רוב מהומה על לא מאומה

הפגנות מוצאי השבת, השביתות והעצומות כנגד הרפורמה המשפטית צוברות כוח ותאוצה ויוצרות הרבה רעש ומהומה חברתית ופוליטית. דפני ליף פלוס פלוס.

הסער והרעש סביב הרפורמה המשפטית של השר יריב לוין מפחידים לנוכח המלים והמושגים הנזרקים לחלל הציבורי, נוצרת הסלמה מילולית קשה. הנשיא הרצוג אשר עושה מאמץ להידברות כינה את המצב כחבית נפץ, ואחרים תיארו אותו כשתי רכבות הנוסעות זו מול זו עד ההתנגשות המחרידה, משבר חוקתי וחברתי.

כל הדוברים ממתנגדי הרפורמה מנסים לנפח במלים ומושגים ומדגישים את הסכנה של שינוי משטרי, הרס הדמוקרטיה, דיקטטורה, ה"זמן השחור" ותחושת ה"גר בארצי" של דויד גרוסמן, ועוד כהנה וכהנה. רינו צרור בדרכו הדמגוגית התלהט והתפייט סביב ההפגנה בתיאורים הירואים ומפליגים של איחוד כוחות כזה שמזמן לא נראה בשמאל, והפעלת כוח עד הניצחון.

הוא תיאר את הפגנת השמאל כאיחוד הכוחות של הצד הנאור, ועיבוי של אגרוף ברזל אותו כינה "האגרוף הליברלי", תוך שהוא מנסה להפחיד את יוזמי הרפורמה. הגרוע מכל הוא שהשמאל כדרכו בקודש כאשר הוא חש שהוא לא מצליח לנצח מבפנים בתוך החברה הישראלית, הוא מנסה להלהיט את הלהבה ולגייס גם תומכים מהעולם המערבי הליברלי שוחר החופש והדמוקרטיה.

מתלווה לזה גם איום כלכלי בניסיון לצייר את ישראל כמדינה חשוכה בדומה להונגריה ופולין, וההשוואות הגיעו אפילו עד רוסיה ופוטין. כך הוא מגייס גורמי כלכלה בינלאומיים ומיסב את תשומת ליבם למה שקורה בישראל, כאילו כביכול היא חדלה להיות דמוקרטיה. ועדיין יש לזכור שהרפורמה היא תוצאה של הליך דמוקרטי לגמרי בו נבחרה ממשלת ימין, שהמהלך המשפטי היה במצע שלה. "מה נפל עליכם" לא הגזמתם?

התחושה האינטואיטיבית היא של שימוש נוראי במניפולציות של דמוניזציה של כל צד את הצד השני, הגזמה יתירה בתיאור ההבדלים בין מצדדי הרפורמה ומתנגדיה, וכל אחד בוחר לו עובדות, נכונות אולי, אבל חלקיות וסלקטיביות, והמון פייק ניוז להצדקת כל אחד את עמדתו. במצב כזה רוב הציבור לא תמיד מבין על מה מדובר, ובוחר את עמדתו לפי הזהות חברתית והפוליטית שלו. כאשר רואים את המפגינים ההתרשמות היא שרובם לא שולטים בחומר המשפטי של הרפורמה, ונשענים על סיסמאות של הדוברים של הארגונים אשר עומדים מאחרי ההפגנות.

השמאל מיטיב לסמן את ה"נאור" כמי שמתנגד לרפורמה ואת הפרימיטיבי המיושן במקרה הטוב, והלא חכם במקרה הרע. המאבק טעון בסטיגמות קשות המוטחות אחד כלפי השני, במאבק כוח בלתי מתפשר. דווקא "מביני הדבר" כלומר מי שמתמצא בחומר יודע שהרפורמה בבסיסה היא הכרחית, אבל ניתן בשיח מקצועי פשוט ואמיתי להגיע להסכמות מלאות או חלקיות אשר יהפכו את המאבק ליותר סביר ומינורי . אישים כמו פרידמן, ידידיה שטרן, יובל אלבשן ואחרים כבר מביעים נכונות להידברות כזו, שיש תיקווה שכשוך הסערה תלך ותבשיל. כרגע כל אחד רוצה לנצח וניתן לקוות שכולם "ירדו מהעץ" הגבוה עליו טפסו. רוב מהומה על לא מאומה.

הגרוע מכל שהימין גם הוא לא טומן את לשונו בחול ומגזים בצורך בשינוי קיצוני להפיכה של אהרון ברק. ברק חיזק את מערכת המשפט וכבש מחוזות חברתיים ופוליטיים, אך עשה זאת בשקט והדרגתיות, בתהליך מכובס היטב במלים מורכבות ומסובכות. במקום לבחור דרך יותר שקטה ומתונה התנפל הימין על הניצחון בבחירות ומנסה לממש כאן ועכשיו את כל משאלותיו.

ברקע הקמת המאחז לזיכרו של הרב דרוקמן ותגובת סמוטריץ ובן גביר לפינוי של גלנט מייצרים מוקדי תבערה נוספים, וגם מיקי זוהר וגפני מוסיפים משלהם. "תרגיעו", נבחרתם ברוב יחסית גדול של 64, אפשר להתנהל ברגוע ובתהליך הדרגתי למימוש מדיניות הימין, וגם לזכור שלא הכל אפשרי. המימשל של ביידן לא מקל על ישראל בכלל, ועדיין ישראל זקוקה לו למאבק הרגיש מול איראן ובקידום היחסים עם ערב הסעודית, וההתנהלות צריכה להיות הרבה יותר זהירה והדרגתית. למרבה הצער נראה שסמוטריץ ובן גביר לא קולטים את גודל השעה ומייצרים רעשי רקע לאומיים מיותרים, ונראה שבצורה כזו ממשלת הימין מלא מלא תהפוך לממשלת רגל שמאל מלא מלא. "ככה לא בונים חומה" חומת ימין מוצקה ויציבה.

התחושה היא שהימין מרגיש כאליו זמנו קצוב מראש וצריך להספיק מהר לפני שהחלום יעוף. דרושה הנהגה יותר מתונה ומסוכרנת, וצריך לשמור על נתניהו שעדיין חשוף לכוחות שמאל ומשפט שרק מחכים לטעות ונפילה וינסו לנעוץ בו שיניים.

הכותב הוא פסיכולוג קליני