שתי מדינות קיימות כעת בין הירדן לים: מדינת ישראל ומדינת תל אביב. שתי מדינות, ושתיהן הגיעו למוצאי השבת שעברה מוטרדות ביותר, אבל לא מאותה סיבה.
מדינת ישראל תהתה איך הצליחה הממשלה למסמס את אולטימטום שערי הגיהינום של טראמפ, ואילו מדינת תל אביב נדרכה בגלל ההתרחשויות בפרק האחרון של סדר הריאליטי השחוקה 'המרוץ לכיליון', שבמסגרתה כרסתני מסך מתחרים ביניהם מי יצליח להדביק על פלקט של נתניהו את האישום הדביק ביותר.
אף אחד ממזרח לנתיבי איילון לא חשב, ולו לרגע, שפרשת קטארגייט החדשה ראויה להתייחסות. אבל מיד בצאת השבת רץ נתניהו להסביר את עצמו. לא לבוחריו שתוהים למה עזה עדיין לא בוערת, אלא לאברמוביצ'ים באולפנים שנוזפים בלשכת נתניהו על משהו שאף אחד לא מבין. ראש הממשלה נזכר בכל זאת בציפיות בוחריו בצוהרי יום ראשון, כשהתייחס למערכה בעזה בסיום פגישתו עם מזכיר המדינה מרקו רוביו. "אנחנו בתיאום ביטחוני מלא עם האמריקנים", אמר והוסיף: "לא על הכול אפשר לפרט". אז זהו, שהגיע הזמן לדרוש פרטים. אף אחד לא דרש לפרט "על הכול", אבל פרטים כלשהם בכל זאת נחוצים. לא את הכול אפשר לנהל מאחורי וילון. לא את הכול אפשר להסתיר מהציבור שמשלם את מחיר ההבלגה.
זו פתולוגיה מוכרת של נתניהו. אפשר לומר שאנחנו בימין כבר התרגלנו לזה. אבל מה שמקצר את הפתיל בשבועות האחרונים הוא הניגוד המובהק להתנהלותו של טראמפ: טרנספר. ממשל אמריקני ברצועה. שערי הגיהינום. כל החטופים כולם. בהירות. "מים קרים על נפש עייפה ושמועה טובה מארץ מרחק". השושואיזם של נתניהו גבה מישראל מחירים בשתי המערכות שהתרגשו עלינו – זו מול האויב הערבי, וזו מול מרד השמאל. ובשני המקרים התיישרות היריבים עם המצופה מהם, אל מול הבהירות של טראמפ, חושפת את האיוולת שבצורת ההתנהלות הזאת.
קצת אחרי תחילת המלחמה הכריז נתניהו את מטרות ישראל במלחמה: השבת החטופים, השמדת חמאס ככוח אזרחי וצבאי ברצועה, הסרת האיום הביטחוני מיישובי הדרום. זמן קצר אחר כך כבר כתבתי כאן שמלבד המטרה של השבת החטופים, המטרות האלה אינן באמת מטרות. הן מדברות על מה שלא יהיה, לא על מה שכן. אותו הדבר חזר על עצמו גם כשנפתחה המערכה בלבנון: המטרה היא מיטוט חיזבאללה. אבל מה כן? מה המציאות האידיאלית בלבנון מבחינת ישראל? ממשלת ישראל לא ענתה, כי היא לא חשבה על שום תשובה.
אל מול זה מפיל טראמפ את שתי פצצותיו המדיניות: ממשל אמריקני, באמצעות טרנספר. האם זה באמת יקרה? אף אחד לא יודע. אבל עצם הבהירות המדינית מניבה פירות מיידיים: על זה כולם מדברים. טראמפ הכריז שזה מה שארצות הברית דורשת, וזה הרבה, ועכשיו כולם מחלים את פניו כדי לבחון על כמה מהחזון האוטופי הזה הוא יסכים להתפשר. איפה שלא תיעצר החוגה – זה בטוח יהיה הרבה יותר טוב מהמצב הנוכחי. אם ישראל הייתה מכריזה, מבעד לאבק הטבח, שמטרתה היא חידוש ההתיישבות היהודית בת אלפי השנים בעיר עזה - מוושינגטון של ביידן, עד ריאד ודרך בריסל – כולם היו שואלים את ישראל על מה מתוך החזון הזה היא מוכנה להתפשר, והמלחמה הייתה נעצרת מזמן. אבל הממשלה בחרה בערפול מדיני, ובאין חזון מדיני – תיפרע המדינה.
נפוליאון הצליח לשכנע את העולם שנקודת המפנה במסע הכיבושים שלו הייתה תבוסתו ל"גנרל חורף" במערכה על רוסיה. זה היה שקר, שהעמיק אחיזה לאחר שהדבר הזה באמת קרה לנאצים 130 שנה אחר כך. במציאות, נפוליאון הסתער על מוסקבה בקיץ, כבש אותה בספטמבר, ואחרי ששרף אותה עד היסוד דידה חזרה לצרפת וחצה את הריין מערבה בתחילת נובמבר, שהיה אחד הנובמברים השחונים והחמים שפקדו את אירופה.
מה שבאמת הביא למפלתו של נפוליאון היה חוסר בהירות מדינית. כשכבש את מוסקבה, לא הייתה לו תשובה טובה לשאלה "לאן הולכים מכאן". לא היו שום פירות מדיניים לקטוף כתוצאה מההישג הצבאי הזה, שלא היה אלא נקמה בצאר על בגידה קטנת ערך. אז הטקטיקה שנקטו הרוסים הייתה להטיל מצור על בירתם הכבושה, והתוצאה לא איחרה לבוא: הקורפורל הקטן נסוג, ואחריתו שרשרת תבוסות מהירה שקיפדה את כל הישגיו העצומים לארצו.
זהו מחירו של חוסר בהירות מדינית. טראמפ יודע את זה. בקרוב, יש לייחל, גם נתניהו.