ישראל נמצאת עדיין בעיצומה של מלחמה איזורית עם הפוגות בצפון ובדרום. ההיגיון הלאומי היה שיש להדחיק, להזיז או לדחות ככל האפשר את כל המחלוקות הפנימיות והמתח החברתי. המתח שהגיע על סף מלחמת תרבות ומלחמת אזרחים בין השמאל והימין.
למרות ההיגיון הבריא המאבק הפנימי הרים ראש מחדש, הרעלת משמאל ומימין מציפה את העם , בעיקר בתיקשורת וברשתות, כאשר בשטח יש איים רבים וגדולים של אחווה סולידריות הדדית, ופייסנות. קמפיין החטופים מלווה אותנו מראשיתה של המלחמה, מציף אי שקט לאומי ואי נחת מתמידים, ולקראת השלב האחרון הוא מקצין ומחריף, ומאיים על האיזון הנפשי הלאומי.
התפתחות הקמפיין והדינמיקה שלו ראויה לוועדת בדיקה בפני עצמה, ולוועדת שמגר מעודכנת שתצייד את ישראל במכונת מוסכמת להתמודד עם אירוע חטופים, קטן כגדול. קצת רקע. בראשית הקמפיין נעשה נסיון לאחד כוחות ולפעול ברמה האנושית הבסיסית ללא פוליטיזציה ולא הבדל בין ימין ושמאל.
כך קם מטה החטופים במסר הזה. כבר בראשית הדרך מטה החטופים אמץ דפוסים וסגנונות של המחאה מבית המדרש של קפלן ואיילון, עם תוקפנות וביקורת מועצמת כלפי הממשלה. המיקוד היה על נתניהו אבל גם על ממשלת הימין והדתיים. רק מאוחר יותר התפתחה פעילות בחו"ל ונסיון לגייס תמיכה רחבה יותר.
רונן צור איש יח"צ וקמפיינים הוביל את המטה ברוח כזו והתחיל לאמץ דמויות מופת בין המשפחות, כמו מירב לשם גונן ואחרים. בהמשך לנוכח ביקורת הוא פרש ומירב שנתה בהדרגה את התנהגותה וסגנונה, ובהמשך זכתה לשחרור בתה רומי. במקביל קמו משפחות חטופים החושבות אחרת והקימו את פורום תיקווה ועוד. במחאה התחילה להתבלט עינב צנגאוקר שבלטה בהתנהגותה וסגנונה הבוטה בעיקר כלפי נתניהו, והפכה למעשה את משפחות החטופים לזרוע של אירגוני המחאה, ארגונים אשר "יובשו" או התייבשו במהלך המלחמה.
הצלחת שחרור החטופים בתחילה שמחה מאוד את לב העם כולו ומיתנה את הקמפיין זמנית ויחסית. המלחמה חודשה ושחרור החטופים נעצר, והקמפיין הלך וגבר. כאשר המלחמה קבלה תפנית חיובית לאחר תקיפת הביפרים, התאפשר שלב נוסף בקמפיין ובשחרור החטופים. בחירת טראמפ סייעה לסיים שלב שהחל אצל ביידן, על בסיס הסכם נורא של שחרור במחירים לא סבירים וגם של נסיגות בשטח וגם בשחרור מחבלים ורוצחים. מה שנראה לא תוצאה של מו"מ אלא כניעה מוחלטת. הקמפיין לווה בשמחה והתרגשות לאומית ללא גבולות, כאשר המחירים כמעט ולא מסוקרים ע"י התקשורת, כדי לא לקלקל את החגיגה ואת המשך ההסכם.
האווירה הרגשית ואמפטית סחפה את כולם, ורק עם סיום שלב א' ולקראת מה שמכונה שלב ב' הקמפיין החצין והקצין והשיח הופך יותר ויותר בלתי נסבל. בשלב הנוכחי העם כולו מוצף ומלא חשש לנוכח מה שנחשף בעומק המנהרות, והעינויים שהם עוברים.
נוכח ההזדמנות המחודשת של מימשל טראמפ למחירים סבירים יותר, ולהגעה להסדר יותר מאוזן ומשביע רצון, ישראל פעלה נכון ועצרה אחרי שלב א', וכרגע מנסה להאריך אותו ולא להגיע לשלב ב' על מחיריו הבלתי נסבלים. מהצד השני נאחזים משפחות החטופים ועוזריהם ב"עיסקה", הופכים אותה להכרחית ומקודשת, ומתקיפים בפראות כל מי שמעז להביע עמדה אחרת. בכל הערוצים מלבד 14 נשמעות הטענות שקודם החזרת החטופים ורק אח"כ כל השאר, תוך שהם מתעלמים מכך שאין סיכוי שהחמאס יחזיר את כולם גם אם ישראל תסכים לסיום המלחמה.
שלב ב' בסגנון ביידן היה למעשה כניעה ללא תנאי, וגם אם ישראל היתה ממשיכה ונענית לתביעות חמאס, הסבירות היא שלקראת סיום השחרור חמאס היה מפר את ההסכם בתואנות שווא, ולא מוותר על לפחות 10-15 אולי קצת פחות כפוליסת ביטוח. האמירה הפופוליסטית שקודם החזרת החטופים ואח"כ נעשה מה שצריך אין לה בסיס במציאות היות והחמאס מבינים היטב שללא חטופים גורלם נחרץ, וגם הדוברים כאן עוזרים להם להבין את זה.
במקום לעמוד מאחורי ראש הממשלה וצוות המו"מ לא מחמיצים ה"שמאלנים" בהגדרה הרחבה שלהם לכרוך את הנושא בהפלת נתניהו הימין והדתיים, הם מייצרים ערוצים עוקפים משלהם עם מימשל טראמפ בתקווה שהוא יכפה על נתניהו השלמת העסקה בהתאם לדרישות החמאס, ומטעינים את השיח הציבורי בכובד משקל שלא מאפשר את ה"איזון הלאומי" להגיע להחלטות מיטביות בסבך המציאות שנקלענו כתוצאת מחדל ה-7.10.
לכן חשוב לנקות ככל האפשר את נושא החטופים מפוליטיזציית היתר שלו אשר מקשה מאוד על האמפטיה המובנת מאליה למשפחות החטופים ובעיקר לחטופים עצמם, והיא מחריפה ומקצינה עד לגבול שהיא מאיימת על האיזון הלאומי הנדרש במצב כל כך רגיש ומורכב.
מדובר בשיח מורכב מול אויב אכזר וחכם להרע בדרכו שלו, הנאבק על קיומו והישרדותו. ישראל במצב בטחוני הרבה יותר טוב מלפני ה-7.10 וחבל לקלקל הכל בחוסר איזון לאומי רגשי ומנטלי. החמאס אתגר את מדינת ישראל ברמה הביטחונית ועדיין מסכן אותה קשות, אבל בתחום זה אנחנו במקום אחר. אסור לאפשר לו לאתגר אותנו גם בתחום הרגשי והנפשי הלאומי, ויש לגייס כוחות לסיום שחרור החטופים מהר ובתוצאה טובה ככל האפשר.
כל ניצחון יחסי וכל הישג חלקי נוסף וייצרו תהליך אשר בסיכומו יהיה ניצחון הקרוב לטוטלי. השלמת הישגי המלחמה, סילוק החמאס מעזה, ושחרור של מה שניתן ומתאפשר של מרבית החטופים. כנראה גם כאן לא וודאי שיהיה ניצחון מוחלט, אבל ברוח ימי הפורים אולי רווח והצלה יבוא ליהודים, כולם ישוחררו ויתאפשר שיקום אזרחי ונפשי לכולנו.
הכותב הוא פסיכולוג קליני