נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הביא עמו רוח חדשה ושפה חדשה לארה"ב בפרט, לעולם ולמזרח התיכון. שפה של מעצמה החזקה בעולם, שישראל הקטנה והמנצחת צריכה לאמץ באופן מותאם לגודלנו ולסכסוך באיזורנו.
ישראל מתיימרת ונכון להיום מסוגלת להיות מעצמה איזורית במזרח התיכון, ובשפה כזו היא לא אמורה לנהל עיסקת חטופים שערוריתית כמו זו שנחתמה ומופעלת היום.
תחת אילוצי החמאס, המתווכות ה"הוגנות" קטאר ומצרים, ובחסות ביידן מדובר בעיסקת כניעה מחפירה לטרור. לכאורה מחירי חיסול של סוף עונה, אבל סתם כניעה לכל דרישה בין אם שחרור אסירים ובין אם פינוי צירים ונסיגה. ביידן שאף לחזק אותנו כביכול והתהדר בכך שאיכפת לו מהחטופים, אבל החזיק אותנו קטנים וחלשים ככל שאפשר.
כפה עלינו את הסיוע ההומניטרי ועשה אמברגו נשק חלקי שפגעה ביכולת שלנו להפעיל כוח כנדרש בהתמודדות בהיקף גדול מול שבע חזיתות. בפנים בחברה הישראלית אירגוני המחאה של קפלן ואחים לנשק "התייבשו" תחת כשרונו הפוליטי והשלטוני של נתניהו, ומצאו מוצא ונחמה בכך ש"רכבו" ללא בושה על כתפי משפחות החטופים, מטה החטופים בחר כל פעם "כוכבים"בין נציגי המשפחות שיעבירו את המסרים הכי קיצוניים נגד נתניהו וממשלת הימין, ואפילו מירב לשם גונן שייצגה אותם בכבוד הוחלפה בעינב צנגאוקר שקללה והתפרעה באופן ששירת את המסר נגד הממשלה יותר חד.
יחד הם שמרו את השפה של קונצפציות השמאל שקרסו ב- 7.10. ושמשו מפלגת מחאה משומנת ומתוזמרת, בעידוד התיקשורת מערוצי 12 ו13. פה ושם השמיעו את פורום תיקווה, אבל העיקר היה המסר זה. למרות ההזדהות עם מצבם לא נכון לתת לגיטיציה לכל התבטאות והתנהגות של משפחות חטופים, ובקמפיין האחרון נחצו כל הקווים.
גם היום לנוכח המציאות המרה של שחרור החטופים האחרונים במצב פיזי ונפשי נורא, כפי שהיה בשואה, עדיין נאחזים בעיסקה כמילת מפתח קדושה וכל מי שמתבטא נגד מוקע לקלון. אפילו בשואה היו חסידי אומות עולם מבין העמים, כאן האוכלוסיה ה"חפה מפשע" מעזה לא שחררה אף חטוף שעונה לידם. כרגע יש הבנה שהמסרים של טראמפ הם שהתניעו את המהלך אפילו של העיסקה הראשונה, אבל צריך לצאת מהקופסה והמינהרה לשפה אחרת דומה למה שטראמפ מדבר. מול טרור צריך להציב אולטימטום של שחרור מיידי של כל החטופים ומייד, ללא שום תמורה של שחרור רוצחים נוספים ונסיגה מצירים נוספים בעזה.
לנוכח האולטימטום של טראמפ עד שבת ב-12 מוצאת עצמה המערכת הבטחונית החלבית להפליא, נבוכה ובלתי מסוגלת למנף את טראמפ. המלחמה נגד חמאס היתה מוצלחת יחסית בסגנון הקודם של צה"ל עם קצת יותר נחישות ואגרסיביות ממבצעי הסרק והתיקו הקודמים, ועדיין ללא יכולת של ממש למגר את חמאס. מול האולטמיטום החדש שמציב טראמפ הם נבוכים ואומרים שברשותם רק תכניות "חלביות" לפי המסורת של ישראל. כנראה שומרים על טווח בין חלב ובשר.
נראה אותם מתארגנים מהר ועוברים פאזה ושפה של גיהנום שהבטיח טראמפ למי שלא ישחרר את החטופים, כולם ועכשיו. לא טיפין טיפין ולא בשלבים ממושכים ש"הורגים" את כולנו. בישראל ה"כאן ועכשיו" הוצבו תמיד רק בפני נתניהו וממשלת ישראל להכנע מהר לחמאס כדי להציל חטופים. מעניין יהיה להיווכח כמה מהר המפגינים, הממשלה וצה"ל יתארגנו ויחברו למדיניות טראמפ, אם בכלל, או שייצמדו ויתקעו במיגבלות הצבאיות והמנטליות הרגילות של ישראל.
הקונפציה הישנה אוחזת עדיין בחלקים נרחבים בישראל, ונוקטת עמדה וחשיבה ושפה קורבנית, ונאחזים בעיסקה. כל פעם מתברר מחדש עד כמה מדובר בהסכם כניעה ללא תנאים לחמאס. רק שכחו להרים את הדגל הלבן המסמל כניעה. נדרש שינוי מהיר ומהותי בדפוס ההתנהלות הישראלית, החמאס נאחז בהפגנות המטורללות נגד נתניהו והממשלה, וסומך עליהם שהם יצילו אותו וימסמסו את התבטאויות טראמפ.
אולי לא תהיה ברירה כרגע אלא להמשיך את שלב א' אבל לא יותר. שלב ב' הוא אולטימטום ופעולה מהגיהנום. וכולנו תפילה שזה מה שיעזור.