סיפור בהמשכים עמוד 4

-הוא- הוא נוטל לידיו את הגיטרה שלו, החומה והפשוטה. מתיישב על הרצפה החשופה, רגליו משוכלות. החדר חשוך, התריסים מוגפים, ואופק פורט על המיתרים ביד מהססת. מחפש אחר מגע הלב, לב שקט שישקיט את המיותיי מחפש אחר מבע עיניים, מבע עיניים שיאמר הכל בשתיקה מחפש אחר האחת, שתיגע בי בדממה מבעד לדמעות של פרידה מתוקה. האם את חסרה אותי, כפי שלבי חסר את שלך? הגעגוע נוגס בנפשי, מערער יציבותי האמנם, עוד שנים כה רבות אהיה בלעדייך? האם אוכל לחיות כשאינך לצידי? הוא עוצם את עיניו, מרכין את ראשו. קווצות בהירות משערו המשוחרר נופלות על מצחו, על פניו, אך ידיו עסוקות מכדי להסיט אותן. הוא נושם עמוקות, חזהו עולה ויורד לקצבה האיטי של נגינתו. למשך שבע דקות מתוקות, הוא שקוע בעולם משלו. הרחק מחבריו ללהקה, הרחק מאביו ומדרישותיו ליותר. הרחק מהגיטרה החשמלית הנוצצת שלו, שאותה הוא אוהב ושונא עד כאב. למשך שבע דקות מתוקות, ואז נפתחת הדלת. אופק פוקח את עיניו אל אורה הלבן, הקר "מה אתה עושה, אופק?" אופק נאנח מעומק לבו, נפרד מהלחן המתנגן בתוכו. "מנגן." "כן, אני שם לב. מה ניגנת?" כמה קרות יכולות עיניים להיות? הוא חושב בלבו. "חומר משלי. אתה לא מכיר." "תשמיע לי." אביו משלב את ידיו על חזהו, נשען לאחור על המשקוף. "לא," אופק מתרומם מהרצפה הקרה. "אין לי כח עכשיו." "נו? אני רוצה לשמוע על מה אתה מבזבז את הזמן שלך," אביו מחווה לכיוון הגיטרה בידיו של אופק. "אני לא מבזבז את הזמן שלי, אבא," אופק אומר בשקט. הוא מפנה את גבו לאביו ומניח את הגיטרה בעדינות על המיטה, מחליף את חולצתו ואוסף את שערו הפרוע. "אתה הולך לאנשהו?" "כן, למורן. יש לי חזרה בעוד חצי שעה." "מה תעשה בחזרה? גם ככה לא התאמנת היום." "מורן רוצה להשמיע לנו שיר חדש. אל תציק לי, טוב?" הוא יוצא מהחדר ויורד במדרגות, אביו מאחוריו. "אז עכשיו אסור לי גם להתעניין בשעת האימונים שלך?" "מותר לך. אל תעשה הצגות של נעלב, טוב?" אופק מוציא מהמקרר בקבוק מיץ ולוגם ישירות מהפייה. "כשאני רואה אותך עושה דברים כאלה, אני שמח שאמא שלך עזבה," אביו מחייך פתאום, שוכח מהריב. "היא היתה משתגעת ממך." "וכשאני רואה אותך עושה אותם, אני מבין למה היא עזבה," משיב לו אופק באותה מטבע. "אני יכול לקחת את האופנוע שלך?" "בטח, כשתהיה בן עשרים ואחת." הוא משליך לכיוונו מפתחות. "בינתיים תסתפק בפורד." "תודה," אופק תופס אותם בימִינו. "שלא תעז לשתות." "מה שתגיד." -היא- "הי, מה נשמע? איפה את?" "אני בבית. למה?" "בא לך לבוא אליי?" "הדס... לא ממש. אני מתה מעייפות, אני רוצה לישון," היא פיהקה ברוב כוונה. "שומעת?" "וואו, ריגשת. אז את באה?" "נראה. אני אשן שעה שעתיים ואז אני אחליט, בסדר?" "סבבה. אז ניפגש בחמש." "אוקיי." הדס ניתקה במהירות, ומוריה העיפה מבט אל שעונה ונאנחה. השעה היתה ארבע שלושים ושש. "אני לא הולכת," אמרה בהחלטיות אל חלל החדר. "אני לא אכנע לסחיטה!" דפיקה נשמעה על הדלת, וראשו של מנחם השתרבב פנימה. "הלו," אמר בחיוך. "אני לא מבינה למה אתה טורח לדפוק בכלל," מוריה הפנתה לו את גבה וחיטטה בארונה. "אתה גם ככה נכנס מיד." "נימוס בסיסי," הוא פתח את הדלת לרווחה ונכנס. "אתה יודע מה זה נימוס?" היא שלפה שתי חולצות בצבעים זהים. "זו או זו?" "בטח שאני יודע. מלמדים את זה בישיבה." הוא התיישב על מיטתה. "התכלת." "חה חה, מצחיק מאוד." היא בחרה אחת מהחולצות וזרקה עליו את השניה. "תקפל." "את הולכת לאנשהו?" "מה אתה צריך?" "אחינועם שפכה משהו על הרצפה במטבח." "נו?" היא מצאה את המברשת שלה והעבירה אותה בשערה האדום, אוספת אותו נמוך על עורפה. "אז צריך לנקות אותו לפני שאמא חוזרת הביתה," מנחם הבזיק אליה חיוך מתחנף. "יפה." מוריה סגרה את דלתות הארון שלה. "אז תנקה אותו." "תני לי לחשוב על זה." "לא כדאי לך, זה עושה כאב ראש לחשוב כשלא רגילים לעשות את זה." "ואת מדברת, כמובן, מנסיון." "לא. אני מדברת מתוך שנים רבות של מחקר על שני קופי- אדם שקוראים לעצמם 'אחים שלי'." "אנחנו לא קוראים לעצמינו ככה, זו את שמתעקשת על הקשר הזה," מנחם קם ופסע לכיוון הדלת. "מצידנו את יכולה להיות מאומצת." הוא יצא מהחדר, שורק בעליצות. מוריה נאנחה והביטה במראה התלויה על דלת הארון. אין לי כח להחליף חולצה, גנחה. היא יצאה מהחדר בעקבות אחיה. "באת לעזור לי?" הוא הרים את עיניו כשנכנסה אל המטבח. "לא, באתי לצפות בנסיונותיך הכושלים ללמוד לנקות," חייכה בזחיחות. היא הוציאה מן המקרר בקבוק מים ותפוח, מדלגת מעל שלולית גדולה ודביקה של תרכיז מיץ פטל. "זה לא יורד," מנחם הרים את המגבת מהרצפה. "בטח שזה לא יורד," מוריה טפחה על ראשו שהיה בגובה מותניה כיוון שרכן על ברכיו. "אתה צריך להשתמש בסמרטוט רטוב. אתה יודע מה? עדיף שתשטוף כבר את כל המטבח. תשתמש בחומר הניקוי בבקבוק הכחול. שים פקק אחד בחצי דלי מים- תשתמש בדלי הירוק- ותטבול סמרטוט רצפה נקי במים. תסחוט אותו ותעבור על הרצפה. עם מגב. זה המקל בלי השערות בקצה." "את לא רצינית, נכון?" "רצינית כמו המוות. אתה יודע כמה זה יעלה את המניות שלך אצל הבנות, לדעת לשטוף?" "אגב בנות, לאן את הולכת?" "להדס. היא לא בלונדינית ואין לה עיניים כחולות, והיא לא מעוניינת בך." "איך את יודעת?" "כי," מוריה הגישה לו את המגב, "היא אמרה לי לסדר לה את יהושע." "היא לא תשים לב להבדל," מנחם נטל את המגב והתיישב עליו. "הו הו! אני הארי פוטר!" "מאוד בוגר," מוריה אמרה בארס. "מה השעה?" "בשעון הקסמים שלי השעה עשרה לחמש," מנחם אמר ברצינות. "טוב. אתה מוכן לרדת מהמגב המסכן ולהתחיל לנקות?" מנחם שלף כף עץ ארוכה מאחת המגירות. "התקרצף," אמר והחווה לכיוון הרצפה. "אלוקים, אתה כזה תינוק," מוריה לקחה ממנו את הכף. "לך תביא סמרטוט מהארון במסדרון. סמרטוט רצפה." היא הפשילה את שרווליה עד מעל מרפקיה, מחייכת בינה לבינה כששמעה את מנחם מטייל ברחבי הבית ונתקע בקירות עם המגב שלקח איתו. "מוריה, להביא- איי! –להביא סמרטוט אפור?" "כן," השיבה בצעקה. "בוא כבר!" "זה עם הפסים הכחולים או האדומים בצד? איי!" "לא משנה, רק בוא כבר, אני רוצה ללכת!" "קחי," מנחם הופיע בפתח המטבח. "יופי. תביא את הדלי מהמרפסת, טוב?" "בטח." "ועזוב כבר את המג- לא משנה," נאנחה כשהוא נעלם במהירות מאחורי הקיר. -הוא- הצחוק שלך, הכישוף שלך העיניים שלך הנוצצות קחי אותם למקום רחוק- כי הם לא עושים לי טוב!! מורן הסיר את ידיו מהגיטרה שלו, שנשארה תלויה על חזהו, והתקרב אל חבריו. "נו," אמר, "אז מה אתם חושבים?" היתה שניה של שקט לפני שהם קפצו עליו, טופחים על כתפיו ועל גבו. "זה מעולה!" "בליגה אחרת, כאילו." "לגמרי!" מורן השתחרר מהבחורים המקפצים ופנה אל אופק. "מה אתה חושב? אני יודע שבדרך כלל אני משתמש במילים שלך, אבל הייתי חייב לעשות משהו עם המנגינה הזאת... אתה לא כועס, נכון?" "לא, מה פתאום," אופק הניד בידו בביטול. "הוא ממש טוב. כל הכבוד." "תודה, גבר." מורן חייך. המילה של אופק היתה חשובה לו יותר ממחמאותיהם של האחרים, רבות ככל שיהיו. הם היו קרובים זה לזה, קרובים יותר מן האחרים. חברותם נבעה מהבדידות והניכור שהרגישו שניהם בחיק משפחותיהם, מורן- מצד אמו שהעדיפה לטייל עם בעלה ברחבי העולם מאשר להיות בביתה עם שני ילדיה, ואופק- מצד אביו שביקש ממנו יותר משיכל, או רצה, לתת. הם גילו זה את זה בכיתה י', במסיבת סוף השנה, בה מורן היה לבדו ואופק ברח באש ובמים. בחמסין ובקרה. מאז היו יחד, צמודים זה לזה בצורה שעוררה צחוק בקרב חבריהם. "שתי מתבגרות," עקצו בגיחוך. הוסיפו לזה את שמו הנשי של מורן ואת שמו המפונק, הצפוני של אופק- ולולא לקח מורן יוזמה, אסף לו עוד שלושה חבר'ה מוסיקאים והקים להם להקה, הרי שהיום לא היה איש מבני שכבתם שמדבר איתם. למרבה המזל היו ירדן, מני ורותם מקובלים בחברה, ודעתם היתה נשמעת ומתקבלת ללא עוררין. כך הפכה להקתם, הרמאים, למעין מועדון של החברה העילית של "בואו ננגן את זה, בסדר?" מורן הושיט לאופק את הגיטרה שלו, מסמן לחבריו לגשת אל כליהם. הם תפסו את מקומם בזה אחר זה- רותם על הבס, ירדן על התופים ומני על האורגן החשמלי, הסינטיסייזר. מורן חזר על האקורדים, והשמיע מנגינה פרועה בגיטרה החשמלית שלו. "חשבתי על סולו גיטרות בהתחלה," אמר כשסיים. "אלתור מופרע לגמרי על הסולם, ואז כניסה של תופים בבת אחת. שיהיה מרעיש כזה, אתם יודעים?" "סבבה," ירדן היטיב את ישיבתו. "קח, נגיד, שתיים עשרה תיבות?" "הולך." מורן פתח בצביטה מרעישה של מיתר, ואז החליק את ידו השמאלית על צוואר הגיטרה והחל לנגן, מאלתר בפראות. ירדן נכנס בשלב מסוים בתיפוף קצבי, מסמל לאחרים להיכנס. הם ניגנו יחדיו, מאלתרים במעברים ובכלל, אך בסוף השיר היו עיניהם משולהבות. "זה הולך להיות להיט," הודיע מני. ממקומו על האורגן הוא יכול לשמוע את המכלול השלם טוב מכולם, והלהקה הסתמכה, כתמיד, על שמיעות המוסיקלית. הם כיבו את מגברי הגיטרות ואת האורגן ויצאו מן המרתף, בו היו כליהם, אל הבית של מורן. "מה אני אגיד לך, גבר," ירדן טפח כל כתפו כשיצאו, בזה אחר זה, מפתח הדלת, "שיחקת אותה." "אנחנו הולכים להתפרסם. זה בטוח. תמשיך ככה, בסדר? עוד כמה שירים כאלו ויש לנו חוזה." מני חייך בהתרגשות, ועזב. "ביי, איש," רותם נפנף ונכנס אל מכוניתו. "ביי. הי, אופק- אתה נשאר?" "לא, אני רוצה ללכת לנגן," אופק פסע לכיוון המכונית של אביו. "אתה הולך לנגן ב- טוב, תהנה." מורן משך בכתפיו. "תיזהר מאבא שלך." "אני הולך ישר מכאן, אולי אני אבוא לישון אצלך. תשאיר את החלון פתוח." "בהצלחה." אופק נסע משם, ידיו אוחזות בהגה ועיניו מקובעות על הכביש. הגלגלים המו ברחש, למדבר... למדבר...

-היא- מוריה שפכה שמפו על שערותיה של אחינועם והחלה מקרצפת את ראשה, קווצות שיער אדומות נופלות על פניה. אחינועם השפריצה מים לכל עבר בכוונה מרובה, חיוך קונדסי על פניה העגולים. "פויה פויה פויה פויה," היא שרה, קולה מצפצף. "אחינועם, לא אומרים פויה," נזפה בה מוריה. "נכון, אחינועם. תאמרי 'איכס', זה הרבה יותר משכנע," יהושע נכנס אל חדר האמבטיה, נושא בזרועותיו את נפתלי הנאבק. "תודה רבה, יהושע. אתה ממש עוזר לי בחינוך." "בשמחה." הוא העמיד את הילד המתפתל על מכסה האסלה וקילף מעליו את חולצתו. "מה זה?" שאל את נפתלי. "איכס!" השיב הילד בעליזות. "נכון. וזה?" הוא הציג לפניו את הציצית המרובבת בכתמי זיעה וחול. "איכס!" שנה הקטן. "גאון שלי!" יהושע שלח אליו מבט גאה. "את רואה? ככה מחנכים אותם!" הסביר למוריה. "בטח, מה שתגיד," היא חייכה אל אחיה המבוגר ממנה בשנתיים. "מעניין שאותי לא הצלחת לחנך." היא פתחה את זרם המים, גורמת לאחינועם להתפתל ולצרוח, "חם! חם!" "די, אחינועם, המים לגמרי קרים," נזפה בקטנה. "אל תזוזי. לעצום עיניים חזק! נו?" שבה ופנתה אל יהושע, "יש לך תשובה לחוסר הצלחתך בחינוך שלי?" "בטח," יהושע שלף את רגליו של נפתלי מסנדלי השורש הזעירים. "זה בגלל יוני. הוא חינך אותך לפני שהצלחתי להניח עלייך יד." "אה." היא השתתקה ונעה הצידה, מניחה לו להחליק את נפתלי אל תוך המים הקרירים. "לא אוֹצֶה אותה!" נפתלי בעט במים לכיוונה של אחינועם. "היא איכס!" "היא לא איכס, היא אחותך הקטנה," נזף בו יהושע. "היא שייכת למחנה של מוריה אבל היא עדיין קטנה, כשהיא תגדל זה יעבור לה, אל תדאג." "מצחיק מאוד, יהושע." היא כיוונה אליו את זרם המים. "זה קר!!" הוא צרח במלוא גרונו, גורם לאחינועם לפרוץ בצחוק מתגלגל. "לא, אחינועם אמרה שזה חם מקודם," מוריה אמרה ברצינות. "מצחיק מאוד, מוריה." "מצחיק מאוד, מואיה!" כעס גם נפתלי. בכוחות משותפים הם עטפו לבסוף את שני הילדים במגבות ונשאו אותם אל חדרם המשותף. "תחרות," הכריז יהושע. "מי מתלבש יותר מהר בפיג'מה?" נפתלי פרץ בריצה אל מיטתו וחטף את הפיג'מה שלו מעל הכרית. "אני, אני!" הכריז בעודו משחיל את רגליו במכנסיים הכחולים. אחינועם, לעומתו, ניגשה אל מיטתה והחליקה מעל ראשה את הכותונת שלה. "סיימתי!" צפצפה בעודה משחילה את זרועותיה בשרוולים הקצרים. "זה לא הוגן," התכעס נפתלי. "באמת? למה לא?" התעניינה מוריה. "כי אין לה מכנסיים," הסביר בהגיון. "כי אני בת!!" אחינועם הוציאה לו לשון ומיהרה לברוח מהחדר בצרחות, "אמא! אמא! נפתלי רודף אחריי!" "מה שנכון נכון," הסביר יהושע לנפתלי המאוכזב. "היא בת, ולכן היא לא זוכה ללבוש את הבגד הכל כך שימושי הזה, מכנסיים." נפתלי משך בכתפיו. "כתפיים!" חייך אל יהושע, וזה הרים אותו אל כתפו ויצא מן החדר, קורץ אל מוריה. "ניפגש במטבח." "בטח." מוריה התיישבה על מיטתה של אחותה הקטנה, עיניה משקיפות אל החלון. הערב ירד בחוץ, עוטף את העולם בצלליו הכהים. מוריה הניחה את ידה על השמשה הקרירה, ואז הצמידה את פניה אל החלון. המגע הקר הקל על החום שחשה בלחייה, חום שלא עזב אותה מאז שעות אחר הצהריים, כשפגשה את- אותו. את הבחור ההוא. חיוך עלה על שפתיה והיא הצטחקה לרגע. זה היה כל כך מוזר. היא נפתחה לפניו כאילו היא מכירה אותו כבר שנים, סיפרה לו סודות שחברותיה הטובות ביותר לא ידעו. בחשיכה שעטפה את החדר היא עצמה את עיניה וניסתה להיזכר בפניו המחייכים אליה. הם צפו לקראתה, כאילו חיכו לרגע בו תחשוב עליהם. עיניו הכחולות, לחייו הממוסגרות בקווצות שיער חלק ובהיר שהחליק וחמק מתוך הקוקו שלו. היא נאנחה, וידה גלשה מהחלון אל חיקה. טיפשה כל כך, נזפה בעצמה, מֶה עשית? כל כך דחוף היה אבל לא קרה כלום, ניסתה ללחוש בחושך, אך שפתיה לא נענו לה. לא קרה כלום, התעקשה בתוכה. באמת? אז למה את מסמיקה? ולמה קבעתם לשוב ולהיפגש שם? לא התכוונתי. זה לא היה בתכנון. הוא פשוט... הוא פשוט סחרר לך את הראש, נכון? את לא רגילה שבנים מסתכלים עלייך, ופתאום הרגשת מוחמאת, נכון? מוריה התכווצה בתוך עצמה, ודמעה זלגה על לחייה. מה שנכון נכון, נזכרה במילותיו של יהושע. מה שנכון נכון. היא היתה בת ארבע עשרה כשראתה לראשונה את אביעד, המבוגר ממנה בשלוש שנים. הוא היה גבוה ובהיר שיער, תכול עיניים ומאורך-פאות. הוא היה הבן הראשון שאי פעם הסתכלה עליו בצורה כזאת, ובמשך שנה וחצי השתעשעה ברעיון לגשת אליו ולספר לו על רגשותיה. היא היתה רושמת את שמו בשולי דפיה המחברות שלה, מעטרת את ידיה בראשי התיבות של שמה ושל שם משפחתו. ובחופש הגדול שבין כיתה ט' לי', הוא התארס עם המדריכה שלה מהתנועה, אביטל. מוריה מאז לא הביטה עוד על בנים, ואם להיות כנה עם עצמה- אף בן לא הסתכל עליה. היא היתה נמוכה ושמנה, למרות שאמה טענה כי היא "רק שמנמנה". שפתיה היו מתוחות תמיד כלפי מטה, עיניה נוגות. חברותיה ניסו לגרום לה להשקיע בהופעתה, להתאפר ולקנות בגדים אופנתיים, אך היא דחתה את נסיונותיהן. "אני רק רוצה להצליח בלימודים ולהיות עם חברות," הסבירה פעם לאחת מהן, הדס. "אני לא רוצה בנים." "מי דיבר על בנים?" תהתה אז הדס. "אף פעם לא רצית להיות יפה בשביל עצמך?" אף פעם לא רציתי להיות יפה בשביל עצמי, היא חשבה עכשיו, כי ידעתי שגם ככה לא אצליח. ועכשיו? היא פקחה את עיניה והרחיקה את ראשה מהחלון. בבואתה החזירה לה מבט יציב. ועכשיו, היא הולכת לשכוח מהבחור ההוא ולא לחזור אל המקום שלה עד שתהיה בטוחה ששכח מהנערה שפגש שם פעם. קולו של יהושע חדר פתאום אל החדר, מנתק את קורי מחשבתה. "מו-רי-ה! אנחנו מסיימים לך את הלחם המטוגן!" "שלא תעזו!" החזירה בצעקה. היא קמה מן המיטה ויצאה מהחדר. -הוא- "אז מה," מורן הרים את עיניו ממסך המחשב, "מה באמת עשית היום?" "אמרתי לך," אופק צנח בעייפות אל הכסא לצידו. "עבדתי." השעה היתה אחת וחצי בלילה, ושלושת חברי הלהקה האחרים עזבו את הבית כרבע שעה לפני כן. אופק החליט להישאר בביתו של מורן ולישון אצלו. "אין לי כח להעיר את אבא שלי עכשיו," תירץ למורן, ומורן הסכים ללא בעיות. הוא הבין היטב את בעיותיו של אופק עם אביו- לו עצמו היו ויכוחים דומים עם אמו ועם בעלה, איתו התחתנה שנתיים קודם לכן. "בטח שעבדת," מורן הקליד משהו בחלון צ'אט כלשהו. אופק היה עייף מכדי להתעניין. "רק חבל שלפני שבוע התקשרת לבכות לי שלא מצאת עבודה לחופש, ושאני אציע לך משהו ואציל אותך מהבית." הוא מצמץ מאחורי משקפי השמש שלבש תמיד, ואופק גנח. "תפסיק לזכור הכל." "תפסיק לשקר בנוגע להכל." "אני לא משקר בנוגע להכל." "לא, אתה משקר בנוגע לרוב." הם שתקו לכמה שניות. "אתה יודע, אומרים ששקרן מקצועי חייב להיות בעל זיכרון מצויין, אחרת הוא נופל ברשת של עצמו." "וואו, תודה, איינשטיין, אני אזכור את זה." "אני רציני." "גם אני. תודה." "אז איפה היית היום?" "עם מיטל?" "לא. נפרדתם ביום האחרון של הלימודים." "באמת?" נבוך אופק. "כן, היא אמרה שאתה לא משקיע בה מספיק. אני די מסכים עם זה." "למה?" אופק התרעם. "בין השאר, כי אתה עסוק יותר מדי בלהקה, וכשאתה לא עסוק בלהקה, אתה עסוק עם הגיטרה הזאת שלך- זהו זה!" הוא דפק בכף ידו על השולחן. "ברחת מהבית עם הגיטרה, נכון?" "לא ברחתי," אופק מלמל תשובה לא מחייבת. "בטח שלא ברחת. אני מוכן להתערב שאבא שלך שיגע אותך על זה שאתה לא מתאמן מספיק על החשמלית ואתה אמרת לו שבדיוק סיימת אימון של שעתיים, למרות שהחזקת אותה בקושי עשר דקות ובטח בהית באוויר כמו שאתה תמיד עושה. אני צודק?" "כרגיל." מורן הסיט את כסאו לאחור וסובב אותו, כך שישב עתה בפניו אל אופק. הוא הרים את משקפי השמש שלו אל מצחו, מחווה יוצאת דופן. "אופק, הגיע הזמן שתפסיק לברוח מהבעיות שלך ותתמודד איתן," אמר בקול רציני. "טוב." "אל תגיד לי טוב." "תפסיק להיות הפסיכולוגית שלי, טוב? יש לי מספיק מאבא שלי, אני לא צריך גם אותך על הראש." הוא קם על רגליו. "לאן אתה הולך?" "הביתה." "עכשיו שתיים בלילה." "טוב, אז כדאי שאני אצא עכשיו, לפני שאני אפספס את האוטובוס, נכון?" השיב אופק בלעג. "אמרתי לך שאתה בורח." מורן השיב את מבטו אל מסך המחשב, אך המשקפיים נותרו מורמים מעיניו. "תפסיק לעשות את זה." אצבעותיו ריצדו על המקלדת, מהירות מכדי להיראות. "אני הולך לישון." "אסף לא פה היום. אתה יכול לישון בחדר שלו, רק תנעל את הדלת, שהמנקה לא תעיר אותך בשש בבוקר." "תודה, גבר." "תבוא כל יום. סתם, זה לא היה ברצינות." "כאילו שהייתי רוצה לבוא." "אגב, מה אתה מתכנן למחר?" "אני מתאר לעצמי ש... כלום?" "אנחנו הולכים לבאולינג." "אתם משועממים." "צריך לזוז קצת, אתה יודע. אחרת כבר לא נהיה החתיכים של השמינית." הוא גיחך. "אני לא יודע מה בקשר אליי, מורן," אופק פרש את זרועותיו לצדדים והתמתח, מפהק, "אבל אתה לא החתיך של השכבה כבר מאז כיתה ג'." "לך לעזאזל, ילד שמנת." "אני הולך עכשיו. למסור ד"ש לאחותך?" "חה חה. יאללה, עוף לישון לפני שאני מתחרט ומכניס אותך למיטה של אבא שלי." -היא- איפה אני? מה אני עושה כאן? איך הגעתי הנה? תנועה. משהו זז שם בשיחים. יוני?

נריה לא יכול היה להתרכז בשיעור. הוא חשב על הסיפור שהרב גליצמן סיפר להם על אחותו של מתן, שנישאה לערבי. 'מה גרם לה לצאת עם ערבי?' מה בחורה דתייה מוצאת בערבי הזה, שבוודאי שונא ישראל.' הוא חשב. 'אולי גם אצלה התעוררו בעיות באמונה.' הרהר. 'בוודאי גם היא עברה משברים קשים והתקשתה להתמודד איתם, ולכן החליטה לעזוב הכל ולברוח לכפר ערבי, ר"ל.' נריה כסס את ציפורניו. 'ועכשיו גם האח הבא, מתן, עובר משבר דומה, ובורח להודו, מי יודע אם זה לא ימשך הלאה לאח הבא ח"ו, המשפחה עלולה להתפרק.' נריה המשיך לכסוס ציפורניו מבלי משים. 'מתן באמת מסכן.' הוא חשב. 'לא פשוט להתמודד עם אחות שברחה מהבית ועוד נישאה לערבי. זה לא עד מפליא עד מאד שגם הוא ירצה לעזוב את הבית.' הצלצול להפסקה קרע בבת אחת את חוט מחשבותיו. * * * בחדר הישיבות של ארגון יד- לאחים התכנסו עשרה אנשים, הרב בנימין גליצמן ראש הישיבה והרב צבי כהן המחנך של מתן, נריה וחבריו גם הם נכחו ביניהם . יושב ראש יד-לאחים, ר' שמעון פולק, יהודי חרדי בשנות הארבעים, אדם גדול ורחב גרם, בעל זקן ג'ינג'י מסודר, פתח את הישיבה. "התכנסנו כאן כולנו בקשר לאישה ציפורה גורן, הכלואה בכפר הערבי 'דיר אל קסאם' מזה כמעט שנתיים." הנוכחים הנהנו והקשיבו להמשך דבריו. הרב גליצמן ור' צבי כהן הסתכלו איש על רעהו במבט משמעותי. "אם אתם זוכרים, לפני שנה חצי יצאנו לפעולת החילוץ, שחלק מהנוכחים כאן השתתפו בה, שלצערנו כשלה, אך צריך להודות על הנס שיצאנו מהכפר העוין כמעט ללא פגע, שלמים בגופנו ובריאים בנפשנו." הנוכחים בחדר שוב הנהנו והוא המשיך בדבריו. "מהפעולה הזאת אנחנו מפיקים לקחים ולמדים מהטעויות ששגינו בהם, ויודעים כיצד לתכנן את הפעולה הבאה כדי שלא יקרו שוב תקלות." הוא המשיך. "ציפורה משדרת אותות מצוקה מהכפר הערבי שבו היא נמצאת, לפני כמה זמן היא הצליחה להתקשר לאביה והיא סיפרה לו שבעלה מכה אותה ומתעלל בה, עלינו על מקור השיחה, היא נעשתה מטלפון ציבורי, כנראה אסרו עליה לדבר עם אנשים מטלפון בביתה מחשש שמא תדבר עם גורמים שיבואו לחלצה ולהוציאה מהכפר, לכן נאלצה להשתמש בטלפון ציבורי בשעת לילה מאוחרת, בקיצור ציפורה זקוקה לחילוץ מיידי, אני חושב שכבר בשבוע הבא נצא לפעולת הוא סיים את דבריו ונתן לנוכחים לשאול שאלות. אחרי שעה הישיבה נסגרה. * * * ג'ק ומתן סעדו את ליבם במסעדה בשרית בעיר אגרה שבהודו. מתן הציץ בתפריט. הוא ראה שם כל מיני סוגי לחמים שונים, לחם שנקרא 'צ'פאטי', שג'ק הסביר לו שזה לחם מאד נפוץ בהודו, העשוי מקמח מלא, מבצק ללא שמרים, שטוח ודק ונוהגים "לנגב" איתו מאכלים או לקחת בעזרתו מאכלים אחרים, או לחם שנקרא 'נאן', ג'ק אמר לו שזה לחם שטוח ועגול שמכינים אותו מקמח חיטה, קצת יוגורט ושמרים, ולפעמים נוהגים להוסיף לו עוד תוספות כגון מילוי בשר, ירקות או גבינה. מתן עבר לבשרים. "יש פה את כל סוגי הבשרים חוץ מבשר פרה שאותו אני רגיל לאכול בארץ." אמר. ג'ק הנהן. "כן, בהודו הפרה נחשבת קדושה, כשהיא עוברת ברחוב כולם חייבים לעצור ולתת לה לעבור, לכן גם אסור לשחוט אותה. אבל יש סוגי מתן הציץ שוב בתפריט. הוא די נגעל. התפריט כלל סרטנים מבושלים, שפרימוסים, צפרדעים מטוגנות... מתן העדיף לגרוע עיניו מהמשך הרשימה, אבל בסוף התפריט הוא גם ראה בשר חזיר ברוטב, וזה גירה אותו, הוא נזכר במדרש 'אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר, אלא אפשי ואפשי אלא שאבי בשמים אסר אלי' )משהו כזה..). אומרים שבשר חזיר זה טעים מאד, עכשיו לאחר שהוריד את הכיפה הוא הרגיש חפשי לוודא אם זה נכון. הוא אמר לג'ק שיזמין בשבילו קצת מהצ'פאטי, סלט, אורז, ובשר חזיר. ג'ק ניגש למלצר והזמין שתי צלחות בשבילו ובשביל מתן. הם תפסו שולחן לשניים והתיישבו לאכול. מתן התחיל לאכול. בהתחלה הוא טעם מהצ'פאטי, היה לו טעם די יבש, אז הוא 'ניגב' עם הסלט והאורז. הוא עבר לבשר. מתן תהה אם עליו להרגיש נקיפות מצפון כשהוא נוגס בבשר החזיר, הוא אמר לעצמו אני מילא כבר מחלל שבת, אז לא יקרה כלום אם אני יאכל חזיר, אבל משהו בלב אמר לו שאח"כ הוא ירגיש נקיפות מצפון על זה שהוא אוכל מאכלות אסורים. ג'ק ראה שהוא מתלבט. הוא אמר לו."נו תאכל, מה אתה בוהה בבשר כמו גולם, יאללה תאכל כבר, תדע לך שבשר חזיר זה אחד הבשרים הטעימים." וכדי להוכיח לו, הוא לקח נתח גדול מהבשר והכניס לפיו ברעבתנות. הוא ליקק את אצבעותיו בקולניות כדי להראות לו עד כמה זה טעים. לבסוף מתן לקח חתיכה מהבשר. זה אכן היה לו טעים, אך היה לו טעם אחר לבשר הזה, טעם לא רגיל, טעם של חייה טמאה, הוא הרגיש את זה בכל ביס שנגס. ג'ק הביט בו בסיפוק בכל עת שאכל מהבשר. לפתע ג'ק נזכר שהוא צריך להתקשר בדחיפות אל הבוס. הבוס רצה להודיע לו משהו חשוב. איזה שינוי בתכנית או משו כזה. הוא רצה לחייג אליו, אך קודם הוא צריך להיפטר ממתן לכמה זמן. הוא צריך למצוא דרך להתחמק ממנו מבלי לעורר את חשדו. הוא אמר לו שהוא הולך לקנות סיגריות בחנות סמוכה. ג'ק יצא מהמסעדה והתרחק עד שהיה רחוק מטווח עינו ואזנו של מתן. הוא חייג את המספר של הבוס. הבוס ענה לו. " אוהו טוב שהתקשרת. תשמע יש שינוי בתכנית, אתם חוזרים מחר בבוקר לארץ." אמר. "מה, למה? מה קרה? התכנון היה להמשיך לטייל עד סוף שבוע לפחות." אמר ג'ק. "כן אני יודע, אבל יש לנו מקורות שיד לאחים מתכוונים לצאת לפעולת חילוץ בזמן הקרוב." אמר הבוס. "אנחנו צריכים כמה שיותר מהר להשמיד את הרשימה, ומתן הוא זה שיבצע את זה." ג'ק הבין. הוא אמנם תכנן להמשיך עוד לטייל, היו לו עוד כמה מקומות יפים להראות למתן, אך מתן צריך לחזור לארץ כדי שיבצע את המשימה שהטלתי עליו. הוא תהה איך הוא יקבל את זה, הוא בטח נורא יתאכזב, בוודאי היו לו ציפיות להמשיך לטייל. "יהיה לו קשה לקבל את זה, אני מקווה שהוא לא יתמרד." הבוס אמר. "מתן מצידו הסכים לבצע את המשימה, נכון? אני סומך עליך שתודיע לו בצורה הנכונה, שתהיה לכם טיסה נעימה." הוא ניתק. ג'ק רצה התכוון לחזור למסעדה, אך כדי לא לעורר את חשדו של מתן, הוא הלך לקנות סיגריות ורק אחר כך חזר למסעדה. מתן ישב שם, מחסל את בהנאה את שאריות הבשר. הוא הרים את ראשו מהצלחת והבחין בג'ק שחזר עם חפיסת סיגריות של טיים. "כמה זמן לוקח לקנות סיגריות ולחזור." הוא רעם בחיוך. "פטפטתי קצת עם המוכר." התנצל ג'ק בחיוך מאולץ והציע לו סיגריה. הוא חשב איך להודיע למתן את הבשורה. עדיף להודיע לו בסוף היום כדי לו להרוס לו את המצב רוח של הטיול האחרון שלו בהודו.

בסיעתא דשמיא ובהשתדלותינו. חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים - פרק ב'. מקישה את המספרים, ברעד, אחד אחריי השני, לא רוצה לשמוע את הקול הבוקע מצידו השני של הטלפון. להגיד לה 'לא ענית, הקו היה תפוס, לא הצלחתי...' לתרץ לה, שלא תשקע בעצב. "הלו?" נשמע קולה העדין של אמא. "אורי!" היא קראה בשמחה. "אמא, שלום! מה שלומך?" היא שאלה בחשש. "הכל בסדר מתוקה, מה קרה?" היא שאלה, הרגישה שמשהו לא בסדר, כמו כל אמא. "לא אוכל לבוא אלייך לשבת, אני כ"כ מצטערת, אני פשוט מפחדת להשאיר את איתמר ויהודה לבד, אני כ"כ לא רוצה, אמא תביני..." קולה רעד ואז התנפץ לאלפיי חתיכות של שבר, קולה נהפך לחנוק מדמעות "אני מפחדת." מצידו השני של הקו נשמע שקט "זה בסדר מתוקה שלי, תשארי, תבואי אליי כשהם יחזרו ללימודים, זה בסדר..עוד מעט נתראה." היא אמרה, קול מבין, עדין . חום התפשט בגופה של אורי והיא נרגעה. "תודה אמא, תודה!" היא אמרה וקולה עדיין רועד וחנוק "אני אוהבת אותך." "אני אוהבת אתכם גם מתוקה שלי, ד"ש לילדים המקסימים שלי, שבת שלום!" היא אמרה גם היא לפתע בקול רועד. "שבת שלום" אורי אמרה, וקו הטלפון נותק. 'מה עושים איתם? מה עושים?' אורי הרהרה, היה לה קשה, כ"כ קשה לבד, היא הגדולה והם הקטנים. אבא אחד שלא מעניין אותו לאיפה מסתובבים הילדים שלו, לאן הם הולכים. היא פתחה את המרפסת וקרני שמש של צהריים שטפו את הסלון, צובעים אותו בגווני שמחה, כאילו לוחשים לה שהכל יהיה בסדר, בסופו של דבר. איתמר נעמד מאחוריי הקיר ושמע לקול בכייה של אחותו, זו לא הייתה הפעם הראשונה. איתמר, גדול מיהודה בשנתיים וקטן מאורי בשנה. איתמר בן שש עשרה, מדריך בסניף של היישוב, עצלן ומוכשר, תמיד התקומם נגד אבא, לא שמע לקול אמא, היה מרד. לעומת יהודה, שהיה שתקן וחכם. הוא הביט בה, במבטו המתייסר. "את יכולה להשאיר אותי ואז יהודה לבד, אנחנו נסתדר" הוא אמר בשקט. "איתמר, אני לא יכולה, אני מפחדת עליכם." היא אמרה וסובבה את פניה אליו. איתמר התקדם באיטיות אליה ושם יד מנחמת על כתפה. "הוא לא יעשה כלום, הוא מפחד ממני!" הוא אמר וקולו גבר "מפחדת! את שומעת? גם את מפחדת!" הוא חצי צעק חצי דיבר בשקט. קולו חדר לתוכה והיא פסקה לו "אני לא מפחדת! אני לא רוצה לאבד אתכם! אתה יודע מה הכוח שלו!" היא אמרה ואיתמר סובב את גבו וזרק לה "לא, הוא לא יודע מה הכוח שלי." מעולם לא התקוממו כך נגד אביהם, הם לא אהבו אותו, אך השתדלו להעריך אותו, הם עברו זוועות יחד, ולא ציפו שיחזור להיות כפי שהיה. אורי נשענה על גבי המעקה במרפסת והזכרונות צפו ועלו לה. סרט ישן, נע, קצת מחוק שחור לבן. בוקר, משפחה מאושרת יושבת ואוכלת יחד, מספרים קצת על היום שהיה. "דוד, קח את סנה וטוהר לבית הספר, אני צריכה לזוז לעבודה" שרה אמרה בעודה מסדרת את הכלים של הארוחה. "אני אקח, רוצי לך מהר לעבודה." הוא אמר. שרה יצאה יחד עם דוד סנה וטוהר. "שלום אורי איתמר ויהודה! תגיעו בזמן לארוחת ערב.!" אמא אמרה ונעלמה מפתח הדלת יחד עם דוד, בעלה, אבא שלהם. דוד התניע את המכונית, טוהר וסנה ישבו שקטים מאחורה, מחליפים צחוק של ילד מדיי פעם, צחוק שמח. הם דיברו עם אבא ואבא ענה, אבא צחק ולא שם לב לכביש לרגע. הלוויה, שני אחים קטנים, בכי, יום של חורף, גשם בחוץ, השמיים בוכים על שני ילדים, משפחה המתפוררת אט אט. האשמות, איתמר ואורי נגד אבא, בלי לשים לב, מתוך כעס "אתה הרגת אותם!" הם צעקו עליו. מאז, הכל השתנה. המצב בבית הפך לבלתי נסבל, יהודה פחות דיבר אורי ואיתמר היו כועסים וצועקים ללא הרף על אביהם. והוא השתנה המצב, אבא, אמא, הילדים. אמא שתקנית ואבא עצבני, שילוב. עד שבא הקץ, הסוף. הם הודיעו שהם מתגרשים, חודשיים בלבד, והילדים? אצל אבא, חייבים. הוא זכה במשפט, כמו שזכה בחיים פעם, בתאונה עם הילדים. הוא זכה במה שרצה.

בעז"ה. זאב ישב במרפסת עם קפה ועיתון בוקר. חנה אשתו יצאה לפני כמה זמן לעשות קניות לכבוד שבת. היא כבר אמורה לחזור. אחרי רבע שעה שלא חזרה הוא כבר החל לדאוג. 'מדוע היא מתעכבת?' חשב לעצמו. זאב היה יקה אמיתי. ליבו ניבא לו רעות. הייתה לו תחושה שמשהו לא טוב קרה. התחושה הזאת גברה כאשר עברה כמעת חצי שעה והיא לא הופיעה. חששו התאמת כאשר צלצול הטלפון קרע את הדממה. הוא ניגש בכבדות אל הטלפון. "זאב ליבוביץ'?" "כן." "אתה בעלה של חנה?" "אכן." הוא ענה. "אני מצטערת לבשר לך, אבל אשתך נפצעה בשוק מחנה- יהודה, היא שוכבת כעת בבית- חולים הדסה עין- כרם." אמר הדובר מעבר לקו. ידעתי. הוא חש שביטנו מתהפכת. לחץ הדם שלו עלה במהירות. הוא לחש בקושי לשפופרת: "איך זה קרה? היא בסדר?" "היא תהיה בסדר, בינתיים היא שוכבת כמעט ללא הכרה. אנחנו מקווים שהיא תחזור להכרה מלאה בזמן הקרוב.ככל הנראה מישהו בא ממולה התנגש בה, כתוצאה מכך היא איבדה את שיווי משקלה ונפלה על הרצפה, היא שברה את הירך והאגן, היא גם קיבלה מכה קשה בראש. אני מציעה שתגיע אליה עכשיו ותשמע מה יש לרופאים לומר. היא נמצאת בקומה 3, במחלקת טיפול נמרץ, חדר 17." הלב שלו פעם בחזקה. "אוקי תודה רבה לך, אני מיד מגיע." הוא ניתק. הוא יצא מהבית, נכנס למכוניתו וטס לכיוון הדסה עין- כרם. * * * האנס החנה את הרכב סמוך לבית החולים. לא לפני שהראה לשומר בכניסה תעודת זהות כחולה והלה נתן לו להיכנס ללא בעיות. האנס הוציא מתיקו כיפה וציצית שאותם קנה לפניכן בחנות לתשמישי קדושה. הוא לבש את הציצית והניח את הכיפה הסרוגה על ראשו, ניסה ליישר אותה כדי שתתאים על ראשו שצריך, היא נפלה לו כמה פעמים, אבל אחרי כמה נסיונות כושלים היא הייתה מסודרת על ראשו להפליא. הוא הביט בראי שברכב ונראה שבע רצון. עכשיו הוא נראה דתי אמיתי. הוא יצא מרכבו והתקדם לכיוון הכניסה. הוא נכנס פנימה. המאבטח שישב בכניסה העביר על גופו את מכשיר גלאי מתכות. המכשיר לא צפצף. הוא אכן היה ללא נשק. את האקדח ברטה M9 שלו הוא החביא היטב בתא מוסתר ברכב שלו שלאיש אין סיכוי לגלותו. הוא קיווה שבבית חולים הוא לא יזדקק לנשק. האנס ניגש לפקידות שישבו בקבלה ורכנו על המחשבים. "שלום." הוא אמר. "אני רוצה לברר פרטים על החולה חנה ליבוביץ' לדעת מה מצבה." אחת הפקידות דיברה איתו. "אתה קרוב שלה?" היא שאלה. "כן." האנס אמר. "איפה היא שוכבת בדיוק?" "היא נמצאת בקומה 3, במחלקת טיפול נמרץ, חדר 17. כרגע היא לא בהכרה אך בימים הקרובים נקווה שהיא תחזור לעצמה. אתה יכול לשאול בעצמך את הרופא שמטפל בה על חוות דעתו הוא יפרט לך יותר." האנס הודה לה ושאל אותה היכן הרופאים נמצאים, היא ענתה לו שכנראה הוא מטפל בה בחדרה ואם לא, אז שייגש למשרדו שנמצא בקומה הראשונה. האנס הזמין מעלית לקומה השלישית ונכנס לתוכה בתחושה טובה. 'זה טוב.' הוא חשב. 'הזקנה לא בהכרה, אוכל להיכנס חופשי לחדרה ולעשות כרצוני.' הוא יצא לקומה השלישית והתקדם לאורך המסדרון הארוך ותר בעניו אחר חדר 17. משהו גרם לו לעצור בפתאומיות. הוא ראה ממולו אדם ישיש כבן 70 מתקדם באיטיות לחדר מספר 17. האנס הסתכל בפניו של האיש. מבטיהם נפגשו. כן. זה ליבוביץ'. הזקן שגורם לכל הבעיות. האיש מסבך את כל העסק ועלול לחשוף את זהותו האמיתית של הבוס. כן זה בטוח הוא. הוא נזכר בתמונה שהבוס הראה לו לפני שיצא לישראל. בדיוק אותו פנים. האנס חשב. עכשיו בטח הזקן ייכנס לחדר ויבקר את אשתו הפצועה. הוא היה צריך לקחת את זה בחשבון. האנס החליט לסוב על עקביו ולחכות שהזקן יגמור את הביקור ויצא ואז הוא יוכל להיכנס ולדבר עם הרופא. אך במחשבה שנייה הוא חשב שלא כדי להיכנס מייד אח"כ. זה עלול לעורר חשדות. ואז הבזיק במוחו רעיון. דווקא זה טוב שהזקן נכנס עכשיו. הוא החליט לשים מכשיר ציתות קטן שיקלוט את כל השיחה שתתרחש בחדר. זאב דפק בדלת קלות ונכנס פנימה. זהו. עכשיו האנס הוציא מתיקו השחור מכשיר זעיר. לא עולה על בגודלו מחצי קופסת גפרורים, והצמיד אותו בקצה העליון של המשקוף השמאלי כך שלא היה נראה לעין. המכשיר הזה הוא בעל עוצמה חזקה ביותר, הוא קולט תדר של קול שמגיע למרחק של כמעט קילומטר. עכשיו נותר להאנס להמתין בסבלנות עד שהזקן יצא מהחדר ואז ישמע את כל מה שיתרחש בפנים.

בסיעתא דשמיא, ובהשתדלותינו. חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים - פרק א'. היא ישבה אל מול החוף, אוספת בידייה השבריריות את עצמה ומזמזמת שיר ישן. אלו היו השעות שהכי אהבה, השמיים נצבעו באדום וסגול, ומעליהם פסי זהב שדמו אז לשמלה של חום. מעולם לא ביקשה יותר, יותר מהשקט הזה שכל כך אהבה, שחיכתה לו כל היום, אחרי השעות הקשות שעברה. היא הריצה את היום שעבר במוחה, ותמונות החלו עולות לנגד עינייה, צעקות, צרחות. היא התנתקה מהמחשבות האלו כל הזמן, אך הן תפסו אותה, חסרות כל הבנה, נעולות בעצמן, חתומות אל מול פניה. 'אבא, למה הכל צריך להיות בצורה הזאת?' היא שאלה אותו, אך הוא השיב לה רק גלים ושקט, לא יותר, לא עונה לה, ממאן להשיב לשאלתה שנראתה ללא פיתרון. ערב יצא כבר, ואור הכוכבים עולה, תמיד מתגאים בעצמם, והירח, גדול ולבן, מתגאה באורו שכלל לא שלו, היא אספה עצמה והחלה להתקדם הביתה, בשקט. גוררת עצמה אחרי צילה, עייפה וטרוטת עיניים, הזדחלה הביתה, שאיש לא ישמע, שלא ידעו שאיחרה, או שלא הייתה בבית, שקט. היא נוחתת על המיטה ונרדמת. הוא מתקרב אליה בשקט, לבוש חליפה וורד אדום נצבע על דש מעילו, הוא חג סביבה והיא מתיישבת. חג לאט לאט, לא ממהר, והיא שותקת לו, רועדת קצת, אבל איתנה. הוא מושיט לה יד והיא נענית אליו, תופסת אותו חזק והוא מושך אותה, רוקד איתה, והיא אפילו לא רואה את פניו. כובע שחור מסתיר אותו, ופניו נטויות לצד. ברקע מתחיל להתנגן לו שיר והם רוקדים לאט, חגים סביב, סביב אולם רחב ידיים, ארמון פאר, ווילונות עשויים משי וריצפת יהלומים קרה. לפתע ווילונות הענק נשמטים וריקודם האיטי נהפך לפראי, חסר מעצורים, היא מנסה לשחרר עצמה ממנו אך ללא הצלחה, ריצפת היהלומים נסדקת אט אט וליבה מתחיל לפעום. הוא מפנה את פניו אליה. היא מתנשמת בכבדות, לילה, והיא בחדר, חול על המיטה וריח של ים נידף מבגדיה. 'חלום' היא מהרהרת וחוזרת לישון. אך שוב מתעוררת, לא מאותו החלום, אלא מצילצולו של הטלפון. היא מרימה וקול שקט בוקע ממנו. "אורי, רק רציתי לדעת שהכל בסדר" קולה של אמא בוקע חלש חלש ואורי נושפת אליה בכבדות. "הבהלת אותי!" היא פוסקת, "הייתי בטוחה שאת מישהו אחר" היא אומרת. "כמו מי?" אמא שולת אותה בקול נחשד. "כמו אף אחד, אמא! השעה שלוש בלילה והרגע הערת אותי, הכל בסדר איתך?" היא שואלת וקול נשיפה קצרה ועצבנית עולה מצידו השני של הקו. "כן" היא אומרת "אני צריכה לנתק נשמה שלי, בואי אליי השבת, אכין לך כל מה שאת אוהבת". "אני לא יכולה להשאיר את יהודה ואיתמר לבד.." היא אומרת וקולה חנוק. "הם יסתדרו איתו, את אצלי" היא אומרת במהירות שולחת נישקה ולילה טוב ומתנדפת, כלא הייתה. בוקר יום שישי, והיא פוקחת את העיניים בקושי. והוא כבר עומד מולה, ברק בעייניו, והוא מגיש לה ורד. היא מתהפכת, והוא צוחק. אומר לה שלא תתחמק. היא מתחמקת, מתעוררת. שוב פעם זה קורה לה,היא מדמיינת את הפנים שלו, מולה, קוראות לה, לריקוד קטן. היא יורדת במורדת המדרגות, איתמר ויהודה ישנים, והאיש ההוא כבר נסע. 'שיסע.' היא מפטירה 'רק שיסע כבר'. "בוקר טוב" קול מאחוריה, איתמר. "איתמר, השעה שש בבוקר, לך לישון" אורי אומרת אבל איתמר מתעלם ומתחיל להתקרב לכיוונה. "אל לא תהיי פה היום ומחר נכון?" הוא אומר ולקולו מתגנב חשש. "אני אהיה, מה אתה דואג?" היא מחייכת חיוך עקום. "שקרנית!" הוא צועק פתאום ובורח. משאיר אותה עם הצעקה והמחשבות שמהדהדות לה בראש.

הם המשיכו בדרכם לאורך הנהר. הנוף נעשה פראי יותר ויותר. הם הגיעו לאזור מיוער. עצים ענקים שהתנשאו לגובה רב כיסו את רב שטח היער. צמחייה סבוכה השתרעה לכל אורך גדות הנהר. ג'ק ומתן במהירות במרץ כאילו לא חשו את התרמילים הכבדים שעל גביהם. אחרי כמה דקות של הליכה ממושכת, ג'ק אמר: "הנה נראה לי שזה פה." הוא סטה ימינה אל תוך הצמחייה ופילס לו דרך בין שיחי הפטל דוקרניים. מתן ראה אותו נעלם לכמה שניות. "מה, איפה? אין פה דרך." הוא קרא. "כנס פה ימינה אל תוך השיחים ותמשיך ללכת ישר." קרא לו ג'ק מתוך השיחים. מתן עשה כמוהו ונכנס אל תוך הצמחייה הסבוכה, הוא נדקר ונשרט לא מעט אך אחרי כמה מטרים הם הגיעו לשטח רחב ידיים סמוך לגדת הנהר. סירות משוטים מעץ עגנו בשורה ליד שפת הנהר. איש הודי נמוך קומה ומשופם חבוש בכובע משולש העשוי מקש פיקד עליהם. ג'ק ניגש אליו וניהל איתו משא ומתן באנגלית, הוא שלשל לידו כמה שטרות וההודי התיר את החבל של הסירה שהייתה סמוכה אליו והורה לג'ק לעלות עליה. ג'ק הודה לו וסימן למתן להיכנס לסירה. מתן עלה לסירה והתיישב סמוך לג'ק. ג'ק נתן לו את המשוטים ואמר לו: "תתחיל לחתור עוד כמה זמן אני יחליף אותך." מתן לקח ממנו את המשוטים והחל לחתור. החתירה במים הייתה קשה, אך המאמץ היה כדאי. סך הכל הוא נהנה. ג'ק מצא לו תנוחה נוחה לשכיבה, שם את התרמיל מתחת לראשו והניח את רגליו על חרטום הסירה. הוא הצית לעצמו סיגריה וקרא עיתון. מתן חש קצת פרייאר. ג'ק מסתלבט לו, שוכב לו בשאנטי מעשן סיגריה בנחת, קורא עיתון, ואני מתאמץ וחותר ללא הפסקה. אחרי כמה דקות הוא ניסה לרמוז לו, הוא חתר יותר לאט בכוונה והסירה בקושי נעה. אך ג'ק בכלל לא שם לב. הוא נשאר באותו מצב. רק שהעיתון היה מונח על ביטנו ואי אפשר היה לדעת אם הוא נרדם או לא, כי את עיניו כיסו משקפי שמש הענקיות שלו. מתן כבר החל להתעייף. הוא החליט לומר לו בפירוש שמתחיל להימאס לו ושואלי יואיל בטובו כבר להחליף אותו. ג'ק קפץ. "מה? הא.. כן... קצת התנמנמתי. מצער לא שמתי לב. בא אני יחליף אותך." הוא התרומם משכיבתו, התיישב, ולקח ממתן את המשוטים. ג'ק חתר במהירות. ניכר היה שהוא מיומן במלאכה. מתן נח אחרי חתירה ממושכת. הוא התמתח ושחרר את שריריו התפוסים מרוב המאמץ בידיים. הוא נשכב על דפנות הסירה, והביט למעלה בשמים התכולים. מתן הרגיש את תחושת החופש שזורמת בעורקיו. הנה הוא כאן, שט בנהר קסום בארץ נכר, רחוק מהישיבה, מהבית, אין עליו עול של לימודים, שממש לא מעניינים אתו, ההורים לא לוחצים עליו. הוא תעה מה הוא היה עושה אילו היה עכשיו בישיבה. הוא בטח היה יושב מול הגמרא, מנסה להבין איזה טקסט לא ברור, מה אומר הרב הזה ומה אומר הרב השני. מה לעזאזל מעניין אותי דברים של רבנים מלפני אלפיים שנה שבכלל לא אקטואליים להיום. מתן נהנה כל רגע מהשיט כשהוא לא חותר. ג'ק קרא בקול. "נשאר לנו עוד בערך קילומטר עד שנגיע לקצה השני של הנהר." "כמה זמן אתה משער שזה ייקח?" שאל מתן. "אני מניח לפחות 20 דקות משו כזה פלוס מינוס לא יותר." ענה ג'ק. הפלאפון של הג'ק צלצל. ג'ק קרא למתן: "קח ממני את המשוטים לרגע, יש לי פלאפון." מתן קם בעצלות ממרבצו. הוא נאלץ לחתור שוב. ג'ק הוציא את הפלאפון מכיסו והציץ בצג. 'אוהו שיחה מראש הארגון בכבודו ובעצמו.' חשב לעצמו. הוא ענה. הוא שמע את קולו של ראש הארגון מוחמד אל עזאת מדבר אליו: "האלן מחמוד, ג'ק, מה נשמע? איך הולך עם הילד?" ג'ק נבהל. הוא הביט במתן החותר במרץ. הוא לא יכול לדבר עם הבוס כשהוא נמצא בקרבתו ושומע הכל. הוא ענה: "סבבה הולך מצוין, אני ממש לא יכול לדבר כרגע, אני אתקשר אליך עוד שעה בערך." מוחמד אל עזאת התעצבן: "מה לא יכול לדבר, אני צריך אותך דחוף עכשיו, יש שינוי בתכנית!" ג'ק ניסה לרמוז שמתן לידו ועלול לשמוע הכל. הוא לחש לפומית כשידו מכסה את פיו: "אזניים לכותל, אתה מבין?!" "אהה." אמר ראש הארגון. "תחזור אלי כשהוא לא יהיה בטווח שמיעה, יש שינוי משמועתי בתכנית. זה דחוף ביותר." "אוקי בסדר, אחזור אליך מיד כשאוכל." אמר ג'ק וניתק. ג'ק לקח בחזרה את המשוטים מידיו של מתן. מתן שאל: "מי זה היה? למה לא יכולת לדבר?" לא שהוא התלונן. הוא העדיף שהשיחה תהיה קצרה וג'ק ייקח ממנו בחזרה את המשוטים, רק סתם סיקרן אותו. "עזוב." אמר ג'ק. "זה סתם מישהו שכבר משגע אותי המון זמן שאני אמכור לו איזה מוצר, ועכשיו אין לי מצברוח להתעמת איתו כשאני בחופשה." זה לא היה נראה לו, למתן. אך הוא העדיף לא לחקור יותר מדי.

זאב וחנה ליבוביץ', זוג זקנים בשנות ה-70 לחייהם, ישבו בחצר ביתם על כיסאות עץ מחוטבים, שניהם מחזיקים בכוסות תה מהביל, לוגמים בנחת, ומביטים בהנאה בגינתם המטופחת פרי מעשה עמלם. זאב הביט מהורהר בעץ תפוחים שגדל כבר לגובה די מרשים. "חנה, אני רוצה לספר לך משהו." הוא אמר לאשתו. חנה הרימה את ראשה לאות שהיא מקשיבה. "היום זה היארצייט של הורי." הוא אמר. "שניהם נהרגו בשואה, את יודעת." חנה הנהנה ולקחה עוד לגימה מתה הצמחים שלה. כן היא יודעת. גם היא חוותה את השואה הנוראה. גם לה נהרגו שם קרובי משפחה. זאב העביר ידו על גבחתו ואמר: "אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול." הוא לקח נשימה ארוכה והמשיך: "זה היה כשהייתי כמעט בן 13. יום לפני הבר מצווה שלי. יום אחד הנאצים פשטו לעיירה 'דז'יקוב סטארי'. העיירה שבה גרנו. הם באו לקחת את כל מי שקשור בניהול הקהילה ולהוציא אותם להורג בכיכר העיירה מול עשרות אנשים. אבא שלי היה רב הקהילה. בשעות הצהריים דלת ביתנו נפרצה כרוח סערה. יוסל'ה החלבן נכנס לביתנו טרוף רוחות ובפיו בשורה מרעישה. "הנאצים הגיעו לעיירה!" הוא זעק. "הם לוקחים את כל חשובי הקהילה ומוציאים אותם להורג בכיכר המרכזית מול כולם. ראיתי איך הם גוררים בכח את נחמן הגבאי ומובילים אותו בכח לכיכר. שם כבר התליין מחכה כבר לעשות את עבודתו." הוא עצר לרגע, כל כולו מתנשף. "עליך להסתתר." הוא אמר לאבא שישב ולמד בנחת גמרא על שולחן עץ שקצותיו כבר דהויות ומקולפות. "הנאצים יגיעו לכאן בכל רגע. עד שהם יגיעו אתה חייב למצוא לעצמך מקום מסתור, אולי עוד יש לך סיכוי להינצל, אסור לנו לאבד אף רגע." הוא גמר את דבריו והסתכל בעיניים מלאות פחד באבא שהמשיך לעיין בגמרא כאילו הדבר אינו נוגע לו. יוסל'ה יצא מהבית כולו נסער. אמא, שכל העת הייתה במטבח ניסתה לשכנע את האבא שיקום ויברח, אך אבא בשלו. הוא המשיך ללמוד כאילו לא קרה כלום. "ר' עקיבא היה מתפלל מתי תבוא לידי ואקיימנה, עכשיו יש לי הזדמנות לקיים את 'בכל נפשך- אפילו נוטל את נפשך'. אני מוכן למות על קידוש ה'." הוא אמר. שלוש דפיקות חזקות נשמעו על דלת ביתנו הרעועה. אמא ניגשה אל הדלת וסובבה את המפתח פעמיים. הנאצים המשיכו לדפוק והפעם יותר בחזקה. הם משכו בידית, אך זאת לא נענתה להם. כשהם ראו שאף אחד לא פותח בפניהם את הדלת הם פרצו אותה בבעיטה והדלת עפה קדימה מעוצמת הבעיטה. שני חיילי אס.אס. נראו בפתח. מגפיהם השחורות נראות מאיימות כמעט כמו הרובים שהיו תלויים על כתפם. הם ניגשו אל אבא, תפסו אותו בכתפיו משני צידיו כשני צבתות ברזל. הבית כולו התמלא איימה. אחיי הקטנים בכו וצרחו בראותם את אבא מוחזק בידיי החיילים הנאצים. אני עמדתי בפינה, הבטתי במחזה בבעתה, משותק מרוב הלם. אמא ניסתה להגן על אבא, אך החיילים דחפו והכו אותה. הם הובילו את אבא כשהגמרא בידו אל מחוץ לבית. אמא התנפלה על החיילים וניסתה לקרוע אותו מידיהם. אחד החיילים הכה אותה בראשה עם הכת של הרובה והיא נפלה על הרצפה מחוסרת הכרה. שני החיילים הוציאו את אבא לרחוב, שם התרוצצו אנשים מפוחדים, לא יודעים מה לעשות. כל אותה העת, אני ואחיי הקטנים הלכנו בפחד אחרי אבא שהובל ע"י שני החיילים הגרמנים. ראינו את הכיכר המרכזית שמסביבה התקהלו המון אנשים. גברים נשים וטף. במרכז הכיכר הועמדו שבעה אנשים מחשובי הקהילה בשורה אחת, ניצבים דוממים, מודעים לגורל שלהם. סמוך להם ניצב עמוד התלייה כשחבל שבקצהו לולאה משתלשל ממנו, והתליין מחזיק בו ומוכן כל רגע לבצע את גזר הדין. החיילים הביאו את אבא למרכז הכיכר והציבו אותו בקצה השורה ליד האחרים. כולם בכו כשראו את אבא שלי, רב הקהילה, מובל בכח ע"י החיילים שני הנאצים למרכז הכיכר. חייל נאצי לקח את נחמן הגבאי שעמד בראשון בשורה והכניס על ראשו את טבעת החנק. התליין החל לבצע את גזר דין המוות. נחמן אמר שמע ישראל בכל כוחו והחזיר את נשמתו לבוראו. אחד אחד ביצעו בו את המוות הנורא. אי אפשר היה לתאר את הבכיות הנוראות של הקהל. בסוף הגיעו לאבא שלי. כל הקהל היה במתח. החייל הכניס על ראשו את טבעת החנק והתליין החל למשוך בחבל. אבא לקח את הגמרא שאותה לקח יחד איתו ואימץ אותה בכח אל ליבו. כל הקהל געה בבכי. אף אחד לא היה יכול לעמוד אל מול החזה הנורא הזה. אבא זעק בכל כוחו. "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!!" את הצעקה הזאת אני לא אשכח כל החיים. אבא החזיר את נשמתו הטהורה לבורא עולם. לעולם שכולו טוב. הוא מת על קידוש ה' בדיוק כמו שרצה. כשחזרתי כולי ממרר בבכי הביתה, מצאתי את אימי שוכבת על מפתן הבית ללא רוח חיים. שני הורי מתו באותו יום. יום למחרת הם היו אמורים לשמוח איתי על הגעתי לגיל מצוות, אך הגורל רצה אחרת. מאותו יום החלטתי לנקום את נקמת מות הורי. רציתי לעשות הכל כדי להרוג את החייל הגרמני שמשך בטבעת החנק ובגללו אבי נהרג. אך אלו היו רק דיבורים של ילד בן שתים עשרה. לאחר כמה שנים התגייסתי לשורות הפרטיזנים, הייתי משתתף בפעולות חבלה נגד הגרמנים, פיצוץ מסילות רכבת וכדו'. חדרתי למפקדות נאציות והוצאתי משם מסמכים סודיים כגון שמות של חיילים שאחראים על מחנות השמדה, תאי גזים וכו'. יום אחד מצאתי מסמך שנקרא 'תוכנית מילוט'. המסמך תיאר תוכנית בריחה של הנאצים אחרי המלחמה. היו שם מסמכים שעליהם רשומים שמות של עשרות חיילים נאצים, שיברחו לארצות שונות תחת שמות בדויים ויתחילו חיים חדשים כאנשים אחרים בלי שאף אחד יידע על עברם. הנאצים גילו שלקחתי את המסמכים שהיו יקרים וחשובים להם מכל, הם רדפו אחרי ולא שקטו עד אשר יתפסו אותי. אך אני הצלחתי להימלט עם המסמכים עד שנגמרה המלחמה, והגעתי בסופו של דבר לארץ. ידעתי שאני מחזיק בידי אוצר גדול שיכול לעורר מהומות. המסמכים שמורים עד היום בתוך הכספת. הגיע הזמן שנפתח אותם ונגלה את הטמון בתוכם. נוציא את האמת אל האור. אולי עוד אזכה לנקום את מות שני הורי." זאב סיים את סיפורו המרעיש. הוא נאנח ונשם נשימות ארוכות כאילו הרגע גמע ריצה של קילומטרים.

מצטער על ההפסקה הארוכה. עשכיו אחרי שתקופת הבגרויות הסתיימה אשתדל לחזור לכתוב. קולה של הדיילת הכריז ברמקול: "נוסעים יקרים, נא להדק חגורות בטיחות. בעוד כ- 5 דקות אנו נוחתים." מתן הביט בג'ק היושב מימינו. הוא היה שעון על כיסאו כשראשו שעון בין ידיו. עיניו היו עצומות ועל אוזניו היו צמודות אזניות גדולות. מתן נגע קלות בכתפו. "עוד מעט אנחנו נוחתים, תתעורר." ג'ק פקח את עיניו, מתח ידיו לצדדים ופיהק פיהוק רחב. ג'ק היה בחור גבוה וצר. הוא לבש חולצת טי קצרה ומכנסי ג'ינס קצרות שהיו קצת קרועות. הדבר שהכי בלט בו היה שפע של שער ארוך שירד משיפולי מצחו עד לכתפיו. משקפי שמש גדולות היו מונחות על ראשו. הוא קם והרים את תרמילו על גבו ועמד ליד דלת המטוס. מתן עשה כמוהו. דלת המטוס נפתחה וכבש המדרגות ניגלה לעיניהם. נוסעים רבים נדחקו ביציאה עם מזוודותיהם. מתן וג'ק ירדו מהמטוס ולעיניהם ניגלה שדה התעופה של העיר מומבאי שבהודו. הם חיפשו בתוך ים האנשים מישהו שיקבל את פניהם. ג'ק הצביע על אדם נמוך קומה בעל חזות הודית שעמד ליד מכונית והחזיק בידו שלט באנגלית שעליו היה כתוב את שמם. ג'ק התקרב אליו. הוא ברך לשלומו ולחץ את ידו. ההודי דיבר אנגלית רצוצה: "ברוכים הבאים, בואו תיכנסו אני יביא אתכם ליעדכם." הם שמו את התיקים בתא מטען ונכנסו פנימה אל הרכב. ג'ק אמר לנהג את הכתובת המדויקת: "מלון לודן, רחוב אינדיאן 18." "אין בעיות." אמר הנהג והמונית זינקה. תוך 20 דקות הם הגיעו למקום. מולם ניגלה המלון מרשים ביופיו. חזית המלון הייתה מפוארת ביותר. מזרקת אבן ניצבה בכניסה. נחשולים אדירים של מים פרצו ממנה לגבהים. מצידו השמאלי של המלון היה אגם ברבורים קטן. שלושה ברבורים צחורים שטו בו באלגנטיות. מדרגות שיש גדולות ומסותתות להפליא הובילו לפתח המלון. ג'ק ומתן נכנסו. הם התרשמו מגודלו ויופיו של המלון. ג'ק החליף כמה מילים עם הפקיד והלה מסר לו מפתח. "חדר 417 קומה 5. אם ישנן בעיות כלשהן, תמיד תוכלו להתקשר לקבלה." ג'ק לקח מידו את המפתח ואמר למתן: "קדימה בוא." הוא הזמין מעלית והיא לא איחרה לבוא. הם עלו חמש קומות והגיעו לחדרם. החדר היה נאה ומרווח. בפתח החדר ניצב אגרטל זכוכית גדול עם פרחי בר ריחניים. שתי מיטות רחבות מוצעות היו צמודות אחת לשנייה. מול המיטות היה מדף עץ שעליו ניצבה דוממת טלוויזיה ענקית. בפינת החדר עמדה כורסה גדולה ומרווחת שלתחתיה הדום לרגליים. אפילו בר משקאות היה שם. המון סוגי שתייה היו בו מתה צמחים ועד בירה לבנה. היה גם מקרר קטן לאחסון שניפתח אוטומטית בלחיצת כפתור. מנורת קריסטל האירה את החדר באור עמום בוהק. "אני מציע שנפרוק את הדברים ונלך לישון." אמר ג'ק. "מחר מצפה לנו יום עמוס." * * * הכפר הערבי 'דיר אל קאסם' נם את שנתו. ציפורה יצאה בלאט מהבית לאחר שוידאה שבעלה ישן. השמים היו זרועים כוכבים. הרחוב היה ריק. רק קול הצרצרים הפר דממת הלילה. היא ניגשה אל הטלפון הציבורי שעמד בקצה הרחוב, הסתכלה בחשש לצדדים לוודא שאף אחד לא מסתכל, ובידיים רועדות חייגה לאביה. היא קיוותה בכל ליבה שהוא יענה. * * * צלצול הטלפון ניסר את הדממה. פינחס הרים את ראשו מהגמרא. 'מי מתקשר בשעה כזאת?!' הוא התלבט אם לעצור את הלימוד וללכת לענות. 'נו, בשביל שיחת טלפון לא צריך להפסיק מלימוד תורה.' חשב. אך משהו בליבו אמר לו שהוא חייב לענות. הוא סגר את הגמרא, יצא מהחדר והרים את שפופרת הטלפון. "הלו." הוא אמר. דיבור מקוטע נשמע מהעבר השני של הקו. ניכר היה שהדובר לחוץ במיוחד. הקול היה מוכר לו."שלום אבא זו ציפורה אני לא יכולה לדבר הרבה, אני מדברת מטלפון ציבורי, מצותתים לי לשיחות. אני נמצאת בצרות, בעלי כל הזמן מכה אותי, תבואו לחלץ אותי כמה שיותר מהר. אני חייבת לנתק אז ביי, נשיקות לכולם." השיחה נטרקה. נדמה היה לו שהוא שמע מיד אח"כ קול של סטירת לחי. הוא קיווה מאד שלא קרה לה כלום. * * * ציפורה עדיין החזיקה את שפופרת הטלפון בידה. נדמה היה לה שהיא שומעת מרחוק קול נהמת מכונית. חששה התאמת. מכונית ב.מ.וו שחורה הגיחה מקצה הרחוב. היא נעצרה בחריקת בלמים לידה. דלת המכונית נפתחה וממנה יצא גבר ערבי לבוש שחור, הוא התקרב אליה תלש את שפופרת הטלפון מיידה וסטר לה על לחייה. "הזהרנו אותך פטמה, לא לעשות שיחות עם אנשים זרים, אני רואה שלא למדת לקח." אמר לה בכעס. "כנסי למכונית." הוא ציווה. היא צייתה לפקודותיו ונכנסה מפוחדת למכונית. המכונית עצרה סמוך לביתה,היא יצאה והערבי נעמד מולה. "אם עוד פעם אחת אנחנו נתפוס אותך עושה את זה שוב רע ומר יהיה גורלך." הוא איים. היא הנהנה בראשה ועלתה לביתה שמחה שלפחות הצליחה לדבר עם אביה. * * * מתן התעורר משנתו. לרגע תעה היכן הוא אך מיד נזכר. ג'ק כבר היה ער ולבוש, יושב רגל על רגל על הכורסה עם כוס קפה וקורא עיתון. "אוהו, טוב שהתעוררת. קדימה תתלבש, נאכל ארוחת בוקר ונתארגן ליציאה. מצפה לנו יום גדוש טיולים." מתן קם בעצלתיים, התלבש בזריזות, והוציא את תיק התפילין מתרמילו. ג'ק הרים את ראשו מהעיתון. "אני רואה שעדיין לא זנחת לגמרי את מנהגיך הישנים." הוא אמר בחיוך. מתן לא ענה לו. אמנם הוא באמת נטש כמעט לגמרי את הדת, אך תפילין הוא תמיד ימשיך להניח. ג'ק הביט בו בשעה שכרך את רצועות העור על ידו ומלמל את הברכות. ג'ק ראה שכל הניסויים וההפצרות שלו להניא אותו מהדת עדיין לא עוזרים ממש. הוא חייב לעצור את זה מתישהו. "תעשה טובה אין לנו זמן עכשיו לשטויות האלה, אנחנו ממש ממהרים." דחק בו. מתן לא התייחס והמשיך בתפילה. הוא גמר להתפלל בזריזות, ללא כוונה ממש בשעת התפילה. הוא חלץ את התפילין וקיפל אותן במהירות והכניס אותם בחזרה לתרמיל וירד עם ג'ק לחדר האוכל שהיה בקומה התחתונה. התפריט היה עשיר ומגוון. חביתות מכל הסוגים, מבחר סלטים משובחים, שלל סוגים של ממרחים, דגני בוקר מזינים וגם קינוח שכלל עוגת פאי שוקולד עם ניחוח מגרה, קערת ג'לי אדום מתוק ופלחי אבטיח מסודרים למופת בצלחת חרסינה גדולה. הם מצאו לעצמם שולחן זוגי והתיישבו לאכול. ג'ק הסביר למתן תוך כדי שהוא נוגס בלחמנייה שמנה עמוסה כל טוב, מה הם הולכים לעשות היום. "היום נצא לטייל בהרי הימלאיה שבהודו, נחצה את הנהר גנגס ונגיע לעיר אגרה ששוכנת לגדותיו. ביער נמצא אחד משבעת פלאי תבל, הארמון המפורסם הנקרא 'טאג' מהאל' שבנה הקיסר מוגולי שאה ג'האן כדי להנציח את אשתו. זהו סיפור מיוחד בפני עצמו.אח"כ נעשה פיקניק ביער מאניפור ונחזור למלון. בקיצור הולך להיות לנו יום מטורף." לאחר שגמרו את הקינוח וניגבו את שאריות האוכל מפיהם, הם עלו לחדר והתכוננו ליציאה. הם ירדו לחניון ויצאו לטיול עם רכב שג'ק סחר במיוחד. מתן חשב על היום המהנה שהולך להיות לו.

צלצול הטלפון נשמע היטב בחלל הבית. פנחס ניגש להרים את השפופרת. "שלום, ר' פנחס? מדבר צבי כהן הר"מ של מתן. " "אה, שלום." ענה פנחס. הוא חשב שהוא מתקשר בקשר למתן. אך לא. "זה בקשר ליד לאחים." אמר ר' צבי. פנחס ידע שר' צבי כהן וגם ראש ישיבה עובדים ב'יד לאחים'. הוא קיווה שיש בפיו רק בשורות טובות. "אני שמח לבשר לך." פתח צבי. "שהשגנו ב"ה רשימה של מבוקשים וביניהם גם הבעל של ביתך, ציפורה. חלק מהאנשים הם אחראים לכמה פיגועים." "יופי ב"ה, אני שמח לשמוע." אמר פנחס. בלי נדר עוד כמה ימים נצא לפעולת חילוץ. נקווה שה' יהיה בעזרנו." אמר ר' צבי. "אני מקווה מאד שהפעולה תצליח." אמר פנחס. * * * שלושתם כבר היו על המכונית בדרכם לשדה התעופה. יוסי שאל את בועז היושב על ההגה: "דיברת כבר עם המשטרה שיוציאו צו איסור יציאה מהארץ למתן ולאיש שכנראה איתו?" "פנחס דיבר איתם." ענה בועז. "שאל אותו." "כן אני דיברתי איתם." אמר פנחס. "היה לי קצת לשכנע אותם. הם בהתחלה טענו שהילד הלך מרצונו ואין להם שום עילה לעצור אותו, אבל אז אמרתי להם שראיתי ערבים נכנסים לבית של ג'ק המסתורי הזה והראיתי להם את התמונות והם אמרו שיכול להיות שהם באו לתקן איזה מזגן או משהו, בהתחלה לא חשבתי על זה אבל אז טענתי שאם כך לא צריך כל כך הרבה ערבים מספיק אחד או שניים ולמה הם דפקו בצורה מיוחדת והם היו צריכים להגיד איזה סיסמה ולמה תוך 40 דקות הם כבר הגיעו לשדה תעופה. הם ירדו מהרכב ונבלעו בתוך ים האנשים ששטף את שדה התעופה. קשה היה למצוא מישהו בתוך כל הבלגן הזה. בועז הציע שהוא ילך למודיעין לברר האם השמות של מתן וג'ק נמצאים ברשימה של היוצאים מהארץ בטיסה של 3:45, ויוסי ופנחס ילכו לחפש את השוטר או את מתן. הם ראו אותו נבלע בתוך ים האנשים ומפלס לו דרך ביניהם. בועז הגיע למרכז שירות הנוסעים, המתין בסבלונות עד שיגיע תורו ואח"כ ניגש אל הפקידה וביקש ממנה לברר האם השמות של מתן וג'ק נמצאים ברשימה. הפקידה עיינה כמה דקות במסך שמולה ואחר כמה זמן אמרה: "לא, אני מצטערת, אבל אני לא רואה את השמות האלה מופיעים ברשימה. בועז התאכזב. "לא?!" הוא חשב אולי הם דחו את הטיסה. "את יכולה לבדוק לי בבקשה ברשימה של הטיסה הבאה?" הוא שאל. היא עיינה שוב ואמרה: "מצטערת, גם ברשימה הזאת הם לא מופיעים." "אולי ברשימה של הטיסה הקודמת?" ניסה בועז. אך גם ברשימה הזאת הם לא הופיעו. הוא ביקש ממנה לחפש בכל הטיסות של אותו יום. "מצטערת, הם לא מופעים בשום מקום." בועז חזר מאוכזב לשאר חבריו. הוא ראה אותם שחים עם שוטר שהחזיק בידו שלט שעליו כתוב: 'מתן גורן' בועז הודיע להם שאין טעם לחפש אותם, הם לא נמצאים ברשימה. "אל תדאג." אמר השוטר, ושפמו התנודד מתי שדיבר. "עדיין יש טעם לחפש אותם." "אך קודם כל אני יציג את עצמי, שמי מוריס בוסקילה ואני נשלחתי מטעם המשטרה לעזור לכם להחזיר את הילד האבוד." בועז לחץ את ידו. "נעים מאד, אני בועז." השוטר ערסל את כרסו. "יכול שיש להם דרכונים מזויפים." הוא אמר. "אנחנו צריכים לחפש מישהו שקצת דומה למתן." ב- 3:40 נשמע קול כרוז נשי: "נוסעים יקרים, הטיסה להודו של מטוס 455 יוצאת בעוד 5 דקות." בועז, יוסי, פנחס והשוטר, תרו בעיניהם אחר מתן או מישהו שמזכיר אותו. אך לא עלה בידיהם כלום. שום אחד שדומה למתן לא נראה באופק. המטוס החל להמריא., והם ידעו שאין להם כבר סיכוי למצוא אותו. הם חזרו בתחושה של כישלון והחמצה. * * * באותו זמן, התכנסה קבוצת ערבים במרתף סודי בבית ברמת- גן, ושחה ביניהם. ראש הקבוצה 'מוחמד אל עזאת' ערבי גבוה וקצת שמן עם שפם עבות וכאפיה שעטפה את ראשו, דיבר: "השלב הראשון במבצע הסתיים. הדג נלכד ברשת, הצלחנו לצוד את הבחור. ג'ק, הלא הוא מחמוד, הצליח לפתות את מתן לצאת איתו לחו"ל באמתלה של טיול ברחבי העולם. הסית אותו נגד הישיבה שלו ובמיוחד נגד הרב שלו ורה"י שהם דמויות מרכזיות במבצע, וגם בכלל נגד הדת. הם אתמול כבר טסו להודו, יטיילו קצת, כדי לגרום למתן להאמין לו, הוא יסביר לו "כן." ערבי צעיר בשנות העשרים לחייו קם ודיבר. הוא היה שחום עם תווי פנים ברורים, לחייו הלא מגולחות השוו לו מראה של אסיר. "אמרת שמתן הגיע לפה, לבית של מחמוד, לפני יומיים ומשם הם החליפו רכבים. המשטרה ומי שמחפש אותו, גילו את הרכב של מתן או של אבא שלו, עובדה שהרכב כבר לא פה, עכשיו הם יעשו חיפוש בבית ויגלו את מקום המפקדה שלנו , ואולי גם ממצאים שיוכלו לסייע להם להוביל אל מתן." הוא התיישב בחזרה ונתן לראש הקבוצה לדבר. "אל תדאג." הוא אמר לו. "אנחנו נמצאים במרתף תת קרקעי עמוק מתחת לאדמה, אין כמעט כל סיכוי שיגלו אותנו." הוא כחכח בגרונו והמשיך: "וחוץ מזה הכנו להם תרגיל קטן." הוא עצר לרגע והתקרב אל הנוכחים כממתיק סוד. "הנחנו כמה מסמכים מזויפים באחד החדרים כדי להטעות אותם. רק הפרט הראשון שמתן יגיע לבית של ג'ק, מחמוד, ומשם יחליפו רכבים, נכון. משם הם באמת המשיכו לדירה של אבו לטיף." אבו לטיף חייך וקד קידה קטנה לעבר הנוכחים. "הם באמת חושבים שהם נסעו לאיזה זקן אחד בתל- אביב ששילמנו לו כסף כדי שיגיד שמתן וג'ק היו אצלו. מתן ומחמוד כבר טסו אתמול להודו והם חשבו שהטיסה היום כמו שהיה כתוב במסמך. ואכן הם בלעו את הפיתיון." אל עזאת גמר לדבר ונתן לנוכחים לשאול שאלות. אחד הנוכחים קם ושאל: "יכול להיות שבזמן שמתן ומחמוד מטיילים להם בהודו, אנשי 'יד לאחים' בינתיים יפרצו לכפר ויבצעו את זממם. אנחנו צריכים כמה שיותר מהר להשיג את הרשימה ולחבל להם בתכניות." מוחמד אל עזאת ענה לו: "הם לא יהיו כל כך הרבה זמן בהודו. הם יחזרו תוך שבוע לפחות. וחוץ מזה אנחנו כמעט בטוחים שיד לאחים לא יתחילו את פעולת החילוץ שלהם בימים הקרובים.הם בטח למדו לקח מהפעולה הקודמת שנכשלה." מוחמד אל עזאת שאל אם יש עוד שאלות, משלא ענו לו, הוא חתם את האספה. "טוב אז זהו להיום. ניפגש בקרוב לדיון נוסף. האספה נסגרה." כל הנוכחים התפזרו איש איש לביתו.

בס"ד "יאלה, נימאס כבר! חם כל כך!" "נכון גאון, עכשיו קיץ... למה ציפית?" "ציפיתי שלא יהיה כל כך חם, אך הציפיות שלי לא מולאו... בואי נלך לקנות קרחונים מהקיוסק של קובי". שיחה זו התקיימה ביום קיץ לוהט במיוחד, שתי החברות ששמם הוא נירית ונעמה התהלכו בזמן החופש הגדול ברחבי קיבוצם, מביטות סביבם ומסתכלות על הנוף, ליד הרפת התהלכו פרות משוחרות לועסות לאיתן את העלים הירוקים לידן התהלכו עגלים קטנים ויפים שגעו בקול חמוד, הן פנו לשביל שמוביל ללול קרקורי תרנגולות נשמעו עוד לפני שראו את הלול, שם מתחת לשככה מוצלת היו מאות תרנגולות מקרקרות ומחפשות גרגירי אוכל, מי שרצה לעבור ליד הלול "עוד יומיים אנחנו הולכים כל החברה לים, את באה?" צעקה נירית תוך כדי ליקוק קרחון. "לא שמעתי מה אמרת!"צעקה נעמה. "חכי שנעבור את הלול, אני אגיד לך אחרי זה" צעקה בחזרה נירית. הן עברו את הלול והמשיכו בשביל שניכנס בחזרה לקיבוץ, לכיוון הקיוסק של קובי, סוף-סוף הן יכלו לדבר בשקט ולשמועה אחת את השנייה. "אמרתי" התחילה עופרה "אמרתי, שאנחנו הולכים כל החברה לים, ביום שלישי אולי, את באה?"שאלה נירית. נעמה הסתכלה עליה במט מצחיק "את יודעת שאני לא יכולה יש לי עבודה, ואת יודעת את זה, ואת לא צריכה להמשיך לשגעה לי את השכל!" אמרה נעמה בחיוך "טוב שיש לי עבודה, זה ממש טוב שיש לי עבודה!" שמחה נעמה. "אבל למה? יש לך עבודה? למה את לא נהנית? חופש עכשיו! את לא אמורה לעבוד. ובכלל למה את עושה את זה?" שאלה נירית בסקרנות. נעמה קימטה את פרצופה "טוב, אני יגיד לך, וזה רק בתנאי שתבטיחי לי שלא תספרי לאף אחד, לשום בנאדם בעולם כולו, שמעת!" אמרה נעמה ברצינות. "טוב, אני יבטיח, למה את כל כך סודית? מה הבעיה?" שאלה נירית כשהיא לא מבנה על מה כל הסודיות הזאת. "תקשיבי, ואל תגלי, אני רוצה לקנות סוס, מבינה, אני רוצה סוס, שהיה שלי, רק שלי ולא של הקיבוץ, וכידועה סוס עולה הרבה כסף!" אמרה נעמה. "סוס!?!..."צעקה נירית כשהקלטה את ה"סוד הגדול". "שש... תהיי בשקט! הבטחת משהוא ואת צריכה לקים אותו לא כולם צרכים לדעת מה אמרתי לך!" אמרה נעמה והסתובב בבהלה כשקלטה בזווית עינה משהוא עומד מאחוריהם, "הי, מה נישמע?" היה זה גל בן כיתתם "מה אני לא צריך לדעת? ומה אמרת לנירית?" שאל גל בתמיהה "זה כל כך מתאים לך להופיע ככה בשקט מאחורי אנשים ולהקשיב לשיחותם..."צחקה נעמה צחוק מתגלגל שסחף עד מהרה גם את גל ונירית שעמדו לידה, "מה שאתה לא צריך לדעת לא תדע! ומה שכן, "אה, טוב שהזכרת לי, יוני המדריך ביקש ממני לקרוא לכן לפעילות שתתקיים עוד מעט בחצר בית הספר, אני באתי לקרוא לכן וראיתי שאתן לא בבית אז הלכתי לחפש אתכן ברחבי המושב, בגלל שנחשתי שאתן תטיילנה להנאתכן כפי שאתן עושות תמיד..."אמר גל וחייך. "הי, תסתכלו זה אורי הולך להנאתו" אמרה נעמה "באו נלך לקראתו, כנראה גם הוא הולך לפעולה, אורי, אורי" קראה נעמה "חכה לנו אנחנו גם באים" אמרה ורצה לקראתו כשנירית וגל מצטרפים אליה לריצה. "הי" אמר אורי, הלא הוא אריאל בקיצור שמו "אתם גם באים לפעולה?" שאל אורי "כן, לכן קראנו לך "אמרה נעמה מתנשפת מהריצה "מעניין מה יוני יגיד הפעם, אולי משהו על החופש?"חשבה נעמה בקול "אני חושבת" אמרה נירית "שהוא ידבר על הטיול שלנו, הטיול שאנחנו עומדים לעשות, מן הסתם הוא ידבר שוב על הזהירות בחופש וכמה שזה מסוכן ובלה, בלה, בלה... סתם שטיות, אנחנו כבר שמענו את זה עשרות פעמים" אמרה נירית כשהיא מסתכלת בצער על אני יקבל בברכה ביקורת להמשך הסיפור ולשיפור רמת הכתיבה.

סיפור זה נכתב בהומור בלבד ללא כוונה להשמיץ חלילה את נוער הגבעות או את תושבי יהודה ושומרון פרק ב- מרד בשם האלוקים בית הכנסת של ההתנחלות "אלון מורה" היה כמעט ריק באותה שעת צהריים מנומנמת של יום קיץ טיפוסי. חוץ מחבורה קטנה של נערים שעסקו בלימוד כתבי רבי נחמן מברסלב בקולי קולות וזקן עם רצח בעיניים שעיין אותה שעה בספר הזהר ולידו ערמה של ספרי הרב כהנא, לא שהה שם איש. לפתע נפתחה דלת בית הכנסת ושני ספק נערים, ספק בחורים נכנסו פנימה ופנו הישר למקומו של הזקן התמהוני. אכן היו אלה מנהיג המורדים ויועצו. היועץ פנה אל הזקן ושאל אותו בשקט "מתי נוכל לדבר עם הרב בארבע עיניים?" הזקן (שאם קראו לו, כשקראו לו, היו קוראים לו מקסימום "כבודו") נפנה בפתאומיות לראות מי כל כך מכבד אותו. הוא ראה את הנערים והחליט בשיקול מהיר של המצב להמשיך להראות אדיש. "אני מבין" אמר ליועץ "שרק אתה רוצה לדבר איתי". "לא מה פתאום"! אמר היועץ, " גם החבר שלי רוצה לדבר איתך". "אבל אמרת" ,השיב לו הזקן "שאתה רוצה לדבר איתי בארבע עיניים". היועץ ציחקק בנימוס. "אמרו לי שכבודו הוא אדם שנון " החניף, "ובכן מתי נוכל להיפגש עם הרב?" שאל. הזקן השיב "בעוד חצי שעה על הספסלים פה בחוץ". המנהיג והיועץ הודו לו ויצאו אל מחוץ לבית הכנסת. הזקן עקב אחריהם במבטו עד שיצאו ואז הניח את הספר שהיה בידו ושקע בזכרונות. הוא נולד ברובע היהודי בעיר העתיקה שמונה שנים בדיוק לפני שפינו הבריטים את ירושלים. הוא נולד עם עודף מרץ ופראות שחרגו בהרבה ממה שמכונה היום "היפראקטיבי". יתכן שאם היו ברובע היהודי של אז פסיכולוגים, אפשר היה לטפל בבעיה, אולם ככל הנראה היה ברובע היהודי של שנות תש"ז -תש"ח יותר צורך בלוחמים מאשר בפסיכולוגים ובעייתו של הילד נותרה ללא מענה. מאז גיל חמש הוא בילה את זמנו בהשלכת אבנים אל בתי ערביי ירושלים שכבר חצי שנה לפני מלחמת ששת הימים מתפרקת הכת עקב מות מנהיגה בתאונת דרכים. פנחס עובר משבר רוחני חמור ושוקל לנסוע למזרח הרחוק ולהפוך לנזיר במנזר מבודד כלשהוא אלא שאז, פורצת מלחמת ששת הימים ופנחס שומע על חבורת אנשים שמתכוונת לעלות למקום שנקרא "סבסטיה" והממשלה מתנגדת להם בכל תוקף. הוא מתלהב מהרעיון והופך לנוכח קבוע בכל העליות לאותה תחנת רכבת שנקראת "סבסטיה". כשמציעים לראשי המתנחלים (שאז עדיין לא נקראו בשם זה) הזקן התנער מזכרונותיו והביט בשעונו. עוד חמש דקות הוא יצא לדבר עם הבחורים שמחכים לו בחוץ. הם נראים כמו שני נערי גבעות טיפוסיים. אולי יציעו לו תפקיד רב חשיבות במערך הארגוני של "נוער למען ארץ ישראל"- ארגון הגג של נערי הגבעות. ואולי יתנו לו תפקיד הסברתי חשוב... הוא הביט בשעונו הישן , קם ממקומו בכבדות ודידה על מקלו החוצה. בחוץ ישבו המנהיג ויועצו ושוחחו ביניהם. "הזקן הזה נראה לי הזוי לגמרי" אמר המנהיג. "נו" אמר היועץ , "זה בדיוק התפקיד שלו" . עוד הם מדברים, נשקפה דמותו של הזקן בפתח בית הכנסת. "עכשיו" אמר היועץ בלחש. "תיתן לי לדבר ותנסה להראות כאילו אתה מכבד אותו". המנהיג הנהן בראשו וניסה להגיד משהו אולם הזקן כבר היה קרוב אליהם. "שלום הרב" אמר היועץ . "בא תשב כבוד הרב". הזקן הפנה אליהם את עיני הפלדה הכחולות שלו "אני מאוד מקווה שלא באתם סתם לבטל את זמני. אני אדם עסוק מאוד כידוע לכם בודאי". היועץ התאפק שלא לגחך. "כן ודאי כבוד הרב! אני בטוח שאחרי שתשמע את מה שברצוננו לומר לא תתחרט על שנתת לנו מזמנך היקר. ובכן ניגש לענין". היועץ סיפר לרב הזקן את קורתיה של קבוצת המורדים. מאז שדניאל המנהיג פיתח את הרעיון אחרי "שעות רבות של חשיבה מעמיקה" ועד להצטרפות היועץ. הוא סיים את סיפורו בתארו את הנחות היסוד של המורדים. הזקן פלט קריאת תדהמה ואמר "אתם ממש גיבורים! במה אוכל לעזור לכם?" היועץ חייך לפני שהטיל את הפצצה "אנחנו רוצים אדם בעל עוצמה רוחנית שיהיה לנו לרב... לאחר מחשבה מעמיקה החלטנו שאתה מתאים לתפקיד! האם תסכים להיות לנו לרב?" הזקן שכח שהחליט להראות אדיש וכמעט צעק "בודאי שאני מסכים מתי אוכל לבוא למאחז שלכם?" "כבר מחר. ודרך אגב", שאל היועץ, "איזה שם אתה מציע למרד?" פני הזקן להטו והוא אמר את השם "מרד בשם האלוקים!"

שרוליק הולמשה 3 כמו כל יום ישב הבלש המדופלם בכורסתו בעודו מפריח טבעות עשן ממקטרת הלבונה המפורסמת כשכולו שוקע במחשבות ופותר תעלומות בעולמות העליונים,לפתע נכנס משמשו הנאמן,רב יענק'ל. "אוה, רב יענק'ל!" פנה רבינו אל המשמש בעליצות."אני מניח שהיית אצל דוקטור איליהו ישלווודקה ולקחת ממנו מרשם לתרופה לאמך החולה ומשם הלכת לבית המרקחת והבאת את התרופה,האם אני צודק?" למרות שהמשמש היה רגיל לכושר הנבואי של רבו,הפעם זה כבר עבר את הגבול! איך הרב ידע?,הוא עמד נפעם,המום כולו ופיו פעור. כדרכו בקודש,ליטף הרב בחיבה את זקנו הארוך והלבן כשלג וענה בחיוך:"חס וחלילה!,אין פה שום נבואה אלא רק צירוף של היגיון וגאונות,כמו שאני תמיד אומר,בבוקר אמרת לי שהינך יוצא לסידור דחוף,כשבאת לא יכולתי שלא לזהות את סימני המלט שעל נעליך,לכן הבנתי שהלכת לקופת החולים,שם בונים רצפה מבטון ואי אפשר שלא לעבור שם בכניסה למרפאה,כיוון שכפי ששמתי לב אתה,ברוך ה' בריא כמו שור,מוכרח הייתי להסיק כי רווק כמוך יכול ללכת לקופת לאחר כמחצית השעה יצא רבי שרוליק מבית המרחץ כשכולו מדיף ריח שמפו אצות-ים."עכשיו אתה רענן!,חצי שמפו שפכת על עצמך, אה!,כמדומני שבמקלחת הספקת לשיר את כל הלהיטים הלוהטים החסידיים שיצאו במאה שנה האחרונות!" אמר רב שרוליק במבט נוזף. "טוב,לא נורא,יש לנו כרגע תעלומה! האדמו"ר הידוע בעל האיגרות מוישל'ה,בדיוק סיים לכתוב את החלק האחרון של ספרו הקדוש,הוא שלח את משמשו להביא את הספר לבית הדפוס ובדרך פתאום התנפל עליו נער צעיר אך חסון,העיף סנוקרת אדירה לפרצופו וגנב את הספר,לא היו כל עדים לדבר למעט צמד ישישות כבדות משקל וכבדות שמיעה ,הם לא שמו לב למתרחש ואחת מלמלה משהו על תרנגולת ורודה.ערכו של הספר לא יסולא מפז ועל כתיבתו שקד האדמו"ר במשך לבסוף ניגש אל רב מנדל,בנו של הרב ששמר על אחותו הזאטוטה שתחבה את אצבעה במרץ לתוך האף הזערורי שלה.רב מנדל היה עלם חמודות ותלמיד חכם גדול, חרף גילו הצעיר,הוא היה רזה כמו מקל סנוקר ובעל פרצוף עכברי למדי שזקנקן שחור עיטר אותו.רבי שרוליק פנה אליו וביקש לדעת מה פשר המהומה.ורב מנדל סיפר: "היום,כשאבי מורי נח מנוחת צהרים,אתם יודעים,הוא לומד תורה כמעט כל הלילה!,ובכן,כאשר הוא נח לפתע פתח אלמוני את הדלת ירה שתי יריות באקדח בעל משתיקול,לכן גם לא שמענו דבר,וברח מותיר אחריו את המפתח בתוך המנעול,למרבה הנס,ברוך השם לא קרה לאבי היקר שום דבר מלבד פציעות קלות,הברנש החטיא בצורה איומה,כנראה הוא לא היה מיומן,אך ניתן לומר בודאות שהיה זה נסיון לרצח ולא איום בלבד,הברנש ככל הנראה לבש כפפות ולכן לה היו "אשמח אם נאמר לי את פרטי המעשה של גניבת הספר,קרוב לודאי שיש קשר בין המקרים!"אמר רב שרוליק. רב מנדל מחה את דמעותיו והמשיך:"ובכן,כידוע,אבי שקד על כתיבת ספרו "האגרות מוישל'ה" במשך למעלה משנה,סוף סוף הוא סיים לכתוב ושלח את המשמש שלו,רב גיעצל'ה,עם העותק הבודד,ואז,בעודו פוסע באחת הסמטאות התנפל עליו נער חסון,והנחית עליו מכת אגרוף שהיממה אותו והוא נפל מתעלף,הוא הספיק לראות זוג קשישות שישבו על הספסל הירוק כהה שלא שמו לב אליו ואת אחת הקשישות שהיתה מקומטת כאילו עברו אליה חמישים מחרשות בו זמנית,כך הוא רבי שרוליק הודה לו בחביבות ואמר לעוזרו:"בוא,הולכים לזירת הפשע-חדר השינה של הרב". הרב והמשמש פסעו בזריזות לעבר חדר השינה,רבי שרוליק ביקש שיביאו לו את המפתח והוא נכנס.זה היה חדר בינוני,בעל דלת פלדלת,שני מדפים,מנורה,ארון ומיטה. כמטר מעל המיטה היו בקיר שני חורים של כדורים,אחד מעט יותר גבוה מהשני,רבי שרוליק שם לפניו את המפתח ואמר: "המממ... זה לא מפתח גנבים,הוי אומר שזה חייב להיות מישהו שיש לו גישה לחדר,כלומר-לבני הבית, למשמש, למשרתים,לטבח ולמנקות,לכולם יש צרור מפתחות לכל החדרים בבית,או רב מנדל השיב:"היה זה המשמש הנאמן שלו,הוא בדיוק בא להעיר אותו כלפתע מצא אותו גונח מכאבים,כולו מיוסר,הוא הזעיק אותנו במהירות,הוא היה קשור מאוד לרב,כמו אח,והוא לקח את זה קשה!" "אם כך-נלך אליו,אולי יש לו משהו היכול לשפוך אור על התעלומה" פסק רבינו והוא הלך בלוית משמשו ורב מנדל למשמש רב גיעצל'ה. "האתה זה רב געיצל'ה,המשמש שהתקשרת אלי בקשר לגניבת הספר" המשמש,אדם גבה קומה ומרשים נראה עכשיו שבר כלי,כולו רעד כמו פלאפון על רטט,והוא ענה: "אמנם כן,אני עדיין לא יכול לספוג את המכה הקשה,בגללי הספר נעלם,הנער הבהיל אותי והתעלפתי,הייתי צריך להתגבר עליו,הכל באשמתי..." רב יענק'ל ניסה להרגיעו אך הוא כבש את פניו בשתי ידיו הגדולות ובכה."הייתי צריך להעיר אותו דקה לפני,דקה איחרתי והוא כמעט מת...הכול באשמתי..." "התוכל לתאר לי את הפשע לפי מה שראית כשבאת להעיר את הרב?" שאל רבי שרוליק. "לא ראיתי את האלמוני,אולם, הפשע התבצע כך,לדעתי:הגנב בא,פתח את הדלת,היה שם מפתח כשבאתי,אתם מבינים,ובכן,הוא נכנס ופתח את הדלת עד כדי פתח צר,משם נכנס וירה באקדח קטן שתי יריות,היו שתי יריות על הקיר,ואז ברח בהותירו את המפתח במנעול.זה לפי מה שראיתי הפשע...שקרה בגללי,אם הייתי בא מוקדם יותר להעיר את הרב!! הייתי עוצר את הפושע העלוב הזה,הייתי חונק אותו בשתי ידי..." אמר המשמש בבכי. "אני מצטער מאוד לשמוע,אני ממשתתף בצערך" ענה רבי שרוליק ברכות מעושה, אך פתאום הרים את קולו בצעקה רמה-"שקרן!!,איך אתה מעז?,גם גנבת את ספרו הקדוש של הרב וגם ניסית לרצוח אותו! תתבייש!" המשמש,רב מנדל ורב יענק'ל הפנו את מבטיהם המשתוממים לעבר רבי שרוליק שחייך בשלוות נפש,דורשים הסבר. "ובכן,טעיות קטנות יכולת לקלקל את הפשע המושלם,האיש הזה,שכאילו רועד ומצטער על רבו שנפצע,הוא גנב עלוב וגם רוצח מתועב,הוא תמיד חלם להיות כמו רבו,נערץ,מוקף תמידים והחליט לגנוב לעצמו את הספר ולפרסם אותו על שמו,כשהרב שלח אות ללכת לבית הדפוס,הוא החביא אותו והמציא סיפור על נער שהמם אותו במכת אגרוף ועילף אותו,מרוב שרצה שהסיפור ישמע אמיתי הוסיף יותר מידי פרטים ואמר שאחרי הסנוקרת שקיבל,בהיותו מטושטש שם לב לצמד

פתאום התחשק לי להמשיך , סליחה שחיכיתם הרבה זמן ... ואני מקווה שהפרק הבא יהיה ארוך יותר...לונדון/ 1835 הכול היה נראה כשורה באותו ערב בבית משפחת בראון. אבי המשפחה, גו'ן, הסב לשולחן כשלצידו ישובים שלושת ילדיו: קולין, פרד ואן. הוא המתין לרעייתו דבי שתצטרף אליהם. סוכנת הבית, מיסיס הרניגטון הגישה לשולחן את המנה הראשונה: מרק ירקות סמיך ומהביל, וסלט כפרי מתובל היטב. באותו רגע הצטרפה לשולחן דבי. גו'ן פנה אל סוכנת הבית, " הגישי לי בבקשה כוסית קוניאק ." דבי ליכסנה מבט שואל אל בעלה, אולם הוא ביכר להתעלם, ואחר מזג לעצמו כוסית נוספת. דבי נפנתה אל ילדיה והחלה משוחחת עימם בנעימות. אך לפתע הופרה השלווה... ג'ון שכבר היה שיכור כלוט, הנחית מהלומה עזה על השולחן המהגוני והרעים בקול הבס שלו, "שקט!!! איש לא ידבר בנוכחותי!" ילדיו השתתקו בבהלה. אולם דבי ידעה היטב שכאשר בעלה שותה יתר על המידה ההיגיון ממנו והלאה , ועל כן לא דאגה יותר מידי. "שוב העזת לצאת מן הבית למרות איסורי?" הרעים בקולו ונעץ מבט מזרה אימה בדבי. למרות שהכירה את בעלה זמן רב, לפעמים תהתה מדוע בכלל נישאה לו. כאשר היה שותה לשוכרה היא ביכרה לשמור ממנו מרחק בטוח. ג'ון נעמד על מקומו, מתנודד בחוסר יציבות וניגש אל המדף שניצב בסמוך אליו. הוא הושיט את ידו אל רובה הציד שלו ונטל אותו מן המדף. דבי נבהלה,"ג'ון לא!!!" קריאתה הכעיסה אותו עוד יותר והוא שאג בחמת זעם : "אמרתי שאיש לא ידבר בנוכחותי!!! זה ברור ?" ילדיו קפאו על מקומם בבהלה . "ג'ון, הנח בבקשה את הרובה... " התחננה רעייתו למרות שידעה שדבריה יפלו על אוזניים ערלות, אולם היא לא שיערה את העתיד להתחולל--- ג'ון כיוון את הרובה לעברה מבלי לחשוב על תוצאות מעשהו. עיניה של דבי נפערו באימה ואז צנחה על הרצפה , חסרת חיים... זרזיף דק של דם נזל משפתיה ועיניה נעצמו. ילדיה צווחו בפחד וזה מה שגרם לג'ון להתפכח משכרותו לבסוף. כשראה את תוצאות מעשהו הנמהר נפל בחוסר אונים על דבי חסרת החיים. "אוי דבי!"ייבב " מה עשיתי!!!" הוא ניגש בסערה אל דלת הבית ופתח אותה בתנופה , אחר פתח בריצה מטורפת אל עבר הנהר הסמוך. & "ילדי המשפחה התייתמו ביום אחד מהוריהם. " סיימה ננסי את סיפורה המצמרר של נאן. "מנין לכם שאב המשפחה אכן טרף נפשו בכפו? "תמהה איילין. "זה מה שידוע לנו . סוכנת הבית הביאה לכאן את נאן האומללה עוד באותו יום, ומאז היא איננה סועדת עם כולן, אלא רק ביחידות." "זה פשוט נורא. כעת אלך לישון, בכל זאת רק היום הגעתי לאחר נסיעה ארוכה." "הנך צודקת בהחלט! אה, נזכרתי שמחר בערב יערך נשף לציון יובל שנים לבית היתומים. אני מקווה שיש באמתחתך שמלה מספיק מהודרת. " ובאומרה זאת קרצה אל איילין. "נשף?" שאלה איילין בתמיהה. "הנני מקווה שאין זה על חשבון חניכותי! " "בודאי שלא! רוצה שאלווה אותך אל חדרך?" "לא, אין צורך. לילה טוב". "לילה טוב ".

קבלוהו בתרועות חצוצרה! הפרק החמישי של "עד שתחפץ", יוצא סופסוף לאור!! קבלוהו והללוהו! ותודה לכל המעריצים של ישראל (!) ועמית (?) על כל הדחיפות קדימה... מצטערת על הפרק הקצרצר, אנא סלחו. יום נפלא "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׁדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" ישראל התרומם במיטתו. השעה היתה אחת בלילה, והבית דמם. בחדר הסמוך, ידע, חולמת אחותו על החבר התורן שלה. מדהים עד כמה הם שונים. ישראל 'דוס', מקובע בהלכות התורה ובספרים התורניים שלו. ואחותו, לידור, כמו כל בת עשרה 'דתית', מתעניינת בעיקר בבנים ובבגדים. כשהיא לא מתלוננת על גזרתה, כמובן. ישראל מעולם לא מצא עניין בבנות. רובן היו שטחיות, כאחותו, וגם אלו שלא- לא היו קרובות מספיק, מנטלית, כדי לעורר בו עניין. ומלבד זאת, כל קשר שלא למטרות חתונה- והוא בהחלט לא התכוון להתחתן בזמן הקרוב- היה פשוט מיותר. הוא ניגש אל החלון. אוויר הלילה הקיצי הכה בפניו, רוח חמה וגרגירי חול שורטים. מחר יתחיל את שנתו האחרונה בישיבה. שמיניסט. עיני כולם נשואות אליו, כפי שאמרו הר"מים בשנה שעברה. בעוד שבוע יהיה בן שמונה עשרה. אדון לעצמו. כמה מוזר. הוא זכר את שנתו הראשונה בישיבה, חמשוש מפוחד אך חד- לשון ומהיר תפיסה. לא הרבה זמן לקח לשמיניסטים להבין כי הוא אדם שיש לכבדו, ועוד פחות מכך על מנת להבין שהוא איננו מחפש כבוד שכזה. הוא תפס את מקומו בין למדני הישיבה, הרחק מאור הזרקורים. אך הכבוד כלפיו נשאר. מקומו, בחיים כמו גם בישיבה, היה יציב. הוא מצא הנאה בלימוד, תורני וחולי, ובהאזנה למוסיקה 'של דוסים', כפי שכינו זאת חברי בלגלוג. בזמן שהם טרחו והתעדכנו בשירים החדשים ביותר של זמר זה או אחר, או בקליפים הטמאים ביותר של זמרת כזו או אחרת, הוא השקיע את עצמו בשירים של שוואקי, יונתן רזאל, סיני תור ועוד רבים אחרים. את אודי דוידי הוא לא אהב. יותר מדי תופים, יותר מדי קפיצות והשתוללות. יותר מדי אולפניסטי. ישראל בזמנו הפנוי בישיבה, בין מבחן אחד למשנהו, שוחח עם חבריו, כמובן. לא על בנות, כמובן. זה היה תחום שאליו לא התקרב. לא. הם שוחחו בעיקר על הלימודים, על משפחותיהם, על הסניפים השונים. מדי פעם עלתה גם סוגיית ה"התחזקות", כשחבריו ביקשו את עצותיו ועידודו כשנפלו. ישראל עודד, אך מעולם לא ייעץ. "אין לי ניסיון," תירץ. וזה היה נכון. עד עכשיו. לאחרונה החל לפזול לכיוון הבית השכן, מעבר לכביש. עמית, עוד מעט חמשושית, גרה שם. והיא היתה חכמה וחייכנית. וגם נאה, הודה בינו לבין עצמו. אבל לא יהיה שום קשר ביניהם. זה אסור. עד שיחשוב ברצינות על חתונה. בינתיים, ישמור ממנה מרחק. בשבוע הבא היא תהיה בת שמונה עשרה. אדון לעצמה, כביכול. אדון שתלוי באינפוזיות שלו. גם כן אדון. היא שלפה את הפלאפון שלה מן המגירה, אצבעותיה מרקדות על המקשים. את יודעת מה קורה בשבוע הבא? ההודעה מצאה את דרכה אל הפלאפון של מור, חברתה הטובה. בטח! המסיבה הכי שווה שנערכה אי פעם בבית חולים! יאפ. ויום חופש מהלימודים לכבוד החגיגות. :-) לא שמעתי שמינו אותך לדוברת משרד החינוך, מתי זה קרה? מזמן. את פשוט לא מעודכנת. אגב עדכונים, צלצלי כשתוכלי. כן המורה. בסוף שיעור אזרחות. כעבור שלושים וחמש דקות ניגן המכשיר את שיר הנושא של "גברת פלפלת", הצלצול הייחודי למור הנמוכה עד גיחוך. "מה קורה? מכוערת אחת. שוכבת ומסמסת לכל העולם ואישתו בזמן שאני חנוקה באזרחות עם מנחם! חצופה." הלהג של מור מילא את החדר. "הכל טוב, מורוש," חיוך התפשט על פניה של עמית, "רק מתגעגעת. ואתן?" "מתגעגעות? אלייך? לאאא. רוב הבנות פשוט מתות להחליף איתך." מור גיחכה, ועמית צחקה. "כשאחזור אביא לכל אחת אינפוזיה," הבטיחה. "כן, אה? מתנה לקראת בגרות?" הן צחקו. "אז מה," מור אמרה, "איך זה להיות כמעט- עצמאית?" "כמעט- מגניב," עמית התחכמה, "בפרט שאני קשורה לכל העמודי- חשמל האלה מסביב. לא ממש עצמאות." החיוך נמוג מפניה, וכשמור דיברה, גם קולה היה רציני. "את תשרדי את זה, עמית," היא אמרה בביטחון. "אל תדאגי." היתה שתיקה ארוכה, שהופרה רק בקול נשימתן. "אוי, מורי," עמית לחשה בקול חנוק מדמעות, "אני לא בטוחה שאני רוצה לשרוד."

נמחק.

בס"דאני יודעת ששנים עברו מאז שכתבתי לאחרונה אבל פתאום התחשק לי להמשיך... יום ראשון הגעתי אל האולפנא עייפה כל כך עד שבקושי הבחנתי בדינה. הכניסה לאולפנא הייתה יחסית מרוחקת מהכיתה של חניכות שלי והיא הייתה שופת בעצים. דינה אהבה את העצים האלו, היא ישבה שם וכתבה לתוך מחברת. ניגשתי אליה. "שלום דינה, מה שלומך?" "שלום אמונה." דינה השיבה לי בצורה יבשה ומאוד מאופקת. "מה קרה ,דינה? הכל בסדר?" "מה קרה? מה לא קרה...לא. הכל לא בסדר" דינה התפרצה סגרה את המחברת והתחילה לברוח. ניסתי לרוץ אחריה אבל זה לא הצליח לי הייתי עייפה מידי כדאי להתחיל לרדוף אחריה ובנוסף לכל הייתי עם התיק עלי. ישר הלכתי לחדר של הרב יהודה. הוא ישב בחדרו נכנסתי אליו בבהלה. "הרב יהודה, מה קרה לדינה???" "שלום אמונה, בוקר טוב, שבוע טוב. שבי תניחי את התיק אני מבין שכבר נפגשת עם דינה הבוקר." הרב יהודה היה רגוע בצורה שהטרידה אותי איך הוא יכול להיות רגוע?? הנחתי את התיק בכניסה והתיישבתי הרב יהודה התחיל לדבר. "ביום שישי חצי שעה אחרי שהלכת קיבלתי טלפון מאבא של דינה. הוא ביקש את הטלפון שלך. שאלתי אותו למה הוא צריך אותו והוא אמר שהוא רוצה שתבואי אליהם לשבת כי הוא יודע שדינה ממש אוהבת אותך ואם תהיה אצלם בשבת אולי תצליחי להוציא את דינה עוד קצת מהעצבות. ידעתי שאת השבת תהיה עם ידידיה, נכון? (הנהנתי בראשי) כיוון שראיתי כשיצאת מהאולפנא שמכונית עם בחור צעיר באה לאסוף אותך ותיארתי לעצמי שזהו ידידיה ואם הוא הגיע עם לא ידעתי איך להגיב. התחלתי לבכות. חניכה שלי הייתה צריכה אותי ואני אפילו לא הייתי בשבילה טלפונית אפילו. "תודה הרב יהודה, על המידע. אני הולכת לדבר איתה עכשיו ונראה מה יהיה. אני אעדכן אותך מה עם דינה" לקחתי את התיק שלי ויצאתי. לא ידעת מה אני אמורה לעשות. שלחתי לדינה הודעה: "דינה איפה את? אני ממש רוצה לדבר איתך..." אחרי פחות מחצי דקה קיבלתי ממנה הודעה חזרה: "אמונה אני בכניסה לאולפנא באותו מקום." הלכתי לרב יהודה וביקשתי ממנו אישור להכין לדינה שוקו ובמקביל שלחתי לה הודעה: "דינה בואי לחדר של הרכזת חברתית אני דינה הגיע ראו עליה שהיא בכתה הרבה היום, היא נכנסה ונעלתי את הדלת אחריה. "כן דינה מה קרה? אני רוצה שתספרי לי. הבנתי מהרב יהודה שהייתה לכם שבת לא כל כך נעימה." "כן והכל בגללו!" דינה הייתה נחרצת. "דינה, זה לא רק בגלל הרב יהודה זה גם בעיקר בגללי. דינה אני אספר לך משהו אבל את מבטיחה לא לספר לאף אחד?" "כן." "ביום שישי בצהרים התארסתי, אני לא יודעת אם שמת לב לטבעת שלי רוב הסיכויים שלא כי גם הרב יהודה לא שם לב אליה למרות שכל השיחה שלי איתו הבוקר שיחקתי איתה. ביום שישי לא נסעתי הביתה, למרות שתכננתי להיות בבית, כי הוורט היה אמור להיות רק ביום שלישי. הארוס שלי החליט שהוא רוצה שנהיה בשבת ביחד והוא הזמין את ההורים שלי לשבת אליהם. אני לא ידעתי מזה הוא רק התקשר להגיד לי שב- 11:45 אני צריכה להיות מוכנה עם התיק לשבת דינה אני כל כך מצטערת שלא הייתי פה בשבילך... את יודעת שאם היית מתקשרת רוב הסיכויים שהייתי באה. " היה לי קשה לספר לדינה את כל הסיפור זה היה מין חדירה לתוך העולם שכל כך רציתי שעדיין יישאר מחוץ לאולפנא. דינה התחילה לבכות, חיבקתי אותה כל כך כאב לי עליה.

נמחק.  

בס"ד נא לקרוא את הפרקים הקודמים כדי להבין.. האנס האזין לשיחה בין זאב לאשתו דרך מכשיר הציטוט ששתל בחדר ששהו בו. הוא היה מרוצה. הוא שמע הכל. הוא ידע עכשיו את מצבה של חנה, היא לא תצטרך לעבור ניתוח, מזל. הוא הניח שהיא תשתחרר תוך שבועיים שלוש לא יותר מזה, ואת העסק יתחיל לדפוק. אז יגיע החלק העיקרי והקשה של המבצע. הם צריכים לגרום לזוג ליבוביץ' לקחת את העובדת פיליפינית שמשתפת איתם פעולה, ואז היא תרגל אחרי כל מה שקורה בביתם, ותדווח להם. הפתיע אותו מה שהזקן סיפר על הצוואה של אביו, על הציווי שלו לא לנקום בבוס רק אחרי חמישים שנה מסיום המלחמה. עכשיו זה מסביר גם למה הוא נזכר רק עכשיו לעורר מהומות. גם הפרופסור בעצמו שאל מדוע לא רצה הזקן לנקום מייד כשעלה לארץ. הוא חייב להודיע לבוס, הוא ישמח לשמוע על כל הגילויים שלו ועל התקדמותו במשימה. הוא הוציא את הנייד מכיסו וחייג לבוס. האנס שמע צפצופים ארוכים בוקעים מהפלאפון, עברה כמעט דקה והפרופסור לא ענה. חשש קינן בליבו של האנס, בדרך כלל הבוס עונה לו מייד, מה קרה עכשיו? הוא המשיך להמתין, הוא כמעט חשב לנתק, אך אחרי זמן מה מישהו ענה. אך זה לא היה הפרופסור, אבל האנס זיהה את הקול. זה היה בנו של הפרופסור, לואיס, הוא תהה למה הוא עונה, איפה הבוס בעצמו. "האנס, זה לואיס, מה נשמע?." "בסדר מצויין." ענה האנס. "אבל איפה הפרופסור? אני חייב לעדכן בחדשות, יש התפתחויות טובות בקשר למבצע." מהעבר השני של הקו הייתה דממה, לואיס ניסה להגיד משהו אך קולו נחנק. "מה קרה? למה אתה לא עונה לי? תביא לי את אבא שלך, אני חייב לדבר איתו, זה חשוב מאד." האנס היה על סף התפרצות. "האנס, אני נורא מצטער לבשר לך, אבא מת, הוא קיבל דום לב אתמול בערב." האנס לא יכל לעכל את הבשורה. "מה??" הוא צעק. "הבוס מת? מתי, איך, למה לא סיפרתם לי מייד? זאת אומרת שאין טעם להמשיך במבצע? כל מה שעשיתי היה לשווא?" לואיס, בנו של הפרופסור ניסה להרגיע אותו. "האנס תירגע, קח כיסא ושב בנחת, אני יספר לך מה היה." האנס היה כולו נסער. לואיס המשיך. "אתמול בערב אבא חטף דום לב בעת שהזעיק את כולנו לבית לדון בקשר למבצע, באמצע דבריו הוא נפל והתמוטט למול עיננו, כולנו היינו בהלם, הזעקנו רופאים למקום, והם נאלצו לקבוע את מותו." האנס רצה לשאול שאלות. פתאום הכתה בו ההכרה במוחו, הוא הבין את פשר הציווי המוזר שאבא של הזקן כתב בצוואתו. 'לא, לא יכול להיות.' הוא חשב. 'האם הוא נביא? איך ידע שהאיש שרצח אותו, באיזה ישנה הוא ימות, האם זאת הסיבה שלא ביקש לנקום את מותו מייד?' הוא תהה אם לספר זאת ללואיס, בנו של הבוס, הוא בוודאי יצחק עליו. במקום זאת הוא שאל מה לגבי המשך המבצע. לואיס ענה לו. "אבא כתב בצוואתו שגם לאחר מותו המבצע ימשך כרגיל, ואני יפקד עליו, אל תשכח שיש עוד מחברינו שהיו בשואה והשתתפו בהשמדת היהודים, הגזע הנחות, וברחו למדינות אחרות תחת זהות בדויה, אנחנו אחראים לעצור את הזקן היהודי, ולמנוע ממנו לחשוף את זהותם." האנס לא רצה כל כך לקבל את המדיניות החדשה. הוא היה רגיל לקבל פקודות מהבוס בעצמו. הוא אמנם חיבב את לואיס בנו, לואיס היה בחור צעיר בן 22 עדיין רווק, הוא היה גבוה ונאה, שיער בלונדיני חלק, ופנים בהירות ומחודדות, שילוב של אבא גרמני ואמא אמריקאית, אך האנס לא רצה לקבל פקודות ממי שקטן ממנו כמעט בשני עשורים, אבל מה לעשות, זהו רצון הבוס מנוח, וחייבים לכבד אותו, הוא תהה אם חבריו, השותפים במבצע, גם כן חושבים כמוהו. * * * זאב הסתכל בעמוד השער של העיתון. הוא הציץ בכותרת הראשית שהייתה כתובה באותיות קידוש לבנה. "פרופסור ג'ורג' קליין, איל ההון של ניו-יורק, בעל בורסת יהלומים הגדולה ביותר ברחבי ניו-יורק, הלך אתמול בערב לעולמו." 'את מי זה מעניין בכלל?!" חשב זאב. רק הפציעה של אשתו חנה הייתה בראש מעייניו. אבל הוא המשיך לקרוא את הראשונות של הכתבה, על שהפרופסור נפטר מדום לב והשאיר אחריו אישה ובן. הוא לא היה מרוכז, הוא רצה לדפדף הלאה, אך התמונה של הפרופסור צדה את עינו. הוא הביט בה היטב. הפרופסור נראה אמריקאי טיפוסי, בעל שיער מאפיר וקרחת מבריקה, משקפיים נטולי מסגרת עיטרו את עיניו, אך הוא בחן את העיניים שלו, זאב חשב שהוא מדמיין, אך הוא ראה אי פעם את הזוג עיניים הללו, היה בהם מבט די מרושע. 'כן זה הוא.' הוא חשב. ' אני בטוח.' זאב חזר אחורה בזמן. 50 שנה. הוא ראה במוחו את החייל הנאצי העומד ליד חבל התליה, ומושך פעם אחר פעם באנשים שהביאו לפניו. הוא ראה את נחמן הגבאי מפרפר בתוך טבעת החנק. ואז הוא מבחין בחיילים הגרמנים שגוררים את אבא אל הכיכר. התליין לקח את אבא והכניס על ראשו את טבעת החנק. אבא אימץ את הגמרא הקדושה בכח אל ליבו וזעק בקול שמע ישראל ונפח את נשמתו הקדושה. זאב, ילד קטן בן 12 שנים, הביט בעיניו הרצחניות של התליין שמשך בחבל, הוא לא יכל לסבול את המראה הנורא הזה. הוא הזיל דמעות כמים ונתן להם לזלוג על שיערה החלק של דבורה אחותו הקטנה, שהייתה מתחת ידו. 'כן זה אותו אחד, אותו עיניים, עדיין נשארו בו קצת מתווי הפנים השטניות שהיו אז, בשעה שרצח את אביו.' חשב זאב. 'אבל עכשיו הוא מת.' זאב מצא נחמה בסיפור הכואב הזה. 'כן יאבדו כל אויביך אמן.' ואז פתאום עלתה במוחו ההכרה בהבזק פתאומי. 'זה הוא פשר הציווי של אבא ז"ל, אבא רצה שהקב"ה ינקום את מותו, זה מה שקרה עכשיו, לאחר חמישים שנה'. אבל הוא איך הוא היה יכול לחזות את מות רוצחו בעוד חמישים שנה. זאב ידע שאביו היה עוסק בקבלה. אך הוא לא יודע שהוא עוסק בקבלה מעשית ממש, האם המלאכים גילו לו מה יהיה בעתיד? 'זה נשמע לא מציאותי בעליל.' האם ביקש ממלך מלכי המלכים לקבוע מה יהיה בעוד 50 שנה? 'עוד יותר לא מציאותי.' 'אני חייב לברר את הנושא הזה.' חשב זאב בשקט. 'אני צריך לבדוק זאת היטב.' זאב הגיע למסקנה שכל המאמצים שלו היו אולי לשווא. האיש שאותו רצה להרוג במו ידיו, מת בדרך טבעית, וכבר אין טעם לחפש אחריו. אך הוא צריך לברר האם אכן זה באמת הוא, ובנוסף ללכוד את כל החבורה שלו, בטח עוד כמה נאצים הסתתרו גם תחת שמות בדויים, ונמצאים ברחבי תבל, ללא שאף אחד יידע את זהותם האמיתית. הוא חייב ללכת לבקר את אשתו חנה ולעדכן אותה בחדשות. אשמח לתגובות.

"מה קרה הבוקר, אמציה", שאל הרב בקרירות ובפנים חמורות סבר, "לפי השעון שלי השעה כעת 9:15, גם איחרת לשיעור וגרוע מכך לא הגעת לתפילה! מה קרה, אתה אולי לא מרגיש טוב, כואב לך הראש, הלכת לישון מאוחר מדי אתמול בלילה?". "תכל'ס, הרב, אין לי תירוצים. לא קמתי כי לא קמתי. אני יודע שזה לא בסדר אבל אין לי תירוצים", ענה בפשטות. "טוב, תראה, חכה לי מאחורי הדלת של הכיתה אני כבר בא לדבר איתך". "שמע, אמציה, אי אפשר להמשיך ככה. יש כאן מסגרת מחייבת ואתה עושה מה שבראש שלך בלי שום הסבר או סיבה הגיוניים. יום חמישי שעבר לא הגעת לתפילה, אתמול שוב לא הגעת וגם היום הרשית לעצמך לא לבוא, מה יהיה איתך?". אמציה השפיל מבט ולא ענה. קצת חילופי מבטים לא נעימים. "טוב", סיכם הרב, "הפעם אני מוותר לך, אבל בפעם הבאה זה כבר לא יעבור בשתיקה". הרב נכנס לכיתה ואמציה אחריו. אמציה שרך רגליו לעבר מקומו, התיישב ופתח את הרב התחיל קורא: "'ואלו הן הפסולין: המשחק בקוביה והמלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית'- על מה מדובר פה, חבר'ה, לאיזה עניין פסולים פה כל ה'עבריינים' האלה?". יוחנן ישר ענה: "מדובר פה על פסולי עדות וכל המנויים פה במשנה פסולים לעדות". "יפה מאוד יוחנן", אמר הרב. בינתיים יהודה הצביע, "כן יהודה, מה בפיך?". "הרב, למה משחק בקוביא פסול לעדות?". שאלה מצויינת שאלת, אתה יודע מי שאל את זה?". "מי?" "זאת השאלה ----הרב דיבר ודיבר והשיעור נמשך והתארך אבל אמציה לא יכול להקשיב וגם לא התאמץ להקשיב. זה לא שלא היה לו שכל. אבל מה כל זה שווה, מה העניין ללמוד אם רוצים שתהיה צבוע. מה הוא רוצה, שאני אשקר לו, שאני אביא לו אישור מהאם בית שהייתי חולה והיא נתנה לי כדור. אני לא מסוגל לשקר ככה. הרי הוא יודע שכול אלה שמגיעים עם כל מיני סיפורים הם סתם בכיינים, ואם התפילה היתה חשובה להם באמת הם היו קמים כמו פנתרים וכל התירוצים 'כמה חבל', חשב אמציה, 'היה כל כך טוב בחופשת חנוכה האחרונה. מילאתי כל יום מהבוקר עד הערב. הלכתי לישון מוקדם וקמתי מוקדם כמו אריה כמו שנאמר: מי שהולך לישון בערב כמו חמור לא יכול לקום בבקר כמו אריה. עשינו טיול יומיים לנגב, עוד יום טיול בעקבות הל"ה, יום עיון בנושא המקדש וקודשיו ולסיום טיול מעיינות באיזור מערב בנימין. נוסף לכל זה גם הצלחתי ללמוד כל יום בערב אחרי הדלקת נרות במשך שעתיים יחד עם שוקי את הדפים 'הרב בריזל הזה מהתחלה לא הסתדרתי איתו הוא כל הזמן משגע אותי: אמציה איפה היית? אמציה מה עשית? אמציה מדוע איחרת? אמציה אמציה אמציה.... די! אני לא יכול. כמה טוב היה שנה שעברה עם הרב שטרנבוך, הוא היה סבא טוב. למל"מ- לא מועיל לא מזיק. אבל בזכות זה אני פרחתי. הוא אהב אותי ולמדתי אצלו בשמחה ובאהבה לא בגלל שהוא הכריח אותי ולא בגלל שפחדתי ממישהו אלא כי רציתי. כל כך נהנתי, אך, השישית... איזה כיף, מי יתנני אבר ולא רק זה, גם היינו אז מין חבורה כזאת של חבר'ה טובים. היינו עושים הרבה טיולים ביחד, עושים ספורט ביחד והכל ברוח טובה וצעירה, חבל שהשישית נגמרה, חבל על דאבדין ולא משתכחין...' אמציה יכול היה להמשיך ולחלום עוד כמה שעות על השישית הנהדרת, אלא שהצלצול המורה על סיום השיעור קטע את מחשבותיו ובישר על ההפסקה הגואלת.

-היא- היא כבר לא זוכרת כמה פעמים באה לכאן, אל המקום שלה. לבדה. תמיד לבדה. ותמיד בעיניים יבשות, ותמיד עם אותו התיק ואותם החפצים בתוכו. עם תרמיל הגב שלה, זה עם הבלי-גב-אורטופדי, הלא בריא והנוח כל כך. עם החצאית ההיא, הקצרה, והחולצה הגזורה בצווארון ובשוליים, החולצה שפעם היתה לבנה ועכשיו היא חומה. היא כבר לא זוכרת כמה שעות ישבה כאן. שעות על גבי שעות שהצטברו לעשרות, אולי מאות. ימים שלמים. ובתיק ישנו הבקבוק שלה, עם המים שמתחממים בזמן ההליכה, הבקבוק הישן של קולה קריסטל. 'תרכיז קולה', חברות שלה אומרות, והיא מהנהנת. והיא בכלל אוהבת קולה קריסטל. מתוק, דביק, שחור. בלי גזים צורבים. וישנו גם תפוח אחד, ירוק וחמוץ. כמו שהיא אוהבת. אז היא מגיעה הנה, בכל פעם שרק מתאפשר לה. בורחת מהבית, מהחברות, מהמשפחה. בורחת מהשקט שמקיף את חייה. בורחת מהערפל שאופף את ליבה מאז איבדה אותו, את יוני. יוני. כמה מתח מסתתר מתחת למילה הזאת, שהיא רק שם פשוט ונדוש כל כך. כמה כאב ואובדן. והשקט, אלוהים, השקט הזה שניבט מעיניה של אמא. מעיניו של אבא. אפילו האחים שלה, הקטנים, הלא מפנימים, מסתובבים בשקט. למרות ש— כמה זמן עבר בכלל? חמש, שש שנים? היא אפילו לא זוכרת. היא נעמדת על הסלע שלה, מזדקפת למלוא גובהה. כל מאה שישים ואחד הסנטימטרים שלה מתמזגים באוויר סביב בצבעיהם החומים של הבגדים שהיא לובשת, ורק שערה מקשט את השטח. היא שולחת את ידה אל אחורי ראשה, פורמת את קליעת צמתה האדומה. שערה מתפזר סביב, אדום ופרוע, צועק את החופש שלו. היא מניחה את ידיה סביב פיה, ונושמת נשימה עמוקה. פותחת את פיה וצועקת. -הוא- הוא מתיישב באיטיות, מושך את מכנסיו כדי להקל על תנוחתו. אוסף את שערו בגומייה שחורה, שמתנגשת בצבע הבהיר של שערו. חיוך עולה על פניו לרגע כשהוא חושב על הדלתות שמראהו פותח בפניו. מדהים מה עושים שיער בלונדיני ועיניים כחולות, הא? הוא פותח את הריצ'רץ' של התיק שלו, התיק עם הגב המתכוונן שבזבז עליו חצי מהכסף שחסך ללימוד הנהיגה. חצי מהכסף שהרוויח בארבע השנים האחרונות. לא שהוא הצטער על הקניה, כמובן. התיק הזה היה כל מה שרצה. התיק הזה- והגיטרה הזאת. הגיטרה שלו חומה, יפהפיה בפשטותה. שונה עד כאב מהגיטרה החשמלית שלו, האדומה והנוצצת. המרעישה. הוא פורט על ששת מיתריה ביד אוהבת, מניח את אצבעותיו על הסריגים. מיתר שני מלמטה, מיתר חמישי, מיתר רביעי. אקורד Am. הצלילים אובדים ברוח הקלה שנושבת סביב, מייבשת את שפתיו הסדוקות ממילא. שקטים, עדינים. מלאים. הוא מכווץ את מצחו, שולף מן התיק מחברת בהירה ועט כחול. ידו משרטטת אותיות יפהפיות, זוויתיות, קטנות על השורות הרחבות והגסות. מחפש אחר מגע הלב, לב שקט שישקיט את המיותיי מחפש אחר מבע עיניים, מבע עיניים שיאמר הכל בשתיקה הוא מתחיל לשיר בשקט, קולו חרישי ומהוסס. צלילי גיטרה פראיים עולים במוחו, צלילי יום האתמול. "אין, אחי, פשוט אין על השיר הזה. אחד מהטובים. אין, אין על הסולו שלך. פשוט אין. מדהים אתה, אתה יודע?" "תודה." מחייך חיוך רחב, משחק את התפקיד. "כל הכבוד לך, אתה יודע? אתה כותב עשרות שירים ואף אחד מהם הוא לא שיר אהבה דביק, מגעיל כזה. ממש וואו!" "בטח, מה שתגיד." והנה הוא, עם המחברת שלו. המחברת עם שירי האהבה השקטים שלו. מניח את הגיטרה, נוטל את העט. Am, D. חוזר לפרוט בשקט. את המפרט הוא אפילו לא חשב להביא הנה. המפרט מזכיר לו את הלהקה, את החשמלית, את הרעש. את כל מה שהוא רוצה לשכוח. -הם- צעקה. צעקה חודרת את השלווה שלו, את בועת השקט שלו. הוא מרים את ראשו בבהלה, עיניו מתרוצצות. קול של בחורה. מישהי בצרה? מעבר לסלע הגדול מופיעה ערימה אדומה, כמו אש ניידת. לאחר רגע הוא מזהה שמדובר בשיער מתנופף מעל לראש קטן, שזוף עור. בגדים מהוהים, חומים, רגליים יחפות, כמו שלו. כשהבחורה מתקרבת הוא מבחין שני דברים. בחצאיתה- וביופייה. צביטה. צביטה זעירה בליבו. היא נראית מתריסה, רעשנית, זועקת... ובו זמנית כל כך שברירה. הפרדוקס מבלבל אותו. היא מתקרבת, צעדיה מאטים כשהיא מבחינה בו. "מה אתה עושה פה?" קולה מתריס, פוגעני. עיניה מהססות. מה אני עושה פה? זה המקום שלי, לכל הרוחות. שלי. אחיזתו בצוואר הגיטרה מתהדקת. "מצטער," הוא מניד בראשו, עיניו מושפלות. "לא ידעתי שזה המקום שלך." קולו מתנגן. "אוה." היא מבחינה פתאום עד כמה היא נוקשה גווה זקוף, ידיה משולבות לפניה במגננה. היא משחררת את ידיה במבוכה, משחקת בשולי חצאיתה. "זה לא המקום שלי." "לא?" הוא נושא את עיניו, והן מחייכות אליה. "חשבתי שזה השלט שלך, שם." הוא מחווה בידו הצידה, אל הסלעים סביב. "לא, האמת היא שאין שלט." לא ממש חשבתי שמישהו יבוא הנה. "אני מניחה ששכחתי אותו בבית." "אוי, כמה חבל. אז כנראה שלא תוכלי לתבוע בעלות על המקום, ותאלצי לסבול אותי כאן איתך." אל תסכימי, הוא מתפלל בליבו. תגידי שזה בסדר ותלכי. נו! היא מהססת, אך לבסוף ניגשת ומתיישבת במרחק מה ממנו. לעזאזל, חושבים שניהם. הוא צובט את המיתרים בידו, עיניו נעוצות בקרקע, מתלבט האם לשאול את השאלה שעומדת בפיו. דקות ארוכות הם יושבים בשתיקה. "זו את שצעקת מקודם?" היא מסמיקה. הוא מביט אליה אך ממהר להפנות את ראשו, נבוך. זמן מה שניהם שותקים ורק צביטת המיתרים מהדהדת ביניהם, צלילים שקטים, פזורים. "כן," היא אומרת לבסוף. לא ממש בלחישה, אבל הוא נאלץ לרכון לכיוונה כדי לשמוע את המשפט הבא שלה. "למה? את- את בסדר, נכון? לא קרה לך משהו-?" "לא, אני בסדר," היא מצטחקת. "אני... סתם צעקתי. בשביל הכיף." "אוה." שוב הם שותקים, מהורהרים. בשביל הכיף? מה כיף בלצעוק, לעזאזל? ולמה היא עושה את זה כאן? שתצעק במקום רועש אחר, כאן היא מפריעה לי, הוא רוטן בתוכו. אלוקים, הוא בטח חושב שאני סתומה לגמרי. 'בשביל הכיף'? היא נאנחת, שולחת את ידה ונוטלת אבן מהאדמה. אצבעותיה משחקות בה, הופכות אותה מצד לצד. "טוב," הוא מתרומם על רגליו. "היה נחמד להכיר אותך. אני אלך עכשיו, בסדר?" הוא מגחך לעברה. "שתוכלי לצעוק לך כמה שתרצי לבד." בדרך כלל היא שותקת, בולעת את ההערות ולא מגיבה. אבל הפעם, הפעם... אולי מפני שהיה זה המקום שלה, או כך לפחות הרגישה, המקום בו היא עצמה, רועשת ומשוחררת ולא עצורה כפי שהיא בבית. "אל תצחק לי." המילים נפלטות מפיה מהר כמו כדור אקדח. "סליחה?" הוא מרים גבה, גופו פונה לעברה. "אמרתי, אל תצחק לי." "אני מצטער, הוד מעלתך," קולו עוקצני. "אל תצטער," קולה יגע. עכשיו היא מצטערת שענתה. "פשוט... לך, טוב?" מי היא חושבת לעצמה שהיא? 'פשוט לך'? "לא," הוא עונה. היא מרימה את עיניה מן האבן שבכף ידה. "הא?" "אמרתי, לא," הוא חוזר. "אני לא הולך." אוי, הוא כזה תינוק. "אל תלך. זה לא ממש משנה לי." "יופי." הוא מתיישב בהפגנתיות בגבו אליה, מניח על ברכיו את הגיטרה. זה המקום שלו בדיוק כפי שהוא שלה, הלא כן? הוא יכול לעשות שם ככל העולה על רוחו, גם אם יש שם אנשים אחרים. בייחוד אם יש שם אנשים אחרים. הוא מעיף אליה מבט מעבר לכתפו היא נראית נסערת, הופכת את האבן בידיה הלוך ושוב ושפתיה ממלמלות במהירות. שיבושם לה. הוא פורט בעדינות, מהסס בשניה הראשונה ומיד מתעשת. יש לה ציפורים בראש, לזאתי, היא לא תשמע אותו בכל מקרה. מה זה כבר משנה? מי הוא חושב לעצמו שהוא? חצוף שכזה! מגיע לכאן, אל המקום שלה, וצוחק עליה! באיזו רשות--? טוב, היא קצת מגזימה, כמובן, אבל כזו היא תמיד מגזימה. או יותר מדי בשקט, או יותר מדי ברעש, היא מזכירה לעצמה. רק אף פעם לא בזמן הנכון. בבית, כשכל כך מתחשק לה לצרוח, היא שותקת, ואילו כאן... דווקא כאן, במקום השליו הזה, הטבעי הזה, דווקא כאן היא אוהבת לעשות בלאגנים. דווקא כאן היא אוהבת לצעוק, לשחרר את כל האכזבות והמתחים זה מעלה חיוך על שפתיה. נו, באמת. פרדוקסיאלית שכמותך. לפתע חודרים להכרתה צלילי הגיטרה השקטים שלו, עם קולו החרישי עד להכאיב. מחפש אחר מגע הלב, לב שקט שישקיט את המיותיי מחפש אחר מבע עיניים, מבע עיניים שיאמר הכל בשתיקה מחפש אחר האחת, שתיגע בי בדממה מבעד לדמעות של פרידה מתוקה. האם את חסרה אותי, כפי שלבי חסר את שלך? הגעגוע נוגס בנפשי, מערער יציבותי האמנם, עוד שנים כה רבות אהיה בלעדייך? האם אוכל לחיות כשאינך לצידי? "וואו," היא אומרת בהפתעה. הוא קופץ בבהלה. "מה?" "וואו," היא חוזרת. "זה יפה." אוי, לא. היא לא הקשיבה לזה, נכון? "תודה." "בבקשה." יפה, היית מנומסת. עכשיו לשתוק--! "הפתעת אותי." טיפשה שכמותך. "הפתעתי? למה?" כי חשבתי שאתה ממש, אבל ממש שטחי. "לא יודעת. אתה לא נראה טיפוס של שירים שקטים." "אה, כן?" הוא פונה אליה בבוז. "יש איזשהו בחור חילוני שלא נראה לך כמו טיפוס של שירי רוק?" הוא משלב את ידיו על חזהו, סנטרו בולט קדימה. אופס. "לא התכוונתי להעליב אותך." נחרת בוז. "לא העלבת." כן, בטח. שקרן אחד. אז למה אתה כל כך ממהר לברוח מכאן, יא אפס? "טוב. אז סליחה." היא קמה על רגליה, מנערת את חצאיתה מאבק. הוא מתרומם בעקבותיה, מכניס את הגיטרה שלו לנרתיקה, מניח את רצועת התיק לרוחב חזהו, באלכסון. "סליחה על מה?" "על זה," היא מחווה בידה לכיוון האדמה. "שהצקתי לך." "לא הצקת." להפתעתו, הוא מגלה שהוא כנה. "באמת?" עיניה מתמלאות שמחה וחשד בו זמנית. "כן. היה לי דווקא נחמד להכיר אותך." זו האמת. היא מצחקקת. "אין ספק שזה היה מעניין," היא מסכימה. "אני צריכה ללכת עכשיו." "כן, גם אני. לפני שאבא שלי יהרוג אותי." "טוב, אז... ביי." "כן." היא פונה ללכת משם, מהכיוון ממנו הגיעה. הוא פונה לכיוון השני, ממנו הגיע הוא עצמו, היכן שבאופק מהבהבים אורותיה של העיר. הוא שולח מבט אחרון לכיוונה, ורואה את רעמת שערה האדום נעלמת מאחורי סלע גדול, מתמזגת בצבעה של השקיעה. -אני מרשה לכם לכתוב מחדש את כל המחמאות-

פרק ח - אסיר מספר 129763 אותו יום שלישי אפרורי היה יום רגיל במחנה ההשמדה אושוויץ, הוא התחיל בשריקתו המאיימת של השומר האכזרי וולפנג שולץ, המשיך בשריקות המגלבים בדרך לעבודה, והיה אמור להגמר בחזרה לצריפים האפלים בסיומו של יום עבודה מפרך כשלושים - מאה איש לא נכנסים בשערים המאיימים שמהם יצאו בבוקר, ובמחשבה שנייה לא ייכנסו יותר דרך שום שער שהוא. אולם בעבור אסיר מספר 129763 היום הזה נגמר אחרת, אחרת לגמרי. 129763 פסע עם כולם לעבר ******** אסיר מספר 129763 היה בטוח שהוא עומד למות בייסורים. לפני מספר דקות הזריק לו מנגלה חומר ירוק בלתי מזוהה והורה לו לשבת במקומו למשך רבע שעה. להפתעתו, הרבע השעה עברה ללא שום ארוע חריג והוא אף הרגיש כאילו מרץ מוזר ננסך באבריו. מנגלה העיף בו מבט ולאחר מכן אמר פקודה מוזרה בגרמנית לחייל האוקראיני שבהה במתרחש בעיני עגל פעורות לרווחה.החייל הצדיע במועל יד , טען לתוך רובהו כדור מוזר כיוונו לעבר 129763 וירה... האסיר 129763 זינק אל החלון הקטן שהיה במרחק של חצי מטר מעליו, פרץ בבעיטה את המנעול החלוד, תפס במסגרת החלון זינק לעברו השני של הקיר ורץ החוצה, אל היער, אל החופש... מנגלה והחייל קמו מעם המיקרוסקופ בבהלה והביטו אל דמותו המתרחקת של 129763. החייל האוקראיני שלף את ה"שמייסר" שלו והתחיל לירות צרורות לעבר היער אולם חצי בקבוק הוודקה ששתה באותו בוקר מייד כשקם היה בעוכריו וכדוריו פגעו בשלג הרחק הרחק מהמטרה... ******* למחרת בבוקר יצאה מכונית המרצדס הלבנה ובה התרכובת שפיתח מנגלה לברלין. שם יילמדו אותה טובי המוחות של עיר הבירה וינפיקו אותה בכמות גדולה בראש ובראשונה למען הטלר עצמו ולאחר מכן למען כל בכירי הממשל ומפקדי הצבא הבכירים - שבניגוד להיטלר המוגן על ידי מאות אנשים- הם דווקא בהחלט צריכים אותה... ******** ריצ'רד ארני ישב במפציץ הB17 שלו כשהוא מאוכזב קשות. הוא נשלח להפציץ ריכוז של חיילים גרמנים 30 קילומטר מאושוויץ אולם לא מצא את המחנה הגרמני. איזה בושות, הוא יינחת והמכונאים יריעו בצהלה "מה העניינים בויס? היו לך דמעות בעיניים מרוב געגועים הבייתה אז לא מצאת את המטרה?" ומה שיהיה בערב בחדר האוכל... לא! הוא לא ייתן לזה לקרות! הוא יימצא מטרה בכל מחיר! אפילו אם ייצטרך לחזור לבסיס עם טיפות הדלק האחרונות שלו! ******* אדם אחד בלבד נותר מחוסן מפני סם הרדמה... ******* 70 שנה לאחר מכן במאחז אור האמת התחילו להכין את רשימות מתגייסים שישתלטו על צה"ל ויהפכו את מדינת ישראל על פיה... אשמח לתגובות

זאב ישב על יד מיטת אשתו הפצועה. הוא סקר את פניה. הם היו נפוחות ושרוטות. עיניה היו עצומות. פנס סגול עיטר את אח השמאלית שבהן. פיה נמתח לרוחב פניה במין חיוך כזה, שתמיד היו קבוע אצל חנה. זאב הרהר בדאגה. צפויים לו ימים קשים. הוא לא ידע איך יתמודד עם פציעתה של אשתו, אך הוא בטח בה' שייתן לו את כל הכלים שיסתדר עם הניסיון ששלח אליו. בתוך החדר הייתה עוד מיטה שעליה שכב חולה שמצבו נראה יותר אנוש משל חנה. זאב לא ממש התנחם בזה. החולה היה נתון למכשירים רפואיים שהיו מחוברים כמעט לכל חלקי גופו. המראה היה די מזעזע. רופא בחלוק לבן רכן אליו וטיפל בו ביסודיות ומקצועיות. הוא נתן לו זריקה בידו הימנית שהייתה כולה נפוחה מפצעים. זאב העדיף לא להסתכל על המראה הזה. הוא חיכה שהרופא יגמור את הטיפול ויפנה אליו. כעבור כמה דקות הרופא ניגש אליו, הציג את עצמו ולחץ את ידו. "שלום, אני ד"ר דוד רוזנבלום." היה לו מבטא אמריקאי מתגלגל. "זאב, שמי זאב ליבוביץ'." אמר ולחץ את ידו של הרופא, הוא חש שידו שלו רועדת. ד"ר רוזנבלום הסביר לו את מצבה של אשתו. "תראה, אשתך כרגע פצועה במצב בינוני באזור האגן והירך, והראש. היא כרגע לא בהכרה אך אנחנו מקווים שבעז"ה בימים הקרובים היא תחזור לאיתנה." זאב הקשיב לדבריו בדממה. "אנחנו חשבנו שנצטרך חלילה לנתח אותה, מכיוון שכל הנראה יש לה סדק בגולגולת, אך זה לא כל כך חמור כמו שחשבנו בהתחלה." "הבעיה העיקרית היא באזור הרגליים, היא לא תוכל ללכת רגיל גם אחרי שתבריא בע"ה, היא תצטרך לעבור תהליך שיקומי ארוך, היא תזדקק לעבור טיפולים פיזותרפים, וגם אחרי זה היא לא תתפקד רגיל, יהיה לה צורך בהליכון, ובנוסף לכל אתם תצטרכו לשכור עובדת זרה שתעזור לה לתפקד, היא תעשה בשבילה את עבודות הבית, בישולים וכדו', והיא תצטרך פעמיים בשבוע לצאת איתה לטיול בחוץ של כ- 20 דקות." "זה לא יהיה לכם קל, להכניס עובדת זרה לתוך ביתכם, אני יודע את זה, אתם תצטרכו לתת לה חדר משלה ותנאי מחייה סבירים. אתה תצטרך כבר מעכשיו להתחיל לחפש עובדות, פיליפיניות הם בדרך כלל המיועדת לכך, אני מקווה שתסדרו עם ההוצאות שכרוכות בדבר, זה די מעמסה, אך בסוף עוברים את זה, מניסיון." הרופא סיים את דבריו. לזאב לקח קצת זמן לעכל את הדברים. הוא רצה לשאול עוד שאלות. קודם כל בדבר הפציעה עצמה, איך בדיוק קרה הדבר, איך היא נפלה, היכן זה היה בדיוק. הרופא ענה על שאלותיו במתינות. "חנה אשתך, כשהסתובבה בין הדוכנים בשוק מחנה יהודה, הרגישה פתאום שמישהו התנגש בה בעוצמה, לא יודעים בדיוק אם זה היה בטעות או בכוונה, אנשים שראו את המקרה מספרים שהבחינו באדם שנמלט מייד אחרי המעשה, המשטרה בינתיים חוקרת את העניין, ייתכן שבאמת מישהו התנגש בה בזדון, אך לא יודעים בבירור וגם זה לא כ"כ משנה לעצם הפציעה, מה שקרה אח"כ היא התמוטטה על הרצפה, נפלה ראשה, רגל ימין שלה התעקמה כתוצאה מהנפילה, וגם שברה זאב הרגיש שראשו סחרחר עליו. העובדות ששמע גרמו לו כמעט לאובדן חושים. מה שהכי הטריד אותו, שייתכן שמישהו ירצה להרע לאשתו בכוונה תחילה. 'מדוע שמישהו ירצה בכך?' חשב בהגיון. 'איזו סיבה תהיה לאיש להתנגש סתם ככה באדם כדי לגרום לו להיפצע?' משהו בליבו אמר לו שזה קשור בסיפור שסיפר לה יום לפני על מות הוריו ועל מעלליו בתקופת השואה. 'לא יכול להיות.' הוא ניסה להוציא את המחשבה מראשו. 'לא ייתכן שמישהו ידע על השיחה הזאת בינם.' ייתכן שהוא נתון למעקב? 'לא, לא זה לא הגיוני! למה אני כזה פרנואיד וחששן. בסה"כ דיברנו על זה בינינו ויום למחרת מישהו התנגש בחנה בטעות וכתוצאה מכך, נפלה ופצעה, זה בכלל לא חייב קשור שני המקרים, אני יותר מדי הוזה, הפציעה של חנה השפיעה עליי כנראה יותר מדי.' "הכל בסדר?!" הרופא הפסיק אותו מהרהוריו. זאב הניח יד על מצחו. "כן, אני בסדר, אה.. לא קרה כלום." הוא גמגם. "אני מציע שתשב לנוח, קח כיסא ושב עליו, אני יביא לך משהו לשתות." הרופא הלך רגע, ואחר חזר עם כוס מים קרים והגיש אותה לזאב, שישב על הכיסא סמוך למיטת אשתו. "תודה." הוא מלמל ולקח מידו את הכוס, בירך ולגם ממנה בלגימות קטנות. זאב גמר חצי כוס והניח אותה על השידה הסמוכה. הוא רכן אל אשתו השוכבת במיטתה ללא הכרה. הוא הניח את ידה של חנה בתוך שתי כפות ידיו, ואז זה קרה. חנה החלה לפקוח עין אחת. זאב זעק זעקה. "היא מתעוררת!" הרופא רץ לעברו והביט בחנה שהחלה פוקחת שתי עיניה באיטיות. היא חזרה להכרה. היא הביטה בסובבים אותה, היא סקרה את דמותו של הרופא ולאחר מכן גילתה את זאב בעלה שישב לצידו. "זאב." היא לחשה, זאב הביט בה בשמחה. סופסוף אשתו התעוררה וחזרה להכרה מלאה. "חנה, איך את מרגישה?" הוא שאל אותה. "אני בסדר, חשה קצת כאבים, אבל זה כל כך נורא." היא אמרה בקול מעט צרוד. הרופא רכן אליה והזריק לה זריקת הרגעה. "חנה, את זוכרת איך נפצעת?" זאב שאל אותה. "אני זוכרת ממש במעורפל." היא ענתה. "עמדתי לבחור ירקות בשוק, ופתאום אני רואה מישהו רץ לעברי במהירות והתנגש בי בעצמה אדירה, חשתי חבטה בכתף, הרגשתי סחרחורת חזקה, ולאחר מכן התמוטטתי בכאב על הרצפה, יותר אני לא זוכר כלום." הדיבור עלה לה במאמץ רב. היא נשמה בכבדות. "אני מציע שתשכבי לנוח עכשיו ולא תדברי יותר מדי, אסור לך להתאמץ יתר על המידה." אמר ד"ר דוד רוזנבלום. הוא הלך לטפל בחולה השני ששהה בחדר. חנה ניסתה לשנות תנוחה במיטתה. "זאב, רציתי לשאול אותך משהו." היא אמרה בשקט. זאב היסה אותה, הוא אמר שאסור לדבר הרבה עכשיו. אך היא התעקשה. "זה דבר שמאד הפריע לי, ואני מרגישה שאני חייבת לשאול אותך." זאב הקשיב לה בשתיקה. "הרהרתי בסיפור המפליא שסיפרתי לי אתמול על מות הוריך בשואה, ועל רצונך לנקום את מותם, ותהיתי לעצמי, מדוע לא סיפרתי לי קודם, אנחנו נשואים כבר כמעט חמישים שנה ורק עכשיו אני שומעת ממך את הסיפור הזה, מה היה עד עכשיו, מדוע הרצון לנקום את מותם של הוריך בער בך רק עכשיו לעת זקנה. זה מאד לא מובן לי." זאב נאנח. הוא לא רצה לספר לה. במיוחד לא עכשיו, במצבה. אך מבטה הנחוש גרם לו לספר את מה שהוא לא כל כך ידע והבין. הוא ווידא שהרופא עסוק בחולה השני בחדר ולא שם ליבו אליהם. "אני יענה לך, אבל גם אחרי שתקבלי תשובה הדברים לא יהיו לגמרי ברורים לך." הוא אמר והחל לספר. "אחרי מותו של אבא ז"ל הי"ד, גילנו במגירה בחדרו את צוואתו. ניכר היה כשכתב אותה ידע שהוא הולך למות בקרוב. זה נוסח הצוואה." 'בסייעתא דשמייא י"ד באייר תש"ד. הנאצים יגיעו לעיירתנו בקרוב. השמועות אומרות שכבכר כבשו שליש מאדמת פולין. זה רק עניין של זמן עד שיגיעו גם לדז'יקוב סטארי ויכבשו גם אותה. נקווה בעזר ה' שלא כך תהיה המציאות, אך אם לצערנו כך יקרה הדבר, בטוחני שהנאצים יימח שמם, יפשטו קודם על ביתם של חשובי העיירה ויוציאום להורג, ואני אחד ביניהם. אני נבחרתי לכהן כרב העיירה לפני עשור שנים, והנאצים יימח שמם, ירצו להרוג בעיקר אותי עם כל השאר. כשחס וחלילה יקרה ועכשיו אשתי וילדי היקרים מכל, לאחר שאפטר מהעולם הזה, אבקש מכם מספר דברים: אני יודע שיצר השנאה והנקמה לגרמנים הארורים יחלחל בכם לאחר מותי, אבקש בכל לשון של בקשה, במגירה התחתונה בשולחן שעליו נהגתי ללמוד בחדרי, נמצאים מסמכים סודיים, שיהודי אמיץ שהכרתי במחנה עבודה, עקב אחרי הנאצים הארורים, וגילה את מקום מפקדתם הראשית של הגרמנים, במסמכים מצוינים כל המקומות שהגרמנים יימח שמם תכננו שם את הרג היהודים. אנא אביכם האוהב: שמואל יהודה ליבוביץ', רב עיירת דז'יקוב סטארי. זאב המשיך בסיפורו. "כשסיפרתי לך שהתגייסתי לפרטיזנים, והייתי חודר למפקדות נאציות. את מיקומן ידעתי רק ע"פ אותם מסמכים שאבא החביא במגירתו.הללו עזרו לנו מאד בגילוי הבונקרים של הגרמנים מתחת לאדמה." "חברי שאלו אותי היכן מצאתי את אותם מסמכים ואני סיפרתי להם שיהודי גיבור, עלום שם, עקב אחרי הנאצים כשהמלחמה בעיצומה וגילה את מקום פעילות של הגרמנים, והביא את המסמכים לאבא שלי, שהיה רב העיירה." "אחרי שמצאתי את אותן מסמכים מרשיעים, על בריחתם של הגרמנים לאחר המלחמה, רציתי ולפרסם אותם בכל רחבי בעולם, יצר הנקמה בער בי בכל מאדי, אך אז נזכרתי בצוואתו של אבא, בציווי שנראה לנו מאד מוזר, שאת הנקמה נממש רק אחרי מספר שנות יובל אחרי סוף השואה, וידעתי שאני לא יכול להפר את רצונו של אבא, גם אם לי זה לא נראה, ולכן אתמול זה היה היום שבו עברו חמישים שנה מסוף השואה הנוראה והגיע הזמן לממש את הנקמה." זאב הביט בפני אשתו, שהקשיבה לכל מה שהוציא מפיו. הדברים התבהרו לה יותר. החלק המשלים של סיפורו הראשון של בעלה התגלה לה. אך היא עדיין לא הבינה כמו זאב, את פשר הציווי המוזר שאבא שלו כתב בצוואתו. "למה שאביך לא ירצה שמי רצח מאות ואולי אפילו אלפים של יהודים, ימות מייד, בתום המלחמה, למה לחכות 50 שנה אחרי המלחמה, מי יודע מה קרה עד עכשיו..." היא שאלה בתמיהה. זאב ענה לה בשקט. "אמרתי לך שהדברים לא יהיו ברורים עד הסוף, אני בעצמי לא מבין את הציווי של אבי ז"ל, יש צורך לברר את הפרשה, בכל אופן, עכשיו הגיע לממש את רצונו של אבא ולנקום את נקמתו ואת נקמת מאות יהודים, ואני צריך לבצע את המשימה," זאב הבחין בד"ר רוזנבלום שגמר לטפל בחולה השני וניגש למיטתה של אשתו חנה. הוא היה חייב לסיים לדבר. ד"ר רוזנבלום ניגש אל חנה והעניק לה זריקת הרדמה. חנה נרדמה מייד והרופא אמר לזאב. "זהו להיום, דיברתם מספיק, עכשיו היא צריכה לנוח, היא תעבור בקרוב עוד סדרה של טיפולים, היא צריכה כוחות בשביל זה." זאב הודה לרופא, שלח מבט אחרון באשתו ויצא מהחדר. הוא יצא בית החולים ונכנס לרכבו. הוא חייב לנסוע לביתו לארגן את מחשבותיו.

חנה הייתה בדרכה לעשות קניות בשוק הקרוב לביתה. כבר מזה שנים שהיא עושה את הדרך כל יום חמישי, מביתה הנאה והמטופח שבקריית- משה, לשוק מחנה- יהודה הצפוף והעמוס, לעשות קניות לכבוד שבת קודש. ההליכה הייתה קשה ומאומצת, במיוחד לגילה המתקדם, אך בשביל לכבד את השבת עושים הכל. כל הדרך היא הרהרה בסיפור המפתיע שבעלה סיפר לה. היא מעולם לא שמעה ממנו את הסיפור המפליא הזה. היא אמנם ידעה על מות הוריו בשואה, אך מעולם לא ידע את פרטי המעשה. היא תהתה מדוע לא סיפר לה בעלה את זה כל השנים, מיד אחרי שיתחתנו, מה היה עד עכשיו, מדוע נזכר לנבור במסמכים האפלים מתקופת השואה, רק עכשיו לעת זקנה. היא תשאל אותו בהזדמנות. חנה הייתה שקועה במחשבות. היא לא הבחינה בדמות העוקבת אחריה ושומרת על כל צעד וצעד שהיא עושה. היא פנתה ימינה לרח' יפו לכיוון השוק. העוקב פנה גם הוא, שומר על מרחק של כמה מטרים מחנה, כדי לא לעורר תשומת לב. חנה כבר שמעה מרחוק את הרעש וההמולה של השוק ההומה והגועש. צעקות הרוכלים המכריזים על סחורותיהם המשובחות כבר הגיעו היטב לאזנה. חנה הגיע לשוק הרועש. האיש העוקב אחריה ניסה לשמור על קשר עם עין חנה כדי שלא תיעלם לו בין ים האנשים שמילא את השוק. יש לו משימה, והוא חייב למלא אותה על הצד הטוב ביותר. חנה הגיעה לבסטה של הירקות. היא מילאה את סל הקניות שבידה במלפפונים טריים ומשובחים. אח"כ עברה לדוכן העגבניות. היא מילאה שקית שלמה בעגבניות אדומות ויפות. היא ניגשה אל הפלפלים. היא בחנה אחד אחד לפני שהכניסה לשקית שבידה. יש לה טביעת עין מיוחדת בבחירת ירקות. היא ידעה לבחור את הירקות הכי טובים וטריים שיש. כבר שנים על גבי שנים שהיא קונה ירקות לכבוד שבת קודש. לפתע בלי שום התראה, מישהו התנגש בה בעוצמה אדירה, היא הרגישה חבטה חזקה באזור הכתף. היא שמעה מישהו ממלמל: "סליחה אני ממש מצטער." חנה הרגישה סחרחורת חזקה, היא צעקת כאב ונפלה לאחוריה על רצפת השוק המלוכלכת מחוסרת הכרה. העוקב סיים את מלאכתו והסתלק מהמקום במהירות. אנשים רבים התקהלו סביב חנה. צרחות וצעקות נשמעו מכל עבר. תוך דקות הגיע אמבולנס. ממנו ירדו שני אנשי מד"א וניגשו לטפל בחנה. "כולם לפנות את האזור, תנו לנו לטפל בפצוע." הם צעקו. הם רכנו אל חנה ובדקו את מצבה. "היא שברה את עצם הירך ואת האגן." אמר אחד מהם לשני. "אני גם מזהה פגיעה חמורה בראש, בעצם הגולגולת. ככל הנראה זעזוע מח." אמר השני. "צריך לעלות אותה על האלונקה ולשלוח אותה לבית חולים בדחיפות." הם הוציאו את האלונקה והשכיבו את חנה עליה. הם קשרו את הרצועות והעלו אותה לאמבולנס. האמבולנס דהר משם במהירות להדסה עין- כרם. * * * פרופסור ג'ורג' קליין ישב במשרדו המרווח שבאחד מגורדי השחקים בניו- יורק. הטלפון שבקצה שולחנו צלצל. הוא הרים את השפופרת וקרא: "הלו?" "בוס, יש תקלה קטנה בתוכנית." אמר הדובר השני מעבר לקו. "מה קרה?" שאל הפרופסור. בליבו קונן הספק. הוא ידע שהיה אסור לו לשלוח דווקא אותו לישראל לבצע את המשימה הזאת. "הזקנה נמצאת ברגע זה בבית- חולים, רחרחתי שם קצת. היא אמנם שברה את האגן, אך בנוסף לזה היא גם חטפה מכה קשה ראש, וסדקה את הגולגולת, היא קיבלה זעזוע מח. הרופאים אמרו לי שייקח זמן עד שהיא תשתחרר ויכול להיות שאף יצטרכו לנתח אותה." אמר האיש. הפרופסור הסתובב בעצבנות בכיסאו. "לא טוב, לא טוב." הוא אמר. "הטעות הקטנה הזאת יכולה לשבש לנו את כל התכנית! הזקנה צריכה להשתחרר מבית החולים כמה שיותר מהר. העוזרת הפיליפינית צריכה להיכנס כבר לפעולה בזמן הקרוב. הזקן עלול לעשות בעיות כל עוד אנחנו לא משגיחים עליו." הפרופסור נשף בעצבנות לתוך השפופרת. "האנס, אני סומך עליך שתדע מה לעשות, נסה לרחרח עוד קצת בבית החולים ולנסות לדלות עוד מידע מהרופאים, תגיד להם שיעשו הכל כדי לשחרר אותה. לא לחינם שלחתי אותך דווקא, אני יודע שתצליח לבצע את המשימה למרות כל התקלות." הוא טרק את השפופרת ברוגז. 'אוף למה אי אפשר לשלוח אותו לבצע משימה כל כך פשוטה, למה הכל חייב להסתבך.' חשב הפרופסור. * * * בישראל האנס ניתק את השיחה. 'הבוס כועס.' הוא חשב. הוא הרגיש את זה. 'אני חייב להוכיח לו שאני יכול לבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר.' הוא התניע את רכבו, ונסע לבית החולים הדסה עין- כרם.

שרוליק הולמשה 5 היה זה ערב סגרירי ומושלג,מיודענו הבלש ר' שרוליק הולמשה ישב לו שקוע בכורסת העור המרופדת שלו,על יד האח הלוהטת,מביט בלהבות המתפצפצות להן בשלווה. בעודו לוגם ממושכות מתוך ספל קפה מהביל והוא מפליג במחשבותיו הרחק, לפתע פנה אל משמשו המסור רב יענק'ל ואמר: "היום אני אצטרך לנסוע לסדר עניינים דחופים,התוכל להשאר כאן ולמלא את מקומי,ואולי אפילו יתמזל מזלך ותקלע לתעלומה! תוכל להכנס לדמותי ולחשוב מה הוד בלשותי היה עושה במצב זה,מה אתה אומר?" המשמש הנאמן לא יכל להסתיר את התרגשותו,פניו הוריקו,הבריקו והסמיקו חליפות, עיניו מצמצו כרוקדות סטפס,שפתותיו רטטו,שיניו נקשו,ליבו קיפץ במקומו ופצח בריקוד חסידי משובב נפש ופיקת גרונו עלתה וירדה בקצב מסחרר.היה זה בשבילו חלום שהתגשם-האושר בהתגלמותו והוא מלמל בגמגום כבד: אתתת הה בבאמתת ממתתכווןן לזזזזה....? הוא ניגש אל רבו,נישק אותו על שתי הלחיים הקדושות ועל האף המעוצב והודה בכל ליבו: "אלפי תודות... אני לא מאמין... הלוואי וכל הברכות יחולו על ראשך!!",הוא פתח בחיבוקי דב בלתי פוסקים ובדמעות שליש. רבינו הקדוש דחה אותו בעדינות ופנה ללכת.המשמש ליווה אותו בבכי עד שהרב עלה על העגלה ונעלם אל האופק, מותיר אחריו את משמשו ההמום מהתפקיד החדש שזה עתה ניתן לו. רב יענק'ל נכנס למשרדו של רבו והחליט למלאות את מקום רבו בצורה מוצלחת,הוא ישב על הכורסה של הרב,העמיד פנים שהוא שוקע במחשבות ,לגם באיטיות מן הקפה ואפילו העיז לשאוף ממקטרת הלבונה הקדושה של הרבי מציצות ארוכות.הוא חיכה בציפיה לתעלומה שיוכל לפתור,אך שום דבר לא נראה באופק. בעצב ישב המשמש דרוך ליד הטלפון,מחכה לתעלומה -אך לשוא. לפתע צילצל הטלפון -רב יענקל המופתע קפץ מכורסתו כקפיץ מתוח וכמעט שגרם למגבעת שלו נזק בלתי הפיך בפגישה עם התקרה,הוא הזדרז ועקר את השפורפרת מכנה. "הלו!" הוא ענה במהירות כשליבו דופק בפראות-"הלו" ענה לו קול צווחני של גבר "אני יכול לדבר בבקשה עם הבלש?!" "מדבר" ענה לו רב יענק'ל,שנים שהוא חלם לומר את זה. "אני מחליף אותו כרגע משום שהוא עסוק בסידורים,מה הבעיה?" שאל המשמש שניסה לשוות לקולו מקצועיות."זה סיפור ארוך,לא לטלפון,אם תוכל לבוא לביתי ברחוב השושנים הריחניות 52,אני אשמח מאוד."בסדר,אני כבר בא אליך!" חתם את השיחה כשכולו זורח וחיוך מרוח על פרצופו. רב יענק'ל נעל במהירות מגפים גבוהים,מעיל בעל צווארון גבוה ומגבעת משובצת,"על מנת להצליח במלאכת הבילוש צריך קודם להראות טוב!" חשב. בקפיצות שלא היו מביישות שום קנגורו ניתר לעבר העגלה הרתומה לשני סוסים צחורים,שכמעט לא נראו בין כל השלג.הוא שילם לעגלון באומרו :"שמור את העודף לעצמך" בג'נטלמניות מושלמת.סוף סוף הוא הגיע על הבית המדובר,היה זה בית גדול וישן מוקף בצמחים מטפסים,הוא פסע בשביל המוליך לדלת גדולה מעץ,הוא נקש,תיקתק,דפק,צלצל-ואף אחד לא ענה עד שלבסוף הדלת נפתחה עד כדי פתח צר , בפתח עמד גבר גוץ למדי,בעל אף עגול ואדום,עיניים שקדיות גדולות ושיער בלונדיני מסורק למשעי-האיש נראה כמוקיון הבא היישר מן הקרקס ורב יענק'ל התאפק לא לפרוץ בצחוק. "אוה! ציפיתי לבואך! הכנס!" צווח המוקיון והחווה בידו על שולחן זכוכית עגול עמוס בעוגיות. בצעדים מהירים נכנס רב יענק'ל,והתיישב בכיסאו,האיש,שהתגלה כבעל תיאבון בריא,החל לבלוס על העוגיות שהגיש לאורחו במרץ,במשך כמחצית השעה ישב וכירסם לו עוגיה אחר עוגיה כשלבסוף הותיר לרב יענק'ל עוגיה תמימה אחת. "תתכבד" אמר האיש בעודו מלקק את שפתיו השמנות "זה טוב"-אמר וטפח על כרסו המאיימת להתפקע.רב יענקל'ה לקח בנימוס את העוגייה וניסה לנגוס בה ללא הצלחה,הוא השתעל והעווה את פרצופו תוך כדי אמירת "מצוין" "זה פשוט מעולה". כשנרגע מהעוגיה המצחינה פנה לעניין-"מה הסיפור?" "ובכן" פתח האיש וכחכח בגרונו "בני הצעיר והחמוד-מרציפנאלוש התלונן לאחרונה כי הוא רואה רוחות רפאים בלילה,אני ורעייתי שתחי' חשבנו כי מדובר בסיוטים נורמאליים ובקשקושי סרק אבל אתמול שמעו אותו ממלמל בשנתו- הם באים!! הם באים אלי!,למחרת כשקמנו בבוקר מצאנו אותו קפוא כמו ארטיק לימון כשפיו פעור בחלחלה,עיניו היו פקוחות לרווחה וניכר על פניו שהוא פחד פחד אימים,כאילו ראה משהו מפלצתי,משהוא שטני,מצמרר... הוא היה מזועזע אשתי נכנסה להיסטריה והיא פצחה בסדרת צרחות,אליה הצטרפו כל ילדי במקהלה,זה לא היה משהו שרופא יכול לעזור-זה היה פשע-ולכן קראתי לך!" סיים את סיפורו המצמרר ביבבות עולות ויורדות כמו סירנה. רב יענק'ל הוציא ממחטה מכיסו והגיש אותה לאיש שהודה לו וקינח את אפו הוורדרד. משנרגע,אמר האיש:"בוא ואראה לך את בני-אני לא יכול להסתכל על זה.." הוא הוביל אותו לחדר בקומה השנייה ופתח את הדלת. האיש הביט אל תוך החדר וצרח: אני לא מאמין! אני פשוט לא מאמין!!" הוא נעלם! נחטף!! אני לא מאמין!! אמר האיש וילל. האיש רב יענק'ל יצאו לחצר-לתור אחר סימנים המובילים לילד שנעלם.רב יענקל אימץ את מוחו ואמר לעצמו "מה היה רבי שרוליק עושה עכשיו?" לפתע ראה זוג עקבות וסימן עגול לידם,העקבות נראו שבורות אך ברורות בשלג הגבוה.הוא שם לב כי אלה נעלי גבר הנועל נעלי "ניו באלאנס"-לפי צורת האותיות על העקב,הסימן העגול מסמל מקל,כנראה שהאיש צולע,לפי העקבות והמקל,ניכר כי ההליכה היתה מהירה לכן כנראה לא מדובר באדם זקן!. הוא עקב אחרי העקבות בניסיון לחקות את רבו.העקבות המשיכו עד שפתאום נעלמו."לא יכול להיות שנעלמו עקבות סתם ככה" אמר רב יענק'ל "הוא לא יכל ללכת בלי הם דפקו על הדלת ופתאום הדלת נפתחה בקול חריקה,הם הביטו לראות מי הפותח אך להפתעתם לא היה איש,הדלת נפתחה מאליה! ברגליים רועדות הם נכנסו,היה ניכר על המקום כי אין בו איש. הם הלכו בצעדים מהוססים כשפתאום נשמעה צרחת אימים קורעת לבבות... רב יענק'ל המבוהל ניתר על מקומו ואמר למוקיון-"ששש..שמעת את זה?"אך להפתעתו הלה לא שמע שום דבר ולא ידע על מה הוא מדבר.לפתע חזרה שוב הצרחה,חזקה יותר ומצמררת יותר מקודמתה... הפעם היא היתה מלווה בשאגות צחוק מזעזע...,גם הפעם לא שמע האיש מאומה והתפלא על מה הוא מדבר. בליבו של רב יענק'ל הלמו פטישים,שערותיו סמרו והוא שמע בשלישית את הצרחות,הפעם הוא שמע גם מילים...קול מטיל אימה שאג: "חדל לך מן החקירה הזאת...אם אתה רוצה להשאר בחיים!!" הקול הדהד במוחו,כשכולו המום הוא הבחין באיש הגוצי רץ אל חדר קטן וזועק כמו מטורף-"הוא כאן,הבן שלי כאן!",רב יענק'ל הלך בפחד,מצפה לראות את האיש ובנו כשלפתע ערפל כבד כיסה את המקום כולו,ומבעד לערפל עלתה דמות לא אנושית שריחפה מעל ראשו של רב יענק'ל,היא הוא הסתובב ולא האמין למראה עיניו-היה זה מיודענו ר' שרוליק הולמשה!! "הרב... מממה אתה עו..שה כא..ןן?! תיזהר!! יש כאן רוח רפאים..." רבי שרוליק העביר את ידו על זקנו הלבן בשלוות נפש ואמר:"אוה רב יענק'ל! תרגע! ושמע את המקרה מתחילתו ועד סופו" אמר הבלש המדופלם ופתח בסיפורו. "היום בבוקר סגרירי זה,חשבתי שאולי לא צדקתי בזה שזיכיתי אותך להיות משמשי ולסייע לי בחקירותיי הרבות,חששתי שאתה עוד סתם אדם פשוט בעל מוח של אפרוח שלא מסוגל לפתור ולו את התעלומה הפשוטה ביותר! כדי לבדוק אם אכן אתה ראוי להיות משמש לבלש כמו הוד ענוותי ערכתי מתיחה קטנה על חשבונך,אמרתי לך שאני יוצא לסידורים דחופים ומיד הלכתי לדירה של חבר טוב וטלפנתי אליך,בשנותי את קולי לבלתי הכר ביקשתי ממך לבוא לבית ובינתים אח"כ עשיתי עקבות של צליעה והלכתי עם מקל,כדי שיראה שפתאום נעלמו העקבות טשטשתי אותם בעזרת קרש.אח"כ התחפשתי בעזרת איפור,מסכות ופאה,ואפילו כדור ים לבטן והכנסתי אותך.היה מאוד משעשע לראות אותך משתעל ומנסה לבלוע את העוגיה שהשארתי לך תוך כדי אמירת:"מצוין! מעולה!" זה היה מחזה מבדח! אח"כ סיפרתי לך את הסיפור הטיפשי על ה"בן שלי" ואיך שהוא נעלם,כשהלכנו לחפש עקבות הפניתי אותך לצריף ופתחתי את הדלת כמשכתי בחוט שקוף בעוד אתה רועד מפחד נכנסתי לחדר וכאילו מצאתי את "בני" ואז הפעלתי את מכונת העשן ששכרתי,כזאת שמשתמשים בה במופעים ואירועים,כאשר החדר היה מכוסה עשן לקחתי את הבגד הזוהר שהכנתי ובעזרת חוט שקוף ורמקול "העפתי את רוח הרפאים" ודיברתי בקול מפחיד... זה כל הסיפור ואני חייב לציין שהראית שאתה מתאים להיות המשמש שלי,כל הכבוד!"רב יענק'ל התרגש... לא כל יום מקבלים מחמאה כזאת מרבי שרוליק... בבקשה להגיב.

פרק ה - "הם עוד יביאו עלינו חורבן" במרכז המאחז היה חדר קטן עם חיבור לטלפון ואפשרות לשלוח פקס. הוא גם שימש כחדר עבודה של המנהיג שישב באותה שעת צהריים חמימה והשתעשע במשחק אסטרטגיה שהותקן במחשב. בדיוק לפני שהצטייד בעוד 15 טנקים, צלצל הטלפון. הוא הרים אותו בשעמום, בטוח שמדובר באיזו בקשה מהמנהל האזרחי להפסיק, או לפחות למתן, את כמות זריקות האבנים. אבל הפעם נכונה לו הפתעה. מעבר לקו שמע את קולה של אמו שואלת אותו, "מה העניינים"? הוא הכין את עצמו אוטומטית לקרב וענה בקרירות כלשהי: "בסדר גמור ברוך השם, למה התקשרת"? "כנראה אתה לא מעודכן" ענתה אמו, " אבל רבקה התארסה". "באמת?" לרגע שכח את כל חילוקי הדעות "עם מי, סטודנט שלומד אצל אבא?" "דווקא לא" ענתה אמו, "מישהו יותר דומה לך. בחור ישיבה מירושלים". "אי אפשר לזלזל בחשיבותו של אח גדול", הרהר המנהיג לעצמו בסיפוק. "דניאל, אתה עדיין על הקו"? שמע את קולה של אימו. "כן בוודאי, אז מתי מסיבת הארוסין"? "מחר בלילה, תגיע"? "אם רבקה רוצה..." אמר. "מה אתך?! בטח שהיא רוצה". "זאת הייתה רק בדיחה, אמא" הרגיע. "באיזו שעה?" "בשמונה. ותגיע בלבוש... אהמם... מכובד, טוב"? "בסדר השיחה התנתקה והמנהיג יצא החוצה לחפש את יועצו. הוא פגש אותו לומד גמרא מתחת לעץ הזית. המתין עד שסיים ואז שאל בנימוס: "עוז אני יכול לבקש ממך טובה". "לבקש תמיד אפשר" השיב היועץ. "ובכן מחר בערב האירוסין של אחותי".. "מזל טוב" אמר עוז ביבושת. "תודה, בכל אופן זה אומר שאני לוקח את המכונית מחר". "אין בעיות, אני לא צריך אותה עכשיו. אבל אם אתה כבר נוסע צריך לקנות כמה דברים", הזכיר היועץ. "בסדר גמור" אמר דניאל, "תגיד", החליף המנהיג נושא בפתאומיות, "מה עם הבחור החדש, מה שמו, ג'ו"? "בסדר יחסית", השיב עוז, "האמת שהוא מתבודד קצת וגם המחשב שהביא אתו מוסיף לרושם המוזר. אבל אין מה להתלונן, אחרי הכל הוא עושה את העבודות שלו ביעילות וגם האימייל שלו עוזר לנו לתקשר עם העולם, דבר שתמיד היה נקודת תורפה בשבילנו". דניאל מרט בזקנו הקטן, מהורהר. "ולא היו שום תקריות מיוחדות איתו"? "לא בדיוק" ענה עוז, "היתה איזו תקרית עם הזקן, ***** למחרת היום, בשעות הצהריים, לבש דניאל את חליפתו המהודרת של יועצו, עלה על המכונית של המאחז ויצא בחריקת צמיגים לרמת גן. לאחר נסיעה ארוכה, החנה את רכבו במרחק קצר מבית הכנסת (אחרי הכל, לא הגיוני שלסטודנט מבריק כמוהו תהיה מכונית מיושנת כל כך) והלך לכיוון המבנה הנאה. אותה שעה כבר התחילו האורחים להתאסף ומוזיקה נעימה התנגנה ברקע. ברגע שנכנס לבית הכנסת הופנו אליו כל המבטים. לחשושים כמו, "כן, ידעתי שהבן של יענקלה "זה בטח עדיף מאיזה בחור ממושקף ומגולח, בר מינן", חשב. פתאום שמע מימינו שיחה בין גבר קשיש בעל כיפה סרוגה לבין מי שנראה כאיש עסקים בשנות החמישים לחייו. "תאמין לי" אמר האיש, "אני לא יודע מאיפה נכנס לה הג'וק הזה להתחתן בגיל שבע עשרה ועוד עם בחור ישיבה! תקשיב, זה לא שאני מזלזל בהם או משהו כזה, אבל לבת של יעקב מגיע מישהו טוב יותר, נחשב יותר, שיוכל לפרנס אותה בכבוד. וחוץ מזה ראית את אח שלה? זה בחור רציני! בדרכו לעבר החתן פגש אנשים ששאלו אותו, "באיזו אוניברסיטה אתה לומד". בהתחלה נבוך מהשאלה הישירה, אולם מיד אילתר תשובה שהוציאה אותו מהתסבוכת. "תקשיב" היה עונה לשואל התורן, "האמת שהמקומות שבאתי אליהם כבר היו מלאים אבל אתה יודע...פרוטקציות, קשרים.. אם אני אספר פרטים זה פשוט עלול לגרום שאנשים ינסו ללחוץ להתקבל גם אם הם באו אחרי הזמן, אז מה לעשות..." וסיים בארשת פנים של "אתה בטח מבין למה אני מתכוון". התרגיל החתן כנראה ידע את העובדה שדניאל הוא נער גבעות. אחרת למה לאדם להתחיל לשיר באמצע אירוסיו, "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים", ועוד דוקא ליד אחי הכלה? הארוע הסתיים בשעה מאוחרת יחסית ודניאל הבין אפילו בלי לשאול, שמבחינת הוריו לא בא בחשבון שיסע למאחז ברכב בקושי ממוגן אבנים. גם מצידו לא היה הדבר נוח במיוחד ולכן לאחר התלבטות קצרה החליט להשאר בבית באותו לילה ולישון בחדר שאי פעם היה שלו. לאחר תפילת ערבית עלה ***** למחרת בבוקר נכנס דניאל למטבח לכוס קפה ופת שחרית. לאחר הארוחה הקלה התפתחה שיחה שבמהלכה פלטה אמו את המשפט "תראה את אבי (זה היה שמו של החתן המיועד), הוא לומד בישיבה והוא דתי ממש ולמרות זאת הוא לא עובר על החוק וזורק ביצים על שוטרים באיזה מאחז מפוקפק".. "וואי, למה אתם כאלה ראש קטן" אמר דניאל בעצבנות. אמו הגיבה כמובן באמרת שפר משלה - והדברים התגלגלו לכדי ויכוח חריף ומאשים, שבסופו קם דניאל הנעלב מן השולחן ויצא בהפגנתיות מהבית. כעבור רגע נשמע קול התנעת מכונית מהחצר... אביו של דניאל טמן לרגע את ראשו בכפות ידיו ולאחר מכן התרומם ואמר לאשתו בצער מעורב בזעם כבוש, "נערי הגבעות האלה עוד יביאו עלינו חורבן".

במוצאי שבת ישבו יוסי ובועז ובדקו את המסמכים שהם חילצו מהבית. יוסי עיין באחד מן הדפים וקרא: "הנה כאן הפתרון לתעלומה." יוסי הקריא מתוך המסמך: 20/5/2009, ליל שבת: מתן מגיע לבית של ג'ק, החלפת רכבים. מתן מצטרף לרכב של ג'ק ומשם לתל- אביב רח' דיזנגוף 43 שם ישנים אצל פאולוס. 22/5/2009, יום שני: יציאה לשדה התעופה בן- גוריון. הטיסה להודו יוצאת ב-3:45 בצהריים. "יופי." אמר בועז. "עכשיו אולי נוכל לעצור אותו." "לדעתי נצא כבר מחר על הבוקר לתל- אביב לפני שיברח לנו מהארץ." אמר יוסי. "אני מציע שאבא של מתן יבוא איתנו, אולי לו מתן יקשיב." אמר בועז. * * * ר' פנחס קרא שוב ושוב את הפקס שהמכשיר הרגע פלט. לאבא ואמא ה(י)קרים אני מבקש שלא תנסו לחפש אותי. אתם לא תמצאו אותי. בבקשה אל תדאגו לי.(אם אי פעם דאגתם לי באמת.) הגעתי למסקנה שאני לא רצוי בשום מקום. מהישיבה כבר זרקו אותי. ואפילו שהחליטו להחזיר אותי, אין לי שום עניין לחזור לשם. בבית אני גם לא רצוי. אתם אף פעם לא מבינים אותי. תמיד תמצאו תירוץ להגן על הרב או על רה"י. ואפילו שהם לא תמיד צודקים. לכן החלטתי להיעלם לפרק זמן ארוך, לטייל ברחבי העולם כדי לתת פורקן נפשי לכל הסבל שעברתי עד עכשיו. נ.ב. אבא, מכיוון שעדיין נשאר לי רגש של אהבה כלפיך, הרכב נמצא ברמת-גן ברח' רמת שלמה 55. המפתחות נמצאים מאחורי העציץ הגדול שבכניסה לבית. מתן. ידיו האוחזות בפקס, לא נעו. נדמה היה לו שגם הדם בעורקי גופו הפסיק לזרום. הוא קיפל באיטיות את הפקס, קיפול אחר קיפול, והכניס אותו לכיס מכנסיו. פנחס תפס את ראשו בין שתי ידיו וזעק לבורא עולם. 'ריבונו של עולם. כמה צרות אדם יכול לסבול. בהתחלה עם ציפורה עכשיו מתן. אני לא רוצה לבוא אליך חלילה בטרוניה. אני יודע שאם אתה מביא עלי נסיונות אז אני מסוגל לעמוד בהם. אנא רחום וחנון, החזר אלי את שני ילדי היקרים.' אחרי שגמר את תפילתו הוא ניגש לכיור שטף פניו והתארגן ליציאה. יוסי לוי ובועז גרנות אמורים לאסוף אותו. 'מי יודע אולי הוא יזכה לראות את מתן.' הוא קיווה בליבו. הם הגיעו לתל- אביב לרח' דיזינגוף 43 לבית מפואר ששער ברזל היה בכניסתו. על השער היה שלט 'זהירות, כלב נושך.' הם פתחו את השער ונכנסו. כלב גדול ואימתני קידם את פניהם. הוא נבח בפראות וניסה להתנפל עליהם. הם עברו את הכלב בזהירות ודפקו בדלת. בהתחלה לא היה מענה. אחרי דקה או שתיים הם שמעו צעדים מתקרבים לכיוון הדלת. הדלת נפתחה ואדם זקן בשנות ה-70 לחייו עמד מולם. בועז נטל את רשות הדיבור. "אתה פאולוס?" "כן." הוא ענה. "מה רצונכם?" "האם התארחו אצלך אתמול בלילה שני אנשים, אחד מהם ילד בן 18 ושמו מתן ולשני כנראה קוראים ג'ק?" "אכן כן." ענה האיש. "אבל הם יצאו מפה לפני מספר שעות." "התדע להיכן?" שאל פנחס, אביו של מתן. "אין לי שום מושג." ענה פאולוס. "הם רק אמרו לי שהם נוסעים ולא אמרו לי לאן." הם הודו לו, וחזרו מאוכזבים לרכב של בועז. במשך הנסיעה אף אחד לא דיבר. אחרי כמה זמן אמר יוסי: "במסמך היה כתוב שבשבת הם מגיעים לבית של הזקן הזה, וביום שני הם טסים. לא כתוב מהם עשו ביום ראשון. יכול שהם עברו לתחנה אחרת. מה שעוד נותר לעשות זה לבוא ביום שני לשדה התעופה בשעה המיועדת ושם לחפש אותו." פנחס הציע שהם יעצרו לו ברמת- גן בבית של ג'ק ושם הוא ייקח את הרכב שלו. הם הגיעו לרמת- גן ליד הבית של ג'ק. והורידו את פנחס. פנחס ראה את רכבו והתקדם לכיוונו, אך משהו עצר אותו מלהמשיך. שני ערבים התקדמו לכיוון הבית. פנחס תפס לו מחסה מאחורי עץ ברוש גדול. הערבים הקישו על הדלת 3 דפיקות בקצב אחיד אמרו משהו כמו סיסמה, והדלת נפתחה בפניהם. פנחס צילם אותם במצלמה של הפלאפון שלו. הוא יצא ממחבואו, אך לפתע ראה עוד זוג ערבים מגיע לבית. הוא מיהר להסתתר שוב. הערבים עשו את מה שקודמיהם עשו ונכנסו פנימה. 'מה קורה פה?!' הוא חיכה כמה דקות, להיות בטוח שאף ערבי לא מגיע, ואז רץ במהירות, לקח את המפתח מאחורי העציץ, נכנס בזריזות למכוניתו ונסע משם בחזרה לביתו. (מקווה שהפרק לא קצר מידי.)

פרק א' מתוקן.doc נריה כבר המתין מאחורי שני פחים מול הבית של מתן. בשתיים ודקה הוא ראה אותו יוצא מהבית עם תיק גדול על הגב. 'זה נראה כאילו הוא הולך לברוח לתקופה ארוכה.' חשב נריה. הוא ראה אותו מוציא צרור מפתחות ופותח את דלת הרכב ונכנס לתוכו. נריה אמר לעצמו: 'אני חייב לעשות משהו, אני צריך לעצור אותו.' הוא זינק ממקום מחבואו ורץ לכיוון הרכב, פתח הדלת וירה בצרורות לעבר מתן. "חכה רגע, אל תעשה את זה. אל תברח. אתה נוהג בפזיזות. תחשוב טוב לפני מה שאתה עושה." "עזוב אותי, אני יעשה מה שאני רוצה. נמאס לי כבר מהכל, כולם נגדי. אני עוזב הכל ." ענה מתן לעומתו. "אתה עושה טעות גדולה, מתן." אמר נריה. "תחזור מחר לישיבה תדבר עם ראש הישיבה ותגיד לו את כל מה שבליבך. אני בטוח שהוא יבין אותך." אך מתן לא שעה אליו. הוא התניע את הרכב ונעלם מהמקום. נריה נשאר עומד נטוע במקומו. מרב הלם לא יכול לזוז. הוא הרגיש שחברו הטוב נעלם מחייו. אך הוא מיד התעשת וחשב מה לעשות. 'צריך להודיע מישהו.' הוא חשב אולי להעיר את הוריו של מתן ולומר להם. אך מייד ביטל את הרעיון. 'הבית בטח נעול, וגם חבל להעיר אותם אם מילא כבר אין מה לעשות.' לבסוף החליט שאין ברירה והוא חייב להתקשר לרבש"ץ של הישוב ולהודיע לו שינסה לעצור אותו בכניסה לישוב. * * * הטלפון חרום של אבי הרבש"ץ צלצל. הוא התהפך על משכבו. 'מי זה מצלצל בשעה כזאת ועוד בשבת.' אחרי ששמע מה יש לדובר מהעבר השני של הקו לומר הוא הזעיק את שני השומרים שאמורים לשמור הלילה לש.ג. * * * מתן הגיע ליציאה מהישוב. הוא הגביר את המהירות, הוא רצה לצאת מפה כמה שיותר מהר. עוד עשר דקות הוא אמור להיות להיות ברמת- גן אצל ג'ק. הוא יודע שג'ק לא אוהב איחורים. הוא לא רצה עיכובים נוספים. הוא חלף על השער של הישוב אף לפתע הבחין שג'יפ צבאי דולק אחריו. מתן נבהל. 'כבר הגיעה השמירה?!' הוא לחץ על הדוושה בכל כוחו. 'אני חייב להיפטר מהם.' הג'יפ המשיך להיצמד אחריו. הוא ניסה לנער אותם מעליו אך ללא הועיל. בינתיים בתוך הג'יפ ישבו שני השומרים יוסי ובועז וניסו להשיג את הרכב שמולם. "אני חייבים לעצור אותו." אמר יוסי לבועז. "רק שלא יעלם לנו." גשם החל לטפטף. הראות נעשתה יותר ויותר קשה. הם לא הצליחו לראות את הרכב. "הוא נעלם!" קרא בועז. "אני לא מאמין, הוא הצליח לחמוק לנו מהידיים!" הם הגיעו לעיר רמת- גן. הם המשיכו בנסיעה ברחובות השקטים של רמת- גן הנמה את שנתה, מנסים נואשות למצוא את מתן. הם כמעט התייאשו עד שלפתע צעק יוסי: "הנה הרכב!" הם מצאו את הרכב חונה ליד וילה מפוארת. הם יצאו מהג'יפ וסקרו את הבית. "הוא כנראה נמצא פה." אמר בועז ליוסי. "אנחנו צריכים לנסות לחדור לבית." הם הוציאו את ציוד הפריצה מהג'יפ וחיפשו דרך איך להיכנס לבית. יוסי הצביע על חלון בקומה השנייה שממנו נראה לו אפשר להיכנס. בועז לקח חבל וקשר אותו סביב הסורג של החלון. הוא החל לטפס עד שהגיע לחלון. הוא טיפל בברגים של הסורג עד שהלה נפל, נחבט בקיר עד שנחת בקרקע בכל רעש גדול. "תזהר לא לעשות רעש." אמר לו יוסי. "אני מקווה שאף אחד מדרי הבית לא התעורר". בועז כבר היה בפנים. הוא סקר את החדר שהיה בו. על הקירות היו תלויות תמונות של אמנים. מדפי ספרים היו בצד אחד של החדר ומולם הייתה מיטה גדולה מוצעת. אגרטל גדול היה מונח בכניסה לחדר. לא היה איש בחדר. הוא המשיך לסרוק את שאר הבית. הבית היה ריק מאדם. 'הוא חייב להיות פה איפשהו.' לבסוף הגיע לאיזשהו חדר בקצה המסדרון. בחדר הייתה מיטה שמצעיה מבולגנים. "נראה שמישהו ישן פה." הרהר לעצמו. מול המיטה הייתה מכתבה גדולה ועלייה הרבה מסמכים מפוזרים. הוא אסף את המסמכים ויצא מהבית. יוסי חיכה לו בקוצר רוח, שעון על הג'יפ, כוסס את ציפורניו בעצבנות. "לא מצאתי אותו." אמר בועז. "אבל מצאתי מסמכים שאולי על פיהם נוכל לגלות משהו." הם נכנסו בחזרה מאוכזבים לג'יפ. "יכול להיות שהוא נסע עם עוד מישהו והם החליפו רכב." אמר יוסי. "טכסיס מוכר." הם המשיכו בנסיעה שקטה בחזרה לישוב 'חרב דוד'. * * * הרב פנחס התעורר לקול ציוץ הציפורים. השעה 7:45. הוא צריך להעיר את ילדיו לתפילת שחרית. הוא עלה לחדרו של מתן ראשון. הוא ידע שזוהי משימה קשה להעיר את המתן. כל פעם שהוא מנסה לעשות זאת, מתן אומר לו עם עין אחת פקוחה: 'אבא עזוב אותי, תן לי עוד קצת לישון. נו אבא אין לי כח,עוד כמה דקות אני קם.' הוא פתח את דלת החדר ונדהם לגלות שהחדר ריק. הוא שעשע את עצמו במחשבה שאולי הוא כבר הלך לתפילה.'מי יודע אולי היום הוא החליט שהוא מגיע בזמן לתפילה.' הוא הלך להעיר את שאר ילדיו. כשיצא מהבית הוא גילה שהרכב לא שם. בזמן האחרון היו הרבה פריצות בישוב. הוא תהה אם יש קשר בין הדברים. הוא הגיע לבית הכנסת והתאכזב לגלות שמתן לא שם. 'היכן הוא יכול להיות?!' כל התפילה מחשבותיו היו מרוכזות במתן. הוא התפלל בכל ליבו שלא קרה למתן כלום. אחרי התפילה ניגש אליו יוסי לוי. "הו שבת שלום ר' פנחס, מה שלומך?" פנחס לא היה יכול לענות 'בסדר, אצלי הכל טוב ב"ה.' יוסי סיפר לו הכל. הבשורה נחתה עליו כרעם ביום בהיר.

חשוב מאוד! סיפור זה נכתב בהומור בלבד ללא כוונה להשמיץ חלילה את נוער הגבעות או את תושבי יהודה ושומרון ואינני מתכוון שנוער הגבעות הוא אכן כפי שכתבתי בסיפור זה. הקדמה לא ביום אחד התחילה המהפכה וגם לא בשנתים. שנים היא להטה מתחת לפני השטח במאחזים מבודדים, בבתי מדרש ממוזגים של ההתנחלויות הגדולות ובבתי מדרש מאולתרים בגבעות. המהפכה בערה גם בליבם של נערים זורקי אבנים משבילי הבטחון של ההתנחלויות ובערה בליבם של רבים מבוגרי סבסטיה. רעיון המהפכה הבשיל יותר ויותר עם כל אכיפת חוק במערב הפרוע של יהודה ושומרון. לאט לאט התגבשה קבוצה של נערי גבעות שגדלה מיום ליום וזממה להניף בגלוי פרק א המנהיג הרב והיועץ במאחז מבודד בשומרון ישבה מסביב למדורה קבוצה של נערי גבעות שזקנם זה עתה התחיל לצמוח. היו אלה מנהיגי קבוצת המורדים או כמו שקראו לעצמם "צבא הארץ הקדושה". הם עסקו אותה שעה בדיון על המשך דרכה של הקבוצה שמנתה כבר כמאתיים איש. כולם היו מרותקים לדבריו של מנהיגם, בחור בן שבע עשרה וחצי בשם דניאל, שכל הסיבה לבחירתו כמנהיג היתה הפנאטיות שלו והיותו כריזמטי וסוחף במידה מעוררת פליאה. באותם רגעים היה עסוק בהסברת עיקרי תוכניתו לחבריו: "אנחנו נפעל" פתח, "בדרך סבלנית אך נחושה. סבלנית גם אם הדרך להקמת מלכות ישראל תהיה ארוכה מאוד ונחושה, כנגד כול המפריעים לתוכניתנו. רחש של תדהמה עבר בשומעים. אחד מהם, בחור בשם יוחאי, אזר אומץ ושאל :"איך אתה מתכוון לעשות זאת?" המנהיג השיב לו: "את התוכנית המפורטת ואת שאר הנחות היסוד יסביר יועצי." היועץ היה בחור בן שבע עשרה פיקח ביותר בשם עוז. הוא היה פנאט כמו כולם, אבל ידע שאם אדם רוצה להשיג משהוא רציני אסור לו ללכת עם הראש בקיר. היה לו גם ידע כללי מעמיק מאד (יחסית לחבריו) וראש של סוחר, משפטן, פוליטיקאי ואסטרטג צבאי גם יחד. דניאל, שגם לו היה לא מעט שכל, הבין שאם יסתפק בעצות המתלהמות של חבריו , מה שיקרה הוא שבמקרה הטוב, המהפכה תכשל כשלון חרוץ, ובמקרה הרע, תוך זמן קצר הוא ימצא את עצמו מאחורי "ובכן", עוז המשיך להסביר את הנחות היסוד, "אנו" אמר,"נחדיר לצה"ל משתפי פעולה שישפיעו על החילים בתעמולה שקטה ובמעשים. לאחר מכן, כשתתחיל המהפכה, יעמוד לרשותנו חלק ניכר מצה"ל על ציודו. אנו זקוקים כמובן לכוח שיתחיל את המהפכה. הכוח, שימנה בערך מאתיים איש, ישתלט על מספר יעדים קלים לכיבוש כמו הכנסת ומשרד ראש המשלה. הממסד החילוני ינסה להפעיל את הצבא ויגלה להפתעתו שרוב הצבא עומד לצידנו. מהר מאוד נכניע את המשטרה רחש של התפעלות עבר בנוכחים. אחד מהם שאל: "מדוע לא ננסה להשפיע גם על המשטרה?"היועץ חייך וענה: "המשטרה בנויה מאוסף של שכירי חרב שהמניע היחיד שלהם הוא כסף, כסף ועוד פעם כסף! כל עוד אין לנו מספיק מהמצרך החיוני הזה לא נוכל להשפיע על המשטרה". היועץ המשיך "הנחת יסוד שתים: ברגע שנשתלט על המדינה ננהיג בה שלטון לפי התורה דהיינו מלוכני ולא דמוקרטי. הנחת יסוד שלוש: כול מי שיעמוד למכשול בדרכנו דינו מוות!" הדיון יכול היה להימשך עוד שעות רבות אילולא הכריז השומר, נער בן שבע עשרה עם רובה קרבין :"מחר יום הכביסה של הערבים פה ליד ואם אתם רוצים שיהיה לכם כוח להפוך להם את גיגיות הכביסה שלהם על האדמה, אז כדאי שתלכו לישון". החבר'ה הסכימו איתו והלכו לישון באוהלים ובחושות שהיו פזורים על פני המאחז. באוהל קטן אך מפואר במרכז המאחז, שהיה אוהלו של המנהיג, ישבו על מיטה של ממש (שהובאה במיוחד בשביל המנהיג) היועץ והמנהיג המנהיג פתח: "אני צריך בדחיפות דמות רוחנית שתלהיב את הנערים לקראת היום הגדול, יום המרד". "רב?" שאל עוז. "משהוא כזה" השיב המנהיג "אבל לא צריך שהוא יבין בעניני העולם. ההפך! הוא צריך להיות מן מקור לעוצמה רוחנית והוא לא יוכל להיות כזה אם הוא יהיה "בחבר'ה" אתה מבין? והוא כמובן צריך להיות ממש כהאניסט ומעלה". היועץ קפץ ממקומו. "אני יודע בדיוק את מי אתה צריך".אמר בהתרגשות. "למי אתה מתכוון" אמר המנהיג, נרגש גם הוא. היועץ לחש באוזנו של המנהיג את תוכניתו. המנהיג הביט עליו בפקפוק. "אתה בטוח שזה ילך?" שאל. "בעזרת השם" השיב היועץ "נראה לי שזה ילך". "טוב" אמר המנהיג "אני צריך לישון על זה לילה" .הרמז היה עבה מאוד והיועץ החוה קידה ויצא מהאהל ודממה מוחלטת השתררה במאחז הקטן.

שרוליק הולמשה היה זה ערב קר ואפור,הרוח השורקת השתוללה בחמת זעם והאווירה הייתה עכורה וקודרת.אולם,בביתו של הבלש הנודע רבי שרוליק הולמשה,לא היה הדבר כן. רבי שרוליק ישב מול האח הבוערת, המאירה בשלווה,היה בה משהו מלטף,מרגיע,הוא ישב נטוע על כורסתו,פיו קפוץ,פניו אדומים וגביניו מכווצים בריכוז עילאי,לפתע נשמעו דפיקות נמרצות בדלת. "יבוא!" קרא רבינו.הדלת נפתחה,בפתח עמד אדם גבוה למדי,בעל אף פחוס ולחיים תפוחות,הוא עטה מעיל פשוט והצטייד במטרייה צהבהבה. האיש צעד צעד גאה לעבר החדר ופסע בחיוך יהיר ומתנשא מעט,תוך כדי השארת עקבות בוץ גדולים על הרצפה. "ובכן רבי שרוליק,שמעתי עליך רבות,אולם,שמועות יכולות להיות סתם שמועות ולפני שאשטח לפניך את בקשתי,הנני רוצה לבחון אותך בהסקת מסקנות.אם באמת אתה איך שאומרים שאתה,מה אתה יכול לומר לי על עצמי? אה?" רבי שרוליק לא נפגע מהפגנת הזלזול הזאת,הוא ליטף באצבעותיו הארוכות את זקנו הלבן,ואמר לאורח: " ובכן,אתה מורה במקצועך,מתעצבן הרבה אך גם חייכן,אתה אדם מסודר בדרך כלל, משתמש בשתי ידיך אך בדרך כלל משתמש ביד שמאל,לעיתים חסר סבלנות,עיוור צבעים ויהיר למדי." האיש שרק בהתפעלות,"איך ידעת?" אמר. "הכול נכון עד הפרט האחרון!,טוב,אולי חוץ מהפרט האחרון..." רבי שרוליק הביט בחדווה באדם הנדהם,וחייך. "אכן,לא סוד הוא שאני,בלי להתגאות,אשף המסקנות הטוב ביותר בכל העולם,הדברים שציינתי ברורים למדי,לפחות לי. אדם שנכנס לכאן,צועד לו בבית תוך השפרצת בוץ לכל עבר ומפקפק בתבונתי,הוא חייב להיות יהיר ומתנשא,לא כן?,שמתי לב לצבע שעל כף ידך השמאלית,זה נגרם מטוש מחיק שנמחק ביד,מה שעושים מורים חסרי סבלנות שלא משתמשים במחק,השתמשת ביד שמאל אך נוכחתי לדעת שציפורניך,שנגזרו לא מזמן,נגזזו בקפידה בשתי הידיים,מה שקשה לעשות אצל אדם ששולט ביד אחת.לפי הקמטים בין עיניך ניתן לראות כי אתה מתעצבן מהר ונוטה לכווץ את עיניך בכעס,עם משהו לא ברור?" האיש,שעמד זקוף כשנכנס הסמיק כצנון והשפיל מבטו. "אכן,טעיתי,השמועות ששמעתי נכונות,ועכשיו,ברשותך,אשטח לפניך את בקשתי, שמי איצל'ה גולדשמידט,אכן,אני מורה בתלמוד תורה,מלמד כיתה א',יש לי שלושה ילדים חביבים,שתי בנות ובן,הבת הבכורה לומדת בסמינר,היא מחפשת "שידך",אחריה חיימקה החמוד,אדום הלחיים,נוטה להשתובב..." "ניגש לנקודה בבקשה" קטע אותו רבינו ברוגז קל. "סלח לי,כן,לאחרונה אני מרגיש שמישהו עוקב אחרי,וזה מטריף אותי,אני מתכוון- מעיק עלי קשות,והנה ביום האתמול שמעתי אזעקה ממכוניתי,אני לא נוטה להתרגש מאזעקות,הרבה פעמים הילדים נוגעים באוטו בלי כוונה,אז הצצתי דרך החלון לוודא שהכול בסדר,והנה ראיתי את החלונות מנופצים,שני גלגלים מפונצ'רים והמראה סדוקה קלות. חיפשתי באזור אך לא מצאתי איש,המזיק ברח. למזלי,היה לי ביטוח,אולם לא ששתי לעצם המחשבה שמישהו מתנכל לי. "אתה יודע למי אולי יש מניע לעשות זאת?,אולי מישהו ששונא אותך?" חקר רבי שרוליק. "לא נראה לי,אני לא מכיר מישהו ששונא אותי עד כדי כך,אבל קשה לי לחשוב שמישהו יתנכל לי סתם!. "אולי זו נקמת תלמידיו על איזה מבחן מעצבן או שיעורי בית רבים?" אמר יענקל'ה המשמש בהתלהבות. "אוה,רב יענק'ל,הוא מלמד תלמידי כיתה א'! לפנצ'ר גלגלים? לנפץ שמשות?,אתה שם לב איך הנחה מוטעית יכולה להיגרם מחוסר קשב!" נזף רבינו בתוכחה. "אני יודע" ענה המשמש,מבויש ."אבל אי אפשר לדעת,ילדים בכיתה אלף יכולים להיות תחמנים ומזיקים מאוד,אני בעצמי לא מצליח להבין איך אחיין שלי מצליח תמיד להשתיל לי נעץ בכיסא מבלי שאשים לב." "ובכן, בזה לא נסתיימה הפרשה" המשיך איצל'ה לספר,"הזמנתי את המשטרה,הם ערכו כמה בדיקות,חיפשו טביעות אצבעות,אבל בתכל'ס- לא עשו כלום. חזרתי הביתה,חלמתי כל הזמן שעוקבים אחרי,זה לא פרנויה,הרגשתי את זה בעצמות. בבוקר קמתי,והלכתי לעבודה כרגיל. כשחזרתי,בצהריים,היו הילדים עוד בלימודיהם, אשתי בעבודתה –מזכירה. והייתי בבית לבד. הכנתי לי ארוחת צהרים קלה,כשלפתע שמעתי שוב אזעקה – נחפזתי לצאת החוצה ולבדוק מה מצב המכונית. גם המכונית שקיבלתי מהביטוח פונצ'רה,שמשות המכונית נופצו לרסיסים והשמשה היתה סדוקה-כמו בפעם שעברה!,זה היה כבר יותר מדי בשבילי,התקשרתי למשטרה בחמת זעם,ענה לי פקיד מנומנם ואדיש ששאל כל הזמן: "מה? איפה? מתי?" ושאר שאלות טיפשיות.לא ידעתי "האם יש איזה מישהו חיצוני בבית,עוזרת למשל?" חקר רבי שרוליק. "אמ... כן, יש מבשלת ומנקה, אני ואישתי עובדים,אתה יודע,שתיהן עושות רושם מצוין ולא נראה לי שיש להם קשר לגנבה,ויש גם את מאירק'ה- בחור ישיבה צדיק שבא אלינו מדי פעם ועוזר לבננו בהכנת שיעורי הבית,אבל הוא בחור זהב,פנינה ממש,אני חושב להוריד אותו מהרשימה!" "טוב," אמר הבלש,"אף פעם אי אפשר לדעת,וכמו שאני תמיד אומר:'כולם אשמים עד שלא הוכח אחרת' ,הפושע יכול להיות האדם הכי לא צפוי!,והאם יש לכם שכנים שאתם חושדים בהם? שאל. "אמ... לא נראה לי,יש לנו שכנים חוזרים בתשובה,הבן התבגר שלהם קצת עושה להם בעיות עם שמירת המצוות,אתה יודע...,יש גם שכן זקן עם עוזר פיליפיני,הזקן נראה מרוצה מאוד ממנו,ו... זהו,נראה לי,סיים איצל'ה. "ובכן,ניגש לזירת הפשע!" פסק רבינו ומיהר לצאת לדרך. רבי שרוליק הזמין כרכרה,למרות שהיה יכול לנסוע במכונית,אבל הוא אהב את זה "כמו פעם",בלי רעש טרטור מעצבן ואגזוז מעשן.העגלון הגיע במהירות ואסף אותם בכרכרתו ההדורה,ומהר מאוד הגיעו השלושה למחוז חפצם. הם הגיעו לבית קטן למדי,מרוהט בסגנון ישן,בהיכנסם הספיקו לראות את המבשלת במטבח-אישה מלאה ועגולת פנים,בעלת עניים שקועות וקעורות,אף שפיצי שעליו משקפיים עגולים בעלי עדשות עבות,היא בישלה במרץ כשסינר למותניה וכמעט שלא שמה לב לבואם,הם עלו במדרגות הישנות,שנראו כעומדות להתמוטט בכל רגע תחת העומס. לבסוף נכנסו לחדר גדול,טובל באור צהבהב,על השידה היתה מונחת תיבה גדולה. "פה היה ענק היהלומים!" אמר איצל'ה."התיבה היתה מוסתרת היטב בארון ובה היה כיס ניסתר, שם שמרנו אני ואישתי את הענק,אני לא יודע איך הגנב גילה את המקום הזה!" רבי שרוליק הולמשה הנהן בראשו והחל לתור אחר עקבות,לאחר כרבע שעה פנה אל איצל'ה ואמר: "אתה יכול לחזור על החשודים שהזכרת, הפעם ביתר פירוט?!" "ובכן," אמר איצל'ה."כמו שאמרתי יש את המבשלת-אין איתה שום בעיה חוץ מזה שהיא מכינה כל דבר שקשור לעגבניות-מרק עגבניות,סלט עגבניות,חביתת עגבניות,פשטידת עגבניות וכולי,הילדים התחילו להתלונן,אך היא-בשלה!" "מי? העגבנייה?" שאל רב יענק'ל שהקשיב בחצי אוזן בטמטום. "לא! בור ועם הארץ! המבשלת!,תמשיך!" אמר רבי שרוליק . איצל'ה גולדשמידט לקח נשימה עמוקה והמשיך: "כן,ויש גם את המנקה,היא חולת ניקיון,עולה מרוסיה,היא עובדת מצוינת ולא מבינה מילה עברית,אני ואישתי מנסים להסביר לה באנגלית הדלה שלנו הוראות פשוטות,ובכלל היא נראית לי טיפשה מדופלמת,יודעת רק לנקות,ויש גם את הבחור ישיבה הזה-מאירק'ה וייס,עילוי רציני שמבטיחים לו עתיד מזהיר,הוא בחור ירא שמים ובעל מידות,טובות כמובן,הוא שמע את הבן שלי מתלונן שקשה לו עם שיעורי הבית והוא התנדב לעזור לו! אבל אני שוב אומר-אין לך "רב יענק'ל,הבא לי בבקשה את כינורי!" ביקש רבינו. רב יענקל'ה מיהר להוציא את כינורו המפורסם מנרתיק העור שלו והחל לנגן,רבי שרוליק,בלש מדופלם ומוסיקאי מוכשר,ניגן ניגונים רכים ומלטפים,ניגונים חסידיים קדושים,משובבי נפש,מתוקים ומרגיעים,ובכך שימן את גלגלי מוחו שעבד כמחשב על, וחידד את מחשבתו.רבי שרוליק מחויך ומשולהב ניגן ניגון אחרון,והניח את כינורו. "נרד למטה" פסק לבסוף. הם פנו לרדת במדרגות כשלפתע שמעו צווחה ומלמול לא ברור ברוסית, היתה זו המנקה,אישה גבוהה ודקיקה בעלת צוואר ארוך ואף מאונקל,היא בדיוק שטפה את המדרגות ולא רצתה שיעשו לה "צעדים",היא רעדה וצרחה ברוסית כאילו זה היה "יהרג ואל יעבור"."סתם רוסיה טיפשה!,לא יודעת לכבד אנשים צדיקים במעמדי!" אמר רבי שרוליק,נעלב. רב יענקל'ה נעץ מבט משתומם ברבי שרוליק לנוכח הגזענות והכעס שלו,לפחות היא לא מבינה,חשב. "רוסיה טיפשה וחסרת שכל! חמורה!" המשיך רבי שרוליק בזעם. "אבל רבי שרוליק,אין דבר כזה חמורה!" העמיד אותו רב יענק'ל על טעותו בנימוס."טוב! אז אתונה! טיפשה מטופשה! זקנה בננה ומרשעת מרושעת!" רתח רבי שרוליק. "אבל," אמר רבי שרוליק והנמיך את קולו,"גם פושעת חמקמקה ומתוחכמת" המנקה החלה להסמיק,שוכחת שהיא לא מבינה עברית. "ובכן,אזעקה,חלונות מנופצים,תוכנית נחמדה-יש לציין,המנקה הזאת-היא בהחלט עולה מרוסיה אבל דוברת עברית מצוין,היא הציגה את עצמה כעובדת ניקיון שלא יודעת עברית,עובדת טיפשה,עובדת כמו רובוט,אחת שלא מאמינים עליה והיא יכולה בשקט לבצע את זממה,היא ניקתה את הבית,ואתם הנחתם לה לחטט לכם בחפצים וסמכתם עליה בעיניים עצומות, אבל כשעוצמים עיניים... הרגשתם חופשי לדבר לידה,הרי היא לא מבינה,מהר מאוד היא גילתה את ענק היהלומים,היא חיכתה לרגע בו הרחוב יהיה שקט,ובאה לבית,רק אתה היית שמה,היא מצאה דרך נחמדה לאפשר לה לבצע את זממה-בעלה,פושע רוסי הידוע למשטרה שאני זוכר אותו לשמצה מכמה חקירות,באחד התיקים נכנסתי לביתו ומצאתי אותה,עסוקה בנקיונות,זה היה לפני הרבה זמן אך זיהיתי אותה! ואני מכיר את בעלה איתו עבדה בתיאום רב. הוא בא בפעם הראשונה,פינצ'ר את הגלגלים,שבר היום,כששטפה,התחלתי לדבר אליה לא יפה בעברית,כאילו כעסתי,היא התקשתה להשאר אדישה והסמיקה כעגבניה בשלה!!" אמר רבי שרוליק בחיוך מנצח. "מי בשלה,המבשלת?" שאל רב יענק'ל וכולם צחקו. המנקה הערמומית הודתה באשמה ואישרה כל פרט,והיא נעצרה על ידי המשטרה,כמו כן נעצר בעלה שהיה שותף לפשע והיום, השניים מבלים להם בכלא- מנקים... מצטער על הכתב הצפוף,בבקשה תגיבו!

שוב, קצר... הפרק הבא יהיה הרבה יותר ארוך, מבטיחה! "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׁדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" הוא פתח את הדלת, ראשו טרוד בשאלה כלשהי במתמטיקה, וקפא על עומדו. "הי," היא חייכה אליו, "יש לכם אולי שקית סוכר?" הוא נסוג אל תוך הבית, וסימן לה לבוא בעקבותיו. "אני אחפש, רק שניה," אמר. "אבל זה ייקח קצת זמן, אני חושש. כבר כמה חודשים טובים שלא נכנסתי למטבח." היא גיחכה, חושפת שיניים לבנות וישרות. "תן לי לנחש: טוסט וחביתה?" "גם זה לא. אני נזק נורא ואיום. הפעם האחרונה הסתיימה בפיצוץ של הגז, התיקון עלה לי כמעט כמו טסט. ההורים שלי הכריחו אותי לשלם, הם אמרו שלא הייתי צריך לסתום את החורים בגז עם העיסה שהכנתי." הוא חייך בהתנצלות. הפעם היא צחקה, צחקה באמת, ראשה מוטל אחור ושערה החום, הקצר, מקפץ סביב פניה. הוא חייך ופנה לפתוח ארונות, מחטט בקופסאות השונות. "את מכינה עוגה?" שאל, פניו קבורים עמוק בארון. כך, לפחות, לא תוכל לראות את הסומק על פניו. "כן, לחברה שלי- מור לווין, אתה בטח מכיר- היא גרה ליד גן השעשועים הישן- יש יומולדת מחר. האמת היא שמן הסתם אני אשרוף את העוגה, אבל חברות שלי טוענות שזה טוב בשבילי לנסות." היא בחנה בעגמומיות את נעלי הספורט שלה, לחייה מאדימות, והוא הפנה את ראשו לאחור לרגע ובחן אותה. כשהרימה את ראשה שב במהירות לחפש בארון אחר הסוכר, והיא פנתה לסקור את ספר המתמטיקה הפרוש על השולחן. "פויה, אתה באמת עושה את זה בחופש?" "כן, מה הבעיה? זה בסך הכל חופש חנוכה!" "איכס. אה, תודה!" היא נטלה את השקית הלבנה שהניח על השולחן. כבר כמעט שכחה לשם מה באה. "בבקשה." "להתראות, ישראל," עמית חייכה, והוא תהה איך היא זוכרת את שמו. להתראות? הוא קיווה שלא. הנוכחות בקרבתה היתה מבלבלת בצורה מוזרה. "שלום," ענה. היא יצאה מן הבית וסגרה אחרי את הדלת. ישראל נעמד באמצע הבית הדומם, מלא עד להתפקע בשנאה עצמית. "טיפש," אמר בקול. "טיפש!" הוא חג על עומדו ונעץ את אגרופו בקיר. כך החלה היכרותם הממושכת, בשקית סוכר ואגרוף כואב. הבקבוק המסתחרר שיקף את אורות הפלורסנט הקרים מלמעלה, פתחו חולף ביעף מול ברכי הבנות היושבות סביב במעגל. הן נעצו בו את מבטן, מגחכות בהתרגשות. הבקבוק האט ועצר לבסוף, פתחו מול רעות. "אמת או חובה?" שאלה את נעמה הישובה מולה. "אמת," נעמה נשענה לאחור בציפייה. רעות הרהרה. "אמת," אמרה לאיטה, "שאת דלוקה על גיא?" צחוק פשט בין הבנות. גיא היה עובד הפיצרייה הקרובה לאולפנא, ו"חתיך הורס" כפי שהגדירה אותו נעמה. "שקר," פסקה נעמה. "הוא חתיך, ולא יותר מזה. חוץ מלהכין פיצות ולהתחיל עם בנות הוא לא יודע כלום." רעות הנהנה, מאשרת, ונעמה סובבה את הבקבוק. עמית, משועממת, הרכינה את ראשה אל מכשיר הפלאפון שלה. מה אתה עושה? כתבה. מנסה ללמד למבחן באזרחות. אבל כנראה שתכננת לי משהו אחר. מצטערת. שתף אותי. את חסרת תקנה. דא. לפתע חדרו להכרתה צחקוקים. היא הרימה את ראשה וגילתה את חברותיה, מגחכות לעומתה. אורית אחזה בבקבוק, תחתיתו מופנה כלפי עמית. "אמת או חובה?" "אמת." "עם מי סימסת עכשיו?" היא הסמיקה. "חובה." "חובה עלייך לומר לנו עם מי סימסת." הן צחקו. הסומק הפך לחיוורון. "רדו ממני." היא התרוממה, ויצאה מן החדר. כל הבנות השתתקו, מהורהרות, מלבד מור שהכירה ב"חומרת" הקשר בין ישראל לעמית. הבנות בחדר בהו אחריה, לא מבינות, ונעמה שרקה מבין שיניה בקול גבוה שהקפיץ את כולן. "רציני, הא?" היא אמרה, והבנות הנהנו בהסכמה. רציני בהחלט.

בתוך ההמונים הרחוב היה שקט לגמרי, יותר נכון ריק מאדם. רק רעש המכונה שניקתה את הרחוב עוד הפריע לשקט שכה חיכיתי לו. ישבתי על אבן שעמדה באמצע הרחוב כבר יום שלם. לפני עוברים אנשים שונים. כולם ממהרים, יפים, מריחים טוב. חלקם הלכו עם ילדיהם, חלקם לבדם. אך נראה היה שלכולם מטרה נעלה. רק אני יושב יום שלם ללא מעש, ללא מטרה כלשהי. לא משנה היה אם אשב כאן עוד שבועות שלמים, או אקום ברגע זה. איש לא חיכה לי בשום מקום ואיש לא ידע פעם כשהיה לי כסף הייתי יכול לחשוב ולהרהר על משמעות החיים. היום יכול אני לחשוב רק אם הכסף שיש בידי יספיק לי לאיזו ארוחת ערב קטנה, או שמא אאלץ לעלות גם הלילה לישון רעב. הייתי כבר רגיל לזה. בשביל מה לאכול בערב, אם ממילא אני הולך לישון? במקום ממנו באתי, ארוחות ערב היו הדבר החשוב ביותר ביום. ארוחה דשנה הייתה הדבר שלשמו כולנו עבדנו. עזבתי את ארצי לפני כמה שנים. עזבתי בית גדול ויפה, המשקיף לנוף קסום. עזבתי עבודה מכובדת בחברה גדולה. עזבתי חברה מכובדת בחברה גדולה. עזבתי כבוד, עזבתי חיים טובים. היום ביושבי על אבן זו, לאיש לא היה אכפת מה עזבתי או לשם מה, הם היו עסוקים בענייניהם, טרודים במחשבותיהם. ואני בשלי. בתוך ההמונים לא היה כל סיכוי שאמצא אותה. ידעתי זאת, אולם ידיעה זו לא מנעה ממני את התקווה שבלבי. ההרגשה שעליי לפגוש אותה היום היתה חזקה יותר מכל ידיעה שבעולם. חיפשתי את הנקודה בה נפגשות כל הדרכים והתיישבתי בה. הייתי מוכן לחכות שם עד סוף האלף. כשהגעתי למקום, היתה זו שעת צהריים. אנשים רבים חלפו על פניי. מוזר היה בעיניי שאף אחד מהם לא שואל מדוע אני יושב שם. הזמן נראה לי כאילו עמד מלכת. כשאור השמש התחיל כבר להיחלש הייתי כולי על סף הייאוש. רוצה כולי לפגוש בה. נראה היה שלא תעבור כאן היום. ומאיפה באמת צץ במוחי הרעיון המגוחך הזה לחכות לה סתם כך במקום כלשהו? רק בחור מאוהב כמוני יכול לעשות מעשים כאלה, נדמה לי. כשהחשיך לגמרי מצאתי עצמי עדיין יושב פתאם נשמעה דפיקה בדלת. בדלת ליבי נשמעה דפיקה דומה. איש לא נכנס אליי כבר חודשים. אולי שמע אלוקים את זעקתי לחברה אנושית. ניגשתי אל הדלת, רועד כולי מהתרגשות. כשפתחתי את הדלת עמדה שם מיכל. לא יכולתי להסתיר את התרגשותי . לא ידעתי מה לאמר או מה לעשות. הסתכלנו אחד על השני במשך כמה דקות. "חיכיתי לך כל היום" אני יודעת" זכרתי לה ימים טובים בהרבה. ידעתי שלא יהיה פשוט להבין ממנה מה בדיוק קרה. היא נראתה לי כנועה, מפוחדת, שקטה הרבה יותר משהייתה תמיד. היא הייתה קרה ורחוקה ועם זאת ניסתה להראות כלפי חוץ כאילו הכל כמו שהיה. משדרים עסקים כרגיל, כך מלמדים אותם בעולם החופשי. חיכתה לי פה עבודה רבה כדי להחזיר לה, ולו במעט, את אותה שמחה שהייתי רגיל לה אצלה. הייתי מוכן למשימה, ייקח זמן שייקח. מי פגע בך? רציתי לצעוק. מי נכנס לתחום ששייך לא לו ועשה בך כרצונו? הייתי מוכן לטרוף את אותו אדם עוד הרבה לפני שידעתי מי הוא או מה הוא עשה לנסיכה שלי, בכל אותו זמן שבו לא הייתי בתמונה. אתה רק נעלם לשנייה אחת וכל אחד עושה בה כרצונו. כעסתי על העולם מאד, ועוד יותר כעסתי על עצמי שלא הייתי שם בשבילה כשהיא צריכה אותי. אולי זה היה כשחיפשה אותי בטלפונים אינסופיים, שלא טרחתי אפילו לענות עליהם. אולי זה היה כשלא הייתי בארץ ואולי זה היה כשהייתי לה האויב הראשי. בשלב זה לא ידעתי כשהכל נרגע, ישבנו על הספה הרעועה שלי ושתקנו. היינו מוכנים לשיחה הקשה מכל, זאת שבה תפרוס בפניי מיכל את אשר על ליבה. אני פחדתי מכך יותר ממנה, הייתי עסוק בדברים חשובים בהרבה ברגע זה. עכשיו היה לי זמן לראות את החוטים שיוצאים מהספה. "צריך לתקן כאן" זרקתי לחלל האוויר, כאילו הספה הזו זה הדבר החשוב ביותר שיש לי בחיים. פתאום יכולתי לראות כי הקיר כבר מתקלף יותר מדי, וגם היה לי חשוב ביותר להגיד את זה. גם קורי מיכל לא נשארה איתי הרבה זמן. אחרי שבוע היא אמרה שהיא מוכרחה להמשיך בדרכה. "מה???.???" באותו הרגע רציתי להכניס אותה לתוך כלוב ולהשאיר אותה איתי לתמיד. בדיוק כמו שמחזיקים אריות בקרקס ולא שואלים אותם לרצונם. דקות ארוכות דמיינתי לעצמי איך אני כולא אותה. במוחי עברו הפרטים הטכניים של איזה כלוב אכין לה ואיך אסמן אותה בקולר מיוחד שיידעו בוודאות שזו הלביאה שלי. חשבתי על הארוחות שאוכל להעביר לה בעד לסורגים ומה הימים הבאים היו עצובים כמובן. כל מה שעשיתי, מיכל הייתה בתוך מחשבותיי ולא יכולתי לעשות נגד זה כלום, חשתי עצמי מוקף חדרים. חשתי מאוים על יד אנשים שלא היה להם מושג קלוש על עצם קיומי או קיומם עצמם. ובכל זאת הייתי חייב לברוח משם. הייתי חייב להחליף את חיי במשהו שיהיה בו טעם, לפחות כמו הטעם שזכיתי לטעום בביקורה הקצר של מיכל בחדרי. נראה היה כי הרחובות הצרים שהקיפו , קולות הילדים, שהזכירו לי את בדידותי המרה והזוגות הרבים שחלפו לנגד עיניי, כל אלה הכניסו בי עצבות שלא יכולתי לעמוד בפניה. רציתי להיות במקום שבו אין אף אחד מסביבי.

רק משלים מניין פרק א' צחנת זבל. ריחות הטחב, גללי כבשים, תחמיץ ואוכל לא מזוהה רחפו באוויר ממלאים אותו בפרורי רפש. איתן לִיכְמָן פקח את עיניו, מעורפל, מביט בקירות האבן והאדמה בקרקע. הצחנה חדרה בנחיריו, מערפלת גם אותם. בידו הפצועה הוא משש את הבלוטה שצמחה לו בראש משדרת גלי כאב לכל הגוף שרעד. הוא ניסה להזיז את הרגליים, אך הם לא שעו לתחינותיו. קשורות בחבל חזק צמוד לבשר. עיניו המשיכו לשוטט בחדר, תוהות. מה אני עושה כאן לכל הרוחות? תיק הטיולים שלו נח באחת מפינות החדר, בעצם לחור המצחין שהתיימר להיות חדר, קרוע. טלית שבת בצבצה מבין הקרעים. והכול חזר אליו. * * * הפלאפון, נוקיה 3100, שמזמן הפך להיות רב-מכר אצל הדתיים לאומיים, רטט לו בכיס. 'שובאל מחייג אליך' הבהב מהצג, הוא לחץ לקבלת השיחה. "אחי, מה מצב?" "הכול סבבה, מה קורה אצלכם?" ענה לו. "אחלה. תקשיב אחי, אנחנו חייבים עוד אחד כדי להשלים מניין לשבת. אתה חייב לבוא." "שמע, אני אדבר עם ההורים ואבדוק." "סומך עליך." הוא החזיר את הנייד לכיס ונכנס למטבח. "אמא, אני הולך להשלים מניין בחווה ההיא בבקעה." "אין בעיה, בן." החזירה והוסיפה מחייכת "רק אל תשכח לבקר גם אותנו מידי פעם." "בעז"ה אמא. תמסרי ד"ש לאבא כשיחזור מהקניות. ושבת שלום." "שבת שלום." הוא הכניס לתיק את החולצה המגוהצת והמכנסיים הלבנות ועוד כמה עוגיות מאפה אמא. התפילין והטלית כבר היו בתיק יחד עם בגדי החלפה וסנדלים. אחיו ושלושת אחיותיו ששמעו את השיחה הסתערו עליו בחיבוקים ונשיקות. "איתן, תבוא בשבת הבאה, בסדר?" אמרה לו אחותו הצעירה בקולה הצפצפני. "אני אשתדל," החזיר לה בחיוך והוציא את הפלאפון. "שובאל, אני מגיע אליכם השבת, אני אזרום בטרמפים." "שיחקת אותה אחי, תודה רבה. כדאי שתזדרז, עוד שלוש שעות שקיעה. תתקשר אלי כשאתה בצומת לחווה". הוא רץ במהירות לכיוון הטרמפיאדה, בימי שישי השטן מחזיק את השעון והוא תמיד מריץ אותו. אוף. עשרות עמדו וישבו בצומת, מחכים לטרמפים. בימי שישי השטן גם ממלא את הטרמפיאדה. איתן הניח את התיק בצד והתיישב על המדרכה. אין הרבה שצריכים לכיוון הזה, אולי יתמזל מזלו. אולי. מכונית סובארו מתנחלים עצרה לידו. מהחלון צרח בחור צעיר, אחד שלא מזמן היה בצד שלהם, של מחפשי הטרמפים. רק אנשים שמכירים יודעים לעצור. "מבואות יריחו" הוא אמר. איתן הרים את התיק והתקרב לסובארו. שתי בנות שירות לאומי, לפחות ככה נכתב על התיק האדום שלהם, רצו מרחוק ונדחפו לפניו. אני לא אתחיל לדחוף, החליט רגע לפני ששלח על אבנים גדולות בצד נכתב 'נעמה', כמו בכל היישובים באזור ים-המלח. מעניין מי המעצב המוכשר, הרהר לעצמו בציניות. "אני צריך בפניה לייטב," אמר לבחור "זה עוד חמש דקות בערך." "אל דאגה," החזיר לו. למרות היות הרכב מסביבות שנות השמונים הוא דהר במהירות. עוקף בפראות יונדאי חדשה. "הנה כאן," הצליח איתן לפלוט, מצביע על השלט שהפנה לימין ושנכתב עליו 'ייטב' בכל השפות, גם בעברית. הוא איכשהו חרק בתחנה אוטובוס שנראתה מימי הביזנטיים. "אתה בטוח שכאן אתה צריך לרדת?" תמה. "כן. תודה רבה אחי, ושבת שלום." ענה לו תוך כדי שהוא טורק את הדלת הצולעת בעדינות, מפחד לפרק את הרכב. הוא עמד ליד התחנה, מסתכל על השלט שעמד בצד השני ומַפנה מהכביש הראשי. בתנועת יד זריזה הפשיל את השרוול והסתכל בשעון הג'ישוקט. פחות משעה לכניסת שבת. קולות בערבית שוטטו עם הריחות המצחינים בכפר המוזר שבו הוא נחת. מתי שובאל יגיע? הוא מיד הוציא את הפלאפון והתקשר אליו. "שובאל, הגעתי לפנייה. אני נמצא פה באמצע איזשהו כפר, מכיר?" דחס את המילים בנשיפה רועדת. "כן, זה אעוג'ה." "הם דרוזים?" שאל. "לא, הם ערבים," ענה, מנסה להרגיע. "כפר מסוכן?" "קצת," החזיר, בקול שמבהיר בדיוק את ההפך. "אני מחכה לך כאן," מלמל. "אני בדרך." איתן לחץ על 100, וניתק. שהחיוג יהיה קצר. על כל צרה שלא תבוא. רכבים חלפו על פניו, רכבים ערביים, הפחד זרם לו בדם. פחד הוא פסיכולוגי. אבל הפסיכולוגיה שרתה מעליו. הוא הוריד את התיק והניח אותו על החצץ. נשדר גבורה. הוא פסע הלוך ושוב, כאילו לא מזיז לו כלום. ערביות עברו לידו מדיפות ריח של מטהרי אוויר מצחינים של שירותים ציבוריים, ההיגיינה לא משחקת אצלם. מבין הבתים הציצו עליו נערים ערבים רשופי עיניים. מתי הוא מגיע? ידיו חייגו באוטומטיות לשובאל. "מה קורה?" "עוד ארבעים שניות אני אצלך!" לעיתים, הזמן נמרח לנצח. מכונית טויוטה מקרטעת עצרה ליד הפניה. ערבי צעיר, כבן עשרים יצא מהרכב. הוא לבש צעיף, כאפיה. זקן קצר עיטר לו את הסנטר. הוא דמה לכל המחבלים הבכירים שחוסלו, ושהתמונות שלהם מלאו את העמוד הראשון בעיתונים. הוא החזיק משהו ביד בתוך שקית שחורה. הטויוטה לא המשיכה בנסיעה. הוא לא פנה לצדדים. הוא הלך ישר לכיוונו.

נמחק.

פרק ב'- שברים "לא, לא, לא, את יושבת ואני שוטפת את הכלים", אמרה שיינה וכבר היתה במטבח מול ערימת הכלים שהצטברה עוד מהארוחה הקודמת. ברכה לא אוהבת להשאיר כלים לא שטופים בכיור. חונכה לכך שיש לבצע מטלות מיד כי אם לא, הן מצטברות ונערמות והקושי גדל. אבל יש דברים שדוחים גם עקרונות מקודשים. הגמישות והרגישות שאפיינו את ברכה יצרו שילוב מאוזן ונתנו לה את היכולת לבחון כל דבר לפי רמת הדחיפות והנחיצות. כעת, התרווחה על כסא הנדנדה שבמרפסת ובידיה סלילי הצמר והמסרגות. חיוך התפשט על שפתיה. היא היתה גאה בשיינה שלה שלחייה החיוורות קיבלו מעט סומק במשך חודש הימים שחלפו מאז אספה אותה לביתה. ברכה ידעה שעוד נכונה לשתיהן דרך ארוכה אך לא חששה מכך. חייה היו אוסף גדול של דרכים ארוכות. 'נו ברכה, ואת כולן צלחת? האם כל דרך הגיעה אל סיומה?" ברכה גרשה מחשבה זו ממוחה, יודעת לאן היא תוביל. לא, היא לא מוכנה לפשפש ולשקוע עכשיו הביטה במעשה ידיה והבינה שהיא צריכה לפרום את השורה האחרונה, 'יש פעמים שחייבים לפרום כדי ליצור משהו יותר טוב. כדי לצמוח. כן, כן ברכה, גם ממשבר אפשר לצמוח. גם משהו רע בעינייך יכול להתברר כדבר הטוב ביותר', הביטה בשורה החדשה והיפה שיצרה. 'אין רע יורד מלמעלה' סיכמה לעצמה. שוב שקעה במחשבות. 'שיינה פורחת לאט לאט אך עדיין סגורה מאוד וכל דבר מרתיע אותה וגורם לה להתכנס בתוך מנגנוני ההגנה שסיגלה לעצמה. איך אני יכולה לעזור לה יותר?' ברכה לא היתה מודאגת מזה ששיינה לא משתפת אותה בצרותיה. עדיין לא ידעה עליה דבר, אפילו לא את שמה האמיתי אבל היא לא היתה מוטרדת. הזמן יעשה את שלו עם הרבה אהבה, חום וקבלה ללא תנאי. שורה נוספת רקמה לה עור וגידים וגם הזכרון הטרי שבשלו נדחתה מלאכת שטיפת הכלים לאחר ארוחת הצהריים. הן סיימו לאכול וברכה לקחה בידיה ברכון וברכה "ברכת המזון", חשה במבטה הבוחן של שיינה. הדבר חזר על עצמו בכל פעם שברכה. היא מברכת ושיינה מביטה בה בדממה. סיימה לברך והתחילה לפנות כלים כששיינה מצטרפת אליה. שיינה לקחה את המטלית ורצתה לשטוף את הכלים אך ברכה אמרה לה שאין צורך, היא כבר רגילה. אך למול זוג העיניים הכחולות כים שהפצירו בה, לא יכלה לסרב. שיינה לקחה צלחת, סיבנה אותה במרץ כשלפתע נשמע קול נפץ, הצלחת החליקה ונשמטה מידיה. שיינה קפאה על מקומה וברכה קפצה כשצווחת בהלה נמלטת מפיה. הצליל הרם הבהיל אותה. לרגע פגשו עיניה את עיניה המבוהלות של שיינה. מבט רדוף ברכה נותרה מהרהרת בדברים שאמרה, מתפללת שהם היו הדבר הנכון ברגע הנכון ולא יכלה להתעלם מהמסר שניסתה להעביר: 'אם לא שוטפים לא שוברים- את באמת מאמינה בזה? באמת?? אז למה כל רגשות האשם שיש לך?' ברכה נאנחה, 'כמה קשה ליישם אפילו דבר שמאמינים בו'. * * * שיינה נמלטה לחדרה. מחפשת מסתור בין קפלי השמיכה העבה והחמה. 'ממה את מסתתרת שיינה? השמיכה לא תעזור לך, זה בפנים. את לא יכולה לברוח מעצמך'. 'אז שברת צלחת, מזה בוכים? דברים כואבים יותר קרו לך ולא בכית, מה עובר עלייך?' 'כאן את לא באומנה! תזכרי את זה טוב טוב. כאן לא יעשו לך שום דבר רע'. שיינה נרעדה. תמונות שונות מחייה חלפו בראשה. נזכרה במשפחת מושונוביץ' ונרעדה רק לזכרון השם. בפעם ההיא ששברה את קנקן הפורצלן שקיבלו מהסבתא שמזמן הלכה לעולמה. זעקות השבר והחימה של גב' מושונוביץ' זעקו כעת באוזניה והיא ניסתה לאטום אותם בחוזקה. 'שיינה, לא תוכלי לברוח לעולם. זה חלק ממך'. לחש לה שוב הקול הפנימי. והיא חשה שוב ושוב בחבטות שהנחיתה עליה גב' מושונוביץ'. המכות שמזמן הגלידו, נפתחו וכאבו לה שוב והיא שיפשפה אותם באופן לא מודע, מנסה להקל על כאבם. אז היתה עוד קטנה, בת 9 בערך, ולא חשבה על אפשרות של בריחה. שנה שלמה נותרה שם, סופגת מכות וחושבת שאולי זה באמת מגיע לה כי הרי המבוגרים תמיד צודקים. שנה לאחר מכן נמלטה כשבדימיונה מראה ההרס הרב שזרעה בבית המקודש של הזוג מושונוביץ', אך זה היה רק בדמיונה. בשעת לילה מאוחרת, נמלטה על נפשה ואפילו בשטרות הכסף שהיו מונחים במגירה שבמטבח, לא נגעה. 'וגב' מושונוביץ' עוד חשבה ששם תחביא אותם מהילדה הגנבת והמושחתת הזו', 'די, די!!! שיינה, את יודעת שברכה היא לא כזו והיא תמיד תאהב אותך ותגן עלייך'. עיניה נעצמו בכאב. 'לא, לא, היום היא כבר לא תמימה. במבוגרים אי אפשר לסמוך!' התמכרה לשחור שעטף אותה ונרדמה. * * * שיינה התיישבה לצידה של ברכה על כסא הנדנדה. ' לא אופייני לה ', הרהרה ברכה, מאושרת מהקרבה. היא חייכה אל שיינה באהבה. ולחייה של שיינה סמקו לפתע. 'גם זה לא אופייני', מחאה ברכה לעצמה כפיים. הן ישבו דוממות ובשתיקתן כמו שוחחו אחת עם השניה. יש מילים הנאמרות בדממה.

-הוא- "איפה היית?" אביו מקבל את פניו במבט כעוס. "הסתובבתי." הוא פונה לכיוון חדרו, מקווה למפלט. "איפה הסתובבת? עם מי?" "אבא, אל תהיה פולני, טוב? רד ממני כבר. הסתובבתי לבד." לא ממש התחמקות אלגנטית. "מה אתה מחזיק? זו לא הגיטרה ההיא שוב, נכון? הקלאסית הזולה ההיא?" "אבא, היא עלתה לי שמונה מאות שקל." "והחשמלית עלתה יותר מאלף חמש מאות! אז מה?" "אז היא לא זולה." הוא מדבר בשקט, שיניו חשוקות. הפעם הוא לא יישבר. אביו מביט בו לשניה נוספת, מודד אותו בעיניו. "אני לא מרוצה," הוא אומר, ובנו משיב לו באנחה. הנה מגיע הנאום הקבוע. "אני יודע." הוא עוקף את אביו ונכנס לחדרו, טורק אחריו את הדלת הכבידה. רעש הטריקה מהדהד בדירה הגדולה. לבד, לבד עם עצמו. הוא מסתובב במקום לא מוכר, ספק חורשה ספק ביצה. פוסע בתוך תעלה מלאה בוץ ומים מזוהמים למראה, מביט בעצים על גדות התעלה, כמטר מעל ראשו. עצי אקליפטוס, הוא מזהה בחיוך קטן. ועשב. המון עשב, סביב סביב לעצים. שקט שם, אבל שקט בדרך טובה. אין שם צפורים או מכרסמים למיניהם, אבל גם אין שם בני אדם. זה טוב. הוא ממשיך ללכת לאורך התעלה, ידיו נעות לצידי גופו ועיניו חוקרות סביב. שקט, שקט מבורך. הכל שקט. חמים שם, בתעלה הזו, שכתמי שמש מרצדים בה על המים, מסוננים דרך עלוות העלים הירוקה- אפורה. האוויר כבד, מלא בריחות האקליפטוס והמים, וראשו מסתחרר. הוא מטפס מתוך התעלה החוצה, אל האדמה היבשה, ומשתרע למרגלותיו של העץ הקרוב. ראשו מונח על שורש בולט, רגליו ישרות לפניו, עיניו עצומות. הוא נושם באיטיות, נהנה מהצליל הנשמע היטב. מוחו הולך ומתערפל והוא שוקע בתרדמה, נים-לא-נים במקום ההוא, שהוא כמו חלום. רעם מרוחק גורם לו לכווץ את מצחו בדאגה ולפקוח את עיניו. לא, לא רעם- זה נשמע יותר כמו סופת רעמים. סופת רעמים... שמתקרבת ישירות אל המקום שבו הוא נמצא? הוא נועץ את עיניו בסבך משמאלו, משם מגיעים הרעמים, מנסה לפלח במבטו את הצמחיה הירוקה. באיחור של שניה הוא קולט מה משמיע את הרעמים, קם מן האדמה ונצמד אל העץ בכל כוחו, רגעים ספורים לפני שסוס חום, ענק, פורץ את הצמחיה וחולף על פניו בדהרה, פרסותיו מכות על האדמה הקשה עליה ישב עד לפני רגע. הסוס דוהר משם ונעלם בצמחיה, לא לפני שהוא מספיק להבחין כי אין לו רוכב או אוכף, אף כי מושכות מתנדנדים על צווארו. -היא- היא פתחה את דלת הבית בשקט, נכנסת פנימה על קצות האצבעות. פנים הבית היה חשוך משהו, קריר ומרגיע לעומת הלהט בחוץ. היא סגרה אחריה את הדלת ופנתה אל המטבח, שם ישבה אחותה הקטנה וצבעה בשקט על שולחן האוכל. "הי יעל, מה שלומך?" "בסדר." יעל לא הרימה את ראשה מן הדף. "מה את מציירת? אפשר לראות?" היא רכנה מעל כתפה של הקטנה. יעל הסתירה את הדף בכפות ידיה הקטנות והנידה בראשה. "לא." "נו, בבקשה," התחננה. "תני לי לראות!!" "לא!" יעל חבקה את הדף בידיה ופרצה בצחוק כשידיים עטפו אותה מאחור והחלו לדגדג את גופה. "לא, זה לא פייר! אתם שניים נגד אחת!" פסקה בהחלטיות. מנחם, שהתגנב למטבח בחשאי, הסיר ממנה את אצבעותיו. "מצטער, יעל," הוא אמר, "אבל את חכמה ואנחנו לא, אז זה הוגן. את לא חושבת?" "לא," יעל שבה לצבוע את הדף, "כי גם מוריה חכמה, ורק אתה לא." מוריה פרצה בצחוק. "איי," לחש מנחם והתיישב לצידה, "זה באמת כאב." "האמת כואבת," היא ליטפה את צמתה של יעל ברכות. "מי עשה לך את הצמה?" "מנחם, כאילו שאת לא יודעת." "אם כבר מדברים על צמה." מנחם החל לקלוע את שערה של מוריה באצבעותיו הארוכות, הזריזות. "תודה." "אין בעד מה, אחות." חיוכו הבהיק בפניו השזופים. "איפה אבא?" "בעבודה." "הוא עובד? היום?" "כן. מדהים, נכון?" הם החליפו מבטים רבי- משמעות, ויעל הרימה את עיניה בסקרנות. "מה אתם עושים?" "מה שאת עושה. אנחנו נושמים, אוכלים, ישנים מדי פעם..." "מצחיק מאוד, מנחם. על מה דיברתם עכשיו?" "לא יודע." הוא פנה אל מוריה. "על מה דיברנו עכשיו?" היא קימטה את מצחה. "אני חושבת שדיברנו על יהושע, לא?" "מישהו קרא לי?" במטבח הופיע, כבמטה קסם, נער נמוך שהיה העתקו של מנחם. חיוך מאוזן לאוזן היה על פניו הכהים משמש, לגופו מכנסי דגמ"ח וחולצת טריקו. "לא קראנו לך, דיברנו עליך. למען האמת, קיווינו שלא תבוא." מנחם זז ופינה לתאומו מקום ליד השולחן, "אופס, אני חושב שמאוחר מדי. הי, מוריה," הניד אל אחותו הקטנה בראשו. "הי, 'שוע. איפה היית?" "בחדר שלי, איפה שאני אמור להיות. ואיפה את היית, סינדרלה?" "במדבר, שואבת מים, כמו שאני אמורה לעשות." "כן, רואים," הוא סימן לה לנגב כתם אבק מעל לחייה. "יעל, תני לי דף," ביקש מנחם. הוא לקח בידו טוש כתום וצייר עיגול על הדף שהגישה לו בת העשר. "לא הגעת בזמן," אמר בקול רציני למוריה, "ולפיכך, את הופכת ל-" הוא כתב באותיות מרובעות על הדף- "דלעת! ותפקידך הוא להכין ארוחת ערב לאחייך התאומים הגדולים והמורעבים." "ולי!!" צייצה יעל. מוריה קמה ממקומה ופתחה את דלת המקרר. "למה תמיד אני הדלעת?" התלוננה כשחצי מגופה טמון בתוכו. "כי את הכי כתומה והכי עגולה," אמרו מנחם ויהושע בו זמנית. "הי, יעל יותר עגולה ממני!" "לא נכון!" מחתה יעל. "וחוץ מזה שאני בכלל לא אוהבת דלעת. אבא!" היא מיהרה לחבק את אביהם שנכנס אל המטבח בצעד איטי. "איפה היית?" שאלה כשפניה קבורים בבד מכנסיו. "הייתי בעבודה, חמודה שלי. שלום, חבר'ה. איך היה לכם היום? איפה אמא?" "אמא לקחה את הקטנים לגן- שעשועים." "בסדר, אני חושב. הצלחתי לעשות את התרגיל הראשון שלי בעבודה במתמטיקה. נשארו רק אלף וחמש מאות, בערך." "ואני הצלחתי לפרוץ את הססמא במחשב של מנחם." "באמת? אין סיכוי!" "דווקא כן," יהושע הוציא לשון. "די לריב, חבר'ה. מה יש לאכול, מוריה?" "אני מכינה לחם מטוגן. הולך?" "נאכל כשאמא תגיע, בסדר?" "בטח." מוריה שלפה ביצים וחלב מהמקרר והוציאה מהמגירה לחם. היא החלה לשבור את הביצים וערבבה אותן בחלב, משליכה מבטים אל אביה, שישב ליד השולחן בראש שמוט. מנחם ויהושע עברו לריב בחדר אחר- בחדרה של מוריה, כך זה נשמע, שכן הוא היה ממקום בדיוק מעל למטבח- ויעל אספה את דפיה וצבעיה ויצאה מן המטבח, כמחאה על כך שמוריה מכינה אוכל שהיא לא אוהבת. "מה נשמע, אבא? איך היה לך בעבודה? מה עשית היום?" אביה היה מוכר בחנות לספרי ותשמישי קדושה. "או, היה נחמד. מכרתי 'קיצור שולחן ערוך' לאשה שאני חושב שהיתה חוזרת בתשובה. היית צריכה לראות איך הפנים שלה התמלאו באור כשהיא נכנסה לחנות וראתה את כל המדפים העמוסים- היא הבטיחה לחזור שוב," הוא חייך בשביעות רצון. "וואו, ממש קידוש השם." מוריה הפכה את פרוסות הלחם במחבת. "כן, ברוך ה'." הוא הסתובב כששמע את דלת הכניסה נפתחת. "הנה אמא שלך." ברוריה מזרחי היתה אישה נמוכה ומלאה, בהירת עיניים ועור. חיוך עייף היה פרוש על פניה הממוסגרים במטפחת הירוקה שכרכה סביב ראשה. "שלום לכולם," אמרה בשקט. היא ניגשה אל בעלה ונשקה ללחיו. "מה שלומך, דוד? איך היה בעבודה?" "ברוך ה', ברוך ה', ברוריה. ומה שלומך את?" הוא פינה לה את כסאו, והיא התיישבה בהכרת תודה. "צריך לרחוץ את הקטנים," מלמלה. "אני אעשה את זה. רק אגמור כאן," מוריה החוותה בסנטרה על המחבת הרוחשת. "תודה, ילדה שלי. מה הייתי עושה בלעדייך?" קולה של ברוריה נותר שקט, אך נימה עליזה יותר השתרבה בו. "אולי היית לוקחת פיליפינית," מוריה הציעה. היא העבירה את פרוסות הלחם האחרונות אל הנייר הסופג וכיבתה את האש. "אני עולה לקלח אותם. ביי." "להתראות, חמודה." מוריה יצאה מן המטבח, מותירה מאחוריה את הוריה המביטים זה אל זו מעבר לשולחן האוכל. דממה שררה במטבח, עכשיו כשכל הילדים יצאו ממנו, ורק תקתוקו החדגוני של שעון הקיר הפר את השקט. דוד נאנח, מעביר יד בשערות זקנו המאפיר. "במה זכינו, שיש לנו ילדה כזו," אמר בחיוך. ברוריה קמה על רגליה בזעף ונטלה לידה מטאטא. "במה זכינו, אתה שואל?" היא החלה לאסוף את הלכלוך מן הרצפה. "אולי מוריה היא פרס ניחומים על יונתן שלנו, שריבונו של עולם לקח לנו." "מוריה היתה בת נהדרת גם לפני שיוני-" הוא עצר את עצמו. "לפני התאונה." "אולי אלוקים פשוט ידע שנצטרך אותה בהמשך." -הוא- הוא התעורר בחדרו האפוף צללים של ערב, מוטל על הרצפה כשרק מכנסיים לגופו. "חלום אלים," מלמל בשקט, מתרומם בזהירות. "איי." כתפו פעמה בכאב. "מה השעה?" הוא העיף מבט אל השעון שלו. שמונה בערב. "אוי, לא." מבט חטוף בפלאפון אישר את חששותיו- חמש שיחות שלא נענו ושלוש הודעות. רותם, רותם, מורן, מני ושוב רותם. וכל ההודעות מירדן. "איפה אתה? אנחנו מחכים." "זה לא מצחיק, בוא כבר! למה אתה מסנן?" "טוב, אנחנו מתחילים בלעדיך! אם אתה לא מגיע את תשע אנחנו הורגים אותך מחר." בטח יש לו הודעות חינם, לזבל. הוא התלבש באיטיות, נזהר על הפצע בכתפו- תוצאת ההליכה במדבר כשמחשבותיו עמוסות. יצא בזהירות מן החדר, נשען על הקיר. ראשו כאב. הוא הרגיש כמו אחרי הנג-אובר רציני. "אבא, אתה בבית?" קרא לכיוון הקומה התחתונה. "מני התקשר," ענה לו קולו העמוק של אביו. "הם אמרו שתגיע עד תשע או שלא תראה עוד אור יום." "הגיוני," נאנק. הוא ירד במדריגות. "אתה יכול להסיע אותי?" "בכיף." אביו הפנה את מבטו מעם הטלוויזיה. "אבל לא כדאי שתלבש משהו קודם?" "אה." כן, נכון. "מה שתגיד." הוא חזר לחדרו ולבש את חולצתו המקומטת. "אני מוכן," הודיע לאביו כששב לסלון. "בוא." הם יצאו מן הבית אל הלילה הרועש של העיר. "איפה הקסדה שלך?" "פה," הוא הניח את הקסדה על ראשו והתיישב מאחורי אביו על האופנוע שלו, הכחול- כסוף. האופנוע התניע בנהמה שקטה ואדי דלק התערבלו באוויר. "פוי, מסריח," השתעל. "אתה לא מריח יותר טוב," אביו החל בנסיעה. "שתית?" "לא, דווקא לא. ואני לא מסריח, אני מתבגר." "בטח, מה שתגיד." הם נסעו אל תוך הלילה. "כולם להריע- המלך הגיע!" תרועות קיבלו את פניו של אופק כשנכנס אל הבית. "הי, חבר'ה," אמר, צונח על הספה הרחבה. "איפה היית ומה עשית?" חקר מני. "ישנתי וישנתי," אופק הניח את ידיו על עורפו והתמתח. "כן, בטח. כל כך הרבה זמן?" רותם הרים גבה חוקרת. "הייתי עייף. עבדתי קשה היום." "על מי?" "חה חה, מצחיק מאוד, ירדן." "מורן, אני חושב שהוא חולה. לך תביא לו תרופה, בסדר?" מורן קם ומיהר משם וחזר תוך שניות ספורות, נושא שישיית בקבוקי בירה. "הרופא אמר שהמקרה שלו קשה, אז הוא מקבל מנה כפולה," אמר, מתעלם מקריאות הגנאי שהציפו את החדר. הוא זרק את הבקבוקים אל הבחורים השרועים סביב על הספות והכורסאות. ירדן, רותם ומני תפסו את הבירות ביד אחת, מניפים את הבקבוקים כשיכורים. "לחיי החופש!" קרא מורן בהתלהבות. "לחיי!" ענה לו מני. הם השיקו את בקבוקיהם זה בזה. אופק נטל את הבקבוק שלו בידו והצמיד אותו אל שפתיו. המשקה הקר העביר גל צמרמורת לאורך עורפו וגבו, והוא בלע והרחיק ממנו את הזכוכית. "איפה ההורים שלך, מורן?" "החליטו לעשות לי חופש. הם ביוון לחודש הקרוב." "מה שאומר- מסיבות כל יום!!" הודיע ירדן בקול עליז. "ברור, מה שתגיד, 'מלך המסיבות'. רק תיזהר לא להקיא על השטיח," עקץ רותם, והבחורים פרצו בצחוק, נזכרים בממסיבה האחרונה בה השתתפו שבועיים קודם לכן, לכבוד סיום הלימודים. ירדן השתכר אז והקיא על שטיח פרסי יקר, ממש אל מול עיניה הנדהמות של מאיה- מי שהיתה החברה שלו באותה עת, ונפרדה ממנו יום לאחר מכן. "לחיי השטיח הפרסי של מאיה!" "אמן!" הם שבו וצחקו, ואופק עצם את עיניו בייאוש. "חבר'ה, בואו נתאמן, אוקיי?" ביקש, עיניו עדיין עצומות. "תשתו אחר כך." "מה קרה?" רותם הרים את עיניו מבקבוקו, "אתה לא חולה באמת, נכון?" "לא, אני לא חושב. אבל מתפוצץ לי הראש ולא ממש בא לי לשתות, אז יאללה, בואו!!" הוא קם על רגליו בתנועה החלטית ופנה אל הדלת המובילה למרתף. ארבעת חבריו השתרכו אחריו בתנועה איטית, נושאים בידיהם את בקבוקי הבירה.

"כתבתי למישהי מכתב, מכתב אבוד בלי כתובת, על השולחן נותרה פתקה של אהבה. כתבתי לה: אני אוהב אותך, אוהב עד מוות אני אוהב אותך עד אהבה..." (שלמה ארצי "כבר עבר די זמן") שלום ענת, אני רוצה לספר לך על מאבק, את אולי מבינה גדולה במאבקי דם אכזריים והתעללות, אך אני יודע שגם באהבה ובהמון דברים בנאליים כאלה, בטח שמעת על זה פעם. האמת היא שנולדתי כזה פגום, דבר שגרם לי להרהר לא מעט בכך שזה כנראה רצון יותר גדול ממני. יש המון אנשים חרשים, עיוורים או נכים שרואים בנכות שלהם כלי למינוף עצמי לפסגות גבוהות יותר. הבעיה אצלי מורכבת יותר, באופן אבסורדי לחלוטין אני זה שאחראי על הנכות שלי, יום יום, שעה שעה, אני מכה בעצמי והופך להיות פגום יותר ויותר וכמה שניסיתי להפסיק את זה, זה פשוט לא הצליח. לא לאורך זמן בכל אופן. רק בשלבי ההתבגרות הבנתי ממש עד כמה אני חולה, כמעט ועומד למות. לקחתי מין מיתוס כזה, התאהבתי בו חזק ככל האפשר ויצאתי למלחמה. כמעט בכל הקרבות ניצחתי, ירקתי דם וזיעה, לגמרי ככה. אבל בסוף המיתוס התנפץ, ופתאום הכול התחיל להתפורר. ניסיונות בלימה אחרונים עלו בתוהו וככל שגבר הכאב, האויב התעלה על עצמו יותר ויותר. ואני, הלוואי ושבתי הביתה פצוע מלחמה, הלוואי ונשארתי מדמם בשדה קרב, הלוואי ומתתי מאש תופת. אני פשוט המשכתי לבלוס מאכלים נוטפי שומן מול מסך מחשב. אוהב.

אחרי שיעור תנ"ך יצא נריה עם שני חבריו מחוץ לכיתה ועדכן אותם בחדשות. "אתה רואה?" שמשון אמר לנריה. "אמרתי לך שאתה צריך לדבר עם מישהו מהצוות שיודע ומבין בעניינים האלה." "עכשיו אתה צריך להתייעץ עם ראש הישיבה וללבן איתו את הנושא. הוא בטח יודע יותר פרטים על מתן ויוכל יותר לעזור, הוא גם איש חינוך דגול שבטח מבין בנוער." שמשון הסתכל בחבריו. "למה, בגלל שבמקרה הוא גם דוד שלך?!" הקניט אותו דוד. שמשון חנן אותו במבט משפד. ניכר היה שדי נעלב. "לא קשור בכלל!" הוא אמר בכעס. "זה שאני גם אחיין שלו, זה אומר שאני מכיר את ראש הישיבה ומכיר בגדלותו." "זה שלך אין כבוד מינימאלי לראש הישיבה שלך שהוא בעצם אחראי לכל מה שקורה בישיבה וגם לעצם היותך פה, זה אומר שהמצב איתך גרוע מאד." הוא קבע. דוד בחן אותו במבט משעשע. "בואנה תירגע קצת." הוא אמר. "לא התכוונתי ברצינות ממש, כל פעם שמזכירים את העובדה שרה"י הוא גם דוד שלך אתה נרעש." "מה קרה זה נקודה רגישה אצלך? אני מכיר ומעריך את ראש הישיבה שלי, ויודע שהוא אדם גדול וזה, אבל עדיין הוא רק ראש ישיבה ולא יותר מזה, כלומר יש לו פה סמכות ומרות וצריך לשמוע לו אבל לא צריך להתייעץ איתו בכל דבר כאילו הוא רב גדול שמבין בדברים האלה." נריה די הזדעזע מהדברים. ככה הוא מדבר על הרב גליצמן, ראש הישיבה? הרב גליצמן הוא יהודי תלמיד חכם וירא שמים, גדלותו ניכרת בחינוכו המשריש שהוא מעניק בישיבה. כמעט כולם מעריצים אותו בישיבה, הוא מנהיג את הישיבה ביד רמה, וכולם מרוצים ממנו. לשמשון עוד חרה לו מהדברים שדוד אמר. "ת'אמת, לי כבר נמאס שכולם מזכירים לי שאני אחיין של רה"י, אני יודע את זה טוב מאד ב"ה שהוא דוד שלי ויש בייננו קשר דם. לא אתם גיליתם לי את העובדה החשובה הזאת. תפסיקו כבר לטעון שהתקבלתי לפה בגלל פרוטקציות וכאלה, אני פה כמו רבים האחרים והעובדה שאני במקרה גם אחיין של רה"י לא מוסיפה דבר." הוא סיים את דבריו והביט בדוד בכעס. דוד אמר לו בנימה של התנצלות. "טוב סליחה אני מצטער, לא ידעתי שאתה כדי כך קשור לדודך האהוב, אני אשתדל לא לפגוע בו וברגשותיך." "תפסיק כבר להיות ציני." אמר לו נריה. "אני לא מבין איך אתה ככה מזלזל ברב גליצמן שהוא הראש ישיבה שלך, ובנוסף תלמיד חכם גדול שיש לו ידע בחינוך. איתו אנחנו חייבים להתייעץ בקשר למתן. והוא ידריך אותנו מה לעשות." דוד התגונן. "אני אמרתי שלא נדבר איתו? אני התכוונתי שלא צריך איתו על כל צעד ושעל כאילו או רבך המובהק. זה הכל. נריה אמר: "אנחנו צריכים עכשיו ללכת להתייעץ עם הרב גליצמן ולשאול אותו מה לעשות." שמשון הסכים לרעיון. דוד לא התלהב. אבל הוא נגרר אחרי חבריו למשרדו של ראש הישיבה, הרב גליצמן. הם הגיעו לדלת משרדו של רה"י. נריה דפק 'בחרדת קודש' וציפה לבאות. * * * הדלת נפתחה. וראש הישיבה הרב גליצמן נראה בפתח. "או שלום." הוא אמר. "במה זכיתי ששלושה מתלמידי יבוא לבקרני." הרב בנימין גליצמן בשנות ה-50 לחייו, הוא היה אדם די גבוה ורחב גרם, בעל חזות די מרשימה אבל ידידותית, זקנו החום כהה והמסודר בקפידה שפה ושם נראו בו קווצות שיער לבנות, הוא שגרם למראה המרשים והנכבד הזה. מצחו הרחב והגבוה התחיל מקרחת מבריקה שאת חצי ממנה כיסתה כיפה סרוגה לבנה גדולה. שעיטרה את ראשו. עיניו החכמות והטובות הביטו דרך משקפיים אלגנטיות בעלות חצי מסגרת מזהב בשלושת התלמידים שבאו לפתחו. נריה דיבר. הוא קצת גמגם. "אה.. רצינו לדבר עם הרב, אם יש לו זמן בשבילנו.." התלמידים נהגולדבר עם ראש הישיבה בגוף שלישי כדי לכבדו. הרב גליצמן ענה: "בדיוק עכשיו התפנו לי כמה דקות, שאוכל בשמחה לדבר איתכם." הם נכנסו פנימה בחשש והתיישבו על שלושה כיסאות. הרב גליצמן התיישב גם הוא מולם, ושאל על מה רצו לדבר איתו. נריה פתח. הוא סיפר על מתן ועל כל מה שידע על פרשת בריחתו. הוא סיפר את מה שהמורה להיסטוריה אמר לו על מתן ועל סיבת היעלמותו. "מאז שמתן עזב אותנו אני מרגיש חסרון, שיגרת הלימודים שלי נפגמה, אני הייתי מאד קשור אליו, אל מתן, אני יודע שהיה קשה לו, הוא לא הצליח להתמודד עם הבעיות שלו ובגלל זה כנראה רצה לברוח מהכל, אני מרגיש שאני חייב לעשות משהו לגביו, אי אפשר להמשיך ככה בשגרה כשחבר טוב שלך לא נמצא איתך, קרוב אליך, רחוק ממך כרחוק מזרח ממערב תרתי משמע, אני רוצה לעשות את כל המאמצים כדי שיחזור אלינו, לישיבה." נריה הביט בפניו של ראש הישיבה וניסה לקרוא את מבטו. הרב גליצמן נאנח. הוא הביט בתלמידיו באהבה. ככה זה חברים, שמוכנים לעשות הכל למען חבר. 'איך חז"ל אומרים?' הוא חשב. 'תורה נקנית בדיבוק חברים.' הוא פתח בדברים. "הפרשייה של מתן ממש לא פשוטה, אנחנו עוסקים בה הרבה בישיבות צוות, כל המורים מעודכנים פחות או יותר במה שקורה, קשה לנו מאד עם העובדה תלמיד שלנו ברח מהישיבה, זה מוציא שם רע לישיבה, אך צריך לדעת קודם את כל הפרטים." הוא עצר לרגע, נותן לבחון את הדברים. "אתם צריכים להבין, הסיפור של מתן לא התחיל מהישיבה, אפשר להגיד שזה התחיל מבעיה בהרבה יותר עמוקה, במעשה שקרה בביתם לפני שנתיים בערך.", ראש הישיבה עצר, ניכר שהוא עומד להם דברים חשובים שהם לא ידעו. "אני שוקל היטב עם לספר לכם את הדברים." הוא אמר בשקט. "את הסיפור אפילו חלק מהצוות אפילו לא יודע, אבל לכם אני יספר כי אתם חברים שלו וחשוב מאד שתדעו את זה." נריה שמשון ודוד, שמעו בפליאה את דבריו של רה"י התגלה להם פרט חשוב ביותר במעשה של מתן שלא ידעו עליו קודם. אפילו דוד התייחס לעניין ברצינות. הרב גליצמן המשיך בדבריו. "משפחת גורן, המשפחה של מתן, מונה חמישה אחים, מתן הוא לפני אחותו הבכורה, ציפורה, שהיא כבר בת 22, לפני שנתיים בשלהי החורף ציפורה נעלמה, היא ברחה מהבית, גילו שהיא יצאה עם ערבי, את הערבי הזה היא כנראה הכירה בחנות שעבדה בה, הוא נמשך אליה והתאהב בה, ופיתה אותה לבוא איתו לכפר שלו, ומאז היא נעלמה ולא חזרה יותר." הוא הפסיק לרגע, נריה וחבריו עיכלו בתדהמה את הדברים. "הסיפור שבר את מתן ביותר, הוא כנראה היה קשור מאד אל אחותו הגדולה, והיעלמותה גרם לו צער ושבר, עכשיו כל על הבית היה מוטל עליו, אחותו הבכורה שעד ניהלה את רוב עבודות הבית, עזבה את הבית, ומתן עכשיו נהיה הבן הגדול, והיה צריך לעשות את רוב העבודות בבית ולשמור על אחיו הקטנים כשהוריו לא בבית וכיוצא בזה הוא היה רגיל לגדול כילד מפונק, והיה לו מאד קשה עם זה, אפשר לומר שזה ממש שבר אותו, ואז התחילו הבעיות בבית, הוא משהו גרם לראש הישיבה להפסיק בדיבורו. הנייד שלו צלצל. "סליחה רגע." הוא אמר לשלושת תלמידיו וענה לשיחה. "ר' בנימין גליצמן." אמר הדובר מהעבר השני של הקו. "כן." ענה ראש הישיבה. "ר' בנימין, יש עוד חצי שעה ישיבת צוות דחופה ביותר במשרד של יד- לאחים, חשוב שתגיע, תודיע גם לר' צבי כהן, אני רוצה לראות את שניכם שם." "בסדר גמור." אמר הרב גליצמן. אני אשתדל בעז"ה להגיע. אודיע גם לר' צבי, תודה והתראות." ראש הישיבה החזיר את הנייד לכיסו ואמר לשלושה. "אני מצטער אבל אני חייב לעזוב אתכם כרגע, תחשבו על מה שסיפרתי לכם אנחנו נדבר בהמשך אי"ה, להתראות." הוא השאיר אותם במשרדו, אחוזי הלם גם מהסיפור שהרגע שמעו ועוד לא עיכלו אותו. הם יצאו מהחדר בשתיקה והלכו לשיעור הבא שלהם, מהרהרים בסיפור המפליא שראש הישיבה סיפר להם. שלושתם הבינו היטב את נפשו מתן, ורצו בכל מאודם שיחזור אליהם לישיבה.

בהפסקה ישב נריה עם חבריו על הדשא הרך מתחת לעץ חרוב גדול שהיה בחצר הישיבה. כולם קראו לו 'החרוב העלוב' משום שהוא היה נטוע בדיוק באמצע החצר של הישיבה ודי הפריע לאנשים לעבור. ולא די בכך, שהחמשושים היו נוהגים לטפס על העץ ולהשליך חרובים על כל מי שהיה עובר מתחתיו. דוד, הגבוה מבין שלושת החברים אמר: "אז מה?.., היה לך תקל עם המורה, אה?" "כן." אמר נריה. "די פדיחות.." שמשון, שבמקרה גם היה אחיין של ראש הישיבה הוסיף "ת'אמת, גם אני לא מת עליו, אבל מה לעשות צריך ללמוד, כי אחר כך זה ידפוק לך את המגן בבגרות." נריה היה די מהורהר. דוד אמר לו: "מה קרה לך בימים האחרונים? בזמן האחרון אתה די 'מרחף'. " נריה התפרץ. "אני לא מבין איך אתם יכולים להיות רגועים ושלווים, כשחבר שלכם, שלמד איתכם אכל איתכם, ישן איתכם, ואני לא יודע מה עוד, היה איתנו ביחד ועכשיו הוא איננו, הוא לא נמצא כאן, ובקושי מתייחסים לכך." נריה נשם עמוקות. "אני מבין אותך." אמר דוד. "שלא תחשוב שאנחנו לא מצטערים על זה שמתן עזב אותנו ככה בפתאומיות." הוא עצר לרגע. "אני רק אומר, שהוא עוד יחזור מתישהו, אתה יודע, זה קורה להרבה חבר'ה, שבגיל ההתבגרות מחליטים למרוד, לעזוב הכל, ומתחילים לחפש את עצמם, ונוסעים למזרח הרחוק כי הם חושבים ששם הם ימצאו אפיק טוב יותר לחיים. באיזשהו שלב הם מגלים שהם טעו, ויחזרו לארץ, למסגרת שהיו בה. יהיה להם קשה לחזור לתלם, אך בסוף הכל יעבור בשלום." הוא המשיך. "ככה זה גם עם מתן, היה לו קצת קשה בישיבה, ואולי גם מריבות עם ההורים, היו לו בטח בעיות באמונה, הוא לא שיתף אף אחד בזה, כנראה חשב לא יוכל לעזור לו לפתור את בעיותיו, ולכן נסע להודו, להתאוורר קצת, לטייל בעולם, והוא אולי מנסה למצוא לו דרך חדשה בחיים. אבל בסופו של דבר הוא יבין שהוא לא שלם עם מה שהוא עושה ויחזור למשפחתו, ואולי נקווה גם לישיבה." הוא לקח הפסקה קצרה מדבריו ואמר: "אני אומר לך מניסיון, יש לי אח, גדול ממני בארבע שנים בערך, עכשיו הוא בצבא, היה לו גם את הסיפור הזה, בגיל 18 הוא הרגיש שלא טוב לו עם עצמו, היה לו קשה מאד בתקופה ההיא, הוא החליט לטוס להודו, ושם הוא חשב שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה, אך אחרי תקופה די ארוכה הוא הבין שהכתות שהיה בהם, והוא אפילו היה אצל ה'דלאי למה' הכל הבל, מדיטציות, יוגה, נזירות וכו' הכל דברים שלא ראה בהם שום "אחרי חודש הוא באמת חזר לביתנו, כשהגיע בקושי זיהינו אותו, הוא היה עם שיער ארוך ועגילים באוזניים, צמידים ברגל וכו'. אבל מהר מאד הוא חזר לעצמו ועכשיו הוא כבר בצבא, למד שנה במכינה לפניכן, ואח"כ התגייס לגולני, ועכשיו הוא משרת למען המולדת." נריה שמע את ההרצאה המאלפת של דוד חברו, ולאחר כמה רגעים של מחשבה אמר: "זה לא כ"כ פשוט." הוא קבע. "מתן התחבר לאיזה טיפוס מפוקפק שאין לי מושג מאיפה הוא הכיר אותו, וכנראה האדם הזה הסיט אותו, ומשך אותו לדרך הרעה." נריה החליט לספר להם את כל מה שראה אז, בשבת, כשמתן התחבא בשיחים, עישן סיגרייה, והוציא את הפלאפון שלו, לבדוק את ההודעה שקיבל. הוא גם סיפר להם את תוכן ההודעה, ואח"כ שעקב אחריו בשתיים לפנות בוקר וניסה לעצור אותו, אך לא הצליח, ומאותו יום, מתן נעלם. חבריו שמעו את הסיפור בתדהמה גדולה. הם לא ידעו את זה. הם הבינו שהמקרה בהרבה יותר מסובך ממה שהם חשבו. שמשון היה הראשון שהגיב. "זה באמת מקרה רציני, אתה חייב לספר את זה למישהו, לראש הישיבה, לרב, למישהו מהצוות, חייבים לשתף מישהו מבוגר בסיפור הזה, אי אפשר לשבת ככה בחיבוק ידיים ולא לעשות דבר." נריה אמר:" אבל אתם לפחות מבינים שצריך לעשות משהו, ולא לתת לדברים לזרום, חייבים לפעול מייד, לך תדע איפה מתן מסתובב עכשיו..." רק דוד נשאר בדעה שלו. אני מבין שזה לא פשוט." הוא אמר. "אך לדעתי לא צריך לעשות מזה עניין כל כך גדול, כלומר, ברור שחייבים לעשות משהו ולא לשבת בחיבוק ידיים כמו ששמשון אמר, צריך לנסות לברר איפה הוא נמצא עכשיו או משו כזה, אך לתת לזמן לעשות את שלו, ולחכות אולי פתאום הוא יחליט לחזור, אני כמעט בטוח שזה מה שיקרה לבסוף." די חרה לו לנריה, שכך דוד מתייחס לעניין. הוא כנראה חושב שהמקרה של אח שלו כמו כל המקרים, וכך גם צריך להיות אצל מתן. נריה הביט מהורהר בכיתה שממולו. עוד מעט נגמרת ההפסקה. הוא הסתכל בתלמידים שהוציאו קצת מרץ בהפסקה. הוא ראה שביעיסט תופס חמשוש ומרביץ לו. הוא התפתל מבין זרועותיו של התלמיד מכיתה יא' שגבוה ממנו בשתי ראשים, וחזק ממנו פי כמה. לבסוף הוא שיחרר אותו והחמשוש ברח לשאר חבריו לכיתה. הייתה שם חבורה של שישיסטים שעשתה ספורט, הם נתלו על עמודי מתח שהיו קבועים ליד הכיתות, והתגאו לעיני כולם בשרירים שלהם. נריה חשב. איזה כיף להיות שמיניסט, שאתה מרגיש גדול ושולט, שכל החמשושים חייבים להיות לך עבדים נרצעים, ולהיות סרים לפקודותיך, כי אחר כך הם יטעמו את נחת זרועך ותראה להם שלא היה כדאי להתעסק איתך. בדיוק באותו זמן הוא הרגיש שמשהו פוגע בו בראש. הוא ראה לידו חרוב שהרגע צנח מלמעלה ופגע בראשו. הוא נשא עיניו למרומי העץ וגילה חמשוש יושב על ענף ובידו כמה חרובים מוכנים לזריקה. הוא נישא להתכווץ, אך נריה קרא אליו. "דני, אם עוד פעם אתה תזרוק חרובים וזה יפגע בי, אתה תצטער על הרגע הזה." דני די פחד. "אני אומר לך, נשבע לך (באימא'שלי....) שזה לא אני!" נריה צעק עליו. "אל ת'שחק אותה' אני יודע טוב מאד שזה אתה, ותיזהר ממני, אני חושב שאתה כבר עברת טיפול אצלי וזה לא היה לא לך נעים. אני רואה שאתה רוצה לחווות שוב פעם את סדרת העינויים מחדש." החמשוש ניסה להתגרות בו. נריה חזר אל חבריו שנשענו על העץ והביט בדני המניס את רגליו ובורח. דני הסתובב אחורה וראה שנריה לא רודף אחריו והפסיק לרוץ. הוא הוציא לו לשון, ולנריה היה חשק לרוץ אחריו, לתפוס אותו ולפרק אותו מכות. אך משהו עצר אותו מלעשות את זה. המורה להיסטוריה חלף על פניהם, כשספר היסטוריה בידו האחת, וספל קפה כמעט גמור ביד השנייה. להפתעתו המורה ניגש אליו ואמר לו שהוא היה שמח לדבר איתו כמה דקות. 'אתה היית שמח, השאלה אם אני הייתי שמח..' חשב במרירות. הוא עדיין לא שכח את התקרית שהייתה לו איתו בשיעור. הוא חשב שהמורה רוצה להסביר לו את החומר ולהגיד לו שפעם הבאה יקשיב בשיעורים. אך לא בדיוק כך היה. "אם תואיל, אולי נשב בחדר- מורים על כוס קפה ונדבר." נריה הביט בספל הריק שבידו השמאלית של המורה להיסטוריה. 'כמה כוסות קפה מורים יכולים לשתות ביום.' הוא חשב. אך הוא עצמו לא התנגד לאיזה קפה מפנק. אפילו אם אתה שותה אותו בחברתו של המורה להיסטוריה. הצלצול לתחילת השיעור נשמע. חבריו נפרדו ממנו והלכו לכיוון הכיתה. (רק לכיוון...) לא לפני שדוד לחש לו באוזן. "בהצלחה...." וחייך חיוך משמועתי. נריה והמורה נכנסו לחדר- מורים. המורה הניח את הספר היסטוריה על השולחן. הוא סימן לנריה לשבת. הוא לקח את כוס קפה הריקה והלך למטבחון שנועד למורים, הוא הדיח את הכוס ואח"כ חזר עם שתי כוסות קפה מהביל בשתי ידיו לא לפני שהוא שאל את נריה כמה סוכר. המורה התיישב והניח את שתי הכוסות על השולחן והגיש לנריה אחת. נריה מלמל תודה וקירב אליו את הכוס. הוא חיכה שהמורה יתחיל לשתות ואחר גם הוא ילגום קצת. בכל זאת יש לו קצת נימוסים גם כלפי המורה להיסטוריה. אך לא היה נראה שהמורה מתכוון להתחיל לשתות בזמן הקרוב. ונריה די התאכזב, הרי רק בשביל הקפה הוא מדבר איתו. "הבחנתי שמשהו מטריד אותך." פתח המורה. 'כל הכבוד על ההבחנה.' חשב נריה. 'אך במה אתה תוכל לעזור לי.' הרהר במרירות. "בזמן האחרון בשיעורים שלי וגם בכלל הרגשתי שאתה לא נמצא איתנו, המחשבות היו שלך במקום אחר." אמר המורה. 'כן אתה צודק.' נריה המשיך לשתוק. 'אך כנראה שאתה הוא הגורם לכך. או יותר נכון השיעורים המשעממים שלך.' חשב נריה, אך כמובן לא ביטא את זה בקול בפני המורה. הוא הביט בפניו של המורה. פתאום המורה נראה לו אדם חכם, אחד שמבין, לא רק איזה מורה להיסטוריה שמרצה על תאריכים ושמות לפני הספירה, אלא בן אדם שאפשר לדבר איתו, והוא גם יקשיב לך. המורה אמר בשקט. "רק אם אתה רוצה אתה יכול לספר לי מה מעיק עליך." ונריה החליט לספר לו. הוא שפך בפניו את כל מה שחש בתקופה האחרונה. את כל המחשבות על חסרונו של מתן, ועל זה שהוא היה חברו הטוב ביותר כמעט. הוא סיפר לו את כל הסיפור על היעלמותו של מתן ועל בריחתו. והמורה הקשיב. וגמע כל מילה שנריה אמר. הוא הרהר רגעים ארוכים ואחר כך דיבר. הוא שקל כל מילה שהוא הוציא מפיו. "אתה צריך להבין." הוא פתח. "למתן היה מאד קשה בתקופה האחרונה בישיבה." "אני שמתי עליו עין המון זמן." הוא אמר. "שמתי לב שבשיעורים הוא לא משתתף, הוא היה בעולמות משלו, כאילו שום דבר לא מעניין אותו. ובאמת הלימודים כבר לא עניינו אותו." "אני דיברתי עם הרב צבי והוא אמר לי שהוא דיבר עם מתן, ומתן סיפר לו שכבר אין לא עניין בלימודים, הוא טוען שאפשר להסתדר בחיים גם בלעדיהם. הוא הביא לו דוגמא מכל מיני כתות במזרח התיכון שנמצאות במנזרים ושומרים על שתיקה שנים ארוכות ורק תרגילי יוגה ומדיטציה הם עושים וככה הם מגיעים לשלמות. אלוקים יודע מי הכניס לו את הרעיונות "יצא לי לדבר גם אבא שלו, אבא שלו תלמיד חכם גדול, רק לפעמים הבנים לא הולכים בדרכי האב, כמו שאומרים 'התפוח נופל רחוק מהעץ'. הוא סיפר לי שלמתן קשה גם בבית. הוא טוען שההורים לוחצים עליו ולא נותנים לא לחיות. ושיתנו לו קצת חופש ולא יקפידו איתו על כל צעד ושעל. לא צריך לקיים את כל המצוות, צריך להתפשר לפעמים. כמובן שההורים שלו ניסו לדבר איתו ואפילו שלחו אותו לייעוץ עם רב גדול, אך כל זה לו הואיל. מתן לא רצה לשמוע, הוא רצה לחיות את החיים שלו ושאף אחד לא יגיד לו מה לעשות." המורה עצר ונתן לנריה לעכל את הדברים. "הוא היו לו משברים קשים באמונה, הוא כבר לא האמין שיש אלוקים בשמים שרואה הכל ויודע כל מחשבות אדם." "בשלב הזה החל גם השינוי החיצוני אצל מתן. הוא הקטין את הכיפה, וגם את הפאות הקצרות שהיו לו מאחורי האוזן נעלמו ובמקומם צמחה לה בלורית קטנה מזדקרת מהמצח. הוא החל להתלבש אחרת, בצורה שלא הייתה מקובלת על הוריו ולרוח הישיבה. הוא היה מסתובב בלילות במקומות לא ראויים. ההורים שלו היו מדברים איתו על זה וניסו להניא אותו, אך המשיך להידרדר יותר ויותר." "עד שהחליט לעזוב הכל ולברוח למקום אחר ששם יהיה לו טוב, ובינתיים הוא בטח מסתובב לו סביב העולם וחושב שהגיע אל החופש, ועכשיו הוא ברשות עצמו ועושה מה שהוא רוצה, אך אנחנו מקווים ומתפללים שה' ייתן לו דעה ובינה ושיחזור למוטב בעז"ה. המורה גמר לדבר והביט בנריה שישב מולו כמעט מהופנט. נריה הופתע. המורה שפך לו אור על דמותו של מתן. הוא לא ידע שהמורה כל כך מעורה בעניינים. "אני מציע שתדבר על כך עם ראש הישיבה, הוא בוודאי מבין יותר ממני בנושא." אמר המורה. נריה יצא מחדר המורים בתחושה מרוממת. הוא אפילו שכח שהם לא שתו את הקפה שבוודאי התקרר במהלך השיחה. אחרי השיעור הוא ילך לדבר עם ראש הישיבה וילבן איתו את הסוגיה בקשר למתן. הוא קיווה שיהיה רק טוב.

פרק ז - אחד אפס ג'ו הסתובב אחורה במהירות וראה מולו את פניו המעוותות משנאה של המנהיג. "שלום ג'ו", אמר בקול שקט וציני, "לא נעים לי לבשר לך, אבל המשחק נגמר. 1-0 לנו. דומני שלקבוצה שלך קוראים שב"כ, הלא כן? קבוצה מצוינת, אבל אף אחד לא יכול היה לחזות שהקפטן של הקבוצה היריבה ישכח את הסיגריות שלו בחושה קטנה בקצה של מאחז מפוקפק, יבא לקחת אותה ויראה שעל מסך מחשב שבחדר יש חומר מעניין מאד. יש לך כושר כתיבה מעולה, מסכים איתי? הוא כיוון את אקדחו אל מרכז המחשב וירה פעמיים. מרכז המחשב התנפץ לרסיסים "צריך ללמד סוכני שב"כ איך לפעול בזמן משבר. הרי אם היית שולח את זה, ישר הם היו מגיעים לפה - וכבר היה חסר טעם לפגוע בך. זה לא היה עוזר לנו. אבל חוששני שלא תזכה להעביר את המלצתי החמה בנידון למחלקה היהודית. בכל אופן אני מקווה בשבילם שהם ילמדו את זה לבד". "הוא צודק" חשב לעצמו ג'ו, "מה לעשות שלא ייחסו לפעולה הזו חשיבות ונתנו לי רק חצי יום להתאמן עליה". בינתיים הזעיקו היריות את כל אנשי המאחז שעמדו דוממים והסתכלו במחזה בעיניים קרועות מתימהון. ראשון התאושש היועץ ושאל בשקט: "אפשר להסביר לי מה קורה פה". "מה שקורה פה הוא דבר פשוט מאד" ענה המנהיג, "זכינו בביקורו של סוכן שב” כ מצליח, חושבני ש...". " די תפסיק עם הציניות הזאת" התפרץ ג’ו בזעם, "אתם לא יכולים לעשות "יש לציין" אמר המנהיג בחיוך, "שאתה מזלזל באינטליגנציה שלי. אתה באמת חושב שאנחנו כול כך מטומטמים? עוז" פנה בפתאומיות אל יועצו, "זוכר שמצאנו כדורי אקסטזיה(סוג של סם) מוחבאים בתיק של אחד החבר'ה? תביא אותם בבקשה וגם את המצלמת וידיאו שלי". היועץ חזר כעבור דקה עם הדברים המבוקשים ומסר אותם למנהיג. "עכשיו", פנה המנהיג אל ג’ו, "תבלע את הכדור שאביא לך. אם לא - אירה בך. לי אין מה להפסיד". הוא לחש משהו ליועץ שהנהן "מצוין" אמר המנהיג "עכשיו נשחרר אותך. אבל תזכור, אם התוכנית שלנו תגיע לשב"כ - נעלה את הסרט הזה ל"יו טיוב". כמובן שהאמינות שלך בשב”כ תרד לאפס והסיפור שלך יוגדר גם הוא כלא אמין. בנוסף יעצרו אותך בעוון החזקה ושימוש בסם, לא משתלם הא? ועכשיו תסתלק מכאן”! ****** פרופסור אליוט ברדנהרט קם מעם שולחן העבודה שלו, שפשף את עיניו העיפות ושקע בהרהורים. לפני שלוש שנים התחיל לעבוד על המצאת מכשירים חשמליים בגודל של קופסת נעליים שיאתרו כל מקור כוח רדיואקטיבי וישחררו לעברו קרן לייזר חזקה, שתפגע בנקודה המדיוקת ותשמיד אותה. הדבר יגרום לפיצוץ אדיר או דליפה רדיואקטיבית וישמיד למעשה את הכור הגרעיני של האויב. טווח המכשירים הוא קילומטר וחצי ואפשר להטילם ממטוס, מסוק, או כלי טייס כעבור חמש שעות נמצאה גופתו הירויה ליד בר מפוקפק ששכן על הדרך לביתו. כיוון שהגופה נמצאה ללא שום חפצים אישיים העריכו אנשי משטרת וושיגטון שהמעשה בוצע על רקע פלילי וכך נראה דו"ח המוות שהוגש על ידי המשטרה. בהערות כתב סמל מרפי שהגיש את הדו"ח: "לדעתי מדובר ברצח שהתבצע במהלך שוד פשוט, אין טעם להשקיע בחקירה שום מאמץ". במחלק הרצח של וושינגטון די סי כנראה חשבו כמוהו, כי התיק נסגר כעבור שבועיים והועבר לארכיון חפציו האישיים של הפרופסור המסכן נשרפו והמסמכים הוטסו עוד באותו הלילה לגרמניה.

נריה הביט בחולמניות במורה להיסטוריה שהרצה על משהו שנשמע לו כמו 'האמנציפציה ליהודים בארצות אירופה'. הוא ניסה להקשיב, אך הריכוז היה ממנו והלאה. הוא בהה בנקודה לא ממוקדת באזור התקרה. מחשבותיו מרחפות לו אי שם. הוא הסתכל על הכיסא הריק שלצידו. עד לא לפני כמה זמן ישב עליו חברו הטוב. עכשיו הכיסא נשאר בודד, מחכה שמישהו יועיל בטובו לשבת עליו. נריה הרגיש בכל נימי ליבו את חסרונו של מתן, שברח מהכל והשאיר אחריו חלל ריק בנשמתו. הוא ניזכר בבדיחות שהריצו בשיעורים, את כל הצחוקים והדחקות שעשו ביחד. עכשיו הכל היה חסר לו. לא היה מי שייתן קצת חיות בשיעורו המשעמם של המורה להיסטוריה . הוא ראה לרגע למול עיניו את פרצופו המחייך של מתן. 'איפה הוא נמצא?! מהוא עושה עכשיו?' המחשבות האלה לא הרפו ממנו. הוא בקושי שמע את קולו של המורה להיסטוריה קורא אליו. "נריה, אתה איתנו?" נריה התנער. "מה? כן... הא..." "האם תוכל לומר לנו כיצד בא לידי ביטוי שיפור מעמדם של היהודים בעקבות האמנציפציה?" שאל קולו הנוקב של המורה. נריה התפתל. מתן בטח היה מוצא דרך להציל ממצבים כאלו. שוב הוא תעה היכן הוא יכול להיות ומה הוא עושה ברגעים אלו. * * * מתן באותו זמן היה צועד עם ג'ק לאורך נהר ננגס. שניהם עם תרמילים ענקיים על הגב צועדים ביחד צופים בנוף הקסום של הודו. "נו מתן מה אתה אומר?!" אמר ג'ק למתן וטפח על שכמו. "נהנה כל רגע." אמר מתן בחיוך. "שתדע לך שהודו היא אחת הארצות היפות בעולם." אמר ג'ק. "היא השביעית בגודלה בעולם והשנייה בעולם בגודל אוכלוסייתה אחרי סין כמובן. הרבה תיירים נמשכים אליה. גם בגלל יופייה וגם ישנם כאלה שבאים לחפש להם דרך חדשה בחיים ומוצאים אותה בהודו." "אני באתי לכאן בגלל שני הדברים." אמר מתן. "אני באמת מנסה למצוא לעצמי דרך חדשה בחיים. הדרך שבה חייתי עד עכשיו מגלה לי את פרצופה האמיתי. היחס שאני מקבל מהם, מהאנשים שכאילו רוצים בטובתי, ממש מחפיר. כולם דוחים אותי ולא מוכנים לשמוע אותי. לכן אני רוצה להתנתק מהמציאות שבה הייתי ולחפש לעצמי משהו אחר בחיים." ג'ק בפניו של מתן. צער ויגון נשקף מהם. "כאן בהודו אני חושב שתמצא את מה שאתה מחפש." הוא אמר לו. "ישנם הרבה סוגי דתות בהודו, אבל הדת המרכזית שאליה כמעט יותר משמונים האחוזים של האוכלסייה היא דת ההינדואיזם." "את ההינדואיזם מאפיינת אמונה באלים שונים. כל האלים נתפסים על עובדי הדת כהתגלמיות שונות של האל האחד 'הברהמן'. שהוא כמו מקביל לאלוקים שלך או אני מקווה לאלוקים שהיה שלך." ג'ק הפסקה קצרה והמשיך:"עובדי דת ההינדית מאמינים בגלגול נשמות. הם טוענים שנשמתו של האדם עוברת גלגולים שנים ולא מוצאת מנוח עד שהיא מתמזגת עם האל, ואז היא כבר לא צריכה לעבור גלגולים נוספים. הסיבה לגלגול נשמות היא הצורך לתקן ליקויים מחיים קודמים במבנה האישיות של האדם אחרי שכבר צבר את כל המעשים שכבר עשה. על פי אמונה זו, הנשמה שבה ומתגלגלת כל פעם מחדש בגוף לפי רצונה, ובוחרת את המקום, הזמן וההורים שלהם תיוולד, מתן זכר שפעם הרב שלהם הסביר להם קצת על גלגול נשמות. הוא אמר שעל פי הקבלה אדם מתגלה בנשמה מסוימת כדי לכפר על עברות שהוא עשה. היה אחד ששאל על גלגול נשמות בדתות אחרות. הרב ניסה קצת להתחמק אבל לחצו עליו אז הוא הסביר קצת על גלגול נשמות בדתות המזרח אבל הוא אמר שזה שטויות ולא צריך לייחס לזה חשיבות. עכשיו איך שג'ק הסביר לו זה נשמע בהרבה יותר הגיוני. "גם ביהדות יש את המושג גלגול נשמות,רק ששם זה קצת אחרת. על פי היהדות הנשמה נכפית ללא רצונו על האדם. אפילו אם הוא צדיק גמור הוא צריך למות כדי לכפר על עוונות שאדם אחר עשה. אני דווקא מתחבר יותר לדברים שאתה אומר, שהאדם מתגלגל בנשמה אחרת כדי לכפר על העוונות שלו, והוא בוחר באיזה דמות להתגלות." ג'ק זרח מבפנים. הנה הוא מצליח לאט לאט להשפיע אליו ולהרעיל את נשמתו. כך הוא יהיה מוכן להיות בשרותנו ולעשות את המשימה שנטיל עליו. הבוס בוודאי ישמח.

פרק ו - "ראש המשלה שווה =..." ג'ו בדק בזהירות את השטח לפני שנכנס לחושה הישנה ששימשה לו כבסיס. לאחר שווידא שהשטח נקי, התכופף ונכנס בזהירות דרך הפתח הרעוע. הוא הדליק את מחשבו האישי והחל לכתוב את השדר הדו יומי: "הודעתם לי אתמול שבעוד יומיים מסתיימת משימתי לדעתי זוהי חוסר אחריות לאומית פושעת. במאחז הזה זורקים אבנים עם אש בעיניים ומדברים על המדינה בשנאה פתולוגית. משהו גדול מתבשל פה. משהו שלפי דעתי - והלוואי שאתבדה - מדינת ישראל תשלם ***** אווה בראון אשתו של ה"מטורף המשופם" אדולף היטלר רצה ברחובות ברלין החרבה והמופצצת לאחר שהתאבד בעלה. לא היה לה מה לעשות עוד בבונקר המחניק מתחת לרייכסטנג הגרמני - והיא ברחה אחרי שהשאירה הוראה לספר שגם היא התאבדה. ברור היה לה, שאם ידעו צבאות בעלות הברית שאשתו של הצורר בחיים, יהרגו אותה "בלי בג"צ ובלי בצלם". היא ברחה לפונדק קטן בקצה העיר ברלין שבעליו היו נאצים נלהבים. לאחר מספר חודשים נולד לה בן. הלידה הייתה קשה והיא מתה במהלכה. לבנה הספיקה להשאיר צוואה לעשות כל שביכולתו להשמדת העם היהודי, שנוא נפשה. כשגדל מעט הבן, קיבל את הצוואה - ובליבו התפתחה שינאה אדירה ליהודים ולכל מה שקשור אליהם. עם השנים, החליט שיהיה לו סיכוי יותר טוב למלא אחר "יעודו", אם יגור במדינת ישראל הצעירה, מקום בו למגינת רוחו, החל העם היהודי להראות סימני תחיה מחודשת. הוא הגיע לארץ והתחתן עם תיירת גרמניה אנטישמית, שהזדהתה עם מטרותיו והסכימה להתחזות ליהודיה לצורך "האידיאל הנעלה". לבנו היחיד העביר את מורשתו - השמדת העם היהודי. וכך המשיך זרע הפתנים לגדול על אדמת מדינת ישראל. ***** בשעה אחת בלילה קם היועץ ממיטתו בשקט והלך לכיוון חדר העבודה של המנהיג, שם אמורה להתקיים פגישה עם הזקן בה יוסבר לו בפרוט מה היא תוכנית המרד. הוא לא שם לב לדמות עטופה בשחור העוקבת אחריו... ***** לאחר חצי שעה שבה הוסברה לזקן התוכנית המפורטת להשתלטות על המדינה, קמה מעם צידו החיצוני של החלון שבחדר העבודה של המנהיג, דמות עטופה בבגדים שחורים מכף רגל ועד ראש. נשימותיה של הדמות היו טרופות והיא פנתה לעבר החושה הישנה שבקצה המאחז. לג'ו היה עכשיו הרבה מה לספר... ***** הישיבה נמשך כרגיל. לפתע הציע המנהיג לארבעת האנשים הנוספים שהיו בחדר (היועץ ,הזקן ועוד שני נערים ) הצעה מקורית. "כולנו יודעים שעוד מעט יגיע ראש הממשלה לביקור באלון מורה. מה דעתכם שנתלה שם שלטים שעליהם יהיה כתוב "ראש הממשלה = היטלר!" רעיון מצוין לא?" ההצעה התקבלה ע"י הזקן בהלהבות. היועץ הרגיש שידיו רועדות. הוא יצא החוצה ופתח את התליון הצמוד לשרשרת שעל צוורו. מתוך התליון נשקפה אליו תמונת פניו המשופמות ואחוזות הטירוף של סבא רבה שלו. הוא הסתכל בתמונה ולחש "צוואתך תתמלא סבא, עד הסוף תתמלא, הייל היטלר"! לאחר שנרגע מלמל לעצמו בלעג, "היהודונים לא משערים עד כמה רחוק ראש הממשלה שלהם מלהיות היטלר... חה חה חה". הוא חזר לישיבה כשחיוך משוך על שפתיו הדקות ***** ג'ו כתב כאחוז טרוף על תוכנית המרד המדוקדקת ששמע במו אוזניו. את הכתיבה סיים בדרישה לשלוח למאחז כוח של סיירת מיוחדת בדחיפות, על מנת לעצור את כל יושביו ולהרוס את התוכנית המטורפת אחת ולתמיד. הוא הזיז את העכבר ואצבעותיו כמעט נגעו בכפתור ה"אנטר" לפתע הוצמד חפץ מתכתי אל ראשו... "לא כל כך מהר, בוגד"!

פרק ד - המושתל המנהיג קם ממקומו ויצא במהירות אל מחוץ לאוהל הגדול ומצא את עצמו עומד מול בחור בערך בן 19 לבוש בחולצה קצרה ושחורה ומכנסי ג'ינס כחולות. עוד לפני שהספיק לפצות את פיו הושיט הבחור את ידו ואמר במבטא אמריקני מודגש "שלום שמי ג'ו ושמעתי על המאחז הזה דברים טובים אפשר להצטרף?" המנהיג לחץ את היד המושטת במבוכה ואמר "תקשיב ג'ו אנחנו מאוד שמחים שבאתה אבל בדיוק הים יש לנו פה דברים קצת.. אההם... חסויים. תוכל לבא מחר?" המנהיג לא ידע מה לעשות: "מצד אחד", חשב, "אם הוא אמין, אז אני מפסיד בחור שנראה שיעשה כל דבר שיגידו לו - וכאלה בדיוק אנחנו צריכים. ואם הוא לא אמין ואנחנו נקבל אותו, אז אפשר להתחיל לארוז חפצים לקראת המעבר למלון מינוס חמש כוכבים בכלא שטא". לפתע עלה במוחו רעיון. "לא אל תלך", צעק אחרי ג'ו המתרחק לכיוון השער. ג'ו הסתובב ושאל בתקווה "אז אני יכול לבוא היום?" "כן, בטח" אמר המנהיג, "סתם צחקתי אתך. אבל חכה רגע". כל פחדיו התחלפו בזעם, כשראה את המנהיג עומד ומדבר בניחותא עם נער גבעות מצוי, שנראה מתאים לתואר שב"כניק בערך כמו שהארי פוטר מתאים לתואר ספר פילוסופיה. הוא התקדם לעבר המנהיג במבט נחוש שרמז, "תסלק מפה את הבחור לפני שאני אעשה את זה". המנהיג סימן ליועץ להמתין, קרא לאחד מהבחורים שהסתובבו בשטח ואמר לו: "זה ג'ו והוא בא לגור במאחז הזה. אנא, הכר לו את המקום ואת הבחורים ותמצא לו היכן לישון". המנהיג רמז לבחור ששמו היה יוחאי להתקרב ואז לחש באוזנו "אף מילה על התוכנית, ברור?" יוחאי הנהן בראשו ושני הבחורים התרחקו. או אז פנה אל היועץ ואמר לו "מה הענינים עוז יועצי המנהיג הצית לעצמו סיגריה וענה בניחותא: "אל"ף - אל תקרא לו הזקן תיקרא לו הרב. בי"ת - על המושג מושתל שמנסה להראות כמו כולם שמעת? גימ"ל - הסיגריות האלה נהדרות אני מציע לך לנסות גם". "מצחיק מאוד" אמר היועץ בפנים קודרות, "עכשיו תסביר את הדברים שלך בלשון ברורה יותר, כי אולי אתה" הוסיף בעוקצנות, "שיא התבונה האנושית, מבין למה צריך לפזר את המסיבה ולגרום שהזקן כמעט יעזוב אותנו בגלל סיבות שאף אחד פה לא מודע לרצינותן". המנהיג הביט בו בהשתאות ואמר, "מה קרה לך עוז, אפשר לחשוב.. אז פיזרתי את המסיבה באמצע, סו וואט?" היועץ השיב בהתנשאות: "אתה הרי יודע שיש לי כושר פסיכולוגי מסויים ובכן הצלחתי המנהיג פרץ בצחוק אדיר: "הו, עוז, אתה כל כך משעשע. "כושר פסיכולוגי", חה חה חה". פניו של היועץ הסמיקו מזעם ומהשפלה. "ואתה", צרח, "אתה לא רואה מילימטר קדימה. עסוק במשחקי ריגול דמיוניים, לא מבין איזה נזק ייגרם לנו אם הזקן יעזוב. החבר'ה פה פשוט יישברו. הוא ישכנע אותם שמזל רע רודף אותנו ושכדאי לותר על כל העסק. הבנת סוף סוף?" מפניו של המנהיג נמחקה בבת אחת העליצות שהיתה שרויה והוא סינן כלפי היועץ בקול מאיים: ***** המנהיג פגש בדרכו את ג'ו הנלהב שהפציר בו לתת לו להתקבל ל"אור האמת". הוא ענה לו בטוב לב מעושה, "בסדר, אם אתה כל כך רוצה - אז התקבלת". הוא השאיר את ג'ו הנרגש מאחוריו ופסע לאוהלו בזריזות. אם הבחור הזה באמת שב"כניק, אחרי חודשיים של מבחן שבהם עדיין לא יתגלה לו כלום הוא יישבר ופשוט ינטוש את המקום הזה לנצח. מה שברור הוא שאם הוא אכן מושתל שהגיע לכאן בגלל קבלת הפנים - יהיה צורך לדעת מי העביר לשב"כ את המידע שבין ***** בשעה שלוש לפנות בוקר יצא ג'ו כשבידו מחשב נייד אל מחוץ לאוהלו. הוא זינק בזריזות לתוך חושה קטנה בקצה המחנה. החושה נבנתה עוד בידי הרועים הערבים שהיו מביאים את צאנם לרעות במקום שבו נמצא כעת המאחז הם סולקו "ביד קשה ובזרוע נטויה" מיד כשהוקם המאחז. כעת הכיר ג'ו תודה לאותו רועה אלמוני, אין שום סיכוי שמישהו ירצה דווקה בשעה מאוחרת כזו להציץ פתאום אל תוך החושה המתפוררת. ג'ו, הלוא הוא "המושתל", פתח בזהירות את למזלו אף אחד מיושבי המאחז לא החליט להיות צדיק פתאום - והוא יכל לחזור למיטתו לישון עוד מספר שעות עד הבוקר.

פרק ג-יחי רב המרד בבנין קטן אך מטופח בצפון ירושלים שכן מטה "המחלקה היהודית" של השב"כ. באותו יום קייצי נערכה בו ישיבה של כל מפעילי הסוכנים ביהודה ושומרון . הישיבה החודשית התנהלה ללא דיונים סוערים או דיווחים מיוחדים. כשהגיע תורו של מפעיל הסוכנים במאחזי השומרון לדבר, הוא ציין כרגיל שהוא צריך עוד תקציב והוסיף כבדרך אגב שבמאחז שנקרא "אור האמת" ניכרים לאחרונה סימנים של התרגשות מיוחדת כגון פחות יציאות מהמאחז ועלייה בכמות זריקות "אני מציע" סיים אחראי מאחזי שומרון "שנשלח לשם סוכן שידווח לנו מה בדיוק קורה שם". ראש "המחלקה היהודית" נגס בבורקס שלו בשיעמום ואישר לשלוח "לאור האמת" סוכן לחודש אחד בלבד... ***** מנוע "הסוברו" החבוטה של "אור האמת" השתעל קשות בשביל המשובש שהוביל למאחז המבודד. במושב האחורי ישב הזקן (מהפרק הקודם זוכרים?) ,עיניו בוהות בנוף ההררי ומוחו מלא תוכניות מה יעשה בתור "רב המרד". המנהיג ויועצו החליפו ביניהם חיוכי ניצחון והסבירו לזקן איזה חבר'ה הוא עומד לפגוש. עוד הם מדברים והרכב נכנס בשערי "אור האמת". נערי גבעות הקיפו את הרכב סקרנים למראה הזקן . המנהיג יצא מהמכונית ופתח בתנופה את הדלת האחורית ***** בקראוון קטן בפאתי ההתנחלות "אלון מורה" ניתן אותה שעה תדרוך אחרון לסוכן השב"כ יוסי פלד שעתיד היה להישלח למאחז "אור האמת" בעוד דקות ספורות. שליחתו נעשתה דחופה לאחר שדווח כי הזקן התמהוני יצא בשעות הבוקר עם נערי הגבעות שדיברו איתו אתמול לכיוון מאחז "אור האמת". המפעיל עב הגוף חזר בפניו על פרטי המשימה. רכב של השב"כ יוריד אותו במרחק של קילומטר מהמאחז משם יצעד רגלית לעבר "אור האמת" ויציג את עצמו בתור ג'ו מארצות ***** באוהל גדול שהוקם במיוחד בשביל הארוע נערכה אותה שעה קבלת הפנים לזקן, או כמו שכונה על ידי המנהיג "רב המרד". המנהיג והיועץ עקבו בסיפוק אחרי הנערים שניתן היה לראות את רוח הקרב בעיניהם בעת שהקשיבו לנאומו של הזקן. "רב המרד" דיבר בנאומו על חשיבות המעשה שלקראתו הם צועדים וקרא "לנערים הגיבורים" כדבריו ,להתאחד לקראת המרד הגדול. הוא סיים בברכה "לנצחון בני האור על בני החושך-נושאי תרבות המערב". הבחורים הריעו לו "המנהיג" לחש לו "מישהו רוצה לדבר איתך"... אשמח לתגובות

שבת בערב אחרי הסעודה. הרחוב בישוב 'חרב דוד' נראה שוקק חיים כצהרי יום השבת. אנשים מטיילים להם לבד או בקבוצות, חבורה של בנות קטנות ועליזות מקפצות בגומי. זוג צעיר עם עגלה ותינוקת בתוכה הולכים בנחת, וילד חמוד כבן שלוש נגרר אחריהם ומחזיק בחצאית אימו ומילל. חבורה של ילדים בני 8-7 ששיחקו בכדור, חיכו בסבלנות עד שהם יעברו. שני אברכים דיברו בינהם מתחת לפנס רחוב, כנראה התפלפלו באיזו סוגייה הלכתית. בחור ובחורה הלכו יחד יד ביד. היו שלימדו עליהם כף זכות שהם אח ואחות. קבוצה גדולה של בנות פיטפטו בקולניות. אחת מהם סיפרה על איזה שימלה מהממת שהיא קנתה, ומנתה את המעלות אחד מהם נראה קצת 'ערס', מכנסי ג'ינס צמודות, חולצה מכופתרת בצבע תכלת, לחיים מגולחות למשעי, בלורית קטנה מזדקרת מהמצח וכיפה קטנה מאחורה. השני נראה קצת יותר 'צדיק'. "אז מה מתן." אמר ה'צדיק' ל'ערס' "אתה חוזר מחר לישיבה.?" "לצערי כן." ענה מתן. "אחרי איזה כמעט חודש שלא הייתי בה. ותאמין לי אני לא מתגעגע" "אבל אנחנו מתגעגעים אליך." אמר נרייה, הבחור השני. "מה אני אעשה, אני לא צריך להידפק בגללכם" אמר מתן. "בשביל חברים צריך לעשות הכל" אמר נרייה. "וחוץ מזה אפשר לחשוב שאתה עובר שם עינויים." מתן התעצבן. "איך אתה יודע שלא?" הוא צעק. "אמנם לא עינויים פיזיים אבל נפשיים כן! אני מרגיש כאילו הרב שונא אותי. תמיד יש לו משהו נגדי. הוא מחפש בכל היזדמנות לרדת עלי בגלל שאני הכבש השחור בכיתה." הוא עצר לרגע והמשיך: "ואתה קולט." הוא אמר. "על מה סילקו אותי, על זה שברחתי שבוע מהישיבה, על זה שולחים אותי לעוד שבועיים מחוץ לישיבה. אבל תכל'ס מה אכפת לי, אני מעדיף להיות בבית מאשר בישיבה." משהו גרם לו להפסיק מדיבורו. ידו מיששה את הכיס הימני של מכנסיו. היא רעדה. הוא הרגיש שמשהו רוטט בתוך הכיס. "מה קרה?" שאל נרייה. "כלום." הוא השיב. "רק ניזכרתי שההורים שלי ביקשו שאני יהיה בבית בשעה הזו." נרייה הבחין בשקר שאמר חברו, אך הוא לא אמר כלום ורק הביט בו מתרחק לכיוון ביתו. אך במקום לפנות ימינה לכיוון ביתו, הוא סטה מהדרך לאזור לא מיושב. הוא הלך והסתתר מאחורי שיח קוצני ובדק שאף אחד לא מסתכל. נרייה בדיוק באותו זמן לא הסתכל כדי לא לעורר את חשדו. מתן הוציא את הפלאפון הסלולארי מכיסו ובדק את ההודעה שקיבל. 'ב-2:00 לפנות בוקר נעשה את זה. ג'ף.' הוא התרגש מאד. הוא קיווה בכל ליבו שהפעולה תצליח. הלילה הוא עומד להסתלק מפה ולצמיתות. אמנם הוא רצה כמה פחות לחלל את השבת, אבל עצם המחשבה שמערכת הסבל והייסורים עומדים להסתיים דחקה את כל המחשבות הצידה. מתן אמר לעצמו אם כבר אז כבר והצית לעצמו סיגריה. הוא לא הבחין בזוג עיניים העוקב אחר מעשיו. הוא קם והחל ללכת, אך לפתע הייתה לו תחושה שמישהו נועץ בו עיניים. הוא המשיך ללכת עוד קצת ואז הוא הסתובב אחורה בפתאומיות וראה את חברו נריה עומד מולו. אף אחד מהם לא ידע מה להגיד לשני. הם הסתכלו דקה ארוכה אחד על השני מבלי לומר מילה. לבסוף אמר נריה: "אני לא מאמין למראה עיניי! לא ידעתי שעד כדי כך הידרדרת." מתן התקרב אליו, אחז בדש חולצתו וקרא אליו בארסיות (בערסיות): אם אתה תספר למישהו את מה שראית עכשיו, אני לא יהיה חבר שלך לעולמים, ואתה תצטער על כך." מתן התרחק מהמקום והותיר את נריה המום ופגוע. הוא הביט במתן ההולך לביתו עד שנעלם לגמרי מן העין. נריה פנה גם הוא ללכת לביתו. כל הדרך הציפו אותו מחשבות. 'אני חייב לספר על כך למישהו.' הוא לא שם לב שכבר הגיע לפתח ביתו. הוא נכנס הביתה נעל את הדלת ועלה לחדרו. הוא התפשט לבש פיז'מה ונכנס למיטה. 'מעניין מה יקרה ב2:00' חשב לעצמו. 'אני חייב ללכת לבדוק'. הוא הציץ בשעון. השעה הייתה כמעט אחת. 'יש עוד כמעט שעה, בינתיים אקרא תהילים להצלחתי.' * * * מתן התהפך במיטתו מצד לצד. מרוב מחשבות לא הצליח להירדם, או יותר נכון לא ניסה להירדם, כי הוא ידע שעוד מעט יגיע הרגע הגדול. הוא קיווה שנריה לא הצליח לראות ההודעה. רק שהוא לא יהרוס הכל. בעשרה לשתיים הוא יצא מחדרו והלך לחדר השנה של הוריו,פתח את הדלת בזהירות ונכנס חרש. הוא התקרב למיטתו של אביו, אביו נחר קלות והוא חשב שהוא מתעורר, אך מייד נרדם שוב. הוא הרים מעט את הכרית ושלף משם צרור מפתחות של הרכב. 'מצטער אבא, אבל אני חייב לעשות את זה.' הוא הכניס את הצרור לכיסו יצא מהחדר ועלה לחדרו. הוא לקח את התיק שכין לו מבעוד מועד, בדק שלא שכח כלום ויצא מהבית אל אוויר הלילה הקריר.

בס"ד הרפתקאות רבי שרוליק הולמשה 4 רבינו בלשינו ומיודעינו ר' שרוליק הולמשה ישב לו נינוח על הכורסה בביתו אשר ברחוב "בייקור חולים" 211 בעודו פותר תעלומות בעולמות העליונים,כשצלצול טלפון צורמני ומעצבן ניתק את חוט מחשבתו,הוא ניגש והרים את השפופרת,היה זה משמשו הנאמן רב יענקל'ה שטוכטנטראטב , הוא דיבר במהירות כשכולו נסער "איפה כבודו?" שאל יענק'ל, " כבודו במקומו מונח" ענה רב שרוליק בעודו מפריח טבעות עשן ממקטרת הלבונה שלו."מצטער על עזות המצח בזריזות חתולית לבש את הקפוטה המשובץ המפורסם שלו ואת ה"גרטל",ופנה ללכת. חיש מהר הגיע הרב את זירת האירוע, הוא הילך בענווה מקצועית ופילס את דרכו מבין מאות החסידים המתגודדים סביב הרב."הבה נראה!" אמר ר' שרוליק למשמשו המסור."לפי צורת הדם יכול אני להסיק כי האיש מיומן בקטילות ורציחות לא עלינו,ולפי דקירת החרב ניתן לראות כי איש חסון הוא היה-ניתן לראות לפי חדירת להב החרב עמוק עמוק לתוך הבשר,הסכין חדרה בתנופה,והיא בצד ימין לכן ניתן להסיק שהרוצח הוא שמאלי ועמד לשמאלו של הרב, לפי פרצופו הנוכחים האזינו בפה פעור להרצאתו של רבינו הקדוש ותלו בו עיניים מעריצות,"זה כלום, רק שילוב של גאונות והיגיון !" ענה רבינו בענווה ופנה ללכת. עוד הוא מדבר והנה עבר שם "ר' ירוחם הקדוש",צעיר מגודל זקן וארוך פיאות שהיה מקובל גדול והסתובב עם תפילין במשך כל היום כולו ומתבודד כשהמשפט השגור על פיו היה "לא מצאתי לגוף טוב ממיסטיקה",אנשים רבים התייחסו אליו ביראת קודש אך היו כאלה שלא האמינו בו וראוהו כמתחזה שרוצה רב ירוחם שבדיוק חזר מהתבודדות ממושכת ביער הביט כלא מאמין ברב המוטל ארצה מת ומפיו יצאה זעקה של חיה פצועה שפילחה את הדממה-"רבינו!!! רבינו!!! הוא התנדנד על רגליו ולבסוף נפל ארצה מתעלף. החסידים החלו לטפל בהם שפתאום נשמעה צעקה גדולה ,החסידים הסבו פניהם אל עבר בלשינו גששינו שצעק: "ירוחם השם!!!" וגרונו האדים כעגבנייה עם אדמת בחמסין מעוצמת הצעקה."אבל רבינו!" פנה אחד החסידים אל הבלש המפורסם,"מה פתאום אתה נזעק?"אמר והחסידים הנהנו בהסכמה. הרב חייך חיוך קדוש ואמר: התכוונתי שירוחם אשם! הוא הרוצח!,ירוחם,ששכח שהוא מתעלף,קפץ ממקומו כקפיץ מתוח כולו ופניו ורדרדים והולכים והוא הצליח לגמגם: "לללממה.. למה אתה.. חושב שזז....ה אני.." החסידים הביטו ברבי שרוליק במבט שואל והוא אמר: "בני היקרים,שימו לבכם אל ירוחם הנבזי אשר מהתל בכם כבר הרבה זמן,ניתן לראות על ידיו סימני כפפות גומי ,כמו כן האיש הוא שמאלי-תוכלו לראות שהוא מניח את תפילין על ידו הימנית הוא לקח את סכין השוחטים שלו כדי להתל בכם בכך שתחשיבוהו כרב ומקובל גדול,אני לא נוהג לקרוא מודעות גויים חס וחלילה אך במקרה נזדמנה לידי פרסומת להצגת התיאטרון, ןבתמונה ניתן לזהות צעיר גוי וקרח שמשחק בהצגה,מניסיוני הרב במחקר ובילוש למדתי להתבונן באדם עצמו ולא במסכות שסביבו ואכן שימו לב שזהו מיודענו המושחת".הוא הוציא פרסומת צבעונית להצגת התיאטרון בעיר הסמוכה,ילדון חביב ששמע את בלשינו אזר אומץ ומשך את פאתו,שפמו וזקנו המזויפים בצורה מושלמת, ופני הנבל חפו. "האיש הזה השים עצמו כמתבודד ביער בעוד שהלך לתיאטרון הסמוך ליער בעיר הנכריים המשוקצת,אכן, גוי טיפש,התאמנת טוב שם בתיאטרון,לשבריר שנייה כמעט חשבתי שבאמת התעלפת! כעת אשמח אם תחזיר לנו את השטריימל ואני חושב שכפותר התעלומה ראוי שתיתן אותו לי!" אמר הרב בחשיבות,האיש הלך כששני חסידים גברתנים מחזיקים אותו באוזניו והשיב את הרכוש הגנוב. לאחר מכן השטריימל הועבר לרב והחסידים רגמו אבנים כלפי שונא ישראל המתחזה עד אשר הפך לגל עצמות ואבנים.

"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׁדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" "אנחנו צריכים לדבר." היא הרימה את ראשה מעל הדף שעל ברכיה. "מה?" עיניה ריחפו לרגע, לא ממוקדות, ואז ננעצו בפניו. הצבע בפניה אזל, והיא התנשפה. "ישראל." "הי, עמית." הוא הניד בראשו. היא החוותה לו להיכנס ואז, לא בטוחה מה עליה לעשות בידיה, תחבה אותן אל מתחת לשמיכה הכבידה. "שב," ניסתה להעמיד פנים שהכל בסדר. "בואי לא נעשה את זה לעצמנו, טוב?" הוא הכיר את המשחקים שלה. ישראל נשען לאחור. "שנינו יודעים שהמצב לא בסדר, והגיע הזמן לפתור את הבעיות. העמדת פנים לא תעזור לנו." הוא נאנח. שניהם שתקו, מחפשים מילים. השתיקה ארכה דקות ארוכות, ובסופה עמית דיברה. "אני מצטערת," אמרה. קולה היה מרוסק, רווי בדמעות. 'אל תסתכל עליה,' הורה ישראל לעצמו. הוא ידע שהדמעות בעיניה יגרמו לו לשכוח את מה שעליו לעשות. "לא התכוונתי שזה מה שיקרה. זה לא הגיע לךָ. אבל באותו לילה..." ישראל נשא אליה את עיניו. מעולם לא סיפרה לו מה קרה באותו יום, מה היה הדבר שהוביל אותם למה שעשו. "הייתי זקוקה למישהו," היא לחשה, מבטה נעוץ עמוק בקפלי השמיכה. "ואתה היית שם..." הם ישבו יחד בגן השעשועים, מתנדנדים לאיטם זה ליד זו. חצי ירח זרח בשמים הבהירים, עמוסי הכוכבים, ועמית הביטה בו, לא מרוכזת, בזמן שדיברו על דברים לא חשובים, יומיומיים. הוא סיפר על לימודיו בישיבה ועל כך שהיה רוצה ללמוד רפואה. "אבל התורה," נאנח, "התורה, מה יהא עליה?" היא פלטה גיחוך מפוזר, והוא הביט בה. "יהיו מספיק אנשים שילמדו תורה," אמרה. הוא הניד בראשו, שקט לפתע. "והתורה שלי?" שאל, מסתכל עמוק אל תוך עיניה. היא לא ענתה, רק הסבה את ראשה כדי שלא יחפור בעיניה כפי שעשה תמיד. פתאום זה הציק לה. נאמן להבטחתו בצהריי אותו היום, לא אמר דבר ולא שאל על מה שקרה. הוא התרומם מהנדנדה והחל מסתובב בגן, מחליק בידו על הטל שכיסה את המתקנים. ליד קצה ארגז החול צמח שיח קטן של רוזמרין, וישראל רכן וקטף ענף ריחני. "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, בורא מיני בשמים!" בירך בקול והצמיד את הצמח אל אפו. עמית צפתה בו בעיניים קרועות לרווחה, עוצם את עיניו ונותן לריח להציף את כולו. היא ידעה שהריח מתפשט בכל גופו, משכר, ונזכרה בדמות אחרת. "זרוק את זה," זעקה פתאום. היא קפצה מן הנדנדה ורצה אליו, חטפה את הענף מידו והשליכה אותו על האדמה. הוא נרתע לאחור, מזעקתה יותר תאשר ממגע ידה החטוף. היא נפנתה ממנו, עיניה דומעות וידה בוערת. "זרוק את זה," לחשה, נעלה רומסת מבלי משים את הצמח. "עמית," הוא מלמל, "מה קרה כאן? מה זה היה?" היא משכה בכתפיה, שותקת. "עמית," חזר ברוך, "הסתכלי אליי. כן, תסתובבי. עמית..." היא נשאה אליו זוג עיניים מיוסרות, ואז נפלו כל המחיצות, נשברו כל המחסומים, נעלם המרחק ביניהם. היא נאחזה בו כטובע הנאחז בקרש, משתנקת בבכי. ישראל לפת את כתפיה, חיבק אותה, העביר את ידו על שערה. מוחו צרח, צרח את כל האיסורים וההלכות עליהם חונך מגיל אפס, אבל ליבו, ליבו... ליבו דרש ממנו להמשיך ולאחוז, בשבילו כמו בשבילה. הוא עצם את עיניו והורה לעצמו להתעלם ממה שהיה עליו לעשות- ללכת משם. הורה לעצמו לתת לה להיאחז הם עמדו חבוקים אולי שעתיים, בלי לעשות דבר מלבד להיות. להיות יחד. בשלב מסוים פחת בכייה של עמית, והפך לרעידות קבועות בגבה. לאחר מכן פסק לחלוטין, ורק התנשמויותיהם קרעו את דממת הלילה. "ישראל..." קולה המהוסס הפר את השתיקה ביניהם וניתק את קורי העכביש שכבלו את מוחו ושריריו של ישראל. לפתע הבין מה הוא עושה- עומד מחובק עם עמית באמצע הלילה, במקום מבודד- וכפה על עצמו להטיח את גופו אחור, הרחק ממנה. הם נעמדו במרחק זה מזו, מביטים זה בעיני זו מעבר לארגז החול. "עמית..." הוא מלמל. "אל תאמר כלום." קולה היה צרוד. הוא חש מחנק בגרונו, ואז הסתובב והחל לרוץ. הוא מיהר לכיוון ביתו, ואז התהפכה קיבתו והוא רכן אל שולי הדרך והקיא את נשמתו על החול הלח. בגן השעשועים, עמית עשתה את אותו הדבר. "זה לא היה אמור לקרות." הוא אמר. "לא לנו. לא אז." זה היה נכון. אהבתם היתה חזקה ונקיה, ומעולם לא חשו צורך לגעת זה בזו. היא הנהנה, ראשה עוד נעוץ בשמיכה. "אבל זה קרה." אמר. שוב הנהון. הוא ברר את מילותיו בקפידה. "אני לא שואל מה קרה אז, כי זה לא ענייני." אמר. "היה מה שהיה, זה גרם לנו... לחטוא. ואסור שזה יקרה שוב." היא הושיטה את ידה אל מאחורי ראשה, תומכת בגופה העייף מתרופות. "נכון," הסכימה. "הקשר בינינו היה חזק. את חושבת שהוא היה מוביל אותנו לחתונה?" היא הרהרה בדבר. "בסופו של דבר, מן הסתם, כן," אמרה. הוא נשא אליה את עיניו. "ועכשיו?" "עכשיו לא," היא לחשה. "לא אחרי מה שהיה." "והקשר בינינו?" "מפורק. לא טוב." היא אמרה בדיוק את שחשב. "הקשר הזה צריך להסתיים, עמית." אמר. היא הנהנה, ולראשונה הביטה בו. "אני אוהבת אותך." "אני יודע. גם אני אוהב אותך." הם התרוממו, הוא מהכיסא והיא מהמיטה. ביחד פסעו את שני המטרים עד לדלת, ושם נעמדו, ממאנים להיפרד. "תמשיכי הלאה," הוא לחש. היא עצמה את עיניה. "גם אתה." כשפקחה אותן, לא היה שם עוד. *** ישראל הביט בעמית הישנה בשלווה, גופה עולה ויורד לקצב נשימותיה. שערה הבהיר השתפל בגלים סביב פניה ועל כתפיה, והוא רכן להרים אותו. בעדינות אין קץ נשק למצחה הגבוה, שקמט נחרש בו. היא חלמה. הוא קם על רגליו מעל מיטתה, ופנה לצאת מן החדר. עמד לרגע, ידו על המזוזה, והביט בה באהבה. כמה שנים חיכה לה. הוא יצא מן החדר, סוגר את הדלת בשקט. מאחוריו המשיכה ביתו לישון ברוגע, לא מודעת לכאב המסתתר מאחורי שמה, שהרי נקראה על שמה של האישה שאהבה את ישראל עד היום בו הביאה למותה - יום חתונתו. סוף

נמחק.

אני מתנצל מראש על הפרקים הקצרים בטווחי זמן ארוכים. לפרק א' . רק משלים מניין... פרק ב' איתן נרעד. הערבי בהה בו בעיניים לא ברורות, הנשים עטויות הרעלה מיהרו ללכת משם בצעדי ברווז עם שמלה ארוכה. הנערים מאחורה צחקקו. אולי זה סובייקטיבי. אבל אולי לא. הערבי הרים את השקית והמשיך להתקדם ישר אליו. הזמן קפא מלכת. לחוץ הוא הביט לצדדים. מה יכול להציל אותו? רק כאפיות נצנצו מרחוק עם אדים של פיתות טאבון. ליד התחנה העזובה היו מספר אבנים גדולות, מאחוריה בית קברות עתיק, חסר מצבות וחיים. על הכביש עברו רק מכוניות עם לוחית זיהוי לבנה. הוא אחז בעצבנות בפלאפון. איתן נעמד בין התיק והתחנה, צמוד לאבנים, מְפחד. אין לאן לברוח. ידו השעירה של הערבי ליטפה את זקן הזיפים, מחייך חיוך מרושע. הוא נופף לשלום לאיתן, ועבר בצעידה איטית על פניו. שוחר שלום. איתן המשיך להסתכל עליו, מלווה אותו בעיניים חוששות. הוא המשיך בהליכתו לכיוון אחת הווילות, מעוטרת בגינה ענקית. שריקה חדה פילחה את האוויר, מייללת, מתריעה. הערבי עמד ליד דלת. שורק. זוג ידים חסונות אחז בו מאחור, איתן פלט זעקה והביט לאחור, שני שחומי עור עמדו שם, קצה של אקדח הציץ מחגורתו של אחד מהם, שכרסו העגלגלה התגלגלה מחוץ לחולצה המלוכלכת שלו. "תשתוק," צעק על איתן וחיזק את האחיזה בידיו. המוח של איתן התגלגל בסיבובי שיניים מהירים. הוא הביט מסביב, באבנים, בתחנה, בקברים. עיניו נחו באבן חדה וקרובה. הוא העניק לגוץ בעיטה אחורית וחש את מיתרי השומן והכרס התפוחה, הגוץ עזב אותו בהפתעה. בקפיצה הוא תפס את האבן וזרק אותה על השחום השני, החסון. האבן פגעה לו בלחי, והוא ילל וחיבק בידיו את פניו החבולים. איתן רץ אל בין הקברים. השנים קמו צועקים בערבית. הם לא התכוונו לוותר. מקצה הרחוב צצו חבורת ערבים צעירים לבושי ג'ינס קרועים. שבאבניקים. הם התקדמו לכיוונו. אין לאן לברוח. האדרנלין פעם בליבו בניתור גבוה הוא ניתר מעל הקברים ורץ לתחנה. גם שם חיכו לו. הערבי מזוקן הזיפים חייך אליו. "חשבת שתברח ציוני קטן?" מלמל בעברית משובשת. איתן שתק. איפה שובאל? שלושה בחורים הכו בו וסחבו אותו לטויוטה החבוטה שחנתה בפניה. מחכַּה. הוא ניסה לבעוט, להתפרע, לברוח. הידיים החזקות הידקו את האחיזה ולא הניחו לו לזוז. אחד מהערבים פתח את הבגאז' שהדיף ריח נפט עמום. השלושה זרקו אותו פנימה. בזוית העין הוא ראה אחרים סוחבים את תיק הטיולים שלו. רעש המנוע התעורר לחיים, ממלא את האוויר בעשן חנוק. בהנף יד הם סגרו את הבגאז' בחבטה. הוא הספיק לראות את ג'יפ לבן מרחוק לפני שהברזל הכה לו בראש. מחשבות סופניות התחילו להתגלגל בתוכו. אבל אני לא מתכוון למות עכשיו. ילדות. חברים. ישיבה. החיים באוֹרנית, הישוב שבו גדל. אבא דוחף את הנדנדה והשערות מתנפנפות לצדדים. אמא מבשלת לשבת מנסה להוציא אותו מהמטבח. סניף בני עקיבא. איך שהוא צמח שם מנבטים וצמחים. הכניסה להדרכה. הפעולות. וספיר. בית הספר. תעודות הערכה המצוינות, כל השטויות שהוא עשה למורים כתלמיד מצליח שלא מקשיב בשיעורים ומוציא מאה במבחנים. בזבוז זמן. ישיבת 'נריה', הישיבה התיכונית. השיעורים, ההברזות, הדאחקות, הטעם החמצמץ של הסיגריה שניסה פעם לעשן, ראש הישיבה שכל הזמן שוחח איתו על השנה הבאה - ישיבת הסדר, ישיבה גבוהה, צבא, מכינה. משום מה, זה מה שהציק לו עכשיו. מה יהיה בשנה הבאה? * * * איתן התנער, מנסה להתעלם מהריחות המצחינים שהתעקשו ללטף לו את האף. רחש נשמע מרחוק, מתקרב. דיבורים בערבית. מדלת החדר הציץ ערבי שחום, על לחיו השמאלית נראו כתמי דם. ריח חזק של זיעה מילא את האויר, ידו הייתה מורמת. עיניו התמקדו בדמותו. צחוק צרוד התגרגר מגרונו, צחוק שטני. "אני צמא," אמר. "אין בעיה," החזיר בקולו הצרוד. הוא חזר עם כוס זכוכית קטנה של קפה, מלוכלכת מבוץ, והניח אותה לידו. "זה כשר," גיחך. הוא ירק לכיוונו ויצא מהחדר. איתן בירך ולגם קצת מִקצה פחות מלוכלך. השמש שלחה קרניים מבעד לחור קטן, כתומות. עוד מעט שבת. אין הרבה זמן. הוא שלח יד לגרב, ממשש את הפלאפון. השקט היכה באזור, ביד רועדת הוא לחץ על כפתור ההדלקה, הפלאפון רטט ונדם. סוללה ריקה.

נמחק.  

נמחק.

"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׁדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" "תשכח ממנה, חתיכת אדיוט. רד ממנה כבר. היא לא בשבילך, ואתה לא בשבילה. אם אלוקים היה רוצה אתכם ביחד הוא כבר היה מסדר משהו, ואתם פשוט לא נועדתם אחד לשניה. תפסיק לחשוב עליה ותחזור לעצמך!" "אני יודע," גנח ישראל. "יופי," נריה השיב, "אז תפנים, והכל יהיה בסדר." הם עמדו בתחנת האוטובוס, נריה מחכה לאוטובוס הביתה וישראל ממתין להפוגה בגשם הניתך. "אני לא יכול," כך ישראל, "לא בשבילי. בשבילה. היא זקוקה לי... היא מתגעגעת אליי. אני לא יכול לראות אותה ככה." נריה העיף בו מבט ספק- מלגלג ספק- זועם. "אני מתגעגע אליה, קשה לי בלעדיה," ישראל מיהר לתקן. "עכשיו אתה מרוצה?" "האמת? לא כל כך," נריה שלף את ארנקו ובדק האם יש לו כרטיסיה. "הייתי מרוצה יותר אם היית מבין שזו סתם שטות של תיכוניסטים, ומפסיק עם זה כבר." הוא נשא את עיניו מארנקו. "יש לך חמישה שקלים?" ישראל שלף מכיסו מטבע והשליך אותו אל נריה, וזה קלט אותו ביד אחת. "תודה, אחי," חייך הכדורסלן לשעבר ופנה לעלות אל האוטובוס המזדחל. "אחזיר לך בהזדמנות." "זה אומר שאני אצטרך להסתדר בלי הכסף שלי עד יום כיפור, ועכשיו עוד לא פורים! זה לא הוגן!" ישראל מחה, ונריה משך בכתפיו ונעלם בתוך האוטובוס. ישראל חייך ופנה ללכת משם, מדשדש ברחוב המוצף. הגשם השוטף הפך אט אט לטפטוף דוקרני ומציק, וישראל כיסה את ראשו בכובע הסווטשירט שלו. הוא פסע, ידיו בכיסיו, מבטו מופנה מטה וראשו כבד עליו. אולי זו באמת שטות של תיכוניסטים, עלה הרהור במוחו. איך יודעים מה היא אהבה אמיתית, ומה היא סתם התאהבות? בספר "מכתבים לטליה" טען דב אינדיג, כי הרגש שאנו חווים כמעט מדי יום ביומו, הוא התאהבות. אהבה, לדבריו, היא דבר שבונים יחד, בחיים משותפים, בעל ואישה. אם כך, אני רק מאוהב בעמית. אבל מה אם הוא טועה? איך בכלל יכול מישהו לקבוע מה הוא הרגש האמיתי? במקום ללכת לביתו, כפי שתכנן, הוא פסע ברחובות עוד שעות ארוכות. לזמן מה, הרגש היחיד ששלט בליבו היה כאב. המחט הארוכה פילחה את העור הלבן באכזריות שקטה, חודרת אל הווריד. עמית נעצה את מבטה במחט המרוקנת את התרופה אל גופה, נזכרת במחט אחרת, שניקבה גוף אחר, בזמן שנראה כתקופת חיים אחרת. עמית הגיעה אל ביתה של אור, אחת מחברותיה הטובות. הוריה של אור שהו בחו"ל, ורק אור היתה בבית. עמית דחפה את הדלת ונכנסה פנימה מבלי לדפוק. הבית היה שקט וריק למראה, התריסים מוגפים והאורות כבויים. "אור?" קולה הדהד בבית הגדול. היא החלה לפסוע לאורך המסדרון לכיוון חדרה של אור כשרשרוש שבקע מחדר הכביסה משך את ליבה. היא פתחה את הדלת בזהירות, מקווה שלא תגלה שם עכברוש או חולדה, ונרתעה לאחור במהירות. אור, שרועה על הרצפה, הרימה אליה את ראשה. סיגריה דלוקה היתה אחוזה בין אצבעותיה, צמודה אל שפתיה. "אוה," היא אמרה, מסוחררת. "הי, עמית." עמית נכנסה פנימה, מתגברת על הבחילה שעורר בה העשן, וסגרה אחריה את הדלת. "מה את עושה?" שאלה בשקט. "הממ? אני? כלום." אור צחקקה באוויליות. היא פלטה זרם סמיך של עשן כלפי הרצפה, ומבטה של עמית נמשך אחריו. ליבה עצר לרגע כשהבחינה בשלולית דם נוצצת על הרצפה הלבנה. "אור," היא התחילה לומר, אך אז אור נעה על הרצפה וחשפה את אמתה. מזרק מרוקן היה נעוץ בעורה, ודם זרם בקצב אחיד מן החור. עמית רכנה לצד חברתה ואחזה בזרועה. "אור," חזרה ברכות, "אל תזוזי." היא שלפה את המזרק בעדינות והשליכה אותו מבעד לחלון הצר, וקול ניפוץ נשמע. אור עצמה את עיניה, דמעות זולגות על לחייה. עמית הניחה יד על כתפה של אור, אך היא הסיטה את היד הצידה. "לכי מפה," אור לחשה. "לכי, ותשכחי את מה שראית. תשכחי אותי." "אור, לא," עמית מחתה. אור פקחה את עיניה. "לכי מפה," חזרה בשטנה. עמית התרוממה בזהירות. טיפות דם ניקדו את שולי חצאיתה, ואור הביטה בהן ומשכה בכתפיה. היא שאפה מן הסיגריה ונשפה את העשן מטה. עמית חשה דמעות עולות בעיניה. היא סבה על עקביה ויצאה מן הבית. היא החלה לרוץ, כושלת בדרכה אל ביתה- ואל ביתו של ישראל, ממולו. ישראל בדיוק היה בדרך החוצה, ידו על המזוזה ושפתיו מזמזמות ניגון חסידי כלשהו. עמית פנתה בשביל הגישה אל ביתו ונעצרה במרחק סנטימטרים ספורים מפניו, והוא נרתע לאחור אוטומטית. "מה קרה? את נראית מזועזעת!" אמר. עמית הביטה בו ללא אומר, ודמעות זחלו על לחייה. "עמית," הוא אמר, "מה קרה? דברי. מישהו הציק לך?" הוא נראה מבוהל מעצם המחשבה. "ל- לא," היא הצליחה לומר. "אז?" הוא תלה בה עיניים, מצפה לתשובתה. "שום- שום דבר," היא החניקה את הסיפור בתוכה, והוא נאנח. בכל פעם שרצה שתספר לו משהו, רע או טוב, נאלץ "לחלוב" אותה כדי לשמוע את שיש לה לומר. פעם אחת, חשב, תספר לי מיוזמתה. פניו עטו הבעה חמורה. "עמית, אני לא מתכוון להוציא את זה ממך בכוח. אם את רוצה לספר לי, חפשי אותי. אם לא, אני צריך ללכת עכשיו. ההחלטה שלך." הוא לא שב לחקור אותה על כך. הסוד הזה נשאר בתוכה.