אם מישהו היה עושה בשנת 167 לפני הספירה ניתוח שכלתני קר ומושכל של יחסי הכוחות בין המורדים החשמונאים לממלכה היוונית, הוא היה מגיע למסקנה ההגיונית, שמרידה בממלכה היא הדבר הכי פחות שפוי והכי מטורף שיכול להיות.

כי על פי יחסי הכוחות בין הצבא היווני ללוחמים המעטים של היהודים, למרד כזה אין שום סיכוי להצליח. שום סיכוי! מצבת כוח האדם היתה ברורה: על פי ספר מכבים א', מצבת כוח האדם שהיתה זמינה ליהודה המכבי בראשית המרד לא עלתה על 3,000 לוחמים.

ספר מכבים ב' שהוא קצת פחות אמין וקצת יותר נדיב, מספר על 6,000 מורדים. (רק לאחר טיהור בית המקדש בשנת 164 לפנה"ס הצטרפו יהודים נוספים לצבא המורדים וספר מכבים א' כבר מתאר צבא שגדל לכדי 10,000 חיילים). המספר הכולל של הכוחות הסלווקים (הממלכה היוונית ששלטה על ארץ ישראל) לעומת זאת, שהשתתפו בדיכוי המרד, נע על פי ספר מכבים א' בתחילת המרד בין 20 ל-100 אלף לוחמים. יחס של 1:10 לרעת החשמונאים.

אבל לא רק המספר חשוב: הסלווקים היו מאומנים היטב, מאורגנים להפליא ומנוסים בקרב. צבאם כלל חיל רגלים, חיילי פרשים כבדים וקלים, מרכבות מלחמה, יחידות פילים ויחידות ארטילריה חמושות בבליסטראות (מיתקנים שהטילו אבנים גדולות למרחוק). כלי נשקו כללו חרבות, חניתות, כידונים, קשתות, קלעים, בליסטראות ואילי חומה. לעומתם, צבאו הקטן של יהודה היה חמוש בכלי חקלאות פרימיטיוויים ובכלי נשק מתוצרת עצמית, כמו האלה והקלע. במצב הזה הוא עמד לאסור מלחמה על צבא יווני מודרני. תגידו בהיגיון, איזה סיכוי מינימלי היה למורדים הללו מול האימפריה היוונית?

ניצחון המכבים, אחרי מלחמה ארוכה מאד שארכה מעל חצי יובל שנים, באה בזכות שילוב של שיטות הלחימה של יהודה המכבי, שהפעיל לוחמת גרילה מול צבא סדיר, עם ניסים בלתי צפויים. 'נס חנוכה' הראשון הקשור לחנוכת בית המקדש לא היה נס פך השמן, אלא התפתחות 'טבעית' לכאורה. זה היה במהלך הקרב הרביעי של קרבות המכבים, קרב בית-צור שמדרום לגוש-עציון של ימינו. (את שם המקום משמר כיום היישוב כרמי צור).

יהודה המכבי גרם לתבוסה במחנה של המצביא היווני ליסיאס, שחייליו נמלטו דרומה לחברון. תוך כדי קרב, הגיעה אל ליסיאס ידיעה שאנטיוכוס נהרג, וביוון פרצה מלחמת ירושה. ליסיאס נאלץ לעזוב את יהודה כדי לשוב לאנטיוכיה, וליטול חלק במאבק הירושה. את המצב הזה ניצל יהודה המכבי. הוא מיהר להגיע בראש לוחמיו לירושלים, עלה בראשם אל בית-המקדש, הכריז 'הר הבית בידינו', וטיהר את ההיכל, אלפיים שנה לפני שמישהו חשב על מסגד אל-אקצא. ולפי המסופר במשנה, לא מצאו אלא כד שמן זית טהור אחד בלבד. זה היה בכ"ה בכסלו שנת 164 לפני הספירה.

אבל המלחמה עם הסלווקים לא תמה. הקרב החמישי עם היוונים-סורים התנהל עם כוחותיו של ליסיאס - קרב בית-זכריה, אף הוא בגוש-עציון. הקרב הזה זכור בגלל מותו של אלעזר, אחיו של יהודה המכבי, כשנרמס תחת פיל מלחמה - הנשק הכבד של אותם ימים - שעה שנכנס אל מתחת לפיל ודקר אותו בחרבו. (בית-זכריה מצוי בלב גוש-עציון של היום, בין אלון-שבות לראש-צורים, ועל שמו של אלעזר נקרא היישוב הקהילתי אלעזר בגוש-עציון).

בשלב הזה, אחרי הכישלון של כוחות המכבים, התחולל עוד 'נס חנוכה' משמעותי. אחרי שליסיאס היכה את צבאו של יהודה בבית-זכריה, הוא שב והשתלט על ירושלים, ועמד לרדוף אחר צבאו של יהודה צפונה, לשומרון, לאיזור גופנה. אולם אז הגיעו אליו ידיעות על מרד בחלק המזרחי של הממלכה. בניגוד למצופה ולמתוכנן שוב נאלץ ליסיאס לעזוב את האיזור כדי לשמור על מעמדו, לא לפני שהציע ליהודה המכבי חופש דת. יהודה המכבי, שכמובן לא תכנן את ההתפתחות הזו, ניצל את המצב כדי להשתלט מחדש על יהודה.

אבל הספקנים צדקו - חלום המדינה היהודית התרחק אחרי נפילתו של יהודה בקרב אלעשה, איזור בית-אל של ימינו, אחרון הקרבות של יהודה המכבי שהסתיים בכישלון צורב ובמותו של יהודה.

במצב הזה, כשחלום המדינה היהודית נגוז, התעשת צעיר הבנים של מתתיהו, יונתן, שלמד מכישלון יהודה, ומתוך הבנה ש'צבא קטן וחכם' איננו הפתרון – חכם כן, קטן בשום פנים לא – בנה במשך כשבע שנים צבא קבע חזק שהגיע לכ-40 אלף חיילים מאומנים. בזכות הצבא הזה הוא יכול היה להסתער על ירושלים בחג הסוכות בשנת 152 לפנה"ס, לשחרר אותה ולטהר שוב את המקדש, טיהור שהפעם החזיק מעמד עד לחורבן בשנת 70. גם המטרה הדתית של המרד - ביטול גזירות הדת – הושגה בידי יונתן ולא יהודה.

באופן פרדוקסלי, גזרות היוונים, שמטרתם הייתה להרחיק את עם ישראל מהתורה, הן שהביאו לסילוק התרבות היוונית מהארץ ולניצחונם של נאמני התורה.

בשנת 140 לפני הספירה, הכריז שמעון, בכור בני מתתיהו, על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת החשמונאים.

ניסים אמנם אינם תוכנית עבודה, אבל בן גוריון (שבה' באייר תש"ח הכריז גם הוא על הקמת מדינה יהודית, שעל פי כל היגיון צבאי לא היתה אמורה לשרוד יותר משבוע) קבע אחרי מלחמת העצמאות, שבמדינת ישראל מי שלא מאמין בניסים הוא אדם לא ריאלי. לא במקרה אנו אומרים בתפילת 'על הניסים' לאורך כל ימי חג החנוכה, "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם – בזמן הזה". כי גם בימים אלו אנחנו חיים בתקופה של נס מתמשך. יעברו עוד כמה שנים עד שנוכל להבין איזה נס משמיים היתה כל התקופה האחרונה, עד שנבין שכל מה שמתרחש הוא מחוץ לכל מחשבה ריאלית.

האם מישהו האמין בשמחת תורה אשתקד, כשאלפי לוחמי חמאס הסתערו על יישובי צפון הנגב וכבשו את חלקם תוך יצירת טבח מחריד, ששנה אח"כ מנהיג חמאס סינוואר יהפוך לעפר ואפר, שרצועת עזה ברובה תהיה עיי חורבות, שאיראן תאבד בבת אחת כוח מרכזי משמעותי במזרח התיכון ותהיה על סף קריסה כלכלית, שחיזבאללה יאבד לא רק את רוב כוחו אלא גם את מנהיגו המיתולוגי חסן נסראללה, שרצועת כפרים בדרום לבנון תהיה הרוסה, שאסד יהיה מנהיג גולה ברוסיה, שסוריה תישאר בלי צבא והחרמון הסורי וחלקים נוספים מסוריה יהיו בידינו ללא קרב?

ניסים אינם תוכנית עבודה. גם כדי שנס יתרחש, צריכים לעבוד קשה או להילחם קשה. בלי המעשים היזומים שלנו, אין שום סיכוי לנס. מצד שני, האדם פועל, האדם עושה, האדם יוזם – אבל ללא סיעתא דשמיא הצלחתו מוטלת בספק רב. זה נכון בכל ההיסטוריה היהודית, וגם בהיסטוריה של מדינת ישראל.

בקרוב, כולנו מתפללים לכך, נזכה לראות בנס הגדול ביותר: עשרות חטופים משמחת תורה חוזרים לחיק משפחותיהם.