סיפור בהמשכים עמוד 4

-הוא-
הוא נוטל לידיו את הגיטרה שלו, החומה והפשוטה. מתיישב על הרצפה החשופה, רגליו משוכלות. החדר חשוך, התריסים מוגפים, ואופק פורט על המיתרים ביד מהססת.
מחפש אחר מגע הלב, לב שקט שישקיט את המיותיי
מחפש אחר מבע עיניים, מבע עיניים שיאמר הכל בשתיקה
מחפש אחר האחת, שתיגע בי בדממה
מבעד לדמעות של פרידה מתוקה.

האם את חסרה אותי, כפי שלבי חסר את שלך?
הגעגוע נוגס בנפשי, מערער יציבותי
האמנם,

-היא-
מוריה שפכה שמפו על שערותיה של אחינועם והחלה מקרצפת את ראשה, קווצות שיער אדומות נופלות על פניה. אחינועם השפריצה מים לכל עבר בכוונה מרובה, חיוך קונדסי על פניה העגולים. "פויה פויה פויה פויה," היא שרה, קולה מצפצף.
"אחינועם, לא אומרים פויה," נזפה בה מוריה.
"נכון, אחינועם. תאמרי 'איכס', זה הרבה יותר משכנע," יהושע נכנס אל חדר האמבטיה, נושא בזרועותיו את נפתלי הנאבק.
"תודה רבה, יהושע.

נריה לא יכול היה להתרכז בשיעור.
הוא חשב על הסיפור שהרב גליצמן סיפר להם על אחותו של מתן, שנישאה לערבי.
'מה גרם לה לצאת עם ערבי?' מה בחורה דתייה מוצאת בערבי הזה, שבוודאי שונא ישראל.' הוא חשב.
'אולי גם אצלה התעוררו בעיות באמונה.' הרהר. 'בוודאי גם היא עברה משברים קשים והתקשתה להתמודד איתם, ולכן החליטה לעזוב הכל ולברוח לכפר ערבי, ר"ל.'
נריה כסס את ציפורניו.
'ועכשיו גם האח הבא, מתן,

בסיעתא דשמיא ובהשתדלותינו.
חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים - פרק ב'.
מקישה את המספרים, ברעד, אחד אחריי השני, לא רוצה לשמוע את הקול הבוקע מצידו השני של הטלפון.
להגיד לה 'לא ענית, הקו היה תפוס, לא הצלחתי...' לתרץ לה, שלא תשקע בעצב.
"הלו?" נשמע קולה העדין של אמא. "אורי!" היא קראה בשמחה.
"אמא, שלום! מה שלומך?" היא שאלה בחשש.
"הכל בסדר מתוקה, מה קרה?" היא שאלה, הרגישה שמשהו

בעז"ה.

זאב ישב במרפסת עם קפה ועיתון בוקר.
חנה אשתו יצאה לפני כמה זמן לעשות קניות לכבוד שבת. היא כבר אמורה לחזור.
אחרי רבע שעה שלא חזרה הוא כבר החל לדאוג.
'מדוע היא מתעכבת?' חשב לעצמו. זאב היה יקה אמיתי.
ליבו ניבא לו רעות. הייתה לו תחושה שמשהו לא טוב קרה. התחושה הזאת גברה כאשר עברה כמעת חצי שעה והיא לא הופיעה.
חששו התאמת כאשר צלצול הטלפון קרע את הדממה.
הוא ניגש בכבדות

בסיעתא דשמיא, ובהשתדלותינו.
חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים - פרק א'.
היא ישבה אל מול החוף, אוספת בידייה השבריריות את עצמה ומזמזמת שיר ישן.
אלו היו השעות שהכי אהבה, השמיים נצבעו באדום וסגול, ומעליהם פסי זהב שדמו אז לשמלה של חום.
מעולם לא ביקשה יותר, יותר מהשקט הזה שכל כך אהבה, שחיכתה לו כל היום, אחרי השעות הקשות שעברה.
היא הריצה את היום שעבר במוחה, ותמונות החלו עולות לנגד עינייה,

הם המשיכו בדרכם לאורך הנהר. הנוף נעשה פראי יותר ויותר.
הם הגיעו לאזור מיוער. עצים ענקים שהתנשאו לגובה רב כיסו את רב שטח היער.
צמחייה סבוכה השתרעה לכל אורך גדות הנהר. ג'ק ומתן במהירות במרץ כאילו לא חשו את התרמילים הכבדים שעל גביהם.
אחרי כמה דקות של הליכה ממושכת, ג'ק אמר: "הנה נראה לי שזה פה."
הוא סטה ימינה אל תוך הצמחייה ופילס לו דרך בין שיחי הפטל דוקרניים.
מתן ראה אותו נעלם לכמה

זאב וחנה ליבוביץ', זוג זקנים בשנות ה-70 לחייהם, ישבו בחצר ביתם על כיסאות עץ מחוטבים, שניהם מחזיקים בכוסות תה מהביל, לוגמים בנחת, ומביטים בהנאה בגינתם המטופחת פרי מעשה עמלם.
זאב הביט מהורהר בעץ תפוחים שגדל כבר לגובה די מרשים.
"חנה, אני רוצה לספר לך משהו." הוא אמר לאשתו.
חנה הרימה את ראשה לאות שהיא מקשיבה.
"היום זה היארצייט של הורי." הוא אמר. "שניהם נהרגו בשואה, את יודעת."
חנה הנהנה

מצטער על ההפסקה הארוכה. עשכיו אחרי שתקופת הבגרויות הסתיימה אשתדל לחזור לכתוב.

קולה של הדיילת הכריז ברמקול: "נוסעים יקרים, נא להדק חגורות בטיחות.
בעוד כ- 5 דקות אנו נוחתים."
מתן הביט בג'ק היושב מימינו. הוא היה שעון על כיסאו כשראשו שעון בין ידיו. עיניו היו עצומות ועל אוזניו היו צמודות אזניות גדולות.
מתן נגע קלות בכתפו. "עוד מעט אנחנו נוחתים, תתעורר."
ג'ק פקח את עיניו, מתח ידיו

צלצול הטלפון נשמע היטב בחלל הבית. פנחס ניגש להרים את השפופרת.
"שלום, ר' פנחס? מדבר צבי כהן הר"מ של מתן. "
"אה, שלום." ענה פנחס. הוא חשב שהוא מתקשר בקשר למתן. אך לא.
"זה בקשר ליד לאחים." אמר ר' צבי.
פנחס ידע שר' צבי כהן וגם ראש ישיבה עובדים ב'יד לאחים'. הוא קיווה שיש בפיו רק בשורות טובות. "אני שמח לבשר לך." פתח צבי. "שהשגנו ב"ה רשימה של מבוקשים וביניהם גם הבעל של ביתך, ציפורה. חלק מהאנשים

בס"ד
"יאלה, נימאס כבר! חם כל כך!"
"נכון גאון, עכשיו קיץ... למה ציפית?"
"ציפיתי שלא יהיה כל כך חם, אך הציפיות שלי לא מולאו... בואי נלך לקנות קרחונים מהקיוסק של קובי".
שיחה זו התקיימה ביום קיץ לוהט במיוחד, שתי החברות ששמם הוא נירית ונעמה התהלכו בזמן החופש הגדול ברחבי קיבוצם, מביטות סביבם ומסתכלות על הנוף, ליד הרפת התהלכו פרות משוחרות לועסות לאיתן את העלים הירוקים לידן התהלכו עגלים קטנים

סיפור זה נכתב בהומור בלבד ללא כוונה להשמיץ חלילה את נוער הגבעות או את תושבי יהודה ושומרון
פרק ב- מרד בשם האלוקים
בית הכנסת של ההתנחלות "אלון מורה" היה כמעט ריק באותה שעת צהריים מנומנמת של יום קיץ טיפוסי. חוץ מחבורה קטנה של נערים שעסקו בלימוד כתבי רבי נחמן מברסלב בקולי קולות וזקן עם רצח בעיניים שעיין אותה שעה בספר הזהר ולידו ערמה של ספרי הרב כהנא, לא שהה שם איש.
לפתע נפתחה דלת בית הכנסת

שרוליק הולמשה 3

כמו כל יום ישב הבלש המדופלם בכורסתו בעודו מפריח טבעות עשן ממקטרת הלבונה המפורסמת כשכולו שוקע במחשבות ופותר תעלומות בעולמות העליונים,לפתע נכנס משמשו הנאמן,רב יענק'ל.
"אוה, רב יענק'ל!" פנה רבינו אל המשמש בעליצות."אני מניח שהיית אצל דוקטור איליהו ישלווודקה ולקחת ממנו מרשם לתרופה לאמך החולה ומשם הלכת לבית המרקחת והבאת את התרופה,האם אני צודק?"
למרות שהמשמש היה רגיל לכושר

פתאום התחשק לי להמשיך , סליחה שחיכיתם הרבה זמן ... ואני מקווה שהפרק הבא יהיה ארוך יותר...לונדון/ 1835
הכול היה נראה כשורה באותו ערב בבית משפחת בראון.
אבי המשפחה, גו'ן, הסב לשולחן כשלצידו ישובים שלושת ילדיו: קולין, פרד ואן.
הוא המתין לרעייתו דבי שתצטרף אליהם.
סוכנת הבית, מיסיס הרניגטון הגישה לשולחן את המנה הראשונה: מרק ירקות סמיך ומהביל, וסלט כפרי מתובל היטב.
באותו רגע הצטרפה לשולחן

קבלוהו בתרועות חצוצרה! הפרק החמישי של "עד שתחפץ", יוצא סופסוף לאור!! קבלוהו והללוהו! ותודה לכל המעריצים של ישראל (!) ועמית (?) על כל הדחיפות קדימה... מצטערת על הפרק הקצרצר, אנא סלחו. יום נפלא
"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׁדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ"
ישראל התרומם במיטתו. השעה היתה אחת בלילה, והבית דמם.
בחדר

נמחק.

בס"דאני יודעת ששנים עברו מאז שכתבתי לאחרונה אבל פתאום התחשק לי להמשיך...


יום ראשון הגעתי אל האולפנא עייפה כל כך עד שבקושי הבחנתי בדינה. הכניסה לאולפנא הייתה יחסית מרוחקת מהכיתה של חניכות שלי והיא הייתה שופת בעצים. דינה אהבה את העצים האלו, היא ישבה שם וכתבה לתוך מחברת. ניגשתי אליה.
"שלום דינה, מה שלומך?"
"שלום אמונה." דינה השיבה לי בצורה יבשה ומאוד מאופקת.
"מה קרה ,דינה?

נמחק.
 

בס"ד

נא לקרוא את הפרקים הקודמים כדי להבין..

האנס האזין לשיחה בין זאב לאשתו דרך מכשיר הציטוט ששתל בחדר ששהו בו.
הוא היה מרוצה. הוא שמע הכל.
הוא ידע עכשיו את מצבה של חנה, היא לא תצטרך לעבור ניתוח, מזל.
הוא הניח שהיא תשתחרר תוך שבועיים שלוש לא יותר מזה, ואת העסק יתחיל לדפוק.
אז יגיע החלק העיקרי והקשה של המבצע.
הם צריכים לגרום לזוג ליבוביץ' לקחת את העובדת פיליפינית

"מה קרה הבוקר, אמציה", שאל הרב בקרירות ובפנים חמורות סבר, "לפי השעון שלי השעה כעת 9:15, גם איחרת לשיעור וגרוע מכך לא הגעת לתפילה! מה קרה, אתה אולי לא מרגיש טוב, כואב לך הראש, הלכת לישון מאוחר מדי אתמול בלילה?".
"תכל'ס, הרב, אין לי תירוצים. לא קמתי כי לא קמתי. אני יודע שזה לא בסדר אבל אין לי תירוצים", ענה בפשטות.
"טוב, תראה, חכה לי מאחורי הדלת של הכיתה אני כבר בא לדבר איתך".


"שמע,

-היא-
היא כבר לא זוכרת כמה פעמים באה לכאן, אל המקום שלה. לבדה.
תמיד לבדה.
ותמיד בעיניים יבשות, ותמיד עם אותו התיק ואותם החפצים בתוכו.
עם תרמיל הגב שלה, זה עם הבלי-גב-אורטופדי, הלא בריא והנוח כל כך. עם החצאית ההיא, הקצרה, והחולצה הגזורה בצווארון ובשוליים, החולצה שפעם היתה לבנה ועכשיו היא חומה. היא כבר לא זוכרת כמה שעות ישבה כאן. שעות על גבי שעות שהצטברו לעשרות, אולי מאות. ימים שלמים.
ובתיק

פרק ח - אסיר מספר 129763
אותו יום שלישי אפרורי היה יום רגיל במחנה ההשמדה אושוויץ, הוא התחיל בשריקתו המאיימת של השומר האכזרי וולפנג שולץ, המשיך בשריקות המגלבים בדרך לעבודה, והיה אמור להגמר בחזרה לצריפים האפלים בסיומו של יום עבודה מפרך כשלושים - מאה איש לא נכנסים בשערים המאיימים שמהם יצאו בבוקר, ובמחשבה שנייה לא ייכנסו יותר דרך שום שער שהוא. אולם בעבור אסיר מספר 129763 היום הזה נגמר אחרת, אחרת לגמרי.

זאב ישב על יד מיטת אשתו הפצועה.
הוא סקר את פניה. הם היו נפוחות ושרוטות. עיניה היו עצומות. פנס סגול עיטר את אח השמאלית שבהן. פיה נמתח לרוחב פניה במין חיוך כזה, שתמיד היו קבוע אצל חנה.
זאב הרהר בדאגה. צפויים לו ימים קשים. הוא לא ידע איך יתמודד עם פציעתה של אשתו,
אך הוא בטח בה' שייתן לו את כל הכלים שיסתדר עם הניסיון ששלח אליו.
בתוך החדר הייתה עוד מיטה שעליה שכב חולה שמצבו נראה יותר אנוש

חנה הייתה בדרכה לעשות קניות בשוק הקרוב לביתה.
כבר מזה שנים שהיא עושה את הדרך כל יום חמישי, מביתה הנאה והמטופח שבקריית- משה, לשוק מחנה- יהודה הצפוף והעמוס, לעשות קניות לכבוד שבת קודש.
ההליכה הייתה קשה ומאומצת, במיוחד לגילה המתקדם, אך בשביל לכבד את השבת עושים הכל.
כל הדרך היא הרהרה בסיפור המפתיע שבעלה סיפר לה. היא מעולם לא שמעה ממנו את הסיפור המפליא הזה. היא אמנם ידעה על מות הוריו בשואה,

שרוליק הולמשה 5

היה זה ערב סגרירי ומושלג,מיודענו הבלש ר' שרוליק הולמשה ישב לו שקוע בכורסת העור המרופדת שלו,על יד האח הלוהטת,מביט בלהבות המתפצפצות להן בשלווה.

בעודו לוגם ממושכות מתוך ספל קפה מהביל והוא מפליג במחשבותיו הרחק, לפתע פנה אל משמשו המסור רב יענק'ל ואמר: "היום אני אצטרך לנסוע לסדר עניינים דחופים,התוכל להשאר כאן ולמלא את מקומי,ואולי אפילו יתמזל מזלך ותקלע לתעלומה! תוכל להכנס

פרק ה - "הם עוד יביאו עלינו חורבן"
במרכז המאחז היה חדר קטן עם חיבור לטלפון ואפשרות לשלוח פקס. הוא גם שימש כחדר עבודה של המנהיג שישב באותה שעת צהריים חמימה והשתעשע במשחק אסטרטגיה שהותקן במחשב.
בדיוק לפני שהצטייד בעוד 15 טנקים, צלצל הטלפון. הוא הרים אותו בשעמום, בטוח שמדובר באיזו בקשה מהמנהל האזרחי להפסיק, או לפחות למתן, את כמות זריקות האבנים. אבל הפעם נכונה לו הפתעה. מעבר לקו שמע את קולה של

במוצאי שבת ישבו יוסי ובועז ובדקו את המסמכים שהם חילצו מהבית.
יוסי עיין באחד מן הדפים וקרא: "הנה כאן הפתרון לתעלומה."
יוסי הקריא מתוך המסמך: 20/5/2009, ליל שבת:
מתן מגיע לבית של ג'ק, החלפת רכבים.
מתן מצטרף לרכב של ג'ק ומשם
לתל- אביב רח' דיזנגוף 43 שם ישנים אצל פאולוס.
22/5/2009, יום שני:
יציאה לשדה התעופה בן- גוריון.
הטיסה להודו יוצאת ב-3:45 בצהריים.
"יופי."

פרק א' מתוקן.doc
נריה כבר המתין מאחורי שני פחים מול הבית של מתן.
בשתיים ודקה הוא ראה אותו יוצא מהבית עם תיק גדול על הגב.
'זה נראה כאילו הוא הולך לברוח לתקופה ארוכה.' חשב נריה. הוא ראה אותו מוציא צרור מפתחות ופותח את דלת הרכב ונכנס לתוכו. נריה אמר לעצמו: 'אני חייב לעשות משהו, אני צריך לעצור אותו.'
הוא זינק ממקום מחבואו ורץ לכיוון הרכב, פתח הדלת וירה בצרורות לעבר מתן.
"חכה רגע,

חשוב מאוד!
סיפור זה נכתב בהומור בלבד ללא כוונה להשמיץ חלילה את נוער הגבעות או את תושבי יהודה ושומרון ואינני מתכוון שנוער הגבעות הוא אכן כפי שכתבתי בסיפור זה.

הקדמה
לא ביום אחד התחילה המהפכה וגם לא בשנתים. שנים היא להטה מתחת לפני השטח במאחזים מבודדים, בבתי מדרש ממוזגים של ההתנחלויות הגדולות ובבתי מדרש מאולתרים בגבעות. המהפכה בערה גם בליבם של נערים זורקי אבנים משבילי הבטחון של ההתנחלויות

שרוליק הולמשה

היה זה ערב קר ואפור,הרוח השורקת השתוללה בחמת זעם והאווירה הייתה עכורה וקודרת.אולם,בביתו של הבלש הנודע רבי שרוליק הולמשה,לא היה הדבר כן.
רבי שרוליק ישב מול האח הבוערת, המאירה בשלווה,היה בה משהו מלטף,מרגיע,הוא ישב נטוע על כורסתו,פיו קפוץ,פניו אדומים וגביניו מכווצים בריכוז עילאי,לפתע נשמעו דפיקות נמרצות בדלת.
"יבוא!" קרא רבינו.הדלת נפתחה,בפתח עמד אדם גבוה למדי,בעל אף פחוס

שוב, קצר... הפרק הבא יהיה הרבה יותר ארוך, מבטיחה!
"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׁדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ"
הוא פתח את הדלת, ראשו טרוד בשאלה כלשהי במתמטיקה, וקפא על עומדו.
"הי," היא חייכה אליו, "יש לכם אולי שקית סוכר?"
הוא נסוג אל תוך הבית, וסימן לה לבוא בעקבותיו.
"אני אחפש, רק שניה," אמר. "אבל

בתוך ההמונים


הרחוב היה שקט לגמרי, יותר נכון ריק מאדם. רק רעש המכונה שניקתה את הרחוב עוד הפריע לשקט שכה חיכיתי לו. ישבתי על אבן שעמדה באמצע הרחוב כבר יום שלם. לפני עוברים אנשים שונים. כולם ממהרים, יפים, מריחים טוב. חלקם הלכו עם ילדיהם, חלקם לבדם. אך נראה היה שלכולם מטרה נעלה. רק אני יושב יום שלם ללא מעש, ללא מטרה כלשהי. לא משנה היה אם אשב כאן עוד שבועות שלמים, או אקום ברגע זה. איש לא

רק משלים מניין
פרק א'

צחנת זבל. ריחות הטחב, גללי כבשים, תחמיץ ואוכל לא מזוהה רחפו באוויר ממלאים אותו בפרורי רפש.
איתן לִיכְמָן פקח את עיניו, מעורפל, מביט בקירות האבן והאדמה בקרקע. הצחנה חדרה בנחיריו, מערפלת גם אותם.
בידו הפצועה הוא משש את הבלוטה שצמחה לו בראש משדרת גלי כאב לכל הגוף שרעד.
הוא ניסה להזיז את הרגליים, אך הם לא שעו לתחינותיו. קשורות בחבל חזק צמוד לבשר.
עיניו

נמחק.

פרק ב'- שברים
"לא, לא, לא, את יושבת ואני שוטפת את הכלים", אמרה שיינה וכבר היתה במטבח מול ערימת הכלים שהצטברה עוד מהארוחה הקודמת. ברכה לא אוהבת להשאיר כלים לא שטופים בכיור. חונכה לכך שיש לבצע מטלות מיד כי אם לא, הן מצטברות ונערמות והקושי גדל.
אבל יש דברים שדוחים גם עקרונות מקודשים. הגמישות והרגישות שאפיינו את ברכה יצרו שילוב מאוזן ונתנו לה את היכולת לבחון כל דבר לפי רמת הדחיפות והנחיצות.
כעת,

-הוא-
"איפה היית?" אביו מקבל את פניו במבט כעוס.
"הסתובבתי." הוא פונה לכיוון חדרו, מקווה למפלט.
"איפה הסתובבת? עם מי?"
"אבא, אל תהיה פולני, טוב? רד ממני כבר. הסתובבתי לבד." לא ממש התחמקות אלגנטית.
"מה אתה מחזיק? זו לא הגיטרה ההיא שוב, נכון? הקלאסית הזולה ההיא?"
"אבא, היא עלתה לי שמונה מאות שקל."
"והחשמלית עלתה יותר מאלף חמש מאות! אז מה?"
"אז היא לא זולה." הוא מדבר בשקט,

"כתבתי למישהי מכתב, מכתב אבוד בלי כתובת,
על השולחן נותרה פתקה של אהבה.
כתבתי לה: אני אוהב אותך, אוהב עד מוות
אני אוהב אותך עד אהבה..."
(שלמה ארצי "כבר עבר די זמן")


שלום ענת,

אני רוצה לספר לך על מאבק, את אולי מבינה גדולה במאבקי דם אכזריים והתעללות, אך אני יודע שגם באהבה ובהמון דברים בנאליים כאלה, בטח שמעת על זה פעם.

האמת היא שנולדתי כזה פגום, דבר

אחרי שיעור תנ"ך יצא נריה עם שני חבריו מחוץ לכיתה ועדכן אותם בחדשות.
"אתה רואה?" שמשון אמר לנריה. "אמרתי לך שאתה צריך לדבר עם מישהו מהצוות שיודע ומבין בעניינים האלה." "עכשיו אתה צריך להתייעץ עם ראש הישיבה וללבן איתו את הנושא. הוא בטח יודע יותר פרטים על מתן ויוכל יותר לעזור, הוא גם איש חינוך דגול שבטח מבין בנוער." שמשון הסתכל בחבריו.
"למה, בגלל שבמקרה הוא גם דוד שלך?!" הקניט אותו דוד.
שמשון

בהפסקה ישב נריה עם חבריו על הדשא הרך מתחת לעץ חרוב גדול שהיה בחצר הישיבה. כולם קראו לו 'החרוב העלוב' משום שהוא היה נטוע בדיוק באמצע החצר של הישיבה ודי הפריע לאנשים לעבור. ולא די בכך, שהחמשושים היו נוהגים לטפס על העץ ולהשליך חרובים על כל מי שהיה עובר מתחתיו.
דוד, הגבוה מבין שלושת החברים אמר: "אז מה?.., היה לך תקל עם המורה, אה?"
"כן." אמר נריה. "די פדיחות.."
שמשון, שבמקרה גם היה אחיין של

פרק ז - אחד אפס
ג'ו הסתובב אחורה במהירות וראה מולו את פניו המעוותות משנאה של המנהיג. "שלום ג'ו", אמר בקול שקט וציני, "לא נעים לי לבשר לך, אבל המשחק נגמר. 1-0 לנו. דומני שלקבוצה שלך קוראים שב"כ, הלא כן? קבוצה מצוינת, אבל אף אחד לא יכול היה לחזות שהקפטן של הקבוצה היריבה ישכח את הסיגריות שלו בחושה קטנה בקצה של מאחז מפוקפק, יבא לקחת אותה ויראה שעל מסך מחשב שבחדר יש חומר מעניין מאד. יש לך כושר כתיבה

נריה הביט בחולמניות במורה להיסטוריה שהרצה על משהו שנשמע לו כמו 'האמנציפציה ליהודים בארצות אירופה'.
הוא ניסה להקשיב, אך הריכוז היה ממנו והלאה.
הוא בהה בנקודה לא ממוקדת באזור התקרה. מחשבותיו מרחפות לו אי שם.
הוא הסתכל על הכיסא הריק שלצידו. עד לא לפני כמה זמן ישב עליו חברו הטוב.
עכשיו הכיסא נשאר בודד, מחכה שמישהו יועיל בטובו לשבת עליו.
נריה הרגיש בכל נימי ליבו את חסרונו של מתן, שברח

פרק ו - "ראש המשלה שווה =..."
ג'ו בדק בזהירות את השטח לפני שנכנס לחושה הישנה ששימשה לו כבסיס. לאחר שווידא שהשטח נקי, התכופף ונכנס בזהירות דרך הפתח הרעוע. הוא הדליק את מחשבו האישי והחל לכתוב את השדר הדו יומי: "הודעתם לי אתמול שבעוד יומיים מסתיימת משימתי לדעתי זוהי חוסר אחריות לאומית פושעת. במאחז הזה זורקים אבנים עם אש בעיניים ומדברים על המדינה בשנאה פתולוגית. משהו גדול מתבשל פה. משהו שלפי דעתי -

פרק ד - המושתל
המנהיג קם ממקומו ויצא במהירות אל מחוץ לאוהל הגדול ומצא את עצמו עומד מול בחור בערך בן 19 לבוש בחולצה קצרה ושחורה ומכנסי ג'ינס כחולות. עוד לפני שהספיק לפצות את פיו הושיט הבחור את ידו ואמר במבטא אמריקני מודגש "שלום שמי ג'ו ושמעתי על המאחז הזה דברים טובים אפשר להצטרף?" המנהיג לחץ את היד המושטת במבוכה ואמר "תקשיב ג'ו אנחנו מאוד שמחים שבאתה אבל בדיוק הים יש לנו פה דברים קצת.. אההם... חסויים.

פרק ג-יחי רב המרד
בבנין קטן אך מטופח בצפון ירושלים שכן מטה "המחלקה היהודית" של השב"כ. באותו יום קייצי נערכה בו ישיבה של כל מפעילי הסוכנים ביהודה ושומרון . הישיבה החודשית התנהלה ללא דיונים סוערים או דיווחים מיוחדים. כשהגיע תורו של מפעיל הסוכנים במאחזי השומרון לדבר, הוא ציין כרגיל שהוא צריך עוד תקציב והוסיף כבדרך אגב שבמאחז שנקרא "אור האמת" ניכרים לאחרונה סימנים של התרגשות מיוחדת כגון פחות יציאות

שבת בערב אחרי הסעודה.
הרחוב בישוב 'חרב דוד' נראה שוקק חיים כצהרי יום השבת.
אנשים מטיילים להם לבד או בקבוצות, חבורה של בנות קטנות ועליזות מקפצות בגומי.
זוג צעיר עם עגלה ותינוקת בתוכה הולכים בנחת, וילד חמוד כבן שלוש נגרר אחריהם ומחזיק בחצאית אימו ומילל. חבורה של ילדים בני 8-7 ששיחקו בכדור, חיכו בסבלנות עד שהם יעברו. שני אברכים דיברו בינהם מתחת לפנס רחוב, כנראה התפלפלו באיזו סוגייה הלכתית.

בס"ד

הרפתקאות רבי שרוליק הולמשה 4


רבינו בלשינו ומיודעינו ר' שרוליק הולמשה ישב לו נינוח על הכורסה בביתו אשר ברחוב "בייקור חולים" 211 בעודו פותר תעלומות בעולמות העליונים,כשצלצול טלפון צורמני ומעצבן ניתק את חוט מחשבתו,הוא ניגש והרים את השפופרת,היה זה משמשו הנאמן רב יענקל'ה שטוכטנטראטב , הוא דיבר במהירות כשכולו נסער "איפה כבודו?" שאל יענק'ל, " כבודו במקומו מונח" ענה רב שרוליק

"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׁדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ"
"אנחנו צריכים לדבר."
היא הרימה את ראשה מעל הדף שעל ברכיה.
"מה?" עיניה ריחפו לרגע, לא ממוקדות, ואז ננעצו בפניו.
הצבע בפניה אזל, והיא התנשפה.
"ישראל."
"הי, עמית." הוא הניד בראשו.
היא החוותה לו להיכנס ואז, לא בטוחה מה עליה לעשות

נמחק.

אני מתנצל מראש על הפרקים הקצרים בטווחי זמן ארוכים.
לפרק א' .

רק משלים מניין...
פרק ב'

איתן נרעד. הערבי בהה בו בעיניים לא ברורות, הנשים עטויות הרעלה מיהרו ללכת משם בצעדי ברווז עם שמלה ארוכה. הנערים מאחורה צחקקו. אולי זה סובייקטיבי. אבל אולי לא.
הערבי הרים את השקית והמשיך להתקדם ישר אליו.

הזמן קפא מלכת.

לחוץ הוא הביט לצדדים. מה יכול להציל אותו? רק

נמחק.
 

נמחק.

"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׁדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ"

"תשכח ממנה, חתיכת אדיוט. רד ממנה כבר. היא לא בשבילך, ואתה לא בשבילה. אם אלוקים היה רוצה אתכם ביחד הוא כבר היה מסדר משהו, ואתם פשוט לא נועדתם אחד לשניה. תפסיק לחשוב עליה ותחזור לעצמך!"
"אני יודע," גנח ישראל.
"יופי," נריה השיב, "אז תפנים,