לפני ימים אחדים הובאה בועדת החקירה האזרחית למחדל השבעה באוקטובר עדות אביה של התצפיתנית רוני אשל הי"ד, שהטיח דברים קשים על התנהלותם של החיילים במוצב נחל עוז.

בראיון לערוץ 7 מספר יהודה דוכן, אחיו של סגן יוחאי דוכן הי"ד, שפיקד על כוח חיילי גולני שהיו במוצב, את סיפורו של היום הנורא ההוא מהיכרותו שלו את הפרטים.

כבר בפתח דבריו מבהיר יהודה דוכן כי אין לו כל כוונה להתנצח עם האב השכול ובוודאי שלא לפגוע בזכרו של מי מחללי היום ההוא, ועם זאת הוא מבקש להעמיד דברים על דיוקם ולהציב את העובדות כפי שהתבררו בתחקירים השונים אודות פעילותם של לוחמי וקציני המוצב.

"אח שלי ביחד עם עוד שלושה לוחמים, המ"מ המקביל שלו סגן נמרוד אלירז, סמ"ר איתי אברהם רון והגשש איברהים חרובה, הגיעו בשמונה בבוקר למח"ל נחל עוז אחרי שהם כבר נתקלים ויש כבר פצועים, חצי שעה אחר כך המ"פ ייהרג עם עוד חיילים שהסתערו על הש.ג", אומר דוכן ומדגיש כי "נחל עוז הוא בסיס גדול, הבסיס שהותקף במכה הקשה ביותר של חמאס, כולם שם מחבלי כוח נוח'בה שהם הכוח המיוחד של חמאס גם מבחינת כשירות לחימה וגם מבחינת האמל"ח שעליהם. מול כוח של 300-350 מחבלים עומדים כשלושים חיילים. בנוסף גם אפקט ההפתעה לטובתם וכך גם האמל"ח".

"מתפתחים קרבות כשהדגש הוא שיש כמה מוקדי לחימה בתוך המוצב, מיגונית הלוחמים, מיגונית המפקדה, מגורי בנות, ש"ג, כוח הנמר שמגיע מבחוץ. בכל נקודה יש הרוגים ופצועים ומחבלים שהצליחו לחסל. 17 לוחמי גולני נופלים בקרב הזה, לוחם נוסף נופל כשהוא יוצא לחלץ פצועים במוצב שכן".

"יוחאי נמרוד איתי ואיברהים מגיעים לחמ"ל בשמונה בבוקר כשכל מטרתם היא להגן על החמ"ל ועל מי שנמצא שם. הם היו יכולים לעבור למקום אחר מסיבות שונות, אבל הם שם כדי לשמור על מי שהיו שם. בשלב מסוים הם רצו לצאת לצורך לחימה אבל המ"מית של התצפיתניות ביקשה שיישארו כי אם הם יעזבו יהרגו את כולם והם נשארים שם ומנהלים לחימה. הם רוצים להגן על החמ"ל ולכן להישאר קרוב אליו, אבל הם גם לא רוצים לחכות שיירו בהם ורוצים ליזום. לכן הם יוצאים תוקפים וחוזרים שוב ושוב. תוך כדי כך הם מעבירים מידע על המחבלים לקצין קשר שמדבר עם הזיק או המסק"ר שהיה שם כדי שיחסל מחבלים. הם מוודאים את מצב הפצועים וגם נפצעים באורח קל מרסיסים וכל זה תוך כדי לחימה"

יהודה מספר על התחקירים שהובאו לידיעת המשפחה ומתוכם עולה שיוחאי תפקד בתושייה רבה בלחימה. "בתשע וחצי בבוקר אחותי מתקשרת אליו והוא עונה לה, שזה חריג כי זה שבת ואנחנו מבינים שאם הוא עונה קורה משהו חריג. היא שואלת אותו מה איתך והוא אומר 'אני בסדר, תתפללו לא רק עליי אלא על כל עם ישראל'. זה המשפט האחרון שיש לנו מיוחאי",

"במהלך הלחימה יוחאי קופץ על רימון שלא מתפוצץ. הם ממשיכים להילחם. מחבל נכנס מחבל כשכבר אין להם כבר תחמושת והם הורגים אותו בידיים", מספר יהודה. במהלך תחילת הלחימה שלח יוחאי את הלוחמים בקבוצות לעלות על ציוד ולהיערך להמשך הלחימה.

"זה היה קרב ארוך ובסביבות 12-12:30, אחרי שנזרק רימון והם הורגים בידיים מחבל שנכנס, המחבלים דורשים מהם להיכנע. הם מבהירים שאין להם כוונה להיכנע. היה ברור שהמחבלים יהרגו שם את כולם. המחבלים מציתים את החמ"ל. יוחאי צועק לכולם עוד לפני שהדליקה משמעותית שהם מציתים את החמ"ל. מי שבעומק החמ"ל, תצפיתניות וקציני מטה, שומעים את הצעקה, רצים לכיוון השירותים, שוברים את החלון ומנסים לצאת החוצה. יוחאי מנסה לכבות את האש עם מטף, מה שלא מצליח כי המטף נגמר. הוא עובר לעזור לאחרים לצאת". יהודה מדגיש כי מדובר היה בחמ"ל שזה מכבר נותק על ידי המחבלים שחתכו את הכבלים המקשרים את המכשירים השונים לעולם שבחוץ, את מיזוג האוויר ואת החשמל. "זה חדר שכבר הרבה זמן חשוך לחלוטין, ללא מיזוג אוויר, ללא ציוד. חדר ללא חלונות למעט שני חלונות קטנים של השירותים".

יוחאי, מספר יהודה, מנסה להוציא את מי שבתוך החמ"ל החוצה ו"תוך כדי שהוא מנסה להוציא החוצה הוא מאבד את ההכרה בגלל העשן הסמיך שמלא באדי פלסטיק, פורמייקה וחומרים נוספים שעולים באש, יוחאי ואיתי מאבדים הכרה תוך כדי שהם עוזרים לאחרים לצאת. הם קורסים ולא קמים. יוצאים משם ארבעה קצינים וחייל נוסף שהוא לא לוחם גולני, חמ"ליסט או ראש לשכה, האחרון שיוצא, השביעי, הוא נמרוד שחצי מתעלף על החלון, נופל על הקרקע ובשלב הזה יש נזק כבד מאוד לריאות. כך הוא יוצא".

יהודה מציין ש"כל האמירה שקצינים יצאו וברחו נתונה לפרשנות", ובסיטואציה שהייתה לא ניתן היה לקבוע סדר יציאה. "החמ"ל נשרף וכולם יצאו בפאניקה היסטרית אחרי שעות של לחימה ופחד כשהחיילים נלחמים והם נמצאים בעומק החמ"ל. מדובר בארבעה לוחמים מתוך ה-22 והם שנלחמים כשהשאר נמצאים עמוק". עוד חשוב ליהודה להבהיר ולהדגיש כי בעוד מופץ המינוח 'קציני גולני ברחו' המציאות היא ש"לא חושבים על זה שמדובר בקצינת חימוש שהתפקיד שלה לא מבצעי אלא לוגיסטי. חשובה ההבחנה בין לוחם עם הכשרה ותעוזה לבין בחורה שזה לא תפקידה. כך גם קצינת מבצעים וקצין מודיעין. לא מדובר בקצינים שמובילים כיתת לוחמים. חשוב שיבינו מי הקצינים שיצאו, אלה היו קציני מטה. מעבר לכך, להגיד שהם ברחו זה נתון לפרשנות. הם נסו על נפשם כשהחמ"ל הזה עולה באש".

"יש לי נחמה קטנה בכך שאח שלי הציל ישובים, כי הרבה מחבלים התעכבו ומחבלים שהיו בדרך לישובים הוסטו לנחל עוז בעקבות העמידה העיקשת של הלוחמים. המג"ד אז תומר גרינברג ז"ל דיבר איתנו, המשפחה, ואמר לנו את זה בפה מלא. כל הלחימה והעמידה של הקצינים והלוחמים מנעה את כל זה, אבל מעבר לכך יש שבעה אנשים שהם בחיים עכשיו בזכות הרביעייה הזו, וניתן לשער מה היה קורה ללא הלחימה של הרביעייה הזו. לא צריך להפריז בדמיון. ראינו מה הם עשו".

"אח שלי לא ברח, מפקד הפלוגה רס"ן שילה הר אבן לא ברח, 15 לוחמים נוספים שנהרגו לא ברחו, וכך גם אלה שנפצעו ונותרו בחיים", אומר יהודה ומעיר כי הוא שותף "לכל הביקורת על הדרג הצבאי והמדיני הבכיר. יש כאן הזנחה ומה שמכונה הקונספציה. בכירים בצבא חשבו שזה שיש בכירי חמאס על הגדר זה אימונים מנוהלים ומתואמים, אבל לא זו המציאות".

מוסיף יהודה ומספר: "יש הרבה משפחות תצפיתניות מנחל עוז שהתקשרו אלינו ואמרו שהם לא שותפים לזה. אנחנו לא מאשימים אל לוחמי גולני. הם גיבורים, הבנים והבנות שלנו באותה סירה. התיוג הזה של משפחות התצפיתניות לא נכון. אין לי כוונה לפגוע במשפחות ולהטיל רפש, אני רק אומר מה היה ומה אח שלי, יוחאי, והאנשים שאיתו עשו".

יהודה מדגיש בדבריו כי בימים אלה הוא עסוק בקמפיין שהוא מקדם לזכר אחיו שנטע כרם בקרית ארבע ושם הוא מבקש להקים מתחם הנצחה ו"הדבר האחרון שאני מתכוון להתעסק בו הוא כאילו לטהר את השם של אח שלי כאילו הוא נחשד באיזו פשיעה, כאילו הלוחמים שהיו אתו הם פושעים שצריך לטהר את שמם. ממשיכים לעשות להם עוול כשמשמיטים אותם מכתבות באופן מכוון. בהתחלה חשבנו שאנשים לא יודעים מה היה, אבל עברה שנה והכול ידוע והשמות ידועים ועדיין יש כאן העלמה מכוונת או לא מכוונת של הלוחמים האלה. בנחל עוז נפלו 52 חיילים מ-13 יחידות שונות שנלחמו שם, היו בלונאים שנלחמו, כך לוחמי סיירת צנחנים, רביעיית צלפים שתגברה, ולהגיד שברחו והפקירו את הבנות זה לא עולה בקנה אחד עם המציאות".

ואם למישהו היה ספק אם האמירות הללו פוגעות ביהודה ובמשפחה, הוא משיב: "זה פוגע בי ובמשפחה שלי מאוד. יוחאי התגייס בגיל 24 לשירות מלא בגולני, אחרי שש שנים בישיבה, היה מצטיין, אדם שכולו נתינה לעם ישראל. חבר שלו, נמרוד, סיפר שהיה לו קשה בקרב ובהיתקלויות עם המחבלים כשהדם של המחבלים היה עליהם ויוחאי אמר לו לא לחשוב על זה אלא לחשוב על עם ישראל. כשהיה ברור שתגבורת לא מגיעה הוא אמר לו להמשיך לנדנד לקודקודים בקשר אבל לא לחשוב על זה שהם לא מגיעים כי יש לנו משימה לשמור להגן ולנצח ולחסל מחבלים. זה כל מה שהיה לו בראש, ועכשיו אני רואה האשמות כמו האשטג 'גולני דאגו רק לגולני' או אמירות של במאית שללוחמים לא היה אכפת כי זה בנות, או שבנים הפקירו את הבנות ומישהו מכניס שטויות פמיניסטיות של אנשים שמדברים מהכורסא".

יהודה מבקר גם את התנהלות התקשורת שבוחרת לפרסם ספקולציות שפוגעות במשפחות החללים מבלי לברר, שבוחרות מדברי משפחות שכולות אמירות וטענות לפרסום באופן שיטתי ופוגעני. "כואב לאנשים הלב. מוחקים את הילדים שלהם. הם הרי אלה שנלחמו שם. לוחמי גולני הם שנלחמו במוצב נחל עוז. פלוגה ב' היא זו שלחמה עד שעה אחת או שתיים כשהחילוץ הגיע וביחס כוחות ללא השוואה. היו ערמות של מחדלים אבל מאשמים את מי שהיו שם ושילמו בחיים שלהם ועכשיו שוכנים בבתי קברות. זה לא הגיוני".

יהודה עצמו מבקש בסך הכול להמשיך בחייו, להנציח את אחיו, "להמשיך את האור של יוחאי", כלשונו, "להרים את הראש להתגבר ולא להגיע למצב החולני שבו משפחות ולוחמים ששרדו את הקרב הזה ויש בהם שמכינים את החיילים עכשיו ללוחמה בצפון, לקחת את השמות שלהם ולעשות להם את העוול הזה אחרי שהם היחידים שהתנהלו כשכל המערכת קרסה, זה לא הגיוני".