל הנושאים ולהפנות אותם לטובת ההתישבות. מובן לכולם שללא התיישבות פיזית בחבל עזה מטר הרקטות ימשיך לעבר יישובים במערב, מובן לכולם שכדי לתקן את עוול גוש קטיף, צריך להתיישב שם ולהקים יישובים, רכסים ומרחבים. פשוט לכולם שבלי התיישבות בעזה אין תועלת ללחימת צה'ל בעזה, דווקא עכשיו, כשנשמעים קולות שבשעת הלחימה בעזה יש צורך באחדות, שבשעת הלחימה בעזה אין להפריע לצבא בעבודתו, דווקא כעת נשמיע את קולנו שיש צורך בהתיישבות, ושבשעת הלחימה בעזה יש צורך לעזור לצבא בעבודתו בהגנה על עמ'י היושב בארצו. חזקו ואמצו.

.

בס"ד אח יקר לזכר אלעד אני רואה את דמותך, החיוך הבלתי פוסק,צחוק ושמחת החיים,השאפתנות הבלתי פוסקת,עדיין לא מאמין שאתה לא לידי,חלומות הילדות שרקמנו יחד,אך לשווא, יחדיו בכל שלב בחיים מגורים סמוכים זה לזה ולא נפרדנו לשנייה,יחד גן,כיתה א' בבית ספר הראל,תמיד יחד, כדור רגל בשכונה עם חברים,הבית שלך ביתי ולהפך, כשהחלטת שאתה הולך לישיבת נחלים,כמובן שהלכתי אחריך, גם שם לא נפרדנו,ט' ו- י', יחד תמיד אלעד ואוראל, וכשלא הינו לרגע ביחד שאלות רבות נשאלו,כשחקן כדורגל וספורטאי מעולה במיוחד כשוער שלא ניתן להכניעו,אין מצב שלא הינו יחד גם כשהחלטת לעזוב את הישיבה,בכיתה י' החלטתי אני אחריך,שוב יחד עזבנו,והלכנו למקיף ב' כשני גברים,נשארנו צמודים בלימודים,ומחוצה להם,מתוך 24 היינו 25 שעות ביחד,רק הצבא הצליח להפריד בינינו,לראשונה בחיים, לשני כיוונים שונים,אני התחלתי את דרכי הצבאית כגולני, ואתה בחרת בחרת ללכת ליחידה איכותית, מתוך ערכי ציונות ואהבת הארץ עליהם גדלת בבית הוריך, עם כל הקשיים של המרחק השתדלנו לשמור על קשר,על מנת להעביר חוויות, להתעדכן, המשכנו בחלומות מה נעשה אחר צבא, אך לשווא , בבת אחת נגדעו כל חלומותיך ואיתם גם חלומותיי.. היום בו הודיעו לי על לכתך, אי אפשר לתאר את מה שעבר עלי באותם רגעים, האמת הייתי בטוח עוד איזו אחת מהמתיחות שלך... כשהגעתי הביתה והבחנתי במודעות האבל הנושאות את שימך בכניסה לשכונה הבנתי את גודל האסון שנחת עלי, החבר שלי החיבור שלי, החצי שלי עזב אותי לעד וכנראה לא אראה אותו שוב..... כנראה שהאל רצה אותך לידו לעד, ולא סתם שמך אלעד... אני מנסה לעכל להבין, אך עד היום ללא הצלחה , מאז כל צעד שעשיתי בחיים אתה מלווה אותי ושומר עלי, הנישואין שלי, הילדים שנולדו לי, אני מרגיש אותך לידי, מחייך, תומך, ודוחף ... בכל אירוע משמעותי בחיי אני לא שוכח אותך, ומנסה להבין אייך אתה לא עובר איתי את כל החוויות את השמחות את קשיים, קשה לי לעכל מאז לכתך החלומות שלנו נגוזו, קשה לי לעכל שאתה שם למעלה ולא איתי, זה נשגב מבינתי ולא אצליח להבין זאת לעולם,יום הזיכרון הפך עבורי, ליום זיכרון אישי ולא רק קולקטיבי, יום שבו אני מנסה להיזכר את שעברנו בחיים יחדיו, יום בו מנסה להבין את שעובר עלייך שם למעלה ? אני בטוח ששמחת החיים שלך מלווה אותך גם שם,ושאתה שמח בשבילי,אני מביט אחורה ורואה חלל עמוק,חסר לי את החבר האמיתי שהיה לי בחיים, חבר אמת איש סודי,שנתן למעני ללא תנאים , בכל עת ומכל הלב, אלעד הפרידה שלך קשה מנשוא... אני מרגיש כל שלב שעברתי בחיים ,הייתה צרייך לעבור לפני, במקום שהייתי היית צרייך להיות לפני למצבים בהם נכנסתי היית צרייך להיות למוד ניסיון, כמו כל שלב בחיים שעברתי אחריך שואב ממך ניסיון בחיים, מבטיח לך אלעד את החלומות אגשים למען שנינו, בכל שלב,בכל מהלך עובר גם למענך ורואה אותך שותף איתי בכל..... כל כך הרבה זיכרונות בכל כך מעט חיים... תמונתך לעד תהא מול עיני צוחק, וחייך,ומאושר מהחיים,לא מצליח לראות אותך ללא חיוך מול עיני כי עצבות , ממך והלאה... אני שוב מבטיח לך את החלומות , השאיפות שלך , אשתדל להגשים, על מנת שלא תפסיק לחייך... הכי חשוב שתדע שלעד אתה חרוט בזיכרוני.... יום הזיכרון הוא יום של התייחדות עם זכרם של הנופלים ואתה בין אלפי הנופלים שאותם נזכור... אך בשבילי כל יום הוא זיכרון פרטי... שמור עלי אח יקר וזכור לעד אוראל אחייך אוראל כהן

דרורית San שטסל / מיצב - בנות צלופחד מציגות בנימוס אך בנחישות את טיעוניהן כמה אומץ לב, נחישות, אסרטיביות, בטחון עצמי ובטחון בצדקת מאבקן - נדרש מבנות צלופחד איזה תעוזה נדרשת לעמוד מול משה באופן חזיתי ולומר בקול צלול ורם את דעתן על העוול והאפליה לרעה שנגרמה להן כנשים אם משה לא יבדוק מחדש את הדינים והכללים ויווכח שהן אכן יכולות לרשת את נחלת אביהם המנוח כרווקות כמו כל שאר הגברים בשבט אביהן. בסוף פרשת מסעי במזל-טוב נשאות כל חמשת בנות צלופלד לבני דודיהן לפי חז"ל הן כבר רווקות די זקנות. אפילו הצעירה שבניהם עברה את גיל 40 אולי הנדוניה העתידית של נחלה משלהם בארץ ישראל הפכה אותן לאטרקטיביות? ואולי הן מאד הרשימו בעמידתן על שלהן בנועם' בנימוס בנימוק משכנע ובנחישות? בניתוח ממבט לטווח ארוך דווקא הבקשה של הבנות שנאמרה בשפה אישית-רגשית מאד בלתי משפטית - הופכת לחוק " וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּתמִשְׁפָּט" שאף מוכל לגבי כל חוקי הירושה ואילו הדרישה של ראשי השבט שהושמעה בכלליות בשפת הטיעונים המשפטיים - מתבטלת לאחר השלב הראשוני של ההתנחלות בא"י הותר לישראל להתחתן עם בני ובנות כל השבטים בט"ו באב. בהפוך מהבנות הגברים מתכוונים בדבריהם לנכסי השבט כולו ולא מציגים את דרישתן כבקשה אמונציונאלית כבעיה אישית של עצמם. בכל אזכור הם חוזרים על הטיעון בניסוח כפול – חיובי ושלילי: למי תתווסף הנחלה וממי תיגרע: " וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ... ונוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן " את דבריהם אין הם שוטחים בפני כל הנוגעים בדבר. מהמפגש שלהם נעדרים אלעזר הכהן, בנות צלפחד עצמן וכל העדה. לסיכום: שמשני סוגי הצגת הטיעונים המנצח והמחזיק מעמד לדורות הן מבחינה היסטורית והן מבחינה הלכתית הוא דווקא זה הרגשי - האישי בינתן היתרה של הנשים מנצחת את הפלפול המשפטי של הגברים. יצירות שהכינו ראשית נמדר (בת שבע) ואחותה חירות נמדר (בת ארבע) מר"ג: בנות צלפחד מציגות את טיעוניהן בפני משה ואחת מבנית צלופחד מגישה לו פרח. שבת שלום להרחבה וצפייה ביצירות נוספות בנושא: blog.tapuz.co.il/drorits www.all-art.co.il/art/drorit

.

בס"ד "הודו לד' כי טוב- כי לעולם חסדו" אשרינו, אשרינו שזכינו למציאות כזו שאנחנו מסוגלים לומר את המילים הללו להיות "עבדי ד'" באמת, ללא מרות שנמצאת מעלינו, שכופה עלינו את רצונה, שמחייבת אותנו ללכת בבגדים מסויימים, שמחייבת אותנו להיות במקומות מסוימים, שכל ספר שיוצא עובר דרכה והיא עושה בו כרצונה, ומשנה את התורה שלנו! כמה טוב ישנו באור העצום הזה, האור של החירות, אבל זה הרבה יותר מזה- ביום העצמאות זכינו והתקיים בנו חיבור של שני הניסים הגורמים לעשיית יום טוב וכך מובא במגילת תענית- מגילת תענית (ליכטנשטיין) הסכוליון אמר רבי יהושע בן קרחה מימות משה לא עמד נביא וחדש מצוה חוץ ממצות פורים אלא שגאולת מצרים נוהגת שבעה וגאולת מרדכי ואסתר אינה נוהגת אלא יום אחד. דבר אחר. ומה גאולת מצרים שלא נגזרה גזרה אלא על הזכרים בלבד שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וגומר עשו אותם ימים טובים גאולת מרדכי ואסתר שנגזרה גזרה על הזכרים ועל הנקבות שנאמר מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד על אחת כמה וכמה שאנו חיבים לעשות אותם ימים טובים בכל לפני כ70 שנה בערך בא צורר ימ"ש ורצה להשמיד אותנו לגמרי, להשמיד את המושג 'יהודי' מן העולם, ושוב הראנו שקיום העם היהודי הוא איננו מקרי, איננו מקומי, איננו זמני אלא הוא נצחי ומהותי! באנו לבית שלנו, לדרוש את אשר שייך לנו, זכינו ועול המלכויות שבמשך כאלפיים שנה הורד מעלינו, זכינו לעלות בחומה באישורם של האומות, הן בהחלטת סן רמו, והן בהחלטת האו"ם. ומאז שוב נפגשנו עם הצוררים המחפשים אותנו בכל מקום ובכל שעה. ישנם שני מרכיבים למצוות ישוב הארץ- הראשון והוא הפשוט וזה כיבוש הארץ. השני הוא החזקת הארץ תחת שליטתנו. וב"ה ביום העצמאות החלה השליטה הריבונית שלנו בארץ ישראל, מצוות ישוב הארץ החלה להתגלות בשלימותה. על זה ראוי לזעוק "הודו לד' כי טוב! כי לעולם חסדו!" אך ביחד עם השמחה העצומה הדמעה מנצנצת בתוכנו, על כל הדרך הארוכה שאנו עוברים מרגע הקמת המדינה הקטנטונת הזאת שמגלה לנו כמה תעצומות נפש צריך בשביל להיות ולחיות במדינתנו. כמה כוחות נפש נדרשים מאיתנו. כמה כאב בא בשעת הלידה! כמה צירי לידה כואבים! כמה הרוגים על קידוש ד' במדינה הזאת! וכאן אנו צריכים לזכור, האויב לא מבדיל ביננו, לא משנה לו אם מדובר באנשים שדעתם ימנית או שדעתם שמאלנית, לא משנה לו אם זה אדם המכונה 'דתי' או שמדובר באדם שמכונה 'חילוני'. ממנו אנחנו צריכים ללמוד, כמה אין הבדלים ביננו, וזה תפקידו של יום הזיכרון לפני יום העצמאות, רק מתוך האחדות העליונה הזאת אנחנו יכולים להכיר בערך העליון של מדינת ישראל, רק מתוך הקישור העמוק לכנסת ישראל, רק מתוך הקישור לפנימיות נשמתנו אנחנו מסוגלים להכיר, להעריך ולפעול במדינה אשר היא יסוד כיסא ד' וחלק בלתי נפרד מגאולת ישראל שהחלה להופיע לפני כמאה ושישים שנה. "הודו לד' כי טוב- כי לעולם חסדו!" חסדו של הקב"ה לא עוזב אותנו, גם במציאויות הקשות ביותר, בשאול תחתיות הכי נורא שהאומה שלנו יכולה להיות, זה לא משנה, ישנה נקודה פנימית שאינה ניתנת לשינוי, נקודה שמחיה את כל המציאות כולה, והיא הנותנת את המשמעות למדינה זו. בלעדיה אין חיים במציאות, ובלעדיה אין קיום לכל הבריאה כולה. זכינו להודות, זכינו לראות מדינה שעליה רק חלמו אבותינו בחלומות הכי ורודים שלהם, כשהם התפללו ועל שפתם היבשה מדם הצרות והיסורים נלחשה התפילה "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" הם עצמו עיניהם והמשיכו להתקיים כדי שבסופו של דבר יגיעו הדורות לארץ ישראל ולשלטון הישראלי. עלינו להודות, מחויבים אנו להודות למי שעשה ניסים לאבותינו ולנו וגאל אותנו מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה, ומאפילה לאור גדול שכל חושך לא יוכל לו. "הודו לד' כי טוב- כי לעולם חסדו!"

איך לומר שירה? אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת. רבי נחמיה אומר: שרתה רוח הקודש על ישראל ואמרו שירה כבני אדם הקוראים את שמע. רבי עקיבא אומר: כבני אדם שהיו קוראין את ההלל. ר' אליעזר בן תדאי אומר: משה היה פותח בדבריו תחלה וישראל עונים אחריו וגומרין עמו, משה היה פותח ואומר אשירה לה' כי גאה גאה וישראל עונין אחריו וגומרין עמו אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. לדעת רבי נחמיה, משה שקול כנגד כל ישראל וכל ישראל ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה. אומרת המכילתא: כשם שאמר משה שירה לאנשים כך אמרה מרים שירה לנשים, ופירש רבינו בחיי מרים הנביאה היתה מקלסת לשכינה וכל הנשים אחריה, ואומרת שירה הזו בעצמה כמשה ובני ישראל. אולם בספר כנפי יונה להרמ"ע נכתב: ותען להם, לא לנשים אמרה כך, כד"א להן מיבעי ליה, אלא למשה ובני ישראל דזמרו גברין וענין נשין. לכאורה הדברים סותרים את דברי המכילתא, וכדי ליישב את הסתירה צריכים להבין מענוותנותו נבואת משה רבינו היתה שכלית ללא שום תלות בעולם הזה. להבדיל, מרים הנביאה נבואתה היתה בדרגה נמוכה יותר, על־כן נקראה אחות אהרן שהיתה בדרגת נבואה כדרגת הנבואה של אהרן. אומרת המכילתא: ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו, ואין יציבה אלא נבואה שנאמר ראיתי את ה' נצב על המזבח, מרחוק אין מרחוק בכל מקום אלא רוח הקודש שנאמר מרחוק ה' נראה לי, לדעה אין אלא רוח הקודש שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' וכו', מה אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת. ביאר רבי לוי יצחק מברדיטשוב: אז ישיר - לשון עתיד - על שעלתה בלבם לומר שירה קודם התשועה, וכמו שפירש רש"י, שמשום שעלתם בלבם לומר שירה, נאמר ישיר ובה מובן, שכוונת הכתוב כך: ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר משה ובני ישראל פירוש: אז - בעת ישיר משה ובני ישראל - שקאי על קודם התשועה, שמשום הכי נאמר 'ישיר', אז: ויאמינו בה' ובמשה עבדו - שגם קודם התשועה האמינו, שבודאי יעשה אמנם מרים בטחה בקיומו של הנס, כפירוש רש"י שמובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להן נסים והוציאו תופים ממצרים. אולם מכל מקום, מדברי המכילתא וביאורו של רבי לוי יצחק מברדישטוב, יש לפרש שמרים תלתה את שירת הים בגבורתו של שבט יהודה להיכנס לים ראשונים עוד בטרם נעשה הנס. על־כן נאמר ותען להם, ששירת הים היתה תלויה במעשה הגבורה של שבט יהודה. או ותען להם, שמרים הנביאה רצתה לשמור על כבוד בני ישראל ולהצניע את מדת הענוה ומדת הבטחון הן מדותיו של דוד, נעים זמירות ישראל. מדת הענוה, שדוד קרא לעצמו תולעת ולא איש, ולמרות שהיה מלך וחכם גדול, בהתפללו אל הקב"ה לא החשיב את עצמו לא למלך ולא לחכם גדול, אלא לבשר ודם, שנאמר חנני ושמע תפלתי. מדת הבטחון, שמגודל בטחונו בקב"ה יתברך שמו, על כל צרה שבאה עליו, היה אומר שירה על הישועה קודם הישועה. מכאן מובנת מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע. תנו רבנן: כל שירות ותושבחות שאמר מהפירושים לשירת הים למדים ששירה יש לומר מענוה ומבטחון. מענוה, ששיר הוא שיר רק אם נאמר מיראת רוממותו. מבטחון, ששיר הוא שיר חדש רק אם נאמר מבטחון באהבתו של הקב"ה לבריותיו. וכשאומרים שירה מיראה ומאהבה, או מאהבה ויראה, אזי שרים להקב"ה יתברך שמו שיר חדש.

תאוריות קונספירציה מכירים אותם? התאוריות שגורמות לכם לכם לפקפק במה שתמיד חשבתם, או התאוריות שישמשו אותכם בוויכוחים כדי לגרום לצד השני מבוכה ויעזרו לכם להגיד ליריב במבט של יודעי כל "תאמין לי משהו מריח לא טוב בכל העסק הזה" ואם הדוד של החבר של השכן שלכם נמצא איפשהו בשב"כ ודיבר אתכם פעם שתי מילים גם תוכלו להרים את עיניכם אל התקרה להביט בעיני המתווכח ולומר לו בכל שקט "ותאמין לי יש עוד דברים שאני יודע, אבל מה לעשות..." ובכן 1. תאוריות קשר שמופצות על ידי הממסד במטרה להכפיש אדם/אוכלוסיה/מוסד מסויים לדוגמה אפשר להביא את תאוריית הקונספירציה שככול הידוע לי היא הראשונה בהסטוריה - תאוריית הקונספירציה של פרעה שטענה שהעברים יצטרפו לאוייב בשעת מלחמה. דוגמאות נוספות הן הספר הקונספירטיבי "הפרוטוקולים של זקני ציון" שהופץ בזמנו על ידי הנאצים ומופץ עד היום בארצות ערב בעידוד השלטונות (כולל במצריים וברשות הפלשתינית!) ולא נעים להגיד, אבל 2. תאוריות קונספירציה שמנסות להוכיח דבר מסויים שיועיל לדעה הפוליטית של יוצריהן. לדוגמה אפשר להביא את התאוריות שהועלו משני צידי המפה הפוליטית של ישראל אחרי רצח רבין 3. תאוריות קונספירציה נגד האוייב. תאוריות שמועלות על ידי העם נגד מדינה אוייבת. לדוגמה אפשר להביא את התאוריה שהועלת בארצות ערב שלפיה "המוסד" הפיל את מגדלי התאומים... או תאוריה שטענה שג'ון קנדי נרצח על ידי הסובייטים. אפשר להוסיף גם את התאוריה שלפיה יאסר עראפת הורעל על ידי ישראל תאוריות שמועלות לגבי אנשים מפורסמים. כגון התאוריות על מותם של זמרים מפורסמים ככול הנראה הם מועלות מקושי לעכל שאדם מוערץ נפטר "סתם ככה" מבחינה מסויימת אפשר להוסיף לרשימה זאת גם את התאוריות לגבי רציחתו של נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי שנרצח על ידי מטורף בודד 4. תאוריות שממבט ראשון נראה שהעלאתם היא חסרת טעם. לדוגמה התאוריות על חייזרים, או התאוריה שאת מגדלי התאומים הפילה לא פחות מאשר... ממשלת ארצות הברית! מה גורם לאדם לקום בבוקר ולהתחיל להפיץ תאוריה מטורפת זו או אחרת, להשקיע בה זמן, מאמץ, וכסף, כשלכאורה היא לא משרתת שום מטרה? לפי דעתי הסיבה היא פשוטה, פרסום! אדם מוכן להשקיע את רוב חייו, או לפחות חלק נכבד מהם בשביל הפצתה של תאוריה מטורפת, חסרת ביסוס מינימלי, תמונות המהדורה המצרית לספר "הפרוטוקולים של זקני ציון"משנת 1976 התמונה שנחשבת לאחת הסיבות להיווצרותה של תאוריית הקשר לזיוף הנחיתה על הירח. תנחשו למה...

לא נפסיק טו דייט שלומי דוד האופוריה האידיאולוגית להתחתן מוקדם בעולם הרווקים הדתי מסתיימת לגברים בגיל 36 ובנות בגיל 31. כך מסתמן מסקר שנערך לאחרונה בין 505 רווקים ורווקות דתיות ששיתפו פעולה וענו על שאלות הרות גורל בנושא שידוכים בעולם הדתי. התוצאות מראות שינוי מפליג מסקר דומה שנערך לפני 10 שנים ואכן ישנם הפתעות בסקר הנוכחי. מהסקר עולה שבניגוד לנאמר בכרטיס האישי של המועמד/ת בו מציין שישנה מוכנות לפשרה בבחירת בן או בת זוג, לא רק אכן מסתמן כאן מהפך חברתי ואישי והבנות נצחו כאן בגדול על תדמיתן ובחירותיהן האישיות. מעל גיל 30 כאמור הבנות לא ממהרות ואינן בלחץ אישי או ביולוגי, רבות מהבנות לא פוסלות אופקית אפשרות של ילדים מחוץ לנישואים וכמחצית האחוז מהבנות הדתיות מעל גיל 35 שוקל ברצינות ומנסה להביא ילד לא רק כאופציה אלא אף מקימות משפחה חד הורית באמצעות בנק הזרע. קצת יותר מאחוז בודד שמצא את אושרו באינטרנט והתחתן דרך האתר . גם כשמתקבלות והרבנים? קול הרבנים הציונים בעניין הכרויות אינטרנט מפליא למדי. הרבנים דוממים ושותקים כשתיקת העגלים. הרבנים הציונים המייצרים לגיטימציה מעצם שתיקתם חוטאים לעתיד החברה הדתית כולה בעידן הטכנולוגי. כי אין למעשה היום שום דבר שכדאי הכרחי וראוי לזעוק עליו מרה יותר מאשר זיווגים ראויים ושידוכים לשם שמיים. עתיד הציונות הדתית כולה מוטל על כך ועלול להיחרב באי מוראליות דתית הולמת שתנחה את עתידו. מוסיפים חטא על פשע בנות חיות באובססיה להכיר עוד ועוד כי כאמור הכוח עבר אליהן כמובן. פעם הייתה טענה כזאת על גברים שהם כה נצלניים ורעים וזורקים, דיי נגמר הסיפור הזה. היום בנות דתיות שולטות בתהליך מתחילתו עד סופו. רבות מעיזות לבטל דייטים שנקבעו מבעוד ימים, כי פתאום חזרו לאקס, ובעומס כה רב של מבחר הצעות שזורמות אליהן, כיצד בכלל ניתן לקבל שיקול הגון ואובייקטיבי כי מה אכפת להן לצאת? פה יש הפוך בחינם, ושם לאטה עם קצפת הכל חינם תורה והלכה יש באינטרנט בשפע בכל הטעמים והצבעים אין כמעט צורך לדרוש כי כל זאת בנמצא. כשרות אין בעיה בימינו, כל מה שנשאר והכי חשוב זה הקמת משפחה דתית בישראל וההמשכיות שנשכחה הרחק מאחור. כמעט ואף מילה שלא נאמרה מהרבנים על שידוכים וההרס שנוצר בשנים האחרונות בחסותם שכה רבים שותפים לו. אין שום הצדקה לקיומם של אתרי הכרויות דתיים. ובעניין זה על הרבנים להוציא פסק הלכה אחיד שאומר שאין להכיר באמצעות כלי זה כי הנזק הנגרם למוסר ולשיקולים הרלוונטיים ולהתאמה זוגית אמיתית, רב על התועלת, שתהי'ה בהיכרויות מסוג זה. יש ויאמרו שהסכר נפרץ והמסנג'ר והמצלמה כבר עברו מרחק שלא ניתן יהיה לחזור ממנו. בדיוק בגלל זה על הרבנים לזעוק חמס ולהיכנס חזק בתמונה אם אינם מעוניינים לתמוך בהנצחת דור שלם של רווקים אפשר רק להיזכר כיצד נכנס לחיינו הזרם החרדלי בגלל שרמת הצניעות והמורל הדתי הלכו ודעכו וב"ה ישנה זיקה וחזרה היום ללימוד התורה והאדרתה.