הרצף של ימי החסד הלאומי מיום השואה דרך יום הזיכרון ועד ליום העצמאות, הם ימים של אחדות והזדהות, וגיבוש הנרטיב היהודי והישראלי הלאומי.
בכל שנה זה דורש חידוש רענון ותיקון והתאמה חדשה למציאות משתנה. השנה יותר מתמיד אנו זקוקים לתקופת הפוגה בקרבות הפנימיים של החברה בישראל, ההולכים וגוברים ומרעילים את חיינו.
למרבה הצער המאפיין את החיים שלנו מסיום חג הפסח ועד היום היא אווירה של כל דאלים גבר, כל דמסלים מצטיין, וכל מי שמגזים זוכה לתשומת הלב הלא ראויה. לכן כולנו נדרשים למנף את ימי החסד יחד ולצבור הרבה מזון נפשי ורוחני ככל האפשר לימי הרעב והחידלון הצפויים לנו מול גלי הכרישים הטורפים במחוזותנו. ואפילו אלה שבים הריחו את ריח הדם הנוטף בארצנו.
ביום הזיכרון לשואה הוזמנתי לערב זיכרון בסלון, על תקן איש עדות כדור שני לשואה, לנוכח התמעטות הניצולים המסוגלים לתת עדות מיד ראשונה של מי שהיו חוו ושרדו שם. המודל המוצלח של זיכרון בסלון המשלב סיפור אישי קטעי ספרות ושירה, ומוסיקה מתאימה, הולך ומתעצב משנה לשנה. אפילו ההתבטאות המדהימה של מי שמצאה עצמה משתעממת לנוכח הדמות החיוורת ולא מספיק שואתית ונוראית.
משלא הביאה מספיק חומר קיצוני וקשה מהשואה, היא גרמה לקהל להשתעמם, במיוחד כאלו שלא מבינים את הקונצפט. המודל נועד להיות סוג של טקס מקודש שערכו נובע מהתוכן הערכי והמוסרי שלו ולא ממה שמאפיין "סרטי אימה".
השואה עצמה הייתה מציאות של אימה מוחלטת, ולמי שמחובר כל גירוי קטן מספיק להזכיר לו באיזו אימה מדובר. המודל הזה מזכיר במידה רבה את מודל ליל הסדר כמודל חינוכי וחוויתי מדהים אשר מצליח להנציח את המיתוס והאתוס הלאומי של יציאת מצרים. וגם שם קריאת ההגדה כפשוטה עלולה להיות די משעממת אם לא נפתח דיון ושיח משמעותי לגבי האקטואליזציה של העבר, ופרשנות יוצרת לדברי חז"ל. בתקופה זו יתכן שגם ה-7.10 ראוי יהיה לערב בסלון לכשתסיים המלחמה במהירה בימינו ותתעצב מערכת ההנצחה והזיכרון הלאומי. ערבים אשר משלבים סיפור, עדות מיד ראשונה, שנייה ושלישית, ובעתיד הגדה עם נוסח או עם נוסחה אחרת, שתעצב את הדורות הבאים. זו שואה במימדים קטנים יותר, אך עם מאפיינים חדשים האקטואליים למצבה של מדינת ישראל היום, ולעם היהודי בכלל הסופג גלי הדף אנטישמיים בלתי פוסקים.
היכולת הצבאית הגדולה להתמודד ולהתגבר על האויב, באה לידי ביטוי כבר היום, למרות שעדיין לא נשלמה המלאכה בכל הזירות. חשוב שלא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית לחסל את החמאס ואת יכולת הנשק הגרעיני האיראני, וכדי להשיג את זה נדרש הרבה יותר איפוק בתחום החברתי הפנימי שלנו. כפסיכולוג אני קצת חרד גם מהזילות של השימוש במושג טראומה, ועצם העיסוק הפסיכולוגי צריך להיות מאוזן.
לא טיפוליזצית יתר, אבל גם לא התעלמות והכחשה של הבעיות. צריך להיזהר בהגדרות ולזכור שהניצולים, הדור השני והשלישי לשואה התגברו יפה מאוד על אירוע בסדר גודל כמו השואה, ובגישה נכונה ומותאמת נשכיל להתמודד גם עם מה שקורה עכשיו לאחר ה-7-10 ריבוי החללים הפצועים והחטופים מאתגר, אבל לא לקבוע מסמרות שעם פצע כזה או אחר החברה בישראל לא תוכל להשתקם. עם ישראל הוכיח עצמו במשך דורות כמתמודד וסתגלתן.
קשה ואולי לא נכון להפנות את האצבע המאשימה על צד כזה או אחר בזירה הפנימית, כולם לא טומנים ידם בצלחת. כולם מסיתים את כולם, ועלו על עץ גבוה של "ניצחון מוחלט" על הצד השני. השמאל שמיטיב לבקר את הסיסמה של נתניהו כלפי החמאס אימץ את המודל כלפי הימין, והוא נקלע לתחושה של מצוקה וחייבים לנצח עכשיו או שנאבד את המדינה סופית. הוא מנהל קרב נורא עד זוב דם מול הימין וכל פעם מאמץ כוכב חדש פעם זו היועה"משית וכרגע רונן בר שמנהל קרב כנראה לא אישי שלו, אלא כנציג השמאל האחרון שמוכן "להתאבד" בשביל כולם.
הציבור משמאל איבד את התיקווה לנצח את נתניהו הימין והדתיים בבחירות, ומשתמש בכל ארסנל הכלים שברשותו במערכת הבטחון ומערכת המשפט, ומצד שני יריב לוין ורוטמן התעוררו מחדש לחיים לקדם את הרפורמה המשפטית, וכולם מנסים להשיג את הניצחון המוחלט.
דווקא הניצחון המוחלט על חמאס מתעכב מכל מיני סיבות וגם כתוצאה מהטעות לנהל קרב כזה בתחום הפנימי, וקרב כזה בחברה הישראלית עלול להביא לתבוסה המוחלטת, שאויבינו לא הצליחו להשיג. חייבים להתעשת ולשים סייג, כל מחנה בתחום אפשרותו, כדי להביא לסיום המלחמה ושחרור החטופים.
הכותב הוא פסיכולוג קליני