במלאת שנה לנפילתו של סמ"ר גילעד אריה בוים הי"ד, בן קרני שומרון ובוגר ישיבת בית אל, בקרב ברצועת עזה, התכנסו בני משפחתו, חבריו לנשק ומכריו לערב זיכרון מרגש שסיפר את סיפורו של לוחם מיוחד – צנוע, מדויק, מאיר פנים, שדמותו ממשיכה ללוות את הסובבים אותו גם לאחר לכתו.
אחד מחבריו ליחידה שיתף בסיפור קטן שמסכם את עולמו הפנימי של גילעד: "כשהייתי שואל אותו שאלה בצבא, הוא היה אומר לי: 'אחזור אליך עם תשובה'. הוא היה הולך לפינה, יושב, חושב, וחוזר אליי עם החלטה – שממנה לא היה זז. זו הייתה הדרך שלו – לשקול כל דבר לעומק, לא לפעול מתוך רגש או לחץ".
גילעד, מספרים חבריו, לא רק שהיה לוחם מסור – אלא גם יהודי מלא חיבור למצוות. "הוא היה מאוד מחובר לחנוכה", נזכר אחד החברים. "אני זוכר איך הוא בנה לעצמו חנוכייה בבסיס, ושמח שמצא שמן זית זך. כל דבר לקח ברצינות כדי לעשות אותו הכי טוב שאפשר – זו הייתה השיטה שלו".
מעבר להיותו לוחם מצטיין, גילעד נודע בהתמדתו בלימוד תורה גם בזמן השירות הצבאי: "הוא תמיד הסתובב עם ספר", סיפר חבר נוסף. "בתרגילים, בשטח, בכל רגע פנוי – הוא היה יושב ולומד. לא משנה מה קרה סביבו – התורה תמיד הייתה איתו".
חבר אחר הדגיש את הבגרות האישית והדאגה לאחר שהפגין גילעד. "אחרי ההכשרה בה נפצעתי, כולם כבר עברו הלאה לגדוד – אבל הוא לא שכח אותי. כל פעם התקשר, שאל לשלום הברך שלי, מה שלומי, מה קורה איתי. כשישבתי לבד בבית, הוא זה שהחזיר אותי לתמונה".
ולסיום, חבריו נזכרו במחויבות יוצאת הדופן של גילעד גם ברגעים הקטנים: "אחרי אימונים מתישים, כשכולם רצו לישון, גילעד היה מהבודדים שנשארו לאסוף את כל הציוד. זו לא הייתה הוראה – זה היה הוא, פשוט אדם עם אחריות עמוקה".
