חכמי ישראל הבינו את הסכנה ליהדות הטמונה בדת הנוצרית ולכן הם תקנו את ברכת למלשינים בתפילת שמונה עשרה כדי להפריד בין היהודים הנאמנים לבין אלו שהלכו אחרי אותו האיש.
יש להבין גם הנוצרים הראשונים היו אנשים שומרי תורה ומצוות שפקדו את בתי הכנסת ואף שמשו כשליח ציבור. חז"ל נאבקו בהם וכל מי שהיה חשוד על היותו בכת הנוצרית סולק. כיצד בדקו מי נמנה על חבורת המינים בדקו אותו דרך תפילת שמונה עשרה. אם שליח הציבור היה משנה בברכת המינים או בברכת תחיית המתים היו מסלקים אותו. בתלמוד הירושלמי (ברכות ה, ג) ישנה הוספה מעניינת. ישנו מקום נוסף שאם אותו שליח ציבור שינה בו, הוא היה מסולק ומדובר בברכת בונה ירושלים.
התלמוד הירושלמי מעצים מאוד את הצד הלאומי מתוך הבנה שיהדות במיטבה משלבת בין דת ולאום ולכן הוא מעצים את כבודה ומרכזיותה של ירושלים כבירת ישראל. ישנם מספר דוגמאות לכך, ונסתפק במאמר זה בדוגמה אחת בולטת. התלמוד הירושלמי (חגיגה ב, ב) מספר על כך שרצו למנות את רבי יהודה בן טבאי כנשיא הדבר לא מצא חן בעיני רבי יהודה בן טבאי שברח לאלכסנדריה. חכמי אלכסנדריה לא ויתרו ושלחו אגרת לחכמי אלכסנדריה שיחזירו את רבי יהודה בן טבאי לירושלים כדי שיכהן כנשיא. בפנייה של חכמי ירושלים אל חכמי אלכסנדריה הם כותבים מירושלים הגדולה לאלכסנדריה הקטנה. מדהים עד כמה מעצים הירושלמי את כבודה ומרכזיותה של ירושלים.
הירושלמי מצביע, כאמור, על כך שאחת המגמות המרכזיות של הנצרות היא לפגוע בצד הלאומי, לפגוע במרכזיותה של ירושלים. הנצרות רואה את עצמה כדת ודת אין לה שום דבר עם הצד הלאומי. אנו רואים את אותה תופעה גם ברפורמה. ראשוני הרפורמים היו יהודים שומרי מצוות רק שהם ראו את עצמם נאמנים למולדתם וניתקו את עצמם מהצד הלאומי של עם ישראל.
נחזור למאבק נגד הנוצרים הראשונים. חז"ל חיברו את תפלת למלשינים כדי להתנתק מנוצרים אלו. בתלמוד הירושלמי (ברכות ב, ד) מובא שברגע שחיברו ברכה זו דאגו לכך שמספר הברכות יישאר שמונה עשרה, בכך שצרפו את ברכת בונה ירושלים לצמח דוד.
המאבק כנגד השפעת הנוצרים לא התמקד רק בסור מרע – ברכת למלשינים, אלא גם דאגה לעשה טוב. אם ירושלים מסמלת את הקדושה, הרי שמלכות בית דוד מסמלת את מלכות ישראל – את הצד הלאומי. אם התזה של הנוצרים היא להפריד בין הדת ללאום, הרי שתגובת הנגד היא לחבר את הצד הדתי עם הצד הלאומי, לחבר קדושה ומלכות. גם היום מאבק זה לא נגמר. אסור לנו בירושלים עיר הקודש להזניח את הצד הלאומי, לוותר ולו חלקית על הריבונות.